מסכת שבת דף קמ״ט עמוד א׳

גמ' מ"ט אבל לא מן הכתב:

שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש: כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר:

דכתב מניינא אכותל בדיו:

ומידלי שאינו מגיע לשם למחוק: (אפילו גבוה שאינו מגיע לשם למחוק):

אפילו גבוה שאינו מגיע שם להטות הנר אסור דהואיל ונמוך אסור גבוה נמי אסור שלא תחלוק:

ומיתתי שנמוך ויכול להגיע שם ולמחוק:

גודא כותל:

ולמ"ד שמא יקרא היכא דליכא למיחש לשמא יקרא ליחוש לשמא ימחוק:

בשטרי הדיוטות פי' בקונט' של מקח וממכר ולעיל בפרק כל כתבי (שבת דף קיז: ושם) פירש איגרות השלוחות למצוא חפץ:

ולמ"ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא ולא מסיק אדעתיה גודא בשטרא לא מיחלף:

אלא איכא בינייהו דכתיב אכותל ומתתאי ולא ידענא אמאי נקט מתתאי כיון דס"ד דכ"ע אית להו דרבה:

אילימא דכתיב מיכתב מ"ש הכא מ"ש הכא פירוש תרוייהו יהא אסור שמא ימחוק:

לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקשיא לך דרבה דרבה תנאי היא לפירוש הקונטרס צ"ל דהשתא דמוקי לה דכתיב אכותל ומידלי למ"ד שמא ימחוק איכא דאית ליה דרבה ולמ"ד שמא יקרא לית ליה דרבה והשתא מיבעיא לן למימר דבדרבה פליגי תנאי כי היכי דפליגי אמוראי דהכא וברייתא קמייתא מיתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי דכולהו אמוראי גודא בשטרא לא מיחלף וקשה לפירוש זה דהשתא לא הוה פלוגתייהו כדהוה מוקמת לה מעיקרא למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן למאן דאמר שמא יקרא חיישי' וה"ר פורת פירש דאביי ורב ביבי תרוייהו לית להו דרבה דפליגי בכתב אכותל ומידלי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן כיון דמידלי ולית לן דרבה ולשמא יקרא נמי לא חייש קסבר גודא בשטרא לא מיחלף ולמ"ד שמא יקרא חייש דקסבר גודא בשטרא מיחלף ואביי לא הוה מוקי פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן כרבה דא"כ ר' אחא ע"כ לית ליה דאביי דשרי בכותל אלמא קסבר גודא בשטרא לא מיחלף וא"כ כמאן סבירא ליה דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' אחא אלא משום דאית להו דרבה וגזרינן שמא ימחוק אלא הוה מפרש אביי דכ"ע לית להו דרבה ולא חיישינן לשמא ימחוק במידלי ובגודא בשטרא מיחלף פליגי והא דקאמר ש"מ דרבה תנאי היא הו"מ למימר ודאי לכ"ע לית להו דרבה כדמפרש לאביי אלא דלא מצי למוכח הא בהדיא ולהכי קאמר דתנאי היא וליכא לאקשויי לרבה והא לא מצי למימר דפליגי בחייק מיחק רבי אחא ורבנן ובגודא בשטרא מיחלף פליגי אבל כ"ע אית להו דרבה משום דסברא הוא כיון דחייק ואיתא נמי בכותל פשיטא דבהא לא הוי אמרי רבנן דגודא בשטרא מיחלף וצריך לאוקמא השתא ברייתא דלעיל דחייק מיחק למאן דסבר גודא בשטרא מיחלף וקשה קצת לפירוש זה דה"ל למימר דכ"ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא אי מיחלף בשטרא פליגי:

ודיוקני עצמה אף בחול אסור נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע"ז דף נ.) מכלל דאחריני הוו מסתכלי:

בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום משקל ומשום מדה ומשום מנין - פירוש לפי שמקפידין זה על זה עוברין אפילו על מה שאין שאר בני אדם עוברין משום מדה כדאמרינן בביצה (דף כט.) יכול אדם לומר לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש כלי שמודדין בו אסור דדמי למקח וממכר והם כיון שהם מקפידים כל כלים הוי לגבייהו מדה לפי שמקפידין לידע שיעורו לשלם להם הכלי וכן משקל ששוקלים ומכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן בביצה אין משגיחין במאזנים ביום טוב ומשום מנין כדאמר בביצה (דף כט:) הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים מאה אגוזים בדינר ולקח כבר תשעים לא יאמר לו תן לי עשרים אגוזים שאתחייב לך עשרה אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל יכול לומר לו תן לי כ' אגוזים סתם ובבני חבורה המקפידים אסור שיבא לידי איסור שיזכירו להשלים וכדברי בית הלל אף משום רבית דכשהם מחזירין זה לזה הם מקפידים מה ששוות יותר וקשה לפירוש זה דאם הלל לא איירי אלא במקפידין אם כן אמאי קאמר לעיל לימא מתניתין דלא כהלל והא הלל במקפידין איירי ומתניתין דלעיל אתי שפיר כוותיה דהא רישא באין מקפידין איירי דקתני שואל דאילו למקפידין אסרינן שאלה לפי מה שפירש' להכי נראה לפרש עוברין משום מדה ומשום משקל כלומר קרובין לבא לידי כך שיעברו משום מדה שע"י שמקפידין זה ע"ז ורגילין ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וגם כל בני אדם הוי אסורין בכלי של מדה כדאמר בביצה (דף כט: ושם) אבל למקפידין נותן הוא עצה שלא ישתתפו שקרובים הן לבא לידי איסור מדה וכן לידי איסור משקל מתוך שרגילים לשקול על ידי הקפדתן גם ביו"ט לא ירגישו עד שישקלו ולידי מנין כשישאל אחד מהן ס' אגוזים יאמר לו תן לי מ' להשלים ק' כמו שרגילין לעשות ומשום לווין ופורעין ביו"ט כדאמר לעיל דלשון הלואה אסור והם מתוך שמקפידים יזכירו לשון הלואה לפי שיאמר השואל אם אזכיר לו לשון שאלה משמע דהדרא בעיניה לכך אומר לשון הלואה וכדברי הלל אף משום רבית דכשלוין זה מזה כבר באין לידי רבית לפי שפעמים שזה משלם יותר שאע"פ שמקפיד הוא בוש הוא שלא ישלם כמו שהלוהו בשביל שההנהו וכיון שאינו מוחל הוי רבית אבל שאר בני אדם מחלי ולא הוי רבית והשתא מתני' איירי במקפידין דסתם שכנים שאינם חברים מקפידין ומ"מ דרך שאלה מותר ומה שדברו כאן על מקפידין לא אמרינן אלא גבי חבורה שרגילים לישאל זה מזה תדיר ואתי לידי איסור אבל שכנים שאינן תדירין כל כך לשאול זה מזה מותרים ואין לגזור בהם שמא יבאו לידי איסור ולהכי לא משני כי אמר מתני' דלא כהלל דמתניתין איירי כשאין מקפידין משום דסתמא דמתני' איירי במקפידין כדפרישית. מ"ר:

מונה אדם את אורחיו ואת פרפריותיו מפיו אבל לא מן הכתב ואמרינן מן הכתב מ"ט לא. רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ופירושו כיון שיראה אדם קורא כמה אורחים צריך להביא כמה פרפריות אצלו אף הוא אומר מותר לקרוא בשטרי הדיוטות מאי בינייהו דכתיב אכותל במקום גבוה שאינו יכול למחוק דרב ביב בכי האי גוונא שרי. ואביי אסר. ואקשינן על רב ביבי והתנן לא יקרא לאור הנר ואמר רבה אפילו גבוה ב' קומות או ב' מרדעות ואפילו עשרה בתים זה ע"ג זה לא יקרא. והא הכא דליכא למיחש אלא שמא יטה ואפי' גבוה כמה אמר (רבא) [רבה] חיישינן ואסור. ואע"ג דסלקא כתנאי הלכתא (כרבא) [כרבה] דסתם מתניתין כוותיה ולא חיישינן אמחלוקות דברייתא וחזרנו להביא טעם אחר לומר כי אינם חלוקים אלא אם הוא הכתב בכותל נמוך שמגעת לה ויכול למחוק דלרב ביבי אסור כטעמיה ולאביי שרי דכותל בשטר לא מיחלף. ואקשינן על אביי וליחוש שמא ימחוק הואיל והכותל נמוך הוא וגם זה הטעם נדחה ואתינן לאוקמי פלוגתיה בכתב דחייק אטבלא ופנקס וגם זה נדחה. וחזרנו על הטעם הראשון דכתוב אכותל ומידלי. לרב ביבי מותר ולאביי אסור. וזה שהקשינו לרב ביבי מדברי רבה שאסר אפילו גבוה כמה. אמר לך רב ביבי דרבה תנאי היא ואנא דאמרי כתנא דשרי.

דתניא מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ר' אחא מתיר מן הכתב שעל גבי הכותל ואוקימנא דכתוב אכותל ומידלי.

ואמרינן הני תנאי כי הני תנאי כלומר ר' אחא ות"ק חולקין במחלוקת ר' ות"ק דיליה דלר' אחא צחצוח הסיג מן המראה הוא מוחק לפיכך קתני אין רואין במראה ור' מתיר במראה הקבועה בכותל כת"ק דר' אחא ודמיא להא דאמרינן בכלל גדול (דף עה) דשף בין העמודים [חייב] משום מוחק שדומה למוחק כתב. ותלמוד א"י השף את העור ע"ג העמוד ר' אחא בשם ר' יהודה בן לוי משום מוחק ואקשינן עלה מ"ש מראה הקבועה בכותל דאדהכי והכי מדכר. ולא פירש מהו שיזכור וימנע. יש מי שאומר כי נאסר הראיה במראה בשבת שמא יראה כי עלה בו כעין חלודה (וכעין חלודה) בזה המראה ויצחצחנו בשבת ונמצא מתקן מנא. גם בהיות המראה למטה במקום נמוך עד שיתעסק להביא סכין כדי לצחצחו יזכור ששבת הוא וימנע ונדחה זה הטעם. ועמד כר"נ דאמר מפני מה מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ור' שמתיר אומר כיון שהיא גבוה לא גזרינן. ות"ק סבר גזרינן:

ת"ר כתב של תחת הצורה של תחת דיוקני פי' דיוקני צורת אדם והכתב שתחתיו אסור לקרותו בשבת ולא גרע משטרי הדיוטות דאסור בשבת. ודיוקני עצמה אסורה. אפילו בחול כטעמיה:

מפיס אדם עם בניו ועם כו' פי' מפיס אדם מלשון פיוס כההיא דאמרי מי מפיס. וכמו שאמר על השכר (פסחים קז) מיסרו ומפיס.

[גמרא:] אלא איכא בינייהו דכתב אכותל ומתתאי קשה לי למה ליה למיהדר מאוקימתא קמייתא ולאוקמה באוקימתא אחריתי דהא תלמודא משום לתרוצי לרבה דלא ליפלגו עליה הוא דמהדר השתא בתר אוקימתא, וכיון שכן ההיא אוקימתא דלעיל שפיר אתיא, ולא הוי ליה אלא לאפוכי לסברא דידהו בלחוד ולימא אלא למ"ד שמא ימחוק איכא וכדרבה, ולמ"ד שמא יקרא גודא בשטרא לא מיחלף. ויש לומר דהא דקאמר השתא אלא דכתב אכותל ומתתאי לאו דוקא מתתאי ממש, אלא משום דמעיקרא נקטה ומידלי בדוקא קאמר הכא אפילו מתתאי, דלא תימא למ"ד גודא בשטרא לא מיחלף דוקא בדמדלאי דלא דמי לשטרא דנקיט ליה בידיה.

לא לעולם דכתב אכותל ומידלי פירש הרב אלפסי דעל מאי בינייהו קא מהדר. ולפי דבריו נפרש שמועתינו כך: לעולם אימא לך דאיכא בינייהו דכתב ומידלי כדאוקמא מעיקרא, ולמ"ד שמא ימחוק ליכא, ולשמא יקרא נמי ליכא למיחש משום דקסבר גודא בשטרא לא מיחלף, ולמ"ד שמא יקרא איכא דקסבר גודא בשטרא מיחלף, אבל לשמא ימחוק ליכא, דאביי נמי לית ליה דרבה דאם איתא אכתי אמאי אמר שמא יקרא, והא דאמרינן הא דרבה תנאי היא, למאי דסבירא ליה לרבה קאמר, כלומר דרבה מוקי לפלוגתייהו בהכין, וכדאידך תנאי דאין רואין במראה דפליגי ודאי בדרבה, ורבה דאמר כת"ק דתרתי ברייתא. אבל רב ביבי ואביי לא שבקי ת"ק ואמרי כיחידאה, אלא סבירא ליה דלא בהכי פליגי, אלא בין ת"ק בין רבי אחא לית ליה דרבה בגודא, אלא אי מיחלף בשטרא או לא פליגי, דת"ק סבר מיחלף ור' אחא סבר לא מיחלף, וברייתא דקתני מונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ מכתב שעל גבי הכותל דאלמא גודא בשטרא לא מיחלף, ההיא בדחייק מיחק כדאוקימנא לה מעיקרא, ובכי הא ודאי לא מיחלף דלא דמי לשטרי כלל, אבל כי כתיב מיכתב דדמי לה קצת דהאי מיכתב מיכתב, כתב בכתב מיחלף. זו שיטה על דרך הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי דאם איתא דהאי לא לעולם דכתיב אכותל ומידלי אאוקמתא קמייתא הדר, לא הוי ליה למימר לא לעולם אלא הכי הוי ליה למימר אלא לעולם. ועוד כיון דאתיא להאי אוקמתא דחייק אטבלא ואפנקס, מאי טעמא נדי מינה ושבקיה ליה והדריה לאוקימתא קמייתא כל היכא דאיכא לאחזוקיה. ועוד שזו סברא רחוקה מאד דעד השתא פשיטא לן בכולה שמעתין דגודא בשטרא לא מיחלף והשתא הדרינן דבגודא בשטרא אי מיחלף אי לא פליגי. ועוד דאנן תרתי אקשינן לעיל אההיא אוקימתא ולמ"ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא כלומר דגודא בשטרא מיחלף ותו לשמא ימחוק לא חיישינן והא אנן תנן וכו', וכיון דהדרינן להאי אוקימתא ואתי לפרוקי מאי דאקשינן עליה מעיקרא ואמרינן ודקא קשיא לך דרבה, תנאי היא, הכי הוי ליה למימר ודקא קשיא ליה למאן דאמר שמא ימחוק, קסבר גודא בשטרא לא מיחלף. ואפילו תאמר דמשום דעד השתא נקטי' הא דרבה בקושטא והשתא אתי לחדותי ולדחוייה משום הכי איצטריך לפרוקי ולמימר והא דרבה תנאי היא, אבל אידך קושיא דלחוש שמא יקרא לא אצטריך לאהדורי עלה, משום דהיינו עיקר פלוגתייהו, ועוד דאדרבה בכולה שמעתין הוה נקטינן עד השתא דגודא בשטר לא מיחלף, לא היא דאדרבה כיון דמעיקרא (בהדי) [בהא] אוקימתא קשיא לן האי, והשתא עבדי עיקר פלוגתייהו בהא טפי הוי ליה לפרושי בהדיא. ונראה לי דהאי לא לעולם אברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים קאי, ולאחזוקי אוקימתא דאוקימנא דאיכא בינייהו דחייק אטבלא והפנקס, ולמ"ד שמא ימחוק לשמא יקרא לא חיישינן דטבלא ופנקס דחייק לא מחלף בשטרא. ודקא קשיא לך עלה ברייתא דמונה אדם את אורחיו, אתי לתרוצי דהכי קאמר לעולם טבלא ופנקס לא מיחלף ודקא קשיא ליה ברייתא דקתני לא מן הכתב שעל גבי טבלא דלא משכחת לה פתרי אלא בדחייק מיחק, לא לעולם בדכתב מיכתב והיינו דטבלא ופנקס לא, דפנקס דכתב ומטלטל בכתב בעלמא מיחלף ועוד דשמא ימחוק, ודקא קשיא לך ברייתא אי הכי מאי שנא כותל מאי שנא פנקס ליחוש שמא ימחוק, בדמידלי. וברייתא דקתני אבל לא מכתב שעל גבי טבלא הוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בכותל עצמו בין מידלי למתתאי, אלא דאגב אורחיה קמ"ל דטבלא ופנקס בדכתב מכתב אף משום שמא יקרא איכא דמיחלף בשטרא מדשבקיה לכותל ונקיט פנקס, ונפקא מניה היכא דקרי אחריני בהדיה דליכא משום שמא ימחוק דכל חד וחד מדכר לחבריה, כדאמרינן גבי אין קורין לאור הנר בפ"ק דמכלתין (יב, א), וכדאמרינן (קמז, א) בעשרה מסתפגין באלונטית אחת בפרקין דחבית, והשתא אתיא כולה שמעתין שפיר. ומכל מקום לענין פסק הלכה נראה לי שהכל עולה לענין אחד, דכתיב בין בשטרא בין בפנקס לכולי עלמא אסור, או משום שמא יקרא או משום שמא ימחוק. ובכותל ומתתאי משום שמא ימחוק ובכותל ומדלאי נמי משום שמא יקרא כרבה, וכת"ק דמונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב שעל גבי הכותל, וכת"ק דאין רואין במראה, ולאביי נמי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ בכתב שעל גבי הכותל בדחייק מיחק הוא, ואפשר נמי דרב ביבי כרבה סבר ליה אלא דמוקי ברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים וכמה בחוץ כר' אחא, וטבלא בדחייק מיחק. ובהא פלוגתא דאביי ורב ביבי קיימא לן כאביי דאמר טבלא בשטרא מיחלף הואיל ותרווייהו מטלטלי, משום דכיון דפשטא דברייתא דמונה אדם את אורחיו כמה בפנים הכין דייקא, וסברא דתלמודא הכין אע"ג דשנינן ומוקמינן בדכתיב מיכתיב אשינויי דחיקי לא סמכינן, ולא שבקינן סברא דפשיטא ליה לתלמודא בדחייתא בעלמא. וכן פסק גם רבינו אלפסי ז"ל לפי שיטתו אע"פ שלא מן הטענה שכתבתי פסק כן. והר"ז הלוי ז"ל פירש שמועה זו בענין אחר וכתב דאביי לית ליה דרבה, והביא ראיה מהא דתנן בפרק המוצא תפילין (עירובין ק, א) הקורא בספר על האסקופה, ואוקמה אביי באסקופת כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, ואקשינן עלה ופרקינן התם אלא הכא באסקופה ארוך עסקינן דאדהכי ואדהכי מידכר. ואינו נראה לי, דהא לאו אביי אמרה מדלא אמרינן אלא אמר אביי, אלא פירוקיה דאביי פרכינן ליה וגמרא פריק פירוקא אחרינא, ואפשר נמי דההוא פירוקא אתיא כרבא שלא כל הגזירות שוות בכל מקום אלא שלא גזרו משום כתבי הקודש. ולענין קריאה באגרות שלום בשבת, אסור גזירה משום קריאה בשטרי הדיוטות דהיינו שטרות של מקח וממכר, וכל שכן לדברי רש"י ז"ל שפירש (לעיל שבת קטז, ב) שטרי הדיוטות אגרות שלום.

הכא במראה של מתכת עסקינן וכו' מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין הר"ם בר יוסף פירש דעיקר גזירה משום מראה של מתכת היה, ואלא מיהו משום דידיה גזרו בכל מראה, והא דקאמר הכא בשל מתכת עסקינן אעיקר תקנתא קאי, כלומר דמשום לתא דידיה גזרו, וכההיא דאמרינן ריש פרק קמא דביצה (ב, ב) הכא ביום טוב אחר עסקינן, ואפילו הכי שבת דעלמא ויום טוב דעלמא אסירי, אלא הכי קאמר משום גזירת יום טוב אחר השבת עסקינן. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל, אלא דוקא במראה של מתכת אסרו, ותדע לך דלא גזרו מין אטו מין דאם כן היתה גזירה לגזירה, ותדע לך דהא רבא לא גזר מין אטו מין, דהא אמרינן (לעיל שבת יב, ב) אי אדם חשוב הוא מותר, ולא גזרינן חשוב אטו שאינו חשוב, וכן בשמש (שם) חלקו בין משחא לנפטא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי איתא דת"ק בכל מראות אסר ור' לא אסר אלא בשל מתכת שאינה קבועה בלבד, הוי ליה למימר ור' מתיר בכל המראות חוץ משל מתכת שאינה קבועה, דהשתא דקאמר סתם ר' מתיר במראה הקבועה, משמע דלא נחלק אלא בקבועה בלבד הא בשאינה קבועה מודה לרבנן. ואם תאמר אין הכי נמי, אם כן אית ליה לר' נמי הא דרבה, דלא אמרינן אדהכי והכי מידכר, ואם כן בטלת כל דבריו, דאם כן בשל מתכת הקבועה נאסור דלא אמרינן אדהכי כו', ואפילו תמצי לומר דטעמא דקבועה משום דבין קבועה לשאינה קבועה לא טעו אינשי, מכל מקום נצטרך להודות דהא דרבה לאו כהני תנאי, ואנן כהני תנאי מוקמינן לה. וכן דעת מורי הרב ז"ל. ועל כן נהגו נשים להסתכל במראה של זכוכית בשבת שלא גזרו עליה כלל. והר"ז סבור כדעת הר"ם בר יוסף, ועם כל זה הראה פנים להתיר נשים בשל זכוכית.

זה שביארנו במשנה טעם איסור מנין אורחים משתי סבות אחת שמא ימחוק ואחת שמא יקרא בשטרי הדיוטות יש צדדין ששני הטעמים בהם ויש צדדין שאין לחוש אלא לאחת מהן ואוסרין מאותו הטעם ויש צדדין שאין שם אחת מהן ומתירין לו לקרות כיצד היה כתוב בכתב או על גבי טבלא ופנקס הרי יש כאן חשש מחיקה וכן יש בה חשש קריאה בשטרי הדיוטות שטבלא ופנקס כדאי הם לטעות בכתב אבל אם היה כתוב על הכותל אין כאן חשש קריאת שטרי הדיוטות שאין כתל מתחלף בכתב אבל אסור מטעם מחיקה ואפי' היה גבוה כמה על הדרך שאמרו בקריאה לאור הנר אפי' גבוה שתי קומות אפי' שתי מרדעות היה חקוק על טבלא ופנקס אע"פ שאין שם חשש מחיקה אסור מטעם קריאת שטרי הדיוטות אבל אם היה חקוק על הכותל מותר שכל שהוא חקוק אין בו חשש מחיקה ולקריאת שטרי הדיוטות אין לחוש שאין כותל מתחלף בכתב ויש חולקים בקצת דברים שכתבנו מצד נסחאות ופירושין שיש להם בסוגיא זו ועיקר הדברים כמה שכתבנו לחוש לשתי הסבות ושלא להתיר אלא במקום שאין לחוש לאחת מהן וכבר האריכו בה גדולי הראשונים בחבוריהם והתירו את הכל בחקוק אפי' בטבלא ופנקס וכן גדולי המחברים התירו אף בכתב על הכותל ועל הטבלא והדברים נראין כמו שכתבנו:

אין רואים במראה של מתכת בשבת שהרואה במראה רואה לפעמים שערותיו שאינם שוים ויבא לגזזם ואין לחוש שמא ילך למספרים ותער שאלו כן אדהכי והכי זכור הוא אלא שהמראה עצמה אחר שהיא של מתכת ראויה לחתוך בה וסומך חתיכה לראיה ואף בקבועה אסור מגזירת שאינה קבועה אבל בשל זכוכית ושאר מיני המראות מותרים אף בשאין קבועות שאין עשויות להשיר בהם נימין ולמספרים ותער אין חוששין שאין חשש שכחה אלא במזומן לפניו ואין גוזרין של שאר מינין אטו מתכת שמין אחד אינו מתחלף במין אחר ובמין אחד הוא שיש לגזור קבוע אטו שאינו קבוע על הדרך שביארנו בקריאה לנר גבוה אטו נמוך ויש חולקין להתיר את הקבועה אף במתכת ויש אוסרים לאיש אף בשאר מראות ואף בחול ומשום לא ילבש גבר שמלת אשה ושמועה זו בנשים נאמרה אבל באנשים לא הותרה מראה אלא בקרובים למלכות או במסתפר מן הגוי ומחשש שמא יזיקנו כמו שהתבאר בשני של ע"ז וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק במה אשה והוא שאמרו אין רואין במראה בשבת וכו' והאיש אף בחול אסור לפי שאינו דרך כבוד שלשה דברים התירו לבית ר' שיהו מספרים ורואים במראה ושיספרו קומי ושילמדו את בניהם לשון יונית וכן כתבנוה בשני של ע"ז ומ"מ דוקא ברואה דרך התקשטות כעין שהמסתפר עושה לראות אם שערותיו מכוונות ומתוך כך אלמלא חשש ההיזק לא הותר אבל כל שאינו עושה דרך התקשטות מותר:

כתב המהלך תחת הצורה והדיוקנאות כגון בני אדם שצרין בכותל חיות או דיוקנאות ר"ל צורות של בני אדם לזכירת מעשיהם כגון מלחמות המלכים וכבושיהם וכותבין תחתיהם ביאור אותם הענינים כלומר צורה זו של פלוני שעשה כך וכך במלחמה זו כדי שיבינו הרואים ענין הצורות והדיוקנאות אסור לקרותם בשבת שאין לך שטרי הדיוטות גדול מזה ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומיאשים אותו מעבודת בוראו:

זה שהתרנו במשנה להפיס עם בני ביתו מנות שוות דוקא עם בני ביתו שאינם קפדים ואע"פ שאסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית וכמו שהתבאר במקומו משום דילמא אתי למסרך מ"מ לענינים אחרים אין קפידת בני ביתו קפידא ואין בה איסור מודד או שוקל בשבת או ביום טוב ולא משום לווין ופורעין ביום טוב וכל שכן שאין בהם משום רבית שאף באחרים אין כאן רבית שהרי פסקנו בככרות שאין כאן רבית ובאחר מיהא אסור בשבת אף בהשואה שכל שמקפידין זה על זה יש בהם משום מודד ושוקל ובחול גדולה כנגד קטנה באחרים אסור מפני שהוא כעין קוביא ואע"פ שאין הקוביא פוסלת אלא בשאין לו אומנות אלא הוא מ"מ איסור יש בדבר הא גדולה בגדולה אין כאן קוביא ובחול מותר אף באחרים:

בד"ה לעולם דכתיב אכותל כו' לפירוש הקונטרס צ"ל דהשתא דמוקי לה כו' ולמ"ד שמא יקרא לית ליה דרבה כו' עכ"ל אין זה מפורש בפירש"י שלפנינו אבל הפי' זה נמצא בבעל המאור ואפשר שדקדקו כן מפירש"י שלפנינו ממה שפירש לעולם דכתב אכותל ומידלי שאינו יכול למחוק ולשמא יקרא לא חיישינן דגודא כו' עכ"ל שסתם דבריו דמשמע דלכ"ע בין לרב ביבי ובין לאביי גודא בשטרא לא מיחלף ואם כן ע"כ ל"פ אמוראי אלא במאי דקאמר דפליגי נמי תנאי דהיינו בדרבה וכצ"ל בדברי התוס' והשתא מבעי לן למימר דברבה פליגי אמוראי כי היכי דפליגי תנאי דהכא כו' דהשתא ניחא דתלו לא תניא בדתניא ודו"ק:

בא"ד וברייתא קמייתא מתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי כו' עכ"ל צ"ע למאן דאית ליה דרבה ע"כ לא מתוקמא הכי אלא בדחייק מיחק דליכא למימר דרב ביבי נמי דאית ליה דרבה מוקמי לה בהכי ואתיא כרב אחא א"כ לקמן נמי לפירוש הרב פורת מי הצריכם לאוקמא לאביי דסבר גודא בשטרא מיחלף דלא מתוקמא ברייתא אלא בדחייק מיחק הא מצי נמי לאוקמא דמכתב אכותל ומידלי אלא דאתיא כרב אחא ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד וק"ק לפי' זה דהל"ל דכ"ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא כו' עכ"ל כבר כתבו דכדי שלא יקשה לרבה קאמר דפליגי תנאי בדרבה אלא דר"ל דהך פלוגתא דאמוראי בגודא מיחלף (בשטרא) לפי' הרב פורת חסר מן הספר ולא ה"ל לתלמודא לסתום ולאשתמוטי מלומר דבהכי פליגי אמוראי בגודא מיחלף בשטרא ודכולי עלמא לית להו דרבה וק"ל:

בד"ה בני חבורה כו' וכן משקל שמכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לפי' זה דדבר המותר לשאר בני אדם שאינו טבח אומן כדאמרינן התם דהיינו לשקול ביד אסור לאלו המקפידים כמו בכף מאזנים לכל אדם וכן נראה מדברי התוס' בסוף פרק א"נ ובמרדכי ישן וק"ל:

בא"ד ומשום מנין כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כו' תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל כו' עכ"ל כצ"ל יש לדקדק שהזכירו כאן לפי' זה איסור סכום מקח במקום איסור סכום מנין דקיימינן ביה הכא ולאידך פירושא שכתבו לקמן שינו פירושם למינקט איסור מנין גופיה ויש ליישב דלפי פי' זה דכל הני איסורי דנקט היינו דבשאר בני אדם שרי אלא בבני חבורה המקפידים אסור ניחא להם ליישב מה שנתקשו התוס' בפרק איזהו נשך לפי גירסת הספרים דגרסינן בס"פ אין צדין סכום מדה במלתיה דת"ק וסכום מקח במלתיה דרשב"א א"כ לא מצינו איסור מנין במשנה ובברייתא וא"כ מנליה לשמואל איסור מנין דמשמע שידוע לנו כמו מדה ומשקל עכ"ל שם דלפי פי' זה ניחא דאיסור מנין בעלמא ודאי בשאר בני אדם שרי אלא דקאמר דבמקפידין יש לאסור מנין בעלמא כמו איסור מקח לשאר אדם ודומיא דהכא בכל הני איסורי דנקט במקפידין ולשאר אינשי שרי אבל לאידך פירושא שכתבו התוס' לקמן דכל הני איסורי דנקט הוי איסורא נמי לשאר אדם הוצרכו לומר כמ"ש התוס' בסוף פ' איזהו נשך דגרסינן בפ' אין צדין סכום מנין במילתיה דת"ק או דרשב"א ודו"ק:

גמ' אין רואין במראה בשבת עי' ע"ז כט ע"א תוס' ד"ה המסתפר:

שם כתב המהלך תחת הצורה עי' לעיל דף קטז ע"ב תוס' ד"ה וכ"ש בשטרי:

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי חַנִּין: אַל תְּפַנּוּ 'אֵל' מִדַּעְתְּכֶם. יש להקשות מהיכא משמע אַל תְּפַנּוּ 'אֵל'? ועוד הוה ליה למימר מִלְּבַבְכֶם או מִמַחְשֶׁבְוֹתְכֶם ומאי מִדַּעְתְּכֶם? ונראה לי בס"ד דידוע שני יצרים יש לאדם, אחד מתהווה מכוחות החמריים שבו וזה נקרא יצר הגופניי, ועל אותו היצר הגופניי אמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב:, קידושין ל:) יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, וְאִלְמָלֵא הקב"ה שֶׁעוֹזֵר לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ועל יצר הנפשיי אמרו רבותינו ז"ל יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְחַדֵּשׁ עָלָיו בְּכָל יוֹם, כי זה נמשך מן הקליפה מלמעלה, ולכל יום יש קליפה בפני עצמה כנגד בחינת אותו היום בלבד וכאשר אבאר בזה בס"ד לקמן במסכת סוכה במאמרים הנז'. והנה זה היצר הגופניי הוא עצור בקרב האדם מעת הלידה, והוא נקרא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר' ככתוב (משלי כו, ג) שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר, וכיצד זה שהוא מתג החמור שעצור בקרב האדם, אז יצר הנפשיי מושך בו את האדם לדרך הרע לעשות מעשים רעים, כי יצר הנפשיי שהוא מַלְאָךְ הבא מן הקליפה בכל יום עושה פעולתו באדם בזה היצר הנקרא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר'. ועל זה היצר שנאמר עליו מִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם וְאִלְמָלֵא הקב"ה שֶׁעוֹזֵר לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ צריך להבין במה עוזרו? והנה נראה מזוהר הקדוש שעוזרו בשם 'אֵל' שהוא חסד, כי עוזר זה עושה הקב"ה לאדם בתורת חסד ואינו משורת הדין, יען ששורת הדין מחייבת שהאדם הוא ילחם לעצמו, אך במדת חסד עוזר לו הקב"ה, וכל דבר הנעשה בתורת חסד נעשה בשם 'אֵל' כנודע, ולכן אמר הכתוב (תהלים נב, ג) מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד 'אֵל' כָּל הַיּוֹם, והיינו הגבור קאי על יצר זה שהוא מתגבר בכל יום להרע לאדם, הנה חֶסֶד 'אֵל' כָּל הַיּוֹם לעזור אותו. וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש אף על פי ששם 'אֵל' הוא חסד הנה הוא זועם בכוחות הדינין, ולכן נאמר (תהלים ז, יב) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, רצונו לומר זֹעֵם בכוחות הדינין אבל לנו עושה פעולה של חסד. נמצא זה היצר הגופניי הַמִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם הוא נכנע ונחלש על ידי הארת שם 'אֵל' שהוא זֹעֵם בכוחות הדינין, והנה אם תניח מספר 'אֵל' [31] על מספר 'מֶתֶג' [443] יעלה מספר 'דַּעַת' [474] ולכן אמרו רבותינו ז"ל כל מי שאין בו דעת הרי הוא חוטא, רצונו לומר שאינו זוכה להמשיך הכנעה משם 'אֵל' לְמֶתֶג שבקרבו שבזה יהיה הצרוף מספר 'דַּעַת', הרי זה חוטא מכח תגבורת יצר הגופניי שהוא 'מֶתֶג הַחֲמוֹר'. ובזה יובן הפסוק במשלי (משלי יט, ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, ולזה אמר (שם יא, ט) וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ, וזה אומרו (שם כד, ח) גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז היא התורה (שם כד, ה) וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ, והרי הוא כמבואר. והנה ידוע דכל חמריים רעים נקראים בשם אֱלִילִם, כי אֱלִילִם הוא ענין הבל ותוהו שאין בו ממשות וקיום, כמו רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם, באיוב (יג, ד) ולזה אמר אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם הם כוחות מריים רעים שמהם מתהווה יצר הגופניי הנקרא מתג, כי על ידי כך לֹא תְּפַנּוּ 'אֵל ' מִדַּעְתְּכֶם, רצונו לומר מספר דעת שהוא מורה על שליטת כח שם 'אֵל' ב'מֶתֶג' לֹא תְּפַנּוּ ותסלקו מספר שם 'אֵל' מן מספר 'דַּעַת' כדי שלא ישאר מספר 'מֶתֶג' לבדו שהוא יצר הגופניי וישלוט בכם באין מעכב, ולזה אמר מִדַּעְתְּכֶם דייקא, שאם תפנו להדבק באלילים הנזכרים אז יפנה גם כח שליטת שם 'אֵל' מן מספר 'דַּעַת', כי יעזוב אתכם ולא יעזור לכם.