מסכת שבת דף כ׳ עמוד ב׳

רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין:

גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי:

מדורה לשון היסק גדול:

רבב שומן ושעוה וכל דבר הניתך:

גבבא שגובבין מן השדה בל"א שטובל"א:

קש זנבות שבולין אשטרי"ס:

סילתי לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן:

השתא פתילה של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק:

מתני' במה מדליקין כו' פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל:

אחד מבושל כו' הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירסת רש"י דסוכה [דף ז.] מפורש במקום אחר:

בעמרניתא דאית ביה וא"ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן ויש לומר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ:

אנן שירא פרנדא קרינן ליה פר"ת דכלך דמתניתין קרינן שירא פרנדא אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר חורבן כדאמר בפ' בתרא דסוטה (דף מו:) משחרב בית המקדש בטל שמיר וזכוכית לבנה ושירא פרנדא ור"י מפרש דקאי נמי אמטכסא והא דקאמר התם בטל לא לגמרי בטל אלא שלא היה נמצא כ"כ דהא זכוכי' לבנה היתה אחר חורבן דאמרי' בפ' אין עומדין (ברכות דף לא.) תבר קמייהו זכוכית חיורתא בחופת בנו:

ותנא דידן צמר מכווץ כווץ ושער איחרוכי מחרך ולא איצטריך תנא דמתני' למיתני וא"ת כיון דמתני' נמי סברה דצמר ושער פסולים להדלקה א"כ מאי הוסיפו וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין השמן יפה ותנא דמתניתין פסיל להו משום דצמר כוויץ ושער מחרך ולא איצטריך למתני:

עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי:

פי' עצי (מערכה) [ערבות] תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכות רוב של זפת ס"א של גפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבינה.

פתילה אמר עולא צריך להדליק ברוב היוצא עצים של בבל שוכא דארזא פי' זאזא גזותא יבש דרומני:

במה מדליקין כו' לכש עמרניתא זביני ביני דארזא.

חוסן כיתנא דדייק ולא נפיץ כלך רבין אמר מיטכס' השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצי' פתילת האידן ערמניתא דביני ביני ערבה.

פתילת המדבר שיברא ירושלמי אמר שמואל בר רב יצחק כתיב להעלות נר תמיד שערו לומר אין לך עושה שלהבת אלא פשתן:

לא בזפת ולא בשעוה תנא ע"כ פסול פתילות מיכן ואילך פסול שמנים:

הא ד אמר רבי יוחנן עצים של בבל אינם צריכין רוב ואמרינן:

מאי היא, אילימא סילתי השתא פתילה אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא סילתי מיבעיא. ואוקימנא:

בשוכא דארזא קשיא לי, אכתי תקשי ליה מדעולא, דהא ודאי פתילה עדיפא משוכא דארזא, דפתילה נאחזת בה האור ובשוכא מסכסכת בה האור, כדאיתא לקמן בריש פרק במה מדליקין דטפי עדיפא פתילה משוכא דארזא. ורב אלפס לא הביא בהלכות האי דרבי יוחנן. ומשמע ודאי דהלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה. הדרן עלך פרק יציאות השבת

לכש שוכא דארזא ואסיקנא: בעמרניתא דאית ביה. ואם תאמר אם כן מסיפא נפקא, דהא קתני כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. יש לומר איצטריך משום דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אי נמי יש לומר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ על ידי כתישה כגון פשתן, אבל עמרניתא דבשוכא באפי נפשה קאי ולא מימעיט מדבר היוצא מן העץ.

אנן שירא פרנדא קרינא ליה והא דאמרינן בסוטה בסופו (מח, ב), משחרב בית המקדש בטל שירא פרנדא, לא בטל לגמרי קאמר, אלא שנתמעט ואינו מצוי כבתחילה, וכדאמרינן נמי התם, משחרב בית המקדש בטל זכוכית לבנה, ולא נתבטל לגמרי, כדאיתא בברכות פרק אין עומדין (ברכות לא, א) תבר קמייהו כסא דזכוכית לבנה, ואמרינן בשלהי אלו מציאות (ב"מ כט, ב) מי שיש לו מעות של רבית ורוצה לאבדן ישתמש בזכוכית לבנה.

שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא קא משמע לן יש לפרש מהו דתימא שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה, כלומר שעשה מהן כעין נרות של שעוה שלנו שקורין קנצילי"ש יהא אסור להדליקן, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, לומר שאינו אסור אלא בשנתן השעוה והזפת בנר כמין שמן, אבל כשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר. והוא הדין דהוה מצי למימר זיפתא איצטריכא ליה, אלא לפי שדרך לעשות פתילות משעוה ואין דרך לעשות כן מזפת נקט הכא שעוה. ומכאן יש להתיר נרות של שעוה בשבת. וכן התירו בתוס'. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. אבל ראיתי בתשובת רבנו שרירא גאון ז"ל שכתב בתשובה וז"ל: ואבוקה של שעוה ששאלת, לא חזי לנא מאן דאדליק בשעוה בבי שמשי, וכל רבוותא דחזינון הוו אוסרין, עד כאן. וכן אסרו חכמי נרבונא, ופירשו כן מהו דתימא לפתילה נמי לא שאם עשה נר של שעוה כעין שלנו ונתנו בפך עם שמן שעתה הפתילה שבתוך השעוה דולקת גם מחמת השמן יהא אסור, קא משמע לן מכאן ואילך פסול שמנים, שלא אסרו אלו אלא בשאין שם שמן אלא הן, הא יש בו שמן מותר. ואין פירושם מחוור בעיני, דאם כן היינו שעוה ודבר אחר, ונראה שכל השנויין במשנתנו אפילו נתן בו שמן כל שהוא אסור, דבכולהו אמר רבה דאסור שאין מדליקין בהן בתערובת לפי שאין מדליקין בהן בפני עצמם. ודוחק הוא לומר דעל ידי פתילה ממשכי בעינייהו וגזרו פתילה אטו בלא פתילה, ועל ידי תערובת שמן לא גזרו, כדאמרינן (לקמן שבת כא, א) בדרב ברונא דבסמוך, דאם כן ליכללינהו רב ברונא לשעוה וזפת וחלב בפתילה בהדי חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו. ורבנו הרב נ"ר מן המתירין.

קנים אין צריכים רוב הואיל וסמוכות הם זו לזו הולכות הם ודולקות זו עם זו אבל אם אגדן הואיל ואין השלהבת יכולה ליכנס ביניהם צריכים רוב מדורה של גפת ר"ל פסלת זתים ושל גפרית ושל רבב ושל קירא ר"ל שעוה אין צריכים רוב וכן הדין בנפט וזפת וכיוצא בהם וכן הדין בקש וגבבא וכל שהסקו מצוי כגון עצים של בבל שהם עצים דקים ונוחים להיות הדלקה נאחזת בהם ומ"מ המדליק את הפתילה בערב שבת צריך להדליקה ברוב היוצא ולא דיו שיהא מדליק מעט והדליקה מתאחזת:

גרעיני תמרה מתוך שהם מתפזרים צריכים רוב ואם נתנם בחותלות והם כלים העשוים מלולבי הדקל וזרקה שלא במדורה אין צריכין רוב וכן אתה דן בכל הדברים על דמיון מה שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בעזרת הצור:

במה מדליקין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על אחד מחלקי המסכתא שהוא בא לבאר הדברים שאדם חייב לעשותם בשבת ושקצת זה החלק יתבאר בפרק זה והוא שהכונה בו לבאר עניני הדלקת הנר בשבת עם כל מה שנגרר אחריה בשלימות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר הפתילות והשמנים הראויים להדליק בהם ואותם שאין ראויים לכך ויתגלגל בחלק זה ביאור עניני חנוכה כלם על השלמות השני היאך הוא צריך ליזהר שלא יבא לידי גרמת כבוי השלישי לבאר אם כיבה על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור הרביעי לבאר שמצות הדלקה מסורה לנשים אלא שראוי לאנשים להזהיר עליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחסן ולא בכלך ולא בפתילת האדן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שרפה לא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר אין מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו אמר הר"ם פי' לכש הצמר המתהוה באילן הארז וחסן הפשתים שאינו מנופץ כלך הוא המשי פתילת האידן כמין צמר מתהוה במין ממיני העץ פתילת המדבר עלי עשב שגודלין אותן ומדליקי' בהן ירוקה שעל פני המים כמין צמר שמתהוה בצדי הספינות כשמאריכין ימים במים וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בלילי השבת התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת זפת ידוע שעוה גם כן ידוע והוא הדונג שמן קיק זירוע עשב שמנים ונקראין בערב אל כר"וע והשמן הזה הוא עב ביותר שמן שרפה הוא שמן תרומה שנטמאת ונקרא כן לפי שאינו מותר באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה כאשר ביארנו במסכת תרומות בפרק אחרון וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות לפי שהאש אינו אוחז בהם וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה ולכן יהיה אור הנר חלוש חשוך ויניחנו ויצא וזה אסור לפי שהעקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה וטעם איסור שמן שרפה הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת והדלקת הנר אינה אלא מבעוד יום נמצא שורף שמן שרפה ביום טוב והוא אסור כי אין מותר לשרוף קדשי' שנתחייבו שרפה משום טומאה או משום דבר אחר ביום טוב לפי שלא התיר השם ית' ביום טוב אלא אכל נפש בלבד ואמ' והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ואמרו בא הכתו' ליתן בקר שני לשריפתו ר"ל שישרף ממחרת יום טוב ולא ביום טוב והלכה כחכמים ולשון התוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין בהם מדורה בשבת כדי להתחמם כנגדה או כדי להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה ולא אסרו אלא לעשות הפתילה לנר:

אמר המאירי במה מדליקין וכו' עיקר הכונה בפסול הפתילות הוא מפני שפתילות אלו שהוא מזכיר לפסול אין האור מתאחז בו כל כך ואין השלהבת עולה בו יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום א' וקופצת משם למקום אחר כמו וסכסכתי מצרים במצרים ואינה נחה במקום אחד אם לא יתקנוה ומתוך כך היא צריכה תיקון תמיד וכן פסול השמנים מפני שאלו שהוא מזכיר לפסול הם עבים ומרוב עבים ועכירותם אין הפתילה אפי' הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן וכלם בטעם זה חוץ משמן שרפה שטעם שלו מחמת אסור שרפת קדשים ביום טוב כמו שיתבאר וביאר תחלה פסול הפתילות ואח"כ פסול השמנים ואמר על הפתילות שאין מדליקין בלכש ופירשו בגמ' שוכא דארזא ובעמרניתא דאית ביה והוא כמין צמר שיש בין קלפת הארז לעצו ולא בחסן ופירשו בגמ' כיתנא דדיק ולא נפיץ ר"ל שהוא נכתש אלא שאינו מנופץ במסרקות של ברזל ועדין עץ הוא וקשה שאין האור מתאחז בו יפה ואין צריך לומר שאין מדליקין בנעורת של פשתן ולא בכלך ופירשו בגמ' גושקארא וגושקאיא הוא מונח על פסולת הקמח ר"ל פת של סובין במסכת גיטין ואף כאן פירושו פסולת המשי העשוי ככובע והוא בית התולעת שנקרא פוליל שנופצין אותו וטוין אותו ועושין ממנו בגד והוא הדין לפתילה של משי או של בגד העשוי ממנה שאין השלהבת עולה בהן ולא בפתילת האידן ופירשו בגמ' כמין צמר שיש בעץ של ערבה בין קלפתו לעצו ולא בפתילת המדבר ופירשו בגמ' שברא והוא מין עשב ארוך שעושין ממנו פתילות וי"מ שהוא מוחו של גמי שרוב תולדתו במדבר ובאגמים שבהם אלא שנר' שזו כשירה ולא בירוקה שעל פני המים ופירשוה בגמ' אוכמתא דארבי וענינו שהספינה כשמתעכבת הרבה במקום אחד גדל בה ירקרוקית נוטה לשחרות סביב לשוליה ולא הוצרך להזכיר לפסול ירקרוקית הנמצא במקום כנוס המים ונקרא אוכמתא דחריצי שזה נפרך הוא ואין עושין ממנו פתילה וכן לא הוצרך למעט במשנתינו צמר שנכווץ הוא וכל שכן שער שהוא נחרך וכן סיב של דקל ושאר עצים רכים:

ועד כאן דברו בפסול פתילות ונתגלגלו מהם לפסול שמנים ואמר לא בזפת והוא השומן השחור היוצא מעץ שמן הנקרא פיגה ולא בשעוה ר"ל ליתן זפת או שעוה בנר במקום שמן שיהא שלהבת הפתילה מתיכו ושואב ממנו ופי' על אלו בגמ' שלפתילה מותר ופי' רבים שמותר לעשות פתילה מן השעוה או מן הזפת וכן מן החלב ר"ל כעין פתילה בלא בגד ובלא שום דבר ויתננה על גבי הנר ושמן לתוכה וידליק פתילת השעוה וחברותיה ומושכות השמן ודולקות אבל להדליק בנר של שעוה ר"ל פתילות ארוכות של בגד מכוסות בשעוה כעין שלנו או של חלב או של זפת כיוצא בהן אסור ודבר זה אי אפשר להעמידו שהשעוה אינה דולקת לעולם בדרך זה ונתכת היא וכן חלב המותך אבל בזפת ובחלב שאינו מותך הוא שאפשר לעשות כן וסוגית הגמ' אמרה על השעוה וא"כ על כל פנים אתה מפרשה בנרות שלנו הן של שעוה הן של חלב שמדליקן כדרך שהוא מדליקן בחול וכן אם עשה נרות כיוצא בהן מזפת ולא נאסרו אלא דרך שמן כגון שישים שעוה או זפת בנר שפתילה לתוכו ומכאן סמכו קצת מפרשים להתיר להשתמש בנרות של שעוה בלילי שבת ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שמוחין בה והרי אנו רואים שצריכות הן להטיה ולמחיטה יותר מכל נרות שבעולם ואף גדולי הפוסקים אסרוה בתשובת שאלה ועיקר הדברים מעתה לפרש בסוגיא זו לפתילה מותר שאם לקח נר ר"ל פתילת הבגד המכוסית בחלב או בשעוה כעין שלנו ונתנה בתוך הנר כעין פתילה ונתן שמן לתוכה מותר שהפתילה שבתוך השעוה דולקת אף מחמת השמן:

בד"ה אנן שירא כו' אבל מטכסא לאו היינו שירא פרנדא דלא הוה אחר החורבן כו' עכ"ל ולפ"ז לא גרסינן בגמ' תיובתא דרבין דלדידיה מטכסא דהיינו כלך לאו שירא פרנדא הוא דלא הוה לאחר החורבן אלא דהקושיא הוא לאביי דאמר דכלך דמתני' היינו שירא פרנדא וכן מחקו מהרש"ל גם הגיה תירוץ ב' ואיבעית אימא פירושי קמפרש כו' ורצה לומר דכלך הוא פירוש דשיריים אילו לא מצא כן בספרים ישנים היה לבעל דין לחלוק דלא שייך בזה פרושי קמפרש כיון דשירא הוה ידיע להו וכלך לא הוה ידיע להו כדמוכח בשמעתין ואם דחקו לישנא דאיבעית אימא בתר תיובתא הרי מצינו סוגיא כזו בפרק הניזקין דאמרי' תיובתא ובתר הכי אמר כתנאי ועיין בתוס' פ' הפרה וק"ל:

בד"ה ותנא דידן כו' וי"ל דהוסיפו היינו טעמא מפני שאין מושכין כו' עכ"ל נראה מדבריהם דטעמא דפסול פתילות במתני' נמי מפני שאין השמן נמשך יפה אבל בגמרא לקמן לא משמע כן אלא דפסול פתילות הוא משום שהאור מסכסכת בהן ואפשר דר"ל משום שהאור מסכסכת בהן אין השמן נמשך אחריהן מיהו בעיקר תירוצם ק"ק דאין זה מספיק דאכתי מאי הוסיפו בטעמא ומנ"מ שהרי האי טעמא אחרינא דצמר כויץ ושער מחריך פשוט טפי מדלא איצטריך ליה למתני במתני' ודוחק לומר דתנא דברייתא פליג ולית ליה טעמא דצמר כויץ ושער מחריך ודו"ק:

בגמ' תני רב יוסף ד' מדורות אין צריכין רוב של זפת וכו' ושל גבינה וכו' עיין בדברי הרי"ף והרא"ש שגורסים בענין אחר:

בגמרא מיתיבי השירים והכלך וכו' תיובתא דרבין תיובתא לפי גירסא זו צריך לפרש דמטכסא היינו עיקר המשי ועליו אמר רבין שהוא כלך דמתני' וא"ל אביי דזה אינו שהרי מטכסא שהוא עיקר המשי אנן שירא פרנדא קרינן ליה ולא כלך וא"כ רבין סבירא ליה דשירים ושירי פרנדא שהוא עיקר המשי וכלך הכל אחד וע"ז מותיב מיתיבי השירים והכלך וכו' דש"מ דשירים לאו היינו כלך תיובתא דרבין אבל לאביי לא קשה מידי דלדידיה מטכסא דהוא שירא פרנדא הוא עיקר המשי דהוא השירים דקתני גבי ציצית וכלך דמתני' הוא משי אחר גרוע ממנו ואפשר שהוא הפסולת של המשי אבל לפי פירוש דתוספות שפירשו דהא דקאמר אביי אנן שירא פרנדא קרינן ליה קאי אכלך דמתני' אבל מטכסא לאביי לאו היינו כלך דכלך הוא שירא פרנדא שהוא חשוב ואינו נמצא אחר החורבן ומטכסא הוא מין אחר גרוע ממנו אבל רבין ס"ל דכלך דמתניתין הוא מטכסא שהוא הגרוע ושירים הוא ענין חשוב ממנו והשתא לפי זה המיתיבי דמותיב ממתני' דהכלך והשירים לא שייך למותיב לרבין דהא לדידיה לא קשה מידי אלא לאביי הוי תיובתא וא"כ ליכא לגרוס בגמרא תיובתא דרבין אלא ה"ג מיתיבי השירים והכלך וכו' חייבים בציצית תיובתא וקאי התיובתא לאביי ולא לרבין ודו"ק:

ברש"י ד"ה כיתנא דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שבו כצ"ל ד"ל דחוסן הוא הפשתן דדייק ולא נפיץ ונעורת הוא הדק שמנפצין מן החוסן והכי קאמר קרא וכו' והא דנקט קרא והיה החסון וגו' שהוא הפשתן שאינו נפוץ ולא נקט קרא הפשתן הנפוץ ר"ל דלענין חוזק הפשתן שאינו נפוץ הוא חזק יותר מהנפוץ אלא שהנפוץ הוא רך ויפה יותר וקרא לא קפיד כי אם אחוזק:

ד"ה גושקרא וכו' והוא בית התולעת וכו' ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה וכו' כצ"ל:

ד"ה שעוה וכו' והפתילה לתוכה וכו' כצ"ל:

במה מדליקין פרק שני

במשנה במה מדליקין ובמה אין מדליקין ופירש"י במה מדליקין לעשות פתילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא דנקיט רש"י פתילות לחוד ושבק שמנים דקתני לה בהך מתני' גופיה בחד בבא ממש דמשמע דאין מדליקין דרישא אשמנים נמי קאי ואפשר משום דעיקר לשון הדלקה היינו בפתילה דבשמנים לחוד בלא פתילה לא שייך הדלקה משא"כ בפתילה לחוד שייך הדלקה ואפשר ג"כ דכוונת רש"י ליישב מה שדקדקו התוס' במה דפתח באין מדליקין ברישא ולא כסדר המשנה דקתני במה מדליקין ברישא וע"ז מפרש רש"י דלענין הפתילה קאי דבאמת לא אשכחן דנחית התנא לפרש כל הפתילות הכשרים להדליק משא"כ בשמנים אשכחן בסיפא דמתני' דפריש מדליקין בשמן שומשמין בשמן אגוזים כו' אפ"ה א"ש הא דנקיט ברישא במה מדליקין אע"ג דבפתילה קאי מ"מ כיון דהדלקת נר בשבת חובה שייך למיתני שפיר במה מדליקין ומכיון דמפרש פתילות הפסולות ממילא שמעינן דשאר פתילות כשרים ואגב אורחא קמ"ל דהדלקת נר בשבת חובה כנ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה בעמרניתא דאית ביה וא"ת הא מסיפא כו' וי"ל דאין למדין כו' עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב תירוץ אחר דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא דבר היוצא ע"י כתישה כגון פשתן כו' ע"ש. ויש לתמוה על התוספות שלא פירשו כן שהרי כתבו התוספות לקמן במשנה דכל היוצא מן העץ דמותר להדליק בקנבוס וצמר גפן ואם כן משמע להדיא דלא מיקרי יוצא מן העץ אלא מה שיוצא ע"י כתישה כגון פשתן משא"כ בצמר הגפן שגדל בתוכו דאע"ג דהתוס' לקמן לא כתבו בהאי לישנא אלא משום דזרע הוא נראה דהיינו דוקא קנבוס אבל צמר גפן משמע דהיינו משום שאינו יוצא ע"י כתישה ולפי שהקנבוס נעשית ע"י כתישה הוצרכו לפרש דאפילו הכי שרי משום גזירה הוא. נמצא דלפ"ז האי עמרניתא דאית ביה דהכא אי לאו דתנא לה לאיסורא מפני שהאור מסכסכת בהן הו"א דשרי כמו צמר גפן וצ"ע:

גמ' מיתיבי השיראים והכלך ק"ל אמאי פריך מהברייתא ולא פריך ממתניתין פ"ט מ"ב דכלאים:

תוס' ד"ה אנן שירא כו' שלא היה נמצא כל כך עיין בר"ש פ"ט מ"ב דכלאים:

גמרא מיתבי השיראים והכלך, [אלמא שיראין לאו היינו כלך] קשה לי אמאי פריך מברייתא ולא פריך ממתני' [משנה ב' פ"ט דכלאים] השיראים והכלך: