מסכת שבת דף ק״מ עמוד ב׳

משלפא לדידה מקניא כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסקה קאי:

ואם כלי קיואי היא קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי:

תליא דבשרא בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא:

שרי דנאכל חי באומצא:

דכוורי אין נאכלין חיין:

באמצע מטה שאיש ואשתו רגילין בה לישן:

כאילו עומד כו' דמהרהר:

לזבין אריכא אגודה ארוכה של כרוב ארוך ושל כרישין ארוכים:

תלא דבישרא כו' לא כפירוש הקונטרס דפי' בשר מליח שתלו ליבשו דהל"ל הא בפרק מפנין דמה שייך הכא ועוד למה מזכיר תלא ועוד מוכח לעיל בפרק מפנין (שבת דף קכח.) דדג מליח נמי חזי לאומצא ועוד דהכא בטלטול איירי ואמרינן לעיל דרב במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש ונראה כפי' הערוך דמשום תלא נקטיה ובלא בשר אלא תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי ושל דגים מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס והשתא אתי שפיר באיסור דתלא כעין כישא דירקא ור' פי' לנו דלתלא דבשרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים לא ולא משום מוקצה מחמת מיאוס דלא איירי שמעתין במוקצה מחמת מיאוס. מ"ר:

אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור אע"ג דמרבץ שרינן לרבי שמעון (לעיל שבת דף צה.) הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוין:

אמר רב חסדא הא כיתניתא משלפה לדילא מקניא:

פי' למשוך הבגד ששוטחו בקנה להנגב ונעשה נגוב וישאר הקנה במקומו ולא מטלטלין מותר אבל למשוך הקנה מן הבגד ולטלטלו בשבת אסור שהקנה אינו כלי להטלטל בחצר. אמר רבא ואם כלי קיואי מותר. פי' אם הוא הבגד שטוח בכלי האורג וכלי האורג נקראין כלי קיואי כדאמרינן בפרק ואלו קשרים שחייבין עליהן.

אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלו בשבת ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים ותוב בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון כו'.

האי תלא דבשרא פי' יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו [שרי לטלטולי] אבל העץ שתולין בו דגים. כיון שהדגים ריחם רע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחין דעתן ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור:

מדנהר אבא שם מקום הוא:

ציפיתא חדתא פי' מחצלת חדשה בזרא בחדא ידא. כגון אבן שאין לה דמים ולא צורך. ומפני שהסתירה מהן נתייקרה בעיניהם ופייסוהו להראותה להן:

מתני' אין שולין את הכרשינין ולא שפין כו' גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדים כו'. פי' גורפין המאכל של בהמה מלפני הפטם ומאכל שאר בהמות מסלקין לצדדין דברי ר' דוסיא חכמים אוסרין ואיבעיא לן רבנן ארישא פליגי והיא גורפין [או] אסיפא פליגי והוא שמסלקין לצדדין ואמרינן ת"ש וחכ"א אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין. ש"מ רבנן אתרווייהו פליגי.

אמר רב חסדא מחלוקת באבוס של כלי ואפי' בזה חכמים אוסרין אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור לגרוף הקש שע"ג המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו:

תלאי דבשרא פרש"י ז"ל בשר מליח התלוי ליבשו, ומלא החבל קרוי תלאי דבשרא ושרי דנאכל חי באומצא, דכוורי אסור דאין נאכלין חיין. והקשו עליו בתוספות דאם כן לימא בשר מליח ולמה ליה למימר תלאי דבשרא. ועוד דאם כן בפרק מפנין (שבת קכח, א) הוה ליה לאתויי, דמייתי התם בשר תפוח בשר מליח ודג מליח ותפל. על כן פירשו בתוספות דתלאי היינו העץ שתולין בו בשר, כלומר דתורת כלי עליו דרגילות הוא להצניעו, אבל דכוורי לא אלא כל שנשתמש בו זורקו לבין העצים.

אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור דגזרינן דלמא אתי לאשויי גומות ביד.

חלוק זה ששטחה כדי לנגבה ותחב קנה מבית יד לבית יד כשהוא בא לנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא ישלוף הקנה מתוכה מפני שהקנה אינו כלי ואסור לטלטלו ואם היא מכלי קיואי ר"ל קנה של אורגים תורת כלי עליה ומותר לטלטלה וכן בקנה המדה:

הוצא דירקא ר"ל אגודה של ירק שאינו ראוי למאכל אדם אם ראויה למאכל בהמה מותר לטלטלה ואם לאו אסור תליא דבשרא ר"ל חתיכת בשר מליח ועל שם שתולים אותה בחבל קורא לה כן מותר לטלטלה מפני שראויה היא באומצא ושל דגים גדולים אסור ופירשו גדולי הרבנים שאין ראויים ליאכל חיים וגדולי הפוסקים פירשוה משום מוקצה מחמת מיאוס מחמת ריחו וא"כ אחר שפסקנו כר' שמעון להתיר אף מוקצה מחמת מיאוס בשבת אף בדגים מותר ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו במוקצה מחמת מיאוס שמותר לטלטלו בשבת אלא בדבר הראוי לכסות בו כלי או לאיזה תשמיש כגון נר ישן אבל דבר שאינו ראוי לכלום הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וי"מ אותה בדג תפל ואע"פ שבבשר אתה מפרשה במליח יראה לי שכל אחד הוא קרוי תליא לענינו שהבשר אין דרך לתלותה אלא משנמלחה והדגים דרכן לתלותן בגמי כשהוא תפל וכבר התבאר שדג תפל אסור לטלטלו שכל שאינו ראוי ליום וכן שאינו עומד לכלבים אין מטלטלין אותו:

לעולם יתנהג אדם במדה בינונית ויצמצם בהוצאתו כפי ענינו ואם הוא עני ישתדל לעשות דברים שמהם יבא לידי הסדר בהוצאה ואם הוא עשיר אל יפחית עצמו בצמצום המאכלים אלא בכדי הראוי דרך צחות אמרו אמר רב חסדא בעניותאי ובעתירותאי לא אכלית ירקא בעניותאי משום דגריר לבא וגורם לאכל ביותר ובעתירותאי משום דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בישרא וכוירי וכן אמרו דרך הערה לעני לצמצם בתוך ביתו כמה שיוכל האי מאן דאיפשר למיכל נהמא דשערי ואכיל דחטי עובר משום בל תשחת דאפשר ליה בשכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחת וכן אמרו האי דזבין כתנתא ליזבון מנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין כלומר שיקנה פשתן של מקום פלני שהוא חשוב ולא ירבה בכבוס יותר מדי כדי שלא יצטרך לקנות אלא משנה לשנה וכן אמרו לא ליתיב אציפתא חדתי דלא ליבליין מאניה כלומר שלא ישב במחצלת חדשה שלא יבלו כליו:

מידת הצניעות משובחת ובנשים יותר דרך הערת צניעות אמרו בתלמידים ההולכים ממקום למקום בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזא כלומר שלא ישלח חלוק שלו לאושפיזתו לכבסה שמא טומאתה בשוליה והדבר גנאי לו ודרך הערה היה מגדוליהם אומר לבנותיו איצטניעו באפי גבריכו לא תיכלו נהמא באפייהו כלומר שמא מתוך אכילתכם בשעה שהוא שבע תהא אכילתכם אצלו כבלענות ולא תיכלו ירקא בליליא כלומר מפני שאכילתם נותנת ריח הפה לשעתו ולא תפנון היכא דמיפנו גברייכו כלומר שמא בשעת חבה יזכור ויבא לידי איסטניסות וכי קרי איניש אבבא לא תימרו מנו אלא מני כלומר לא תשאלו כדרך שאדם שואל לזכר עד שהשומע בכם יכיר בכם שאתם חושבות עליו שזכר הוא ויחשדו עליכם אלא כשואלות בדרך שהשומע יכיר בכם שאתם חושבות שנקבה היא נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו וי"מ בדרך אחרת וזו עיקר:

המשנה הרביעית גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא וחכמים אומרים נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת בשבת אמר הר"ם פי' פטם השור שמשמנין אותו ותרגום בריאות פטימתא וראי כמו רעי ובלשון עברי צפיעי בקר וחכמים אוסרין לגרוף מלפני הפטם ואפי' היה המספא בקפה או דומה לה אבל אם היה אבוס של קרקע והמספא לשם אסור הוא לדברי הכל דילמא אתי לאשוויי גומות וכמו כן אוסרין סלוק לצדדין אבל לסלק מלפני בהמה מותר אצלם ובתנאי שיסלק מלפני החמור ויתן לפני השור ולא שיסלק מלפני השור ויתן לפני החמור כי מה שהניח החמור הוא ראוי לאכילת השור ומה שהניח השור אינו ראוי לאכילת החמור כי הוא הפסידו ברירו והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר גורפין מלפני הפטם כלומר שור של פטם ר"ל שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת כדי ליתן בתוכו שעורים ולא יתערב בו עפרורית עד שיקוץ בהם ואין גוזרים משום אשוויי גומות ופי' בגמ' באבוס של כלי ואין גוזרין בו משום אבוס של קרקע ומ"מ באבוס של קרקע אסור משום אשוויי גומות ואפילו לדעת המתיר בכבוד הבית מפני שאין השואת גומות פסיק רישיה ודבר שאין מתכוין מותר פירשוה בגמ' בכאן מחשש שמא יבא להשוות גומות בידים ומסלקין לצדדין מפני הרעי כלומר שאר בהמות של רעי של מרעה שאין מדקדקי' בהם כל כך ולא הורגלו באסטניסות מסלקין את העפרורית לצדי האבוס אבל אין גורפין מכל וכל דברי ר' דוסא וחכמים אוסרים ופי' בגמ' אוסרין בשתיהן בגריפה לפני הפטם ובסלוק צדדין מפני הרעי בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע ובכלם שמא יבא להשוות גומות בידים:

נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת כלומר נוטלין התבן והשעורים הנשארים באבוס של בהמה זו ונותנין לאחרת ופי' בגמ' דוקא מחמור ופרה מפני שאין החמור מטיל רירין ואין הנשאר לפניו מאוס אצל הפרה עד שתאמר שטרח שלא לצרך הוא אלא אוכלת היא מהן אבל לא מפרה לחמור מפני שהפרה מטלת רירין ושיריה נמאסים אצל החמור ומ"מ מחמור לחמור ומפרה לפרה מותר וכן גמלים וסוסים ופרדים נוטלין מכל הבהמות להם ומהם לכל הבהמות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה ארישא פליג כו' וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו כו' עכ"ל וכ"כ התוס' משום דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר אבל מלשון התלמוד דאמר ואיבוס של קרקע מי איכא למ"ד דשרי הא קא משוי גומות נראה דודאי משוי גומות והוי פסיק רישיה דמודה ר"ש וכ"כ הר"ן ע"ש:

אָמַר רַב חִסְדָּא אֲנָא, לָא בַּעֲנִיּוּתִי אַכְלִי יַרְקָא, וְלָא בַּעֲתִירוּתִי אַכְלִי יַרְקָא. הנה מרן רבינו האר"י פירש סוד המאמר על אמיתות בשער טעמי המצות יעויין שם. ואנא עבדא נראה לי בס"ד על דרך הפשט דרב חסדא לא היה חפץ להכניס ירקות שדרכם להתליע לתוך ביתו, מפני שתולעים נמצאים בהם, ובפרט בארצות החמים במדינת בבל ואגפיה, ואף על פי שאפשר בבדיקה, לא היה רוצה לסמוך על בדיקת הנשים והמשרתים, אך ודאי בני ביתו תאבים הרבה לירקות כדרך העולם שמתאוין לאכול ירקות בתוך הסעודה, ואף על פי שאוכלין תבשלין מעדנים אין מושכין ידיהם מירקות. ואם היה אומר להם 'אין אני מכניס הירקות לביתי מחשש תולעים' יאמרו 'הנה אור עינינו אתנו נבדוק ונאכל כמנהג העולם' לכן מה היה עושה להפיס דעתם של בניו ובני ביתו על אשר היה מונע מלהכניס ירקות לביתו, בזמן עניותו תלה הסיבה מִשּׁוּם דְּגָרִיר, ובזמן עושרו היה אומר להם אם אביא ירקות לבית תאכלו הרבה לחם עם הירקות ותמלאו הכרס בלחם ואז לא תאכלו מן הבשר המבושל החשוב הנותן כח באדם אלא רק שיעור מועט, ולכן אני מונע הירקות כדי שתהיו שבעים מתבשילין של בשר וממנו תמלאו הכרס ובזה תוסיפו כח ובריאות בגוף, ולכן על זמן עניותו לא אמר אמינא מִשּׁוּם דְּגָרִיר, כי זה לא צריך למימר שהוא סיבה ידועה להם, כיון דְּגָרִיר והוא עני אין לו יכולת להביא כדי סיפוק, אבל על זמן עשרות אמר אֲמִינָא כי זאת הסיבה אין מרגישים בה מאליהם ואצטריך למימר. גם רצונו לומר אֲמִינָא כלומר אֲמִינָא כך אבל באמת הסיבה העקרית אינה זאת.

לָא תֵּיכְלוּן נַהֲמָא בַּהֲדֵי גַּבְרַיְכוּ נקיט נַהֲמָא לרבותא אף על פי שהוא עיקר ואינו מותרות וגם אין בו לכלוך ידים כמו תבשיל. אי נמי לכל האכילה של סעודתם קרי לה נַהֲמָא, כמו עֲבַד לְחֶם רַב בדניאל (ה, א) שכל הסעודה נקראת לחם, וכן (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם.

נְקוֹט מַרְגָּנִיתָא בְּחָדָא יָדָא פירש רבינו המאירי ז"ל כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחת ובעליך שואל בשתיהם, אחוי ליה המרגלית מיד והצרור לא תראה לו עד שתצטרך להראותו, ומתוך שבאה לו ראיית הצרור דרך כיסף אף הוא יהיה חשוב בעיניו, והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומייקרה עצמה אצל בעלה אף היא תהיה חשובה בעיניו ולא תתגנה לו. ויש מפרשים בד"א וזה עיקר עד כאן לשונו והוא נכון ויציב.