מסכת שבת דף קל״ט עמוד ב׳

ולא ידענא אי מלפניה אם חל י"ט בע"ש ומת בו ביום ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע"י עממים:

אי מלאחריה והוא מת בשבת ומפני שנשתהא כבר והיה מסריח התירו:

מת ביו"ט ראשון כו' מת שנשתהא כגון שמת בשבת ולמחר היה יו"ט:

מה שאין כן בביצה דאין ר"ה שוה לימים טובים של גליות דאילו ר"ה חמיר יו"ט שני דיליה ונולדה בזה אסורה בזה:

מתעטף אדם בכילה שהוא כסדין ומתעטף בה דרך מלבוש:

וכסכסיה רצועות התלויות בה ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא שאין כיסכסין עשויין אלא לנטותה באהל:

חייב חטאת ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא אלמא הציציות הויין לו משאוי הואיל ואינן כמצותו אינו צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבינן כוותיה:

חשיבי משום דשל תכלת הן ולא בטלי והוו בה משוי:

יום טוב שני יתעסקו בו ישראל ובביצה (ד' ו.) מסקינן בתר הך מילתא אמר רבינא האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש ולא יתעסקו בו ישראל פן יצוו עליהם חברי לעשות מלאכה ביו"ט כיון שרואין שעושין בשביל מת ומעשה היה והוליכו מת חוץ לתחום ביו"ט והלכו אחריו בסוסים להתעסק במת וכעס ר"ת אף על ההולכים ברגל בלא סוסים ושמע רבי דטעמו משום דמסיק רבינא האידנא דאיכא חברי ולדידן אע"ג דליכא למיחש יש לאסור כיון דמסיק הכי גם יש לירא פן יצוו השרים להתעסק במלאכתן ולכתוב מה שהם רוצים ושלח להם ר"ת בני בשכר אינם בני תורה בני מליאון (אותה העיר) בני תורה:

ציצית חשיבי ולא בטלי שאינם מבוטלין לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית כך פי' ר"ח: הא לא חשיבי ובטלי על זה סמך רבי להניח באבנטו רצועות התלויות בו ויש שקושרים בהם בתי שוקים דבטלי דלא חשיבי כולי האי:

מאי שנא מהא דתניא כו' פי' [וס"ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר מערימין] לעיל בכ' כל כתבי (שבת דף קיז:):

וזה שאמר מתעטף אדם בכילה וכוסכיא ויוצא בה לרה"ר פי' כוסכיא חוטין ומשיחות שעליה. הלכה היא דקא מקשינן עלה מדרב הונא דאמר היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כגון שתלה ציצית בג' כנפי הטלית והניח הרביעית אותן חוטי הציצית כיון שאינה מצוייצת בד' כנפות שלה אינה חשובה ציצית דמצוה. וכחוטין דעלמא הן חשובין והיוצא בה חייב חטאת ופרקינן ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי שלב האדם רוצה בקיומן כי בדעתו שיתלה הרביעית וילבשנה. אבל כוסכיא לגבי כילה אינו צריך להן ובטלי:

והא דאמר רבה בר בר חנה מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אליבא דרבנן שאסורים לתלות ולשמר לכתחלה ואע"פ שהיא אסורה והוא דתלה לה רמונים כרב אשי ואע"ג דאמרינן מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד וכו' התם בשכר במועד לא מוכחא מלתא הכא במשמרת מוכחא מילתא ולשמר הוא תולה ואם תלה בה רמונים אין ואי לא לא. והא דאמרו ליה לרב אשי על רב הונא בר חיון.

ואמרי לה בר חילון דהוה שקיל ברא דתומיא ומנח בבירזא דדנא פי' שהיה נוטל ראש שום ונותנן בנקב של חבית שיוצא ממנו היין ולא היה מסתפק מאותה חבית אלא חבית שבאוצר והיה מערים וסותם הנקב בראש השום והיה אומר להצניע ראש השום אני צריך ועוד היה הולך וישן במעברא וכו' אמר להו רב אשי הערמה מדרבנן היא והערמה לכתחלה ת"ח לא עבדי:

ונותנין המים על השמרים בשביל שיצלו אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא.

ואם בין הגתות הוא שעדיין היין תוסס ואינו צלול טורד אדם חבית יינה ושמריה בשבת ואינו חושש ואפילו אליבא דרבנן וליכא דפליג בהא ומסננן את היין בסודרין אמר רב שימי בר חייא ובלבד שלא יעשה גומא. פי' שלא ימשוך קצות הסודר למעלה וישאר כמו גומא באמצעיתו.

ובקפיפה מצרית ואמרינן משמיה דרב שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. שכן מצינו באהלי טומאה טפח:

וכל מקום שיש בו חלל טפח כאהל חשוב ואין עושין אהלי עראי לכתחלה בשבת:

פראנקא פי' כסוי בפי הקנקן ויש בו נקבים קטנים קטנים. לסנן בו היין כאשר יציקוהו בקנקן. אם יהיה זה הכיסוי בחצי פי הכלי אינו מסנן. ואם הוא בכל הפה של כלי הרי הוא כמסננת ונראה כמשמר היין במשמרת:

הא דאמרינן מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין. פירש"י ז"ל: דוקא בדאשתהי, כגון דמת בשבת והיה יום טוב לאחר השבת, אי נמי כשיהא שבת מלאחריה דחיישינן דלא ישתהה, וראיתו מדאמר הכא במעשה דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה, דאלמא טעמא משום הא הוא דשרי להו רבי יוחנן. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמר מר זוטרא בפרק קמא דביצה (ו, א) לא אמרן אלא דאשתהי ורב אשי אמר אע"ג דלא אשתהי בי"ט שני הוא וכדמפרש רב אשי טעמא ואזיל, מאי טעמא דיום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן. וכבר הסכימו הגאונים ז"ל, דאפילו ביום טוב ראשון נמי אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ורב אשי ומר זוטרא לא איפליגו אלא ביום טוב שני משום דשבות דאית ביה מלאכה ביד ישראל היא, ולזה הוא שהוצרך רב אשי לתת טעם, אבל ביום טוב ראשון דעל ידי עממין לכולי עלמא אע"ג דלא אשתהי לא משהינן ליה, ומעשה דמעון משום דשבת מלפניה או מאחריה הוא דשאלו הם, אבל רבי יוחנן התיר להם לגמרי. ונראה לי קצת ראיה מדאמרינן סתם, ופריך מהא דרבי יהודה בר שילא, ואם איתא מאי קושיא דלמא בני בשכר לאו בדאשתהי הוה, דהא סתם שאלו וסתם אסר להם. ומ"מ יש לדחות דמשום דאסר להם סתם לומר דלעולם אסור ואפילו בדאשתהי, לפיכך הקשו עליו למה לא התיר בדאשתהי מיהא כעובדא דמעון. ומכל מקום כך נהגו בכל המקומות להתעסק בו עממין ביום ראשון, וביום שני אפילו ישראל, אע"ג דלא אשתהו ואפילו לחצוב לו קבר. והא דאמרינן התם בפרק קמא דביצה (ו, א) אפילו למיגז ליה אסא ואפילו למיגד ליה גלימא, לאו דוקא הני ומשום דטרחתן מועט וכמו שפרש"י ז"ל במס' ביצה (שם), אלא אפילו הני קאמר, כלומר אע"פ שאפשר לו למת בלא הני, דהא אפשר בלא אסא ואפשר נמי לכרכו בתכריכיו, וכל שכן חפירת קבר שאי אפשר למת בלא כן. והא דתנן במסכת מועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין וקברות במועד. כבר תירץ הרב אלפסי ז"ל, דהתם בחופר במועד לקבור בו מתים שימותו, וכן היה דרכן לחפור ולהכין כוכין קודם מעשה. ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל א"כ למה התירו להרחיב ולהאריך במועד כיון שאין בו צורך המועד. ותירץ הרמב"ן ז"ל לפי שכל דבר שיש בו צורך לרבים התירו לתקנו, אע"פ שאסור להתחיל בו, וכמו ששנינו שם ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, ואוקימנא כשאין הרבים צריכין להם, ואעפ"כ כיון שצרכי רבים הן מותר לתקן אבל לא להתחיל, והכא נמי צרכי רבים הוא. ואפילו בקבר בני משפחה ואפילו של יחיד נמי אפשר שהוא מותר, דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפילו שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים, וכל שכן שמא יצטרך לו במועד. וא"ת עוד והא תנן התם וארון עם המת בחצר ר"י אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרים מערב יום טוב, ואם כן האיך נהגו עכשיו לחצוב קבר שלא בפני המת. יש לומר דההיא באדם שאינו מפורסם, הא באדם מפורסם מותר. והכין איתא בירושלמי. וכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות, וכיון שאין חופרין עכשיו אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם, והכל יודעים דלצורך מת דביומו הוא דשרי. והא דאמרינן יתעסקו בו עממין. יש מי שאומר דדוקא בקבורתו, אבל טלטולו מותר על ידי ככר או תינוק, והוצאתו נמי מותרת כב"ה, דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ויש מי שאוסר להוציאו, וכן מוכיח להם הלשון שאמרו יתעסקו בו עממין ולא אמרו יקברוהו וכו', דאלמא כל עסקיו על ידי עממין. וטעמא דכיון דאי אפשר לקבורה בישראל לא התירו הוצאה בישראל, שאם תתיר בהם מקצת מלאכה שמא יבואו לגמור מלאכה. ועוד שהן כעוסקין בקבורה עצמה ומסייעין בה שהוא חלול יום טוב לגמרי, והא דמיא לההוא דאקשינן בפרק כל הכלים (לעיל שבת קכד, ב) ובפרק קמא דביצה (עי"ש יב, א) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד שאין כאן משום כבודו של מת הואיל ובסוף יתעסקו בו עממין.

ועוד כתב הרמב"ן ז"ל דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין, שאין לומר בו מתוך משום דלא שייך ביה צורך היום. ואם תאמר שהוא מצוה, הרי שריפת קדשים עשה ואינו דוחה יום טוב וכל שכן זה. ועוד דהא אתמר בפרק קמא דכתובות (ז, א) שאין מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש, והרי אין כאן הנאת נפש. ואין לומר מפני שאין (הנאה) [הוצאה] זו צריכה לגופה, אם כן בשבת יתירו, וכללו של דבר ששבת ויום טוב שוין בדבר זה, והמתיר בזה יתיר בזה. עד כאן.

הא ד אמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש. איכא למידק אדרבא התם נמי שותה קאמרינן, אבל אומר לשתות ואינו שותה לא התירו. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר והוא שתלה בה רמונים תחלה, הא תלה בה שמרים תחלה אף על פי שתלה בה רמונים לבסוף אסור, ואקשינן עלה ממערים ושותה מן החדש, אף על פי שמתחלה הוא טורח הוכיח סופו על תחלתו. ומתרץ התם לאו מוכחא מלתא דלחול עביד כיון דשתי לבסוף, אבל הכא מוכחא מלתא דלשמר תלה כיון דתלה בה שמרים תחלה, ומה שתולה בה רמונים לבסוף אמרינן הואיל ועשה בה מלאכתו משתמש הוא לשאר צרכיו. ואיני יודע טעם לקושיא זו. דודאי הא דאמר רב אשי והוא שתלה בה רמונים, שתלה תחלה קאמר, ולפיכך הקשה לו ממערים ושותה ואף על פי שיש לו מן הישן, ומוכיח דחדש לאחר המועד הוא דבעי ליה, ואפילו הכי כיון דשותה ממנו אמרינן דהוכיח סופו על תחלתו, והכא נמי אף על פי שתלה תחלה שמרים, כשתלה לבסוף רמונים הוכיח סופו על תחלתו, ופריק התם לא מוכחא מלתא, שאף על פי שיש לו ישן אין הכל יודעין בו שיש לו ישן ועוד דהרבה יש רוצים בחדש מן הישן, הכא מוכחא מלתא ואף על פי שיש לו שמרים אסור תחלה. וכן נראה לי מדברי רש"י ז"ל.

[מתני':] ומסננין את היין בסודרין פירוש: יין עכור, דאי אפשר לפרש שמרים דהא יין קתני ואע"פ שמשנה כיון שהוא בורר גמור אסור, וכן אי אפשר לומר יין צלול, דאם כן אפילו במשמרת כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור דכיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר, וכיון דמשנה קצת ומסננין בסודרין שרי.

[מתני'] ונותנים ביצה במסננת של חרדל. פירש רש"י ז"ל: משום רבותיו ז"ל דנותנים ביצה כו' דוקא משום שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל. ואינו מחוור בעיני. שאילו דוקא במסננת של חרדל ומשום שינוי, אם כן מאי פריך אביי בפרק המילה (שבת קלד, א) מהא דתניא אין מסננין את החרדל במסננת שלה ואין ממתקין אותו בגחלת אמתניתין דהכא דתנן נותנין ביצה במסננת של חרדל, ופריק התם לא מחזי כבורר הכא מחזי כבורר. ואם איתא מאי קושיא התם במסננת שלו ומשום הכי אסור, והכא במסננת של חרדל דאיכא שינוי ומשום הכי מותר. אלא נראה כפירוש הראשון שפירש רש"י ז"ל, שנותנין אותה במסננת שהחרדל נתון בה לסנן, והחלמון שלה נוטף ומסנן עצמו והוי לחרדל למראה, והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה, והיינו דאמרינן התם דלא מחזי כבורר, דאין כאן פסולת שהכל ראוי הוא, אלא שהוא רוצה לערב החלמון לבד עם החרדל לגוון.

גמרא הא ד אמר רב חייא בר אשי אמר רב ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח. משום שינוי קאמר הכי ולא משום אהל, דאם כן אפילו במסנן את היין בסודרין נימא הכין, אלא משום היכר, וכיון דהתם איכא היכר אחר דאינו עושה גומא שפיר דמי. מורי הרב ז"ל.

הא ד אמר רבא האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור פירש רש"י ז"ל: משום אהל. וא"ת וכי בכיסוי כלים יש משום אהל. תירצו בתוס' דשאני כובא שהוא רחב הרבה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו לפרושי כמה יהא רחב שיהא אסור וכמה קצר ויהא מותר, ונתת דבריך לשיעורין, ואפילו כיסוי קרקעות שהוא נראה יותר כאהל התירו (לעיל שבת קכו, א), ולא נתנו חכמים בו שיעור. ועוד אי משום אהל מאי שנא כולה מאי שנא פלגא, והא עובדא דרב הונא (עירובין קב, א) דהנהו דכרי משום תוספת אהל עראי התירו, אבל אילו רצה לפרוס על חצין של מחיצות היה אסור.

ויותר נראה דברי הראב"ד ז"ל שפירש משום משמר, ואכולה כובא אסור משום דמחזי כמשמרת שכן דרכו בחול, אבל פלגא דכובא שרי דלאו היינו אורחיה, וכי הא מלתא אמר רב פפא בסמוך לא ניהדוק איניש סכתא אפומא דכובא משום דמחזי כמשמרת, וכיון דלא מהדק הוי ליה כפלגא דכובא ושרי. ע"כ. ולדברי רש"י ז"ל נצטרך לפרש שלא יהא הכובא מלאה שאם כן אין כאן אהל אלא בשחסר טפח דהוי אהל.

המת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל בין שנשתהא בין שלא נשתהא ואפי' בשני ימים טובים של ראש שנה מה שאין כן בביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומ"מ במקום שאין בני תורה בין ביום ראשון בין ביום שני מחמירין להם וכבר ביארנו ענין זה בכדי צרכו בראשון של יום טוב:

מתעטף אדם בכילה ובכוסכיה ר"ל אותם רצועות התלויות בה כדי לפרסה ויוצא בה לרה"ר ואין אומרין שאותם הכוסכין אינם עשויים אלא לפריסת אהל ולא לצרך עטוף כלל והרי הן משאוי אבל היוצא בטלית שאין מצויצת כהלכתה חייב חטאת ולא מפני הטלית שהעטוף כמלבוש הוא אלא מפני הציציות שהן משאוי ושמא תאמר ומה בין ציציות הטלית לכוסכין שבכילה כבר אמרו בסוגיא זו ציציות לגבי טלית חשיבי ולא בטלי כוסכין לגבי כילה לא חשיבי ובטלי ופירשו בה גדולי הרבנים ציציות חשיבי מפני שהם של תכלת ולמדו רבים מדבריהם שטליתות שלנו הואיל ואין שם תכלת בטלים הם אצל הטלית ואע"פ שאינה מצוייצת כהלכתה יוצאין בה וגדולי המחברים פירשו ציציות חשיבי כלומר שדעתו עליהם לתקנם וא"כ אף בלא תכלת כן ובמצוייצת כהלכתה מותר אף בלילה שאינו זמן ציצית שאין הציצית הגמורה משאוי אלא הרי הוא מנויי הטלית ומטכסיסיו כמו האימרא שאלו היה משאוי לא היה הציצית דוחה שבת אף בעשוי כהלכתו שאין מצות עשה בלא כרת דוחה שבת ולמדת ששאר בגדים שהיה יוצא מהן מלל אפי' חוטין ארכים יוצאין בהן שאין קפדים בהם ויש דנין עכשו כל טליתות שלנו כטלית שאינה מצוייצת כהלכתה ואין דבריהם נראין וכבר ביארנוה:

אע"פ שביארנו שאין תולין את המשמרת ביום טוב מערים ותולה אותה לצורך הנחת רמונים בתוכה או שאר פירות שהרי לא נאסר אלא שלא יעשה כדרך שעושין בחול והנחת פירות אינו דרך חול ומאחר שנתלית לכך מסננין בה שהרי נותנים לתלויה כמו שביארנו במשנה ומ"מ צריך שיתן בה רמונים תחלה על הדרך שביארנו כדי שיהא שם קצת הוכחה ולא תהא הערמתו ניכרת ואע"פ שבמועד אמרו מטילין שכר במועד לצורך המועד הן שכר של תמרים הן של שעורים ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש אלמא שאף בלא שום הוכחה מותר להערים בזו אין הערמתו ניכרת שהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיהא לו מן הישן:

מותר לתלמיד חכם ליתן גרגיר של שום בנקב החבית המטפטף ומערים ואומר שלהצניעו נתנו לשם ומ"מ בעץ אסור שהוא מתקן כלי לגמרי וכן מותר לו לילך לישן בספינה שבמים שהיא של גוי ויודע שיעבירוה לצד אחר ומערים ועובר לשמור פירותיו שכל זה אינו אלא הערמה בעלמא ואינו אסור אלא מדבריהם ותלמיד חכם אין לחוש להקל בכך אלא מדרך צרך גדול ובאדם אחר מיהא אסור בראשונה מפני שהוא כעין תקון כלי ובשניה מפני שהיא בכלל גזיר' שיטה שעל פני המים שאף כאן יש לגזור שמא יעשה חבית של מלחים וכן כתבוה גאוני הראשונים וגדולי המחברים התירו את אלו אף באדם אחר ואין הדברים נראין:

המשנה השניה נותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצולו מסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין אנומלין בשבת בכוס ביום טוב בלוגין במועד בחבית ר' יצחק אומר הכל לפי האורחין אמר הר"ם פי' יצולו כמו יסננו כי הדבר הזך קורין אותו צלול והוא הפך עכור ומסננין כמו צוללין בסודר ובתנאי שלא יטה בידו הבגד בפי הכלי כדי שיהיה שופך במקום משופע כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והתנאי בכפיפה מצרית שלא תהיה גבוהה מתחתית הכלי טפח אלא פחות מזה כדי שלא יעשה אהל עראי בשבת לפי שהוא אסור כמו שביארנו וטבע הביצים שטורפין אותם ונותנין אותם בדברים העכורים ויזככו אותם ויבדילו העב מן הדק ואנומלין הוא יין ודבש ופלפלי' ולגין כד ומה שאמר ר' צדוק הכל לפי האורחין אפשר לפרשו בשני פירושים האחד מהם כי הוא חולק על ר' יהודה במאמרו ובמועד בחבית ואמר ובמועד הכל לפי האורחים בין בשבת בין ביום טוב בין במועד והלכה כתנא קמא והוא שיעשה מן האנומלין בכל מה שירצה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר נותנין מים על גבי שמרים בשבת כדי שיצולו והוא שכשנשארו השמרים לבדם בחבית של יין היו נוהגים ליתן לתוכם מים כפי כמות השמרים ולאחר שלש שעות או ארבע אותם המים קולטים ריח היין וכן שלחלוחית היין שבין השמרים מתערב בהם ומוציאין אותם ושותים אותו ואמר שהוא מותר שאין כאן ברירה כלל שאין כאן נתינה במסננת כלל ואין זה אלא כמזיגת מים ביין וגדולי הרבנים פי' על גבי שמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום כדי שיהו צלולים ויצאו הרבה דרך המסננת ומסננין את היין בסודרין מפני הקמחי' הקרויים קאנש ובכפיפה מצרית העשויה מצורי הדקל ואין זה ברירה שהרי אדם יכול לשתותו עמהם וגדולי המפרשים פירשו שהסודר נקביו רחבים וכל שכן הכפיפה ואין ברירת הקמחים ניכרת בה כ"כ שאינם עשויות אלא לזגים וחרצנים ואיני מבין בסודר מיהא היאך פירשוה כן ונותנין ביצה במסננת של חרדל ר"ל ביצה שהיא טרופה מאתמול ונותנים במסננת של חרדל והחלמון נוטף לתוך החרדל ומאדימו והחלבון מתוך שיש בו דבקות נשאר למעלה ואין כאן ברירה שאף החלבון אוכל גמור הוא ואי אתה מפרשה לתוך התבשיל ומסננת של חרדל משום שינוי שאם לתוך תבשיל חם הרי מבשל ואם לתוך תבשיל קר הרי מפסידו אלא כמו שפירשנו:

ועושין אנמלין בשבת ופירושו בדרך זה שיתן הדבש ופלפלין השחוקים מאתמול בכוס ואח"כ יהא נותן היין עליו וטורף באצבעו וי"א שאינו טורף ביד אלא מנענע את הכלי עד שיתערבו הדבש והפלפלין עם היין ור' יהודה אומר וכו' ולא בא לחלוק עם תנא קמא אלא להוסיף ולפרש בשבת בכוס על הדרך שביארנו ולא בפעם אחת לשיעור שני כוסות בי"ט בלגין ובלבד לצורך י"ט לבדו ובמועד בחבית כחול ור' יצחק אומר הכל לפי האורחי' ר"ל ביום טוב ובמועד:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפירש"י בד"ה מת ביו"ט ראשון כו' מת שנשתהה כגון שמת בשבת ולמחר כו' עכ"ל מפירושו נראה דרבא דוקא באשתהי איירי וקשה דא"כ מאי מייתי אהך דבני בשכר דדוחק הוא דמיירי נמי דוקא באשתהי ויש ליישב דלפירושו נמי הא דקאמר רבא מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל איירי אפי' בלא אשתהי וכדמוקי לה רב אשי התם ועיין ברא"ש בזה בפ"ק דביצה ודו"ק:

תוס' בד"ה יו"ט שני כו' ושמע רבי דטעמו משום דמסיק רבינא כו' ושלח להו ר"ת בני בשכר אינן בני כו' עכ"ל ר"ל אף ששלח להם מטעמא דבני בשכר אינן בני תורה כו' ואתי לזלזולי ביה כמ"ש התוס' לבסוף עיקר טעמו היה כמו ששמע רבי משום דמסיק כו' וגם יש לירא פן יצוו השרים כו' כן נראה מדברי התוס' פ"ק דביצה וק"ל:

בד"ה תלא דבישרא כו' במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש כו' והשתא א"ש באיסור דתלא כעין כישא דירקא כו' עכ"ל ר"ל דכמו שהירק גופיה ודאי חזי למאכל בהמה ושרי לטלטל אלא בכישא של הירק דהיינו בדבר שאוגדין בו הירק קמיירי אם הוא חזי אם לאו כו' בתלא דבישרא ודכוורא לא איירי בבשר ודגים גופיה אלא בתלא של בשר ושל דגים דהיינו דבר שתולין בו בשר ודגים וק"ל:

בפרש"י בד"ה ונותנין ביצה כו' ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שינוי כו' עכ"ל הקשה לי אחד מהחכמים לפר"י הלוי מאי קפריך מהך מתני' דהכא בפ' ר"א דמילה אהא דקתני התם אין מסננין החרדל במסננת שלו דאימא דהתם אסור חרדל במסננת שלו דליכא שינוי משא"כ הכא ביצה במסננת של חרדל דהוי שינוי לפי' ר"י הלוי ונראה ליישב כיון דהתם ביו"ט קמיירי כפירש"י שם דביו"ט קמיירי הך דאין מסננין את החרדל במסננת שלו קפריך שפיר כיון דהכא בשבת שרי ע"י שינוי ה"ל למשרי ביו"ט בלא שינוי כלל כהך דלקמן דהני פלפלין מידק דייק חדא חדא בשבת משום שינוי וביו"ט שרי אפי' בלא שינוי כמ"ש התוס' שם ודו"ק:

בתוס' ד"ה יו"ט ב' יתעסקו בו ישראל וכו' ומעשה היה וכו' ולדידן אע"ג דליכא למיחש כו' פי' דליכא האידנא חברים אפ"ה יש לאסור כיון דמסיק הכי בגמ' דהאידנא דאיכא חברים וכו' אין לנו להתיר מה שכבר נאסר בגמ' גם מן הדין יש לאסור גם בזמן הזה אע"ג דליכא חברים משום דיש לירא פן יראו השרים ויצוו להתעסק במלאכתם וזה היה טעמו של ר"ת שכעס אלא שמה שמסיימו התוס' שלח להם ר"ת בני בשכר אינם בני תורה וכו' דמשמע שטעמו של ר"ת היה בשביל שבני מילואי"ן לא היו בני תורה זה סותר הדברים שכתבו למעלה ששמע ר"י שטעמו של ר"ת היה בשביל שמסיק שם והאיכא חברי כו' דשני טעמים הם ועיין במס' ביצה דף ו' שם בתוס' ד"ה והאידנא וכו' דמתחלה שלח להו ר"ת הטעם דבני בשכר אינן בני תורה ובני מילואי"ן בני תורה ופליג שם הר"י על טעם זה משום דאשכחן דלכמה דברים אינן בני תורה וכו' ומסיק בסוף ועוד אומר ר"ת דבזמן הזה יש ג"כ יהודים שמשועבדים למלכות לעשות מלאכה ואם יראו שיעשו מלאכה למת יכופו אותם לעשות מלאכה למלכות ע"ש ועכ"פ דברי התוס' דהכא אינם מדוקדקים דהאי שמסיימי ושלח להם ר"ת אינן ענין למה שכתבו למעלה מזה וק"ל:

ד"ה ציצית חשיבי וכו' שחשובים בעיניו שדעתו ליתן בטלית ציצית רביעית פר"ת כצ"ל והוא סה"ד פי' אע"ג שנעקרה ציצית אחת אעפ"כ הציצית הנשארות חשובים בעיניו מפני שדעתו ליתן ולצרף הציצית רביעית להציצית הראשונות ולפ"ז אפי' בזמן הזה דליכא תכלת אסור להוציאה ולאפוקי מפירש"י דשרי בזמן הזה ומה שכתבו התוס' אח"כ הא לא חשיבי ובטלי הוא התחלת דבור השני:

ד"ה מ"ש מהא דתניא וכו' בספרים שלנו הוגה כך מ"ש מהא דתניא וכו' וס"ל כר"י דאמר מערימים לעיל בפ' כל כתבי:

מתני' ומסננין את היין בסודרין עי"ל קיא ע"א תוד"ה האי מסוכרייתא:

תוס' ד"ה תלא כו' ושל דגים מאיס עי"ל יט ע"ב תוד"ה הני כרכי: