מסכת שבת דף קל״ז עמוד ב׳

פרע גילה:

גמ' רוב גובהה לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד:

קטן המסורבל בבשר פלטר"י בלע"ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו:

כל זמן שמתקשה ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך:

אשר קידש ידיד מבטן יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב):

מבטן דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה:

בשארו בבשרו:

מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל תימה אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה:

אבי הבן אומר כו' רבינו שמואל גריס אבי הבן ברישא והדר המל אומר וכבר הנהיג לעשות כן לברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כדאמרינן בפ"ק דפסחים (ד' ז. ושם) בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וגרס המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בכל הספרים וכן מוכח כולה סוגיא מדקאמר העומדים שם אומרים כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו ועוד דגבי גר דבסמוך גרס ברישא המל כו' והדר המברך אומר אקב"ו למול את הגרים ונראה הוא שזהו כנגד ברכת אבי הבן והתם א"א לשנות הגירסא שיש באותה ברכה להטיף מהן דם ברית כו' ברוך כורת הברית משמע דכל זה הוא אחר המילה ועוד דהמברך מברך לעולם אחר המילה כמו במילת קטן וההיא דפסחים ה"פ בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר דמשמע מעיקרא טפי מלהבא ומר סבר להבא נמי משמע כמו מעיקרא והא דאמרינן דכל המצות מברך עובר לעשייתן ה"מ כשהמברך עצמו עושה המצוה:

ידיד מבטן אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי כדדרשינן במנחות בפרק כל המנחות (מנחות ד' נג: ושם) ושלשת האבות נזכרים חוק בשארו שם הוא יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש הוא יעקב וצאצאיו הוא ובניו כמו שתרגם יונתן הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא (ישעיהו כ״ב:כ״ד) כלומר יוצאי צאצאיו:

במצותיו וצונו למול את העבדים שנאמר יליד בית ומקנת כסף (בראשית י״ז:י״ב):

מתני' תולין אבל נותנין לתלויה ביום טוב - וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כל כך וחזק והא דתניא בפרקין דלעיל (שבת ד' קלד. ושם) דאין מסננין את החרדל במסננת שלו בי"ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל:

דרבי אליעזר עדיפא מדר"י תימה ולר"א תיקשה ליה הנהו קראי דדריש בפ"ק דמגילה (ד' ז:) דקאמר ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר וכו' וכ"ת ר"א הוה דריש הוא לדרשה אחרינא א"כ מנ"ל התם דרבי יהודה הוה מפליג לימא דרבי יהודה הוה דריש ליה לדרשה אחריתי כר' אליעזר ונראה דבדאורייתא מודה ר' אליעזר דמכשירין דאפשר אסורים וכי שרי להו הכא ה"מ באהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אהל קבע כדאמרינן בביצה בפרק המביא (ד' לב:) מיהו קשה מנ"ל דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו רבי יהודה:

וזה מפורש ביבמות בפר' הערל וכל הטמאים:

מתני' ואלו הן ציצין המעכבין את המילה.

א"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה וכו' וכן הלכתא.

ואם הוא בעל בשר מתקנו מפני מראית העין כלומר אע"פ שהציצין הללו אינן חופין רוב גובהה של עטרה מתקנו מפני שלא יהא נראה כערלה:

אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה [ונראה מהול אין צריך למול במתניתא תנא רשבג"א קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה] שאינו נראה מהול צריך למול ואמרי' מאי בינייהם איכא בינייהם [נראה] ואינו נראה צריך למול לרשב"ג דאמר ואינו נראה מהול כלל צריך למול אבל אם נראה ואינו נראה אינו צריך למול. פי' מסורבל מסובב בבשר כדכתי' כפיתו סרבלתהון וכו'.

מל ולא פרע את המילה וכו' פי' מי שמל ולא פרע את המילה כלומר לא קרע את העור וגילה את העטרה כאלו לא מל:

הדרן עלך ר' אלעזר אם לא הביא..

עז ותהלה לאל אבי.

אבי הבן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו רבנו שמואל ז"ל היה אומר דצריך לברך כן קודם המילה, דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל חלק עליו, שמשנה סדר הברייתא ששנה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן, ועוד דקתני העומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כו' דאלמא משמע שנכנס ונמול כבר. ומה שאומרים להכניסו ואמרינן בפסחים (ז, א) כולי עלמא לא פליגי בלבער דלהבא משמע. לא קשיא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר, אלא דטפי משמע להבא מלשעבר, אבל הכי נמי דמשמע לשעבר, ובעל ביעור הוא דפליגי, דמר סבר דמעיקרא בלחוד משמע ומר סבר אפילו להבא משמע, והלכך להכניסו שפיר משמע לשעבר. ולא דמי לכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כמו אשר קדש ידיד מבטן.

ידיד מבטן פירש רש"י ז"ל: דהיינו יצחק שנתקדש מן הבטן. אבל ר"ת ז"ל כתב שזהו אברהם, כדדרשינן מה לידידי בביתי זה אברהם, כדאיתא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות נג, ב). ובברכה זו מזכיר שלש האבות, ידיד זה אברהם, חוק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב. ואם תאמר מנא ליה באברהם שנתקדש מן הבטן. יש לומר דדלמא קים להו דילפי לה בגזירה שוה דידיעה ידיעה, באברהם כתיב כי ידעתיו, ולהלן כתיב (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך.

ה"ג בהלכות הרי"ף ז"ל וכן הוא בספרים מדוייקים המל את הגרים אומר אקב"ו למול הגרים ולהטיף מהם דם ברית, שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ כו' בא"י כורת הברית. ולאחר המילה אינו מברך כלום. ואם תאמר למה בברכת הגרים תקנו לומר למול ולא על המילה כמו שאר הנמולין, והיה להם לומר על מילת הגרים. כבר תירץ הרמב"ן ז"ל משום דמילת גר חובה גמורה היא על המל, ובעי לברוכי למול דהא לא סגיא דלאו איהו מהיל דלא אפשר למעבדה ע"י שליח, דכל דמהיל מצוה דנפשיה קא עביד. אלא דקשה לי קצת, דאם כן מאן דלא מהליה אבוה דבית דין מחויבים למימהליה כדרשינן בפרק קמא דקדושין (כט, א) מהמול לכם כל זכר, א"כ התם ליבריך למול, דכל מאן דמהיל ליה מצוה דנפשיה קא עביד. והתירוץ השני שתירץ הרב ז"ל טוב מן הראשון, שהוא ז"ל הקשה למה כללו כאן שתי הברכות של מילה באחת ולא ברכו בה תחלה וסוף כשאר הנמולין, ותירץ לפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו עליה על המילה, כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא בעצמו בעלייתו מברך עליה, אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין. וכענין זה היא ברכת אירוסין, שמברכין אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות. ומה שתקנו בה [לומר] להטיף מהם דם ברית, לפי שיש כמה גרים שמתגיירין כשהן נמולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית, לפיכך תקנו לעולם כן. זו דעת הרמב"ן ז"ל וזה נכון. ויש ספרים שכתוב בהן, המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל דתרתי תקנו תחלה וסוף כשאר המילות. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו דהיאך יברך לבסוף למול, ולמול להבא משמע וכדאמרינן בלבער. וכבר כתבתי למעלה משם רבותינו הצרפתים ז"ל דלבער ולמול ולהכניסו לאו דוקא להבא, אלא דמשמע טפי להבא ומכל מקום לשעבר נמי משמע, מה שאין כן בעל ביעור דמשמע מעיקרא למ"ד דסבירא ליה הכין התם, והיינו דמברך אבי הבן להכניסו אחר מילה, והכא נמי כיון דלאחר המילה הוא מברך אין לטעות בו שיהא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שכבר נעשית. ולשון אחר כתב הרמב"ן בזה, שנוסח ברכה הוא שקדשנו למול הגרים כשהן באין אלינו להתגייר ולהכניסם בברית. ומכל מקום גירסת הרי"ף ז"ל נראה יותר, וכך הסכימה דעת כל גדולי האחרונים ז"ל.

דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה יש לפרש דרבי אליעזר לית ליה הוא לחלק, ויש לפרש דאית ליה וכרבי יהודה ממש, ומיהו דוקא במלאכות דאורייתא אבל במלאכות דרבנן שפיר דמי, כיון דהתירה התורה אפילו מכשירין שיש בהן מלאכה גמורה בשאי אפשר לעשותן אף רבנן התירו מלאכות שלהן אע"פ שאפשר לעשותן מערב יו"ט, כן כתבו בתוס'. והראשון נראה לי עיקר, דאם איתא מנא ליה דר"א עדיפא מדר' יהודה דלמא אף ר"י יתיר במלאכות דרבנן ומדר"א נשמע ליה. ויש לדחות שהשיב לו כן, כלומר כשתמצא לומר דר"י לא יתיר בשאפשר לעשותן דר"א עדיפא.

תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמחייב וא"ת כיון דמדמי אביי תלית משמרת לתלית כוזא, אם כן אף למה דקאמר איהו טעמא מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ליתסר נמי למיתלי כוזא בסיכתא. פירשו בתוס' דאי הוה מדאורייתא, בדאורייתא אין לחלק, אבל בדרבנן יש לחלק, דזה נראה כעובדין דחול וזה אינו נראה.

קטן המסרבל בבשר ונראה כמי שאינו מהול רואין אותו אם בעת שיתקשה נראה מהול אינו צריך כלום אלא יתקן הבשר מעט מפני מראית העין ואם אף בעת שיתקשה אינו נראה מהול חוזרין וקוצצין את הבשר המדולדל מכאן ומכאן עד שתראה העטרה גלויה בעת שיתקשה ודבר זה מדברי סופרים:

לענין ברכת מילה המוהל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה יש מי שאומר בין במל את בן חברו בין במל את בנו ויש אומרים שבמל את בנו מברך למול את הבן ובפסחים יתרחבו הדברים בענין זה:

אבי הבן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ונהגו לברכה בין מילה לפריעה מפני שמאחר שלא פרע עדין עובר לעשייה הוא ונמנעים מלברכה קודם מילה מפני שתלוי בדעת מוהל ואם האב בעצמו מוהל אף הוא יכול לברכה קודם המילה אלא שנהגו להיות המדה שוה בכל והעומדים שם אומרים מי שהכניסו לברית הוא יכניסהו לתורה ולחפה ולמעשים טובים ואם אין שם אב גדולי המחברים כתבו שאין לאחרים לברכה ומ"מ בהרבה מקומות נהגו לברכה הסנדקוס או אחד מן הקרובים וכן כתבו גדולי המחברים ואח"כ מברך המוהל בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן חק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית וברכה זו כלה בנויה על יצחק ודרך צחות אמרו ואת בריתי אקים את יצחק נוטריקון של אקים אשר קדש ידיד מבטן וקורהו ידיד על שנאמר אשר אהבת וגדולי המחברים כתבו שאבי הבן מברך שהחיינו ולא נהגו כן ולא עוד אלא שאין ראוי כן משום צערא דינוקא:

המל את הגרים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ויש שואלין מה נשתנה נסח זה לברך עליו למול ולא על המילה והיה לנו לומר על מילת הגרים או על המילה עד שתירצו מפני שעקר מצות המילה לגר לעצמו הוא הואיל וגדול הוא וכל שהוא כן הרי הוא בכלל מה שנאמר בפסחים לא סגיא דלאו איהו מהיל ואע"פ שאף אבי הבן מברך על המילה לדעת קצת מפני שאין עקר החיוב לו בערך אל גוף הבן לכשיגדל שהרי אין עליו חיוב כרת הנאמר בה ולדעת הפוסקי' שאבי הבן מברך למול יש לפרש שמילת הגר הואיל ואין לו קרוב שתמסר לו חובת מילתו עקר המצוה על המוהל שיזדמן לו כחובת שאר המילות אצל האב ויש שואלים עוד למה כללו שתי ברכות של מילה בנסח אחד והיה לו לברך ברכת מילה תחלה ואח"כ ברכה אחרת ותירצו שלפי שאינו גר עד שימול ויטבול לא ברכו על המילה כשם שאין מברך על הטבילה אלא שהוא בעצמו בעלייתו מברך עליה וכללו הכל בברכה אחת מפני שדם המילה בריתן של ישראל ומ"מ יש גורסין בשמועה זו שתי ברכות הראשונה על המילה והשניה למול ולהטיף וכו' ואינו נראה שהרי למול להבא משמע והיאך יברכהו אחר מילה ויש מפרשי' במה שנ' כאן למול ולהטיף שלצדדין נאמר כלומר למול אם אינם נמולים ולהטיף אם הם נימולים והדברים נראין שלכלם הוא מברך את שתיהן ומפני שקצת הגרים מתגיירים כשהם נימולים תקנו נסח זה לכלם ויש אומרי' שמתוך שהם בני דעה והם רואים דמם נוטף מזכירין להם הטפת דם ברית כדי שיקבלו עליהם עול תורה ומצות בשמחה ולא יהו דואגים לדמם הנוטף וגדולי המפרשי' פרשו הטעם מפני שאין נכנסין לברית אלא מכח דם זה אבל קטני ישראל כבר נכנסו מקדשת אבות:

המל את העבדים מברך אשר קדשנו וכו' למול את העבדים ולהטיף מהם וכו' ומסיים בה בברכת המילה האמורה בגרים:

כבר ביארנו במסכת ברכות שהמל את הגדול צריך לכסות ערותו ומברך ואח"כ מגלה ומל הגר שנימול אין מטבילין אותו עד שיתרפא למילתו וכשהוא טובל יתבאר במסכת יבמות שהולכים עמו שלשה שהם בית דין ומזהירים אותו כדרך שהזהירוהו בשעת המילה להודיעו קצת עול מצות ועונשין על הדרך שיתבאר שם וגוזזין שערו וצפרני ידיו ורגליו וצריכין לראותו בשעת טבילתו וכשעולה מן המים מברך על הטבילה וכן עבד משוחרר וכן עבד ושפחה הלקוח משאר האומות ומודיעין אותו המצות שיתחייב בהם על הדרך שיתבאר הכל שם:

אין המילה כשרה אלא על ידי ישראל הן עבד הן אשה הן קטן הן ערל שמתו אחיו מחמת מילה אבל שאר עממין אין מילה כשרה על ידם כמו שיתבאר במסכת עבדה זרה ומ"מ אם מל הואיל ואין כאן ספק ערלה כבושה אין צריך כלום:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה אבי הבן כו' והדר המברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ונראה כו' עכ"ל דלמול נמי להבא משמע ואפ"ה אומרה אחר שמל אלא ע"כ דאית לן למימר דלשעבר נמי משמע כמ"ש התוס' לקמן וה"נ איכא למימר במילת קטן דנראה שזהו כנגד ברכת אבי הבן וק"ל:

בא"ד ברוך כורת הברית דמשמע דכל זה הוא אחר המילה כו' עכ"ל ר"ל דומיא דכורת הברית במילת קטן דהיא לכ"ע אחר המילה ודו"ק:

בד"ה ידיד כו' וג' האבות נזכרים חק בשארו שם הוא יצחק כו' עכ"ל בתוס' פרק כל המנחות דבריהם מבוארים יותר וז"ל אור"ת ידיד מבטן היינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרי' הכא וקדשו הקב"ה מבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב"ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו כו' עכ"ל ע"ש ונראה לפרש לפי דבריהם דשארו קאי על אברהם ואין שארו אלא אשתו ור"ל דבעוד שהיה יצחק בבטן אשתו של אברהם שם חק לו וק"ל:

בתוס' ד"ה אבי הבן אומר וכו' ור"ת החזיר המנהג לקדמותו וכו' כשם שהכניסו לברית מכלל שכבר הכניסו וכו' ר"ל וברכה זו קאי על ברכת האב שמברך להכניסו וכו' וממילא גם ברכת האב הוא אחר המילה:

ד"ה ידיד מבטן אומר ר"ת שהוא אברהם אבינו וכו' כתב הר"ן ומנא לן דאברהם נתקדש מן הבטן י"ל דדלמא קי"ל דילפינן בג"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן הוא אומר בטרם אצרך בבטן ידעתיך עכ"ל:

גמרא איבעיא להו תלה מאי, לרבנן דפליגי אר' אליעזר [וסברי אין תולין המשמרת ביו"ט], אר"י תלה חייב חטאת. קשה לי, מהיכן ס"ד למימר הכי, כיון דלר"א ע"כ תליית המשמרת אינו אוהל ארעי [דבאהל דאורייתא אסור גם לר"א דהא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אסור לעשות ביו"ט וככתוב בתוס' ד"ה דר"א], ובהא לא מצינו מאן דפליג, ויש לנו יותר לומר דטעמא דרבנן דס"ל דמכשירין אסור, דבזה מצינו פלוגתא מפורשת:

שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּמוּ הא דתלה קיום שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּדָּם נראה לי בס"ד, דידוע שהשמים והארץ נבראו בכ"ב אותיות התורה, ולזה אמר (ישעיהו מד, ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפט) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, אך השמים להיותם עליונים נבראו בכ"ב אתוון רברבין, והארץ נבראת בכ"ב אתוון בינונים, ולזה אמר (בראשית א, א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ שכתב 'אֵת' בכל אחת, שהשמים נבראו באותיות בפני עצמו, והארץ באותיות בפני עצמה. אי נמי השמים נבראו בסדר אבג"ד שהוא רחמים, והארץ בסדר תשר"ק שהוא דין, וכן שפע הנפש שהיא תתייחס לשמים ישתלשל בכ"ב אותיות, ושפע הגוף שמתייחס לארץ גם כן ישתלשל בכ"ב אותיות כי האותיות הם צינורות השפע, לכן ליל שבת קורין פסוקים אֵשֶׁת חַיִל וכו' שיש שם כ"ב אותיות, שהם צינורות עליונים אשר הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהבריכה העליונה מראש כל הכתרים כנודע. וכן נמי העונש גם כן יהיה על ידי כ"ב אותיות, לכך מתוודין הודוי בכ"ב אותיות. ובזה פרשתי בס"ד רמז מאמר התנא (אבות ג, טו) וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן, רצונו לומר בתוך אותיות טוב שהוא מלוי שלהם כזה ט י"ת ו א"ו בי" ת יש 'אותיות' רצונו לומר באותיות שהם נרמזים בתוך 'טוּב' הָעוֹלָם נִדּוֹן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בישעיה (מה, יא) כֹּה אָמַר הֳ' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי, והיינו כי הכל נעשה על ידי הָאֹתִיּוֹת והמה רמוזים בתוך 'טוב'. נמצא בריאת שמים היתה על ידי כ"ב אתוון רברבין, ובריאת ארץ על ידי כ"ב אתוון בינונים או זעירין. אי נמי זו בסדר אבג"ד וזו בסדר תשר"ק, ואיך שיהיה הנה הם שתי בחינות 'כב' ושני פעמים 'כב' הם 'מד' [44], ולכן תלה קיום שלהם בדם ברית, כי 'דַּם' [44] הוא מספר ב' פעמים 'כב'. ואף על פי שאין דם ברית אלא בזכר עם כל זה עשה הקב"ה גם בנקבה דם בתולים שהוא פתח של מצות פריה ורביה, שאין האשה ראויה לוליד אלא עד שתטיף דם בתוליה. ונמצא דַּם בְּרִית ניטף מן הזכר ביום שמיני ללידתו, וְדַּם בְּתוּלִים נוטף מן הנקבה בחופתה במצוה ראשונה, ולכן כמו שתיקנו ברכה על דם ברית כן תקנו ברכה על דם בתולים כנזכר בשולחן ערוך (אבן העזר סי' סב), וזה נוסחה בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר צָג אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים בַּל יִמְשֹׁל עוֹד זָר בְּמַעְיָן חָתוּם, עַל כֵּן אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׁמְרָה בְּטָהֳרָה וְחֹק לֹא הֵפֵרָה, בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. ויש אומרים שאין מברכים אותה בלא כוס עיין שם. וגם לדעת החולקין צריך לברך אותה אלא שמברכין בלא שם ומלכות, וראה כמה חביבין דם בתולים דארבותינו ז"ל טעם שדם עופות צריך לכסות בברכה, לפי שהעופות כיסו דם בתולים שנשר מרבקה אמנו עליה השלום, ונשאר שמור תחת צילם, עד שבא יצחק אבינו וראה אותו ובירך עליו.