בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קל״ד עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קל״ד עמוד ב׳

    מסכת שבת דף קל״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־561 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מתני' ומזלפין עליו את החמין:

    ביד אבל לא בכלי ובגמ' פריך הא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו והדר תני אפילו לזלף עליו בכלי אסור:

    ספק כגון ספק בן ח' חדשים [וספק בן ט'] דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת (וספק בן ט'):

    ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס דאיתרבי מקראי כדמפרש בגמ' לקמן:

    גמ' והא אמרת רישא מרחיצין ואפילו כדרכו:

    כיצד קתני מרחיצין דרישא לאו כדרכו הוא דתנא סיפא לפרושי כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד ואפילו ביום ראשון:

    תניא כוותיה דרבא כו' ה"ג ביום השלישי מזלפין עליו ביד ולא גרסינן אבל לא בכלי:

    אתאן לת"ק הך סיפא תנא קמא אמרה דאילו ר"א אפילו הרחצה כדרכו שרי:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 134b · Sefaria

    תוספות

    מי גרע מחמין על גבי מכה והיכי אסרי רבנן בשלישי אע"ג דאיכא למימר דרב אמרה למילתיה כר"א בן עזריה דפסקינן לעיל הלכתא כוותיה משמע ליה דלכ"ע קאמר ועוד דאפילו לר"א בן עזריה פריך דמשמע דשרי בשלישי משום סכנה מדמייתי קרא ויהי ביום השלישי ורב איירי במכה שאין בה סכנה:

    ואין מונעין חמין ושמן פירש ה"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבת יחד איירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ"ל בשמן מתני' היא בפ' שמנה שרצים (לעיל שבת דף קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו על גבי מכה מדקתני בני מלכים סכין ע"ג מכותיהן שמן וורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע"ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג:

    Tosafot on Shabbat 134b · Sefaria

    רב נסים גאון

    תינח גדול דכתיב ביה בשר קטן נמי כתיב ביה בשר בינוני מנלן פי' כבר ידענו כי הקטנים פטורים ממצות והשכר והעונש הם תלויין בחיוב המצות ומאחר שנדע כי לא חייב הכתוב במצות אלא לפי שיש בו עניני החיוב כגון שהביא ב' שערות ושהגיע למספר שני האנשים ושיצא מגבול הנערות אז הוא בן עונשין וכיון שראינו שענש הכתוב מי שלא נימול שנאמר (בראשית י״ז:י״ד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו' ידענו כי דבר זה מיוחד הוא באנשים גדולים ולא בנערים ומצאנו כתב בו בשר ערלתו להודיענו שהמילה דוחה את הצרעת על דרך העיקר שהקדמנו דאתי עשה ודחי לא תעשה וכי בעת שתהיה בערלה בהרת ימול ויחתוך אותה וידחה מה שכתוב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה להסיר מדעתנו מה שהיה עולה עליו שמה היינו סוברים כי זה שכתב (שם) לשמור מאד ולעשות הוא דבר מוסף על הלאו והוה ליה לא תעשה ועשה ואין המילה דוחה אותן שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה והסיר ממנו סברא זו והודיענו שהוא לא תעשה בלבד והמילה דוחה אותה וזהו שאמרו תינח גדול דכתב ביה בשר והקטן נמי שהוא בן ח' ימים נאמר בו וביום השמיני ימול בשר ערלתו ידענו כי המילה ביום ח' תדחה (עוד) את הצרעת נשאר לנו לשאול על הבינוני והוא שעברו עליו ח' ימים ולא נימול מפני מאורע שאירע לו כגון שהיה חולה או שהיה בו ספק התהיה המילה ראויה בו בעת שיש בהרת בערלתו או לא ולפיכך אמרו בינוני מנלן ובאה התשובה משם אביי דאתיא מבינייא ומשם רבא מילה בזמנה [לא] צריכא קרא כו' ופירוש על דעת אביי שהמילה מותרת בבינוני במקום שיש בהרת נלמוד מגדול וקטן כמו ששנינו (ריש ספרא) בבנין אב משני כתובים הצד השוה שבהן כו' וכן הוא הילוך הדבר בכאן כי הבינוני לא יתכן שנלמוד מן הגדול לפי שהגדול ענוש כרת לכך התירו בו הכתוב חתיכת הבהרת אבל הבינוני שאין בו חיוב כרת אין דבר זה מותר בו וכמו כן לא נלמוד דבר זה מן הקטן כי הקטן מילתו בזמנה ביום ח' והיא דוחה את השבת ולפיכך התיר הכתוב חתיכת הבהרת אבל הבינוני שאין מילתו בזמנה לא ומאחר שלא יכולנו ללמוד דבר זה מאחד מהן חיברנו אותם ביחד וקיימנו דבר עיקר מהם שהבינוני מותר לחתוך בהרת מערלתו וכן הילוכו של דבר בענין זה בינוני מנלן אמר אביי אתיא מבניינא מה לגדול שכן ענוש כרת קטן יוכיח שאינו ענוש כרת מה לקטן שכן מילה בזמנה גדול יוכיח שאין מילה בזמנה וחזר הדין הצד השוה שבהן שמילתו דוחה את הצרעת אף אני אביא בינוני שתהא מילתו דוחה את הצרעת ורבא לא הוצרך לדבר זה כי הוא סובר כי בשר ערלתו שנאמר בבן שמנת ימים לא בא להתיר מילת בן שמונת ימים במקום שיש בהרת כי זה נלמדנו מקל וחומר השתא שבת חמורה דוחה צרעת קלה לא כל שכן והואיל ואינו צריך לבן ח' ימים הועיל להתיר המילה בבינוני במקום שיש בהרת: לא צריכא אפי' ר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור כבר פירשנו זה בפ' כירה.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 134b · Sefaria

    רבנו חננאל

    פי' סילתא שיליא מקוטמא לאולמא ממקום הדק לעבה:

    ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו"ט שוחקין כמון וטורפין לה יין ושמן יין בפ"ע ושמן בפ"ע אבל ע"י ליכא [אסור]. פי' ליכא עירוב יין ושמן להוליך השמן בתוך היין על [ידי] עירבוב. (אבל) א"ל אביי לרבה מהו לגבן. פי' לגבן ביו"ט לקפות גבינה לקבץ פיתותי החלב הקפוי ולעשותם חריץ של גבינה. א"ל אסור לגבן. א"ל והלא גיבון כמו לישת העיסה שנותן מים בקמח ומולל בידיו ועושה פתיתין ומוסיף מים ומקבץ הפתיתין ועושה אותם עיסה. כך מקפה החלב בטוכמסו ואחר שיקפה בכלי ויעמוד מכניס ידו ופיתתו. ואח"כ מכניס ידו ומגבן מתוך הכיס. הנה גיבון ולישה מלאכתן שוה מפני מה זה מותר וזה אסור ופירק לו קמח אי אפשר לאוכלו אלא ע"י לישה ביומו. והחלב אפשר לאכלו חלב או לעשותו גבינה בערב. אקשינן עלה והא אמרו נהרדעי גבינה בת יומא מעליא והנה היא כמו הלישה וכשם שהפת חמה מעליא כך הגבינה בת יומא מעליא ופריק ליה הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא מכלל שבת שנים ושלשה ימים מעליא טפי ואפילו בת יומא מעליא:

    אין עושין למילה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט:

    מתניתין מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה ומזלפין עליו אבל לא בכלי. ואקשי היאך קתני מזלפין מכלל שרחיצה אסורה והא רישא דמתניתין קתני מרחיצין ופרקי' רב יהודה ורבה בר אבוה אמר כך סידור המשנה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה. והרחצה זו כיצד היא ע"י זילוף היא ביד אבל לא בכלי. ואקשי עליהו רבה והא מרחיצין קתני וזילוף אינה רחיצה ופריק רבא משנתנו הא דקתני מרחיצין ביום ראשון של מילה אם היא שבת רחיצה כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין ביד אבל לא בכלי ותניא כוותיה דרבא ואע"ג דתניא כוותיה לפום דקדוקא דמתניתין לא מיתוקמה כתירוציה דהא רבה כנפשיה אורי כשמעתיה ואיחלש ועיין במתניתין שפיר וחזא דלכאורה כתירוציה רהטא.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 134b · Sefaria

    רשב"א

    האי ר' אליעזר בן עזריה אומר מרחיצין אף מרחיצין מיבעי ליה קשיא לי והא ברייתא נמי דקתני בהדיא בדברי ת"ק ביום ראשון מרחיצין כדרכו, לא קתני בדר"א בן עזריה אף מרחיצין, אלא מרחיצין כלישנא דמתניתין. ויש לומר דרבא משבש לה לכולה ברייתא.

    הא דאמרינן אי אמרת הרחצת מילה מי גרע מחמין שעל גבי המכה. פירש רש"י ז"ל: מי גרע מחמין שעל גבי המכה דשרי, והכא אסרי רבנן בשלישי. ואינו מחוור בעיני, חדא דהא לא שייכא האי קושיא לתרגומה דרבא קמייתא ודתניא כותיה, דהא בהדיא תניא בברייתא ברבנן, ובשלישי מזלפין דאלמא רבנן לא אסרי בשלישי ליתן עליה חמין, והלכך אפילו תמצא לומר דלתרגומה דסבי פליגי רבנן לגמרי ביום שלישי, כלל [ו]כלל לא ואפילו בזילוף, כיון דללישנא בתרא דברייתא לא פליגי, הוה ליה לרבי יעקב למימר בהדיא דאי אמרת להרחצת מילה לתרגומא דסבי מי גרע ממכה. ועוד דהא אפילו לתרגומא דסבי, מנא ליה דפליגי לגמרי דהא במתניתין לא פירשו רבנן לא יום ראשון ולא יום שלישי, אלא סתמא קתני מרחיצין בין לפני מילה בין לאחר מילה. ואי משום דקתני ר"א בן עזריה אומר מרחיצין ביום השלישי, דלכאורה משמע דרבנן לא שרו ביום שלישי כלל, דאי רבנן שרו לזלף אפילו ביום שלישי, ור"א בן עזריה שרי בכולהו להרחיץ ואפילו בשלישי, א"כ מאי שנא יום שלישי דנקט. לא היא דר"א לרבותא נקטה, לומר דאפילו בשלישי מרחיצין אותו, וכן נמי משמע מהא דאמר רבא, אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר, היינו דאמר ר"א מרחיצין, אלא אי אמרת ת"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר ומזלפין ביום השלישי וכו', ר"א בן עזריה אף מרחיצין מיבעי ליה, והשתא אי אמרינן דלרבנן דלתרגומא דסבי ביום שלישי כלל [ו]כלל לא, כל שכן דהוי ליה למיתני אף, כלומר אף ביום השלישי מרחיצין. ועוד דאי רבנן לגמרי אסרי אף לזלף ביום שלישי, מנא ליה דר"א פליג בתרתי אדרבנן, ושרי ביום שלישי אפילו בהרחצה גמורה, דלמא לא שרי אלא בחדא, כלומר דמזלפין עליו ביד ביום שלישי, ומרחיצין דר"א בן עזריה כמרחיצין דרבנן. ועוד מאי קא מייתי מרב דאמר אין מונעין חמין מעל גבי המכה, דלמא רב דאמר כר"א דהלכתא כותיה. אלא נראה לי דהכי פירושא אי אמרת הרחצת מילה, אמאי אשמועינן תנא במילה ליתני מכה וכל שכן מילה דמי גרע מילה ממכה, ופרקינן מי לא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת, והלכך נקט מילה, משום דבמילה שרי אפילו בשהוחמו בשבת, ואילו במכה ליכא מאן דשרו אלא כשהוחמו מערב שבת.

    הלכה כר"א בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בהרחצת כל גופו בין בהרחצת מילה. פירוש: בשלישי וכל שכן בראשון ובשני דיותר מסוכן ביום ראשון ושני מביום שלישי, שהרי לתרגומא דברייתא רבנן דפליגי ביום שלישי, מודו ביום ראשון, והוא הדין נמי לתרגומא דסבי, וכל שכן לפירושו של רש"י ז"ל דפירש לתרגומא דסבי דרבנן לא שרו בשלישי אפילו לזלף, וביום הראשון שרו לזלף מיהא, אלמא לכולי עלמא טפי חמור יום ראשון מביום שלישי, ויום שני נמי דכל דלא סליק טפי מצטער ומסתכן. והא דכתיב (בראשית לד, כה) ביום השלישי בהיותם כואבים, לאו למימר דמסתכן דוקא ביום השלישי, אלא משום דבשלישי איכא חולשא טפי, והיינו דאתו עלייהו ביום השלישי ולא ביום הראשון ואף על גב דלכולי עלמא ביום ראשון מיהא מסתכן טפי, משום דאע"ג דמצטערי טפי מכל מקום ליכא חולשא. ולפני מילה נמי מרחיצין אותו אפילו בחמין שהוחמו בשבת על ידי עכו"ם שחממן מעצמו, ואפילו עבר ישראל ואמר ליה לעכו"ם זיל אחים לי, ואפילו עבר נמי וחממן ישראל, דכל הני משום קנס הוא דאסרינן ליה בעלמא, אבל הכא במקום מצוה לא קנסינן. ותדע לך דאפילו לפני מילה מרחיצין אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דהא קתני במתניתין מרחיצין את המילה בין לפני מילה ובין לאחר מילה, אלמא לפני מילה ולאחר מילה חד דינא אית להו בהא. ובמאי דמרחיצין או מזלפין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לאחר מילה הכי נמי מרחיצין או מזלפין נמי לפני מילה, ומתרגומא דרבא נמי שמעינן לה, דהא לתרגומיה ת"ק שרי ביום ראשון להרחיץ כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה, ומינה נשמע לר"א בן עזריה דכי היכי דשרי רחיצה כדרכו לאחר מילה הכי נמי שרי לפני מילה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל משמא דרבוותא, וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל בהלכותיו. וא"ת היאך אפשר לומר דהרחצה דלפני מילה מותרת בחמין שהוחמו בשבת, וכן הרחצת כל גופו קודם מילה, והא מכשירי מילה נינהו, וחמין שהוחמו בשבת אסורין מדבריהם (לעיל שבת לט, ב) בין בשתיה בין ברחיצה, וכן נמי הרחצת כל גופו אסורה מדבריהם ואפילו אבר אבר (לעיל שבת מ, א), ואנן הא קיימא לן כרבנן דר"א דאסרי מכשירי מילה ואפילו בדבר שאין בו אלא שבות דרבנן. יש לומר דחמין שהוחמו בשבת קנס הוא דקנסינן, ובמקום מצוה לא גזרו, וכן הרחצת כל גופו לאו מלאכה הוא שהרי בצונן מותר, וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, אלא שאסרוה מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת, ובמקום מילה לא גזרו. וכן תירץ מורי הרב ר' יונה ז"ל. ואם תאמר עוד והא יהבינן טעמא בגמרא להרחצה דלאחר מילה בהרחצת כל גופו ובחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו, הא לפני מילה דאין שם סכנה ליתסר ותדחי מילה. תירץ מורי הרב ז"ל דמשום הכי נקט האי טעמא בגמרא, משום דלאחר מילה אי ליכא סכנה לא שריא ולא מידי ואפילו זילוף, אבל לפני מילה התירו לצורך המילה. ועוד דמשום הכי נקט בגמרא האי טעמא, לומר דעל כרחין חמין שהוחמו בשבת נמי שריא. ומעתה הרחצה שהתירו לאחר מילה התירו לפני המילה דחד דינא אית להו בהא, וכדמוכחא מתניתין כדאמרן. ולי נראה דכיון דהוצרכו להתיר שבות דרחיצה לגבי מילה, לא רצו לאסור אף לפני מילה דהויא לה כחוכא, לאחר מילה נתיר להדיא מפני שסכנה היא לו, הא אפילו קודם מילה יודעין בה הכל שעל כרחנו יבא לידי כך, ועכשיו נאסור, והלכך כל מה שהתירו בענין רחיצה לאחר המילה התירו אף לפני המילה.

    והיכא דאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, מחממין ושוחקין מפני הסכנה, ומיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן, וכדתניא במתניתין לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו, ולא יטרוף יין ושמן אלא נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כלומר בכלי בלא בילה כדאיתא בגמרא. אבל אשתפוך קודם מילה ואי אפשר לו להרחיצו לאחר מילה אלא אם יאמר לעכו"ם להחם דקא מידחי ביה שבות דרבנן שיש בו מלאכה, ואי נמי בדליכא ויצטרך ישראל להחם לו, בזה ראיתי מחלוקת בין הגדולים, שהרמב"ן ז"ל כתב שאם יש לו חמין להרחיצו לפני המילה ואין לו להרחיצו לאחר מילה, שרוחצין אותו ומלין אותו שאין כאן מכשירין דוחין כלום, ואחר שמל הרי כאן סכנת נפשות שדוחה שבת, ואין אומרים תדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה ונדחה שבת, אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת נפשות דוחה שבת, ואין למצוה אלא שעתה, ואין לדחות מילה מפני דחיית שבת שיבא אחר מכן מפני הסכנה. והביא ראיה ממתניתין דקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת, ולא קתני כשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשיניו תדחה, ומדקתני תקנתא ולא קתני נמי דחייה שמע מינה כדאמרן. ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רשות הרבים איסורא דאורייתא הוא דמשאוי הוא לו, אי נמי מחצר אחרת שלא נשתתפו נמי איסורא הוא ונדחה מילה מידי דהוה אאיזמל שאין מביאין אותו דרך שער בשינוי ואפילו במבוי שאינו משותף, אלא שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין אותה מתחלה, אלא מל ואחר כך מחלל לצורך הסכנה ע"כ. ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן בעירובין (סז, ב) בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה, דקודם מילה הוא. ואין נראה כן מדברי הגאונים ז"ל, אלא שנשפכו חמימי דלאחר מילה. ולא התירו הגאונים ז"ל אלא בדאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה, הא קודם מילה תדחה, דעל כרחין אתי למידחי שבת במישחק סממני ומיחם חמימי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל מפורש. ומסתברא לי כותייהו מדתני בפרק קמא דביצה (ב, א) השוחט בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, וב"ה אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל, לעולם שוחטין ואע"פ שאין לו דקר נעוץ מפני מצות שמחת יום טוב, דבשעת שחיטה אין כאן דחוי כלל, ולאחר שחיטה הרי כאן מצות עשה דכסוי, ומצות עשה הוא דדוחה חפירת הדקר דאיסורא דרבנן הוא, ואין דוחין מצות שמחת יום טוב בשעתה שלא נבוא לידי איסורא דרבנן דלאחר שחיטה, אלא ודאי שמעינן דכל דבר שאנו יודעין בתחילת הענין שיבא לידי איסור מלאכה ואפילו דרבנן שאינה נתרת קודם זמן תדחה אותה מצוה כדי שלא נבוא לבסוף לידי כך וכל שכן במלאכה דאורייתא. ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו להביא מחצר שאינה מעורבת ולא דחו את המילה בכך, כדדחינן לה מפני הבאת האיזמל ואפילו דרך גגות וקרפיפות. יכילנא לשנויי, דאין הכי נמי אי אתידע מלתא מקמי מילה, ומתניתין בדלא ידעי עד לאחר מילה, ואפילו הכי כל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ואלא מיהו אפילו תמצא לומר דבאתידע מקמי מילה מיירי, לא קשיא ולא מידי, דהתם שאני דכיון דעל כרחין מידחיא שבות דרבנן בלאחר מילה בהכין דהיינו נתינת אספלנית משום דהוה ליה הני אי אפשר לעשותה מערב שבת, אפילו אתידע מקמי מילה נמי לא דחי' מילה מקמי שבות דלאחר מילה דאין בה איסורא דאורייתא, והא דלא קתני נמי לא הביא כמון מערב שבת או שאי אפשר לו ללעוס תדחה מילה, אינה ראיה, דהא קתני רישא כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, והלכך תנא לאו כרוכלא תני ואזיל, ואם אי אפשר לעשותה מערב שבת, אלא הבאת כמון ואפילו מרשות הרבים שרי, כיון דאפשר להביאו בשער או לאחר ידו דאין בו אלא שבות דרבנן שאין בזה מלאכה דאורייתא, וכל שבות דלאחר מילה שאין בו מלאכה שרי כדאמרן, דמה לי דחיית שבות נתינת אספלנית, מה לי שבות אחר דלאחר מילה, כך נראה לי.

    Rashba on Shabbat 134b · Sefaria

    מאירי

    המשנה השלישית והכונה בה לבאר בענין החלק השלישי והוא שאמר ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ופי' ספק כגון שנולד בין השמשות ערב שבת ואין ידוע אם שמיני שלו בשבת או בערב שבת וכן שנולד במוצאי שבת בין השמשות ואין ידוע אם שמיני שלו בשבת אם ביום ראשון ומספק אין מוהלין אותו בשבת ואי אתה מפרש ספק זה ספק בן שבעה ספק בן שמנה ומטעם שמא בן שמנה הוא ואין מלין אותו שכל כיוצא בזה כבר התבאר בגמ' שמילתו דוחה שבת שאם בן שבעה הוא חי ומן הדין ראוי למולו ואם בן שמנה הוא אינו אלא כמחתך בבשר בעלמא ומ"מ יש דוחים סוגיא זו ופוסקים שאף זה אין מחללין עליו את השבת וראשון עקר וכן ראיתיו מוסכם לרוב גאונים וכן כתבו גדולי המחברים:

    וכן אנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת שנאמר ערלתו ערלתו גמורה ולא מי שחציו נקבה ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס מפני שהוא לענין זה זכר גמור וכן שהבא עליו חייב סקילה מטעם משכב זכור ואין הלכה כר' יהודה לא לענין מילה ולא לענין משכב זכור אלא כחכמים אלא שבמשכב זכור מכין אותו מכת מרדות אפי' בדרך נקבותו ומכל מקום התבאר במקום אחר שהאנדרוגינוס מותר לישא אשה ויש חולקין לפסוק כר' יהודה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם ואין נראה כן ומ"מ הטומטום אם נקרע מערב שבת ונמצא זכר הואיל ונימול לשמיני כמו שהתבאר בב"ב דוחה שבת ויש חולקין ומ"מ אם לא נקרע מערב שבת אין קורעין אותו מספק:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    אנדרוגינוס לא נדחית מילתו בשבת מתורת ספק אלא שאינה ערלה גמורה ולמדו מפי השמועה ערלתו ולא אנדרוגינוס אבל מ"מ חייב הוא במילה על כל פנים ומעתה אם גדל ולא מלוהו אחרים הרי הוא בתליית כרת עד שימול:

    Meiri on Shabbat 134b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה אי אמרת בשלמא תנא קמא מזלפין ביום ראשון קאמר ולא איירי בהרחצה כו' אלא אי אמרת ת"ק כו' ולא פליג ר' אליעזר כו' עכ"ל לכאורה מפירושו דבלהדי תרגימנא דסבי נמי מרחיצין דר"א מיהת הרחצה ממש הוא אבל לא יתכן לומר כן דאם כן לדידהו נמי ה"ל למתני אף מרחיצין כיון דלרבנן אינו אלא מזלפין אפילו ביום ראשון ולר"א מרחיצין ממש אף ביום ג' אלא דנראה לומר דלדידהו מרחיצין דר"א דומיא דמרחיצין דת"ק דהיינו מזלפין ואע"ג דאכתי ה"ל לר"א למימר אף ביום השלישי דרבנן לא סברי מזלפין אלא ביום ראשון וביום שלישי פליגי בזילוף מכל מקום כיון דלא מפורש בדברי תנא קמא לחלק בין יום ראשון ליום שלישי לא שייך למיתני בדברי ר"א אף ביום שלישי והכי מוכח נמי משמעתין ממה שהיה דואג רבא דאורי כשמעתיה דאם נימא דלר"א מרחיצין ממש קאמר אפילו לדידהו נמי שפיר עביד דאינהו נמי ודאי דס"ל הלכה כר"א כדלקמן דליכא מאן דפליג בהא לקמן אבל השתא דמרחיצין דר"א נמי מזלפין קאמר ניחא דהוה אורי דוקא כשמעתי' ומיהו לפ"ז ה"מ לפרושי דאורי כשמעתיה מרחיצין ממש וביום ג' כר"א אלא דניחא ליה לרש"י לפרש דאורי כשמעתיה ביום ראשון ואליבא דכ"ע ובהכי יתקיים כל פירש"י הישנים שפי' בד"ה דאי ס"ד כו' והכא אסרי רבנן בשלישי לגמרי עכ"ל דודאי כן הוא דרבנן אסרי בשלישי אפילו זילוף דבהא פליג ר"א עלייהו לפי תרגימנא דסבי דהוא נמי לא התיר אלא זילוף בשלישי ומהרש"ל מחק מלת לגמרי מפרש"י ולפי דרכינו אין צורך והדברים ברורים למבין:

    בד"ה וקדם רב יוסף ושניה ליה כו' ולר"א אף בג' מפני שמניעת חמין סכנה כו' עכ"ל דמיירי בהוחמו בשבת פסיקא ליה לרב יוסף מהאי טעמא דמניעת חמין סכנה היא לו אבל הרחצת כל גופו לא פסיקא ליה מה"ט כדאתקיף רב יוסף גופיה ולא שני לך בין חמין כו' מיהו לר' אלעזר ולר"י לקמן דפסקו כראב"ע פסיקא ליה נמי הרחצת כל גופו מהאי טעמא דסכנה היא לו כדקאמרינן לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 134b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא האי ראב"ע אומר מרחיצין אף מרחיצין מבעי' לי' תימא הא בברייתא דת"כ דרבא קתני ג"כ הך לישנא ראב"ע אומר מרחיצין, ויקשה נמי אף מרחיצין מבעי' ליה, וא"כ איך נידוק מתני' נגד הברייתא:

    רש"י ד"ה מבפנים וכו', ומלבן ממש לא הוי, [בגמרא אמר רב כהנא טיט על גבי בגדו, מכסכסו ומשפשפו מבפנים, ואין מכסכסו מבחוץ, ופירש"י מבפנים לא מוכחא מילתא לאתחזויי כמלבן, ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים]: משמע דס"ל לרש"י דאין ליבון בלא מים. ותימא מלקמן (ריש דף קמז) דאר"ה המנער טלית בשבת חייב חטאת, ופירש"י שם המנער מן העפר:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 134b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קל״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־561 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 135 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה…״

    2. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת…״

    3. קטע 35 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא מַרְחִיצִין!…״

    4. קטע 426 מילים

      נפתחת ב״רַב יְהוּדָה וְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ…״

    5. קטע 554 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: וְהָא ״מַרְחִיצִין״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר…״

    6. קטע 651 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: מַרְחִיצִין הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי…״

    7. קטע 716 מילים

      נפתחת ב״וּכְשֶׁהֵן מְזַלְּפִין — אֵין מְזַלְּפִין לֹא בְּכוֹס…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר…״

    9. קטע 916 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אוֹרִי לֵיהּ כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.…״

    10. קטע 1012 מילים

      נפתחת ב״אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר?…״

    11. קטע 1156 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי — מִדְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה…״

    12. קטע 1212 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:…״

    13. קטע 139 מילים

      נפתחת ב״הֲווֹ בַּהּ בְּמַעְרְבָא: הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ אוֹ…״

    14. קטע 1432 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ:…״

    15. קטע 1515 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְלָא שָׁנֵי לָךְ…״

    16. קטע 1631 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב דִּימִי: וּמִמַּאי דְּהָכָא בְּחַמִּין…״

    17. קטע 1744 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי…״

    18. קטע 1819 מילים

      נפתחת ב״גּוּפָא. אָמַר רַב: אֵין מוֹנְעִין חַמִּין וָשֶׁמֶן…״

    19. קטע 1916 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: אֵין נוֹתְנִין שֶׁמֶן וְחַמִּין עַל גַּבֵּי…״

    20. קטע 2017 מילים

      נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן עַל…״

    21. קטע 2118 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן…״

    22. קטע 2233 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה מוֹךְ…״

    23. קטע 2312 מילים

      נפתחת ב״סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עׇרְלָתוֹ״ —…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף קל״ד עמוד ב׳ · קטע 15 — “מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין חַמִּין…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת שבת דף קל״ד עמוד ב׳ · קטע 16 — “…שַׁבָּת פְּלִיגִי?! אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא בְּעַאי דֶּאֱישַׁנֵּי לֵיהּ, וּקְדַם…

    לשון המקור

    מַתְנִי׳ מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה, וּמְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

    סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

    גְּמָ׳ וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא מַרְחִיצִין!

    רַב יְהוּדָה וְרַבָּה בַּר אֲבוּהּ דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ ״כֵּיצַד״ תָּנֵי: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר מִילָה. כֵּיצַד? — מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד אֲבָל לֹא בִּכְלִי.

    אָמַר רָבָא: וְהָא ״מַרְחִיצִין״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בֵּין מִלִּפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — כְּדַרְכּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: מַרְחִיצִין הַקָּטָן בֵּין לִפְנֵי מִילָה בֵּין לְאַחַר מִילָה, בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן — כְּדַרְכּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים״.

    וּכְשֶׁהֵן מְזַלְּפִין — אֵין מְזַלְּפִין לֹא בְּכוֹס וְלֹא בִּקְעָרָה וְלֹא בִּכְלִי, אֶלָּא בַּיָּד. אֲתָאן לְתַנָּא קַמָּא.

    מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר״? מִשּׁוּם דְּגָדוֹל לָא סָלֵיק בִּישְׂרֵיהּ הַיָּיא, קָטָן סָלֵיק (בֵּיהּ) בִּישְׂרֵיהּ הַיָּיא.

    הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אוֹרִי לֵיהּ כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אִיחֲלַשׁ רָבָא, אָמַר: אֲנָא בַּהֲדֵי תַּרְגּוּמָא דְסָבֵי לְמָה לִי.

    אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: וְהָתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר? אֲמַר לְהוּ: מַתְנִיתִין כְּווֹתַיְיהוּ דַּיְקָא.

    מִמַּאי — מִדְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בְּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא תַּנָּא קַמָּא ״מְזַלְּפִין״ קָאָמַר — הַיְינוּ דְּקָאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה ״מַרְחִיצִין״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תַּנָּא קַמָּא מַרְחִיצִין בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן קָאָמַר, וּמְזַלְּפִין בְּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי, הַאי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מַרְחִיצִין — ״אַף מַרְחִיצִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ?

    כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

    הֲווֹ בַּהּ בְּמַעְרְבָא: הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ אוֹ הַרְחָצַת מִילָה?

    אֲמַר לְהוּ הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הַרְחָצַת מִילָה, מִי גָּרַע מֵחַמִּין עַל גַּבֵּי מַכָּה, דְּאָמַר רַב: אֵין מוֹנְעִין חַמִּין וָשֶׁמֶן מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת!

    מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת לְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת?

    מַתְקֵיף לַהּ רַב דִּימִי: וּמִמַּאי דְּהָכָא בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת פְּלִיגִי? דִילְמָא בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת פְּלִיגִי?! אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא בְּעַאי דֶּאֱישַׁנֵּי לֵיהּ, וּקְדַם וְשַׁנִּי לֵיהּ רַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הוּא לוֹ.

    אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ, בֵּין הַרְחָצַת מִילָה, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.

    גּוּפָא. אָמַר רַב: אֵין מוֹנְעִין חַמִּין וָשֶׁמֶן מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נוֹתֵן חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה.

    מֵיתִיבִי: אֵין נוֹתְנִין שֶׁמֶן וְחַמִּין עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִיתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת! הָתָם מִשּׁוּם סְחִיטָה.

    תָּא שְׁמַע: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי מוֹךְ, שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת. הָתָם נָמֵי מִשּׁוּם סְחִיטָה.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וָשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי מַכָּה בַּשַּׁבָּת, אֲבָל נוֹתְנִין חוּץ לַמַּכָּה וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַּכָּה.

    תָּנוּ רַבָּנַן: נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה מוֹךְ יָבֵשׁ וּסְפוֹג יָבֵשׁ, אֲבָל לֹא גֶּמִי יָבֵשׁ וְלֹא כְּתִיתִין יְבֵשִׁין. קַשְׁיָא כְּתִיתִין אַכְּתִיתִין! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחַדְתֵי, הָא בְּעַתִּיקֵי. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ הָנֵי כְּתִיתִין מַסּוּ.

    סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״עׇרְלָתוֹ״ — עׇרְלָתוֹ וַדַּאי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,