דף ביאור
מסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳
מסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־493 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הלכה ברורה בטעמים שלא יהא בה מחלוקת:
ג' עבירות בשחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו:
ג' פורעניות שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער:
ויועציך כבתחלה ואחר כך יקרא לך עיר הצדק לשרות בה שכינה:
אי בטלי יהירי ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו:
בטולי אמגושי יבטלו מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו:
סגיך הם גסי הרוח שמגדלין עצמן לשון ישגה מאד (איוב ח׳:ז׳) ואח"כ ואסירה כל בדיליך אלו אותם המבדילים שונאי ישראל מן הקב"ה בשקריהם ובפחזותם:
בטלי דייני רשעים מישראל שמטין דין:
ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 139a · Sefaria
תוספות
ולישלח להו כר"ט הא לא פריך לישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דשמא הם לא שאלו כשותא בכרמא מהו אלא היכא שעשה כדין איסור כלאים ג' מינים כאחד ועוד שמא לא ס"ל כר' יאשיה ואע"ג דקי"ל כר' יאשיה בספ"ק דקדושין (דף לט.) א"ל לא צהריתו [לא] קי"ל כר' יאשיה ואמר נמי בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כב.) נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כרבי יאשיה בכלאים כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה מיהו י"ל שלא היו סבורין כן דהא קאמר נמי נהוג כרבי יהודה בדברי תורה ואפ"ה פליגי עליה אמוראי טובא בשמעתא דהתם וקאמר נמי כרבי אילעי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ ואפ"ה אמרינן בחולין בשילהי פ' הזרוע (חולין דף קלב.) אמר רב חסדא האי טבחא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל ואמר נמי דרבא קניס אטמא ואפילו רב נחמן גופיה דאמר נהוג עלמא כתלת סבי אמר התם דקניס גלימא וא"ת נהי דלא ס"ל כר' יאשיה מ"מ לישלח להו כרבי יאשיה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וי"ל דלא שייך למימר הכי אלא במין של איסור דהמתירו חושבו מין היתר בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל בדבר שאינו תלוי אלא בזריעה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בהא לא אמר הלכה כמותו בחו"ל. מ"ר:
רב עמרם חסידא מנגיד עלה רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לנכרי כו' קשיא לי אמאי הא אמרינן לעיל דהלכה כר"ט דמיקל בחו"ל וצריך לומר דבמקומם לא היו בני תורה:
וליתן ליה לתינוק ישראל אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (עירובין דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה"כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא וי"מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף ס':) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך ולא נהירא דמאי שנא דנקיט טפי רב אחא בר יעקב מכל שאר אמוראי דהתם ועל ההיא דהתם אומר ר"ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה"כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג [בקבוע] ולא דמי לכוס דיוה"כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה"כ:
Tosafot on Shabbat 139a · Sefaria
רבנו חננאל
וזה שהשיב רב מנשיא לבני בי בשכר על הכילה ועל הכשות בכרם ועל המת ביו"ט כולן לאיסור לפי שאינן בני תורה. מהא שמעינן שאפילו דברים המותרים כגון אלו וכדומה להן המסורין לעם הארץ אין אדם רשאי להורות להן להיתר אלא יחמיר עליהן לאיסור.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 139a · Sefaria
רשב"א
הא דאמרינן ולישלח להו כדרמי בר יחזקאל. ולא אמרינן ולישלח להו כילת חתנים. לא קשיא דאינהו בשיש לה גג קא מיבעיא להו. והא נמי דאמרינן ולשלח להו כר' טרפון, ולא אמרינן ולישלח להו כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וקיימא לן כותיה כדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים כדאיתא בברכות פרק מי שמתו (ברכות כב, א) ובפרק קמא דקידושין (לט, א) לא צהריתו דקיימא לן כר' יאשיה. אינהו בזורע חטה וכשות וחרצן קא מבעיא להו, דמספקא להו אי מין אילן הוא או ירק הוא.
הא דאמרן וליתן ליה לתינוק ישראל. פירשתיה ביבמות פרק חרש (קיד, א) גבי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, בסייעתא דשמיא.
הא דאמרינן הכא אתי למיסרך. ואמרינן נמי הכי בערובין (מ, ב) גבי זמן דיום הכפורים ליטעמיה לינוקא, אתי למיסרך. משום דהוה עובדין דצריכין לדידן, ובהני הוא דוקא דחיישינן לדלמא אתי למיסרך, אבל במידי דצריך לתינוק לא חיישינן להכי, דהא התם לא מטעמיה ליה לינוקא, ואילו לדידיה מאכילין ומשקין לאלתר ואפילו טובא, וכבר כתבתי דבר זה והארכתי בדבר זה, בפרק חרש ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.
Rashba on Shabbat 139a · Sefaria
מאירי
מה שהתרנו בפריסת כילה בכריכת חוט ומשיחה על הדרך שביארנו מ"מ במקום שאינן בני תורה אין מקילין להם בכך וכן מה שידעת שכלאי הכרם אסורין ושאין כלאי הכרם אלא במיני תבואות וירקות אבל אילנות מותר לנטעם בכרם והכשות נחלקו בו אם מין אילן הוא ואינו כלאים אם מין ירק ואסור והתרנוהו בחוצה לארץ מפני שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ מ"מ במקום שאינן בני תורה אין מקילין להם מפני שדומה לירק ומ"מ נאמרו עליה בסוגיא זו דברים שיש לדון בהם והוא שאמר רב עמרם מנגיד עלה ר"ל על הזורע כשות בכרמו ולמה והרי מ"מ אינו חייב עד שיזרע שנים בזולת הכרם שנ' לא תזרע כרמך כלאים וכמו שאמרו הטה ושעורה וחרצן ותירצו שלא נאמר כן אלא לחייב את הזורע אבל לענין איסור הנאה אף במין אחד נאסר הכל וכמו שאמרו המעביר עציץ נקוב בכרם קדש וזה שהיה מנגד על הזריעה לא לאיסור הזריעה אלא שמא יבא בהם לידי מכשול ויש מפקפקים בה ממה שאמרו בברכות נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יאשיה בכלאים וכו' ואם מ"מ אסורים הם היאך נהגו כן ר"ל שלא לאסור אלא בשנים אלא ודאי אף כל שאין כלאים בזולת הכרם מותר ושמועת עציץ נקוב פירושה בשיש בעציץ שני מינים וא"כ זה שהיה מנגד פירושו בזריעת מין אחר עמה וכן מה שאמרו רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה והקשו וליתיב ליה לתינוק ישראל שהרי קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ואע"פ שמ"מ אין מאכילין אותו בידים בזו ראוי להקל שאף בגדול אין עקר האיסור אלא מגזרת מין אחר ותירץ בה משום דאתי למיסרך ובעירובין בענין זמן של יום הכפרים אמרו גם כן ליתביה לינוקא דלמא אתי למיסרך ואין ללמוד מכאן מה שלמדו קצת מפרשים שאסור להטעים לתינוק בתשעה באב וביום הכפרים כוס של מילה שאין אומרין אתי למיסרך בקטן כל כך וכן בדבר שאין לו זמן קבוע וכן אין למדין מכאן שכל מין האסור לזרוע בכרם מותר על ידי גוי שהרי אף קיומן אסור אלא בזו אינה אלא מפני שמותר היה אצלו לגמרי אלא שהיה רוצה לשנות בה מפני שדומה לירק:
Meiri on Shabbat 139a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בתוס' בד"ה וליתן ליה לתינוק כו' ולא דמי לכוס דיוה"כ כו' כיון שנעשה מנהג לשתות בכל שנה כו' עכ"ל וכשותא דשמעתין נמי כמו מנהג הוא לזרוע בכל שנה ושנה ועיין בר"ן וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 139a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה ולישלח להו וכו' ולא קי"ל כר' יאשיה וכו' כצ"ל:
Maharam on Shabbat 139a · Sefaria
בן יהוידע
שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּמָקוֹם אֶחָד נראה לי בס"ד גם זו לטובה כדי שיהיו יגיעין יותר ויגן עליהם זכות בירור ההלכות והמשניות. ועוד כדי שיעשו חומרות לאסור מספק ותהיה זאת סניגוריא עליהם. הֲלָכָה זה טעם המשניות, וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה זו הגרסא ונסחה, דאם יפול מחלוקת יהיה רבתא לפריה ורביה. ונראה לי לפי דרשה זו לכך נקיט קרא לשון הַפְלָאָה בתיבת וְהִפְלָא שהוא לשון הפרשה והבדלה, כמו (שמות ט, ד) וְהִפְלָה הֳ' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם, וכן מחלוקת בהלכות הוא ענין הפרשה והבדלה כסברת החולקין.
אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל יש להקשות הוה ליה למימר צֵא וּרְאֵה? ונראה לי בס"ד לשון 'רְאִיָּה' יפול על עול גלוי שאי אפשר ללמד בו זכות, אך לשון 'בְּדִיקָה' מורה על עול נעלם ונסתר שאדם יכול להחליט עליו שהוא עול בהשקפה הראשונה, אלא צריך לזה בדיקה שכליית לידע אם עשו עול במזיד, או אם יש ללמד זכות עליהם שהם שוגגים מצד קוצר שכלם, ומצד מרמות בעלי דינים שהם חריפים, או מצדדים אחרים, ולזה צריך לעשות בדיקה שכליית לשקול העניינים בדעת בהשערת השכל, או שתעשה נסיון בטענה ותביעה צוריית עם אדם אחד ותבא לפניהם ובזה יתברר לך הנהגתם איך היא, ואם הם מקבלי שוחד ממון או שוחד דברים כל זה יתברר לך על ידי בדיקה. והא דאמר אִם רָאִיתָ דּוֹר צָּרוֹת רַבּוֹת ולא אמר צָּרוֹת סתם? נראה לי בס"ד דדרכו יתברך להביא העושים את הקל תחלה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בצרעת של בתים ובגדים וגופים, וכן אמרו בענין השביעית, ולזה אמר אם תראה צָּרוֹת רַבּוֹת באות עליו שאין בהם קלות כמנהג אלא באות רַבּוֹת מתחלתם אז צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, כי קרוב הדבר שבאים צרות בעבור חטא זה של הדיינים, מדה כנגד מדה הם שינו השיטה שֶׁבְּמָקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז), לכך גם הקב"ה שינה את המדה הנהוגה להביא הקל תחלה. ומה שאמר מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, נראה לי שְׁ לֹשָׁה עֲ בֵרוֹת בְּ יָדָם שלשה עבירות בידם ראשי תיבות שֶׁבַע, ושלשה פורעניות גם כן ראשי תיבות 'שֶׁבַע' שהוא שָׂ דֶה תֵ חָרֵשׁ עִ יִּין תִּהְיֶה בָמוֹת יָעַר, ואלו שלש פרעניות יהיו במקמות ראשי תיבות שלהם צִיָּה שהם צ יון י רושלים ה ר הבית, ובזה יובן (ויקרא כו, כז) וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם 'שֶׁבַע' ראשי תיבות הנזכר.
אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים רָעִים מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם כי הדן דין אמת מתקן שם 'אדני' שהוא אותיות 'דינא' והוא בסוד השכינה בסוד 'דינא דמלכותא דינא' ולכן שופטים ושוטרים הרעים הם פוגמים בשם זה שהוא סוד השכינה, לכן אין הקב"ה משרה שכינתו שהיא בסוד שם אדני על ישראל בשלימות אלא עד שיכלו. והא דקרי ליה סִיג וּבְּדִיל כמו שנאמר (ישעיהו א, כה) וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, נראה לי בס"ד כי חכמה מספר ע"ג, והשופטים הרעים משתמשין בחכמה להרע כמו שנאמר (ירמיהו ד, כב) חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, ולכן נמצא מהפכים מספר חָכְמָה [73] למספר סִיג [73] שהוא מספר ע"ג, וכן חכמים הטובים יונקים משם הוי"ה דמילוי יודי"ן אשר מילואו מספר מ"ו [י ו"ד ה" י ו י"ו ה" י =46], אך הרעים מהפכים מספר מ"ו למספר בְּדִיל [73] כי החשבון שוה.
אָמַר עוּלָא אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית, אֶלָּא בִּצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו א, כז) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". כאן יש קושיא ידועה הוא קאמר בִּצְדָקָה וקרא אמר בְּמִשְׁפָּט? ונראה לי בס"ד דעולא קאי על פדיונה העתיד שהוא אחר חרבן בית שני, אך היא כבר נפדית אחר חרבן בית ראשון, וישעיה שהיה קודם חרבן בית ראשון אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה בפעם ראשונה, אך וְשָׁבֶיהָ אחר זה ישוב לה הפדיון בשביל צְדָקָה, כי כיון שאמר ישוב לה הפדיון פעם שנית מוכרח שתחרב וישוב לה הפדיון עוד הפעם בשביל צְדָקָה. אי נמי קיימא לן דתרין דרגין אינון ירושלים לאה, וציון רחל, וכיון דהכתוב אמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה ולא זכר ירושלים, שמע מינה ירושלים בִּצְדָקָה.
אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי, בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי נראה לי בס"ד הטעם דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (שבת קה:), נמצא על ידי גאוה מוספין כח בקליפת המינין המושכין האדם לעבודה זרה, ולכך אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי שהם המינין. ולפירוש רש"י ז"ל שפירש בסנהדרין צ"ח אַמְגּוּשֵׁי 'מְכַשֵּׁף' וכן הוא במחלוקת רב ושמואל לעיל, נראה לי הטעם דאמרו רבותינו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים בפמלייא של מעלה וכן עון הגאוה, לכן אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי. או יובן בס"ד על פי מה שכתבתי בספר קהילת יעקב ז"ל כח החסד מבטל הכשפים, לכן חלון זיהרא שה"ס [שהוא סוד] החסד מבטל כח הכשפים ושבט יהודה דיונק מחלון זה מבטל כשפים (ועיין זוהר תרומה קמב) וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, שעל ידי רבוי זכיותיו הגביר עליו כח החסד שהמצות הם מימין ועל ידי כח החסד דידיה ביטל הכשפים עד כאן לשונו עיין שם. וידוע מה שכתב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל שהגאוה נמשכת מיסוד האש, ולכן על ידי הגאוה מגבירים כח הגבורה בעולם, ולזה אמר כל המתגאה מביא חרון אף, אבל העניו הוא מצד החסד מגביר החסד בעולם, לכן משה רבינו ע"ה שהיה כולו מצד החסדים כמו שנאמר (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, היה עניו מאד, וכן אברהם אבינו ע"ה שהיה בחסד היה עניו מאד, וזה שאמר אִי בָּטְלֵי יְהִירֵי שאז גובר החסד בעולם אז בָּטְלֵי אַמְגּוּשֵׁי המכשפים, כי בתגבורת החסד יתבטל הכשפים.
"שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם נראה לי בס"ד הטעם דנקיט בהו לשון מַקֵּל, דאיתא בזוהר הקדוש פרשת משפטים שהדיינים הם כנגד שלשה אבות העולם עיין שם. ומאחר דהדיינים נמשלו לשלשה אבות וצריכים לאחוז מעשה אבות שהוא האמת והיושר, ולכן אלו הרעים שלא אחזו מעשה אבות לא לקחו מהאבות אלא אותיות 'מַקֵּל' שהם סוף שמות אברה ם יצח ק ישרא ל, שלקחו אותיות אלו להרע בהם להיות מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם, אך הכתוב עצמו כינה אותם בשם 'מַטֵּה ' דכתיב מַטֵּה רְשָׁעִים, והיינו כי זה הדיין שהוא דן את בעלי דינים הבאים לפניו כדי להטיב לשמשים וסופרים שלו, הנה מתהפך אצלו מספר דָּן [54] למספר מַטֵּה [54], וכינה שמשים שלהם בשם 'רְשָׁעִים' כי הם בעצמם רעים אך כוחם מן השופט הרמוז באות ש', ואם תניח ש' בתוך רָעִים יהיה צירוף רְשָׁעִים :
"כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם", אֵלּוּ הַדַּיָּנִים נראה לי בס"ד כי על דין האמת קיימים שמים וארץ, וידוע כי שמים וארץ נבראו ב'כב' [22] אותיות התורה וכתבתי לעיל שהם ב' בחינות אבג"ד ותשר"ק, וב' פעמים כ"ב מ"ד [44], ואלו הדנין שקר מהפכים 'מד' ל'דם'. והא דנקיט דַּיָּנִים תחלה אף על גב דעורכי הדיינים הם מקלקלים תחלה? נראה לי דאם לא היו הדיינים רעים לא היה מועיל שִׂפְתֵי שָׁקֶר ולשון עולה של עורכי הדיינים ובעלי דינים, על דרך שאמרו (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב.
מִיּוֹם שֶׁפֵּרַשׁ יוֹסֵף מֵאֶחָיו, לֹא טָעַם טַעַם יַיִן נראה לי בס"ד יַיִן ניתן לְמָרֵי נָפֶשׁ, ומאחר שהיה בצרה שהוא פרוש מאביו וסובל יסורין הרבה בדבר זה, גם בימים שמלך במצרים שקשה עליו פרידתו של אביו, לכך אם היה שותה יין היה נחשב למר נפש, ובאמת לא היה מר נפש כי היה מקבל יסורין אילו בשמחה ומאמין שהם לטובה. אי נמי נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד (סנהדרין לח.), ולכן מוכרח שלא ישתה יין כלל, כדי שלא ישתכר חס וחלילה באיזה פעם ויגלה הסוד של מכירה שמכרוהו אחיו. אי נמי הוא היה מתפלל כל שעה ושעה על אחיו שלא יהיו נזוקין בעבור עון מכירתו, ולא קבע זמן לתפלה זו אלא כל שעה ושעה מן היום והלילה היה מתפלל, ולכך פירש מן היין לגמרי דשכור אל יתפלל. ובזה ניחא מה דסמיך לזה דרשה (שמות ד, יד) וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Shabbat 139a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קל״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־493 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 16 מילים
נפתחת ב״הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בִּמְקוֹם אֶחָד.…״
- קטע 262 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם…״
- קטע 334 מילים
נפתחת ב״רְשָׁעִים הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר…״
- קטע 430 מילים
נפתחת ב״וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל…״
- קטע 513 מילים
נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: אֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה,…״
- קטע 615 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בָּטְלִי יְהִירֵי —…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״אִי בָּטְלִי יְהִירֵי בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי — דִּכְתִיב:…״
- קטע 812 מילים
נפתחת ב״אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי — דִּכְתִיב:…״
- קטע 945 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן מַלַּאי מִשּׁוּם רֵישׁ…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״״כִּי כַפֵּיכֶם נְגוֹאֲלוּ בַדָּם״ — אֵלּוּ הַדַּיָּינִין.…״
- קטע 1219 מילים
נפתחת ב״וְאָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה:…״
- קטע 1329 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף הֵן…״
- קטע 1412 מילים
נפתחת ב״וַאֲמַר רַבִּי מַלַּאי: בִּשְׂכַר ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״,…״
- קטע 1514 מילים
נפתחת ב״שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי בָּשְׁכָּר לְלֵוִי: כִּילָּה מַהוּ?…״
- קטע 1626 מילים
נפתחת ב״אַדְּאָזֵיל נָח נַפְשֵׁיהּ דְּלֵוִי. אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב…״
- קטע 179 מילים
נפתחת ב״וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל! לְפִי שֶׁאֵינָן…״
- קטע 1833 מילים
נפתחת ב״כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — עִירְבּוּבָא. וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי…״
- קטע 1915 מילים
נפתחת ב״מַכְרִיז רַב: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא…״
- קטע 2022 מילים
נפתחת ב״רַב מְשַׁרְשְׁיָא יָהֵיב לֵיהּ פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי…״
- קטע 2120 מילים
נפתחת ב״מֵת — שְׁלַח לְהוּ: מֵת לֹא יִתְעַסְּקוּ…״
- קטע 2218 מילים
נפתחת ב״אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילַת אָמַר…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב משרשיא · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
כשנפטר רב משרשיא גדלו קוצים במקום תמרים.
מקור: מסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳ · קטע 20 — “רַב מְשַׁרְשְׁיָא יָהֵיב לֵיהּ פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ.…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳ · קטע 16 — “…נַפְשֵׁיהּ דְּלֵוִי. אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב מְנַשְּׁיָא: אִי חַכִּימַתְּ, שְׁלַח…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת שבת דף קל״ט עמוד א׳ · קטע 5 — “אָמַר עוּלָּא: אֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִיּוֹן…”
לשון המקור
הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בִּמְקוֹם אֶחָד.
תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו — צֵא וּבְדוֹק בְּדַיָּינֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁכׇּל פּוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם לֹא בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בּוֹנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַים בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסוֹמוּ וְעַל ה׳ יִשָּׁעֵנוּ וְגוֹ׳״.
רְשָׁעִים הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלוּ בִּטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. לְפִיכָךְ, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ פּוּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַים עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר״.
וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּכְלוּ שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים רָעִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כׇּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה וְגוֹ׳״.
אָמַר עוּלָּא: אֵין יְרוּשָׁלָיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״.
אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בָּטְלִי יְהִירֵי — בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי. אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי — בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי.
אִי בָּטְלִי יְהִירֵי בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי — דִּכְתִיב: ״וְאֶצְרוֹף כַּבּוֹר סִיגָיִךְ״.
אִי בָּטְלִי דַּיָּינֵי בָּטְלִי גְּזִירְפָּטֵי — דִּכְתִיב: ״הֵסִיר ה׳ מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אוֹיְבֵךְ״.
אָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַאי דִּכְתִיב ״שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים״. ״שָׁבַר ה׳ מַטֵּה רְשָׁעִים״ — אֵלּוּ הַדַּיָּינִין שֶׁנַּעֲשׂוּ מַקֵּל לְחַזָּנֵיהֶם. ״שֵׁבֶט מוֹשְׁלִים״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּמִשְׁפְּחוֹת הַדַּיָּינִין. מָר זוּטְרָא אָמַר: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְלַמְּדִים הִלְכוֹת צִיבּוּר לְדַיָּינֵי בּוּר.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן מַלַּאי מִשּׁוּם רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן, שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה״.
״כִּי כַפֵּיכֶם נְגוֹאֲלוּ בַדָּם״ — אֵלּוּ הַדַּיָּינִין. ״וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בְּעָוֹן״ — אֵלּוּ סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין. ״שִׂפְתוֹתֵיכֶם דְּבָרוֹ שֶׁקֶר״ — אֵלּוּ עוֹרְכֵי הַדַּיָּינִין. ״לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶּהְגֶּה״ — אֵלּוּ בַּעֲלִי דִּינִין.
וְאָמַר רַבִּי מַלַּאי מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: מִיּוֹם שֶׁפֵּירַשׁ יוֹסֵף מֵאֶחָיו לֹא טָעַם טַעַם יַיִן, דִּכְתִיב: ״וּלְקׇדְקֹד נְזִיר אֶחָיו״.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף הֵן לֹא טָעֲמוּ טַעַם יַיִן, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה שִׁיכְרוּת. וְאִידַּךְ, שִׁיכְרוּת הוּא דְּלָא הֲוָה, שְׁתִיָּהּ מִיהָא הֲוָה.
וַאֲמַר רַבִּי מַלַּאי: בִּשְׂכַר ״וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״, זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ.
שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי בָּשְׁכָּר לְלֵוִי: כִּילָּה מַהוּ? כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא מַהוּ? מֵת בְּיוֹם טוֹב מַהוּ?
אַדְּאָזֵיל נָח נַפְשֵׁיהּ דְּלֵוִי. אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב מְנַשְּׁיָא: אִי חַכִּימַתְּ, שְׁלַח לְהוּ. שְׁלַח לְהוּ: כִּילָּה — חָזַרְנוּ עַל כׇּל צִידֵּי כִּילָּה וְלֹא מָצִינוּ לָהּ צַד הֶיתֵּר.
וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה.
כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — עִירְבּוּבָא. וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא: כְּשׁוּת, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקַיְימָא לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה.
מַכְרִיז רַב: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — לִיזְרַע. רַב עַמְרָם חֲסִידָא מְנַגֵּיד עִילָּוֵיהּ.
רַב מְשַׁרְשְׁיָא יָהֵיב לֵיהּ פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ. וְלִיתֵּן לֵיהּ לְתִינוֹק יִשְׂרָאֵל! אָתֵי לְמִיסְרַךְ: וְלִיתֵּן לֵיהּ לְגָדוֹל גּוֹי! אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּיִשְׂרָאֵל.
מֵת — שְׁלַח לְהוּ: מֵת לֹא יִתְעַסְּקוּ בּוֹ לֹא יְהוּדָאִין וְלֹא אַרְמָאִין, לֹא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְלֹא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילַת אָמַר רַבִּי אַסִּי: עוֹבָדָא הֲוָה בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן בְּיוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת,