בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קכ״ה עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קכ״ה עמוד א׳

    מסכת שבת דף קכ״ה עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־393 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מבעוד יום גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא הוא:

    קרומיות של מחצלת שנפרדו מן מחצלת ישנה:

    בר המדורי אסברא לי בר המדורי פירש לי טעמו של דבר:

    לכסות בה עפרא עומד לכסות בו צואה אי נמי שלא יעלה האבק:

    שירי פרוזמיות טליתות כדאמר בסוכה (דף יא.): רמא תכילתא בפירזמא דאינשי ביתיה:

    תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים וחזו למלאכה:

    הרי הן ככל הכלים לקמיה מפרש פלוגתייהו וטעמייהו:

    ועל כיסויו של תנור שאינו צריך בית יד דבלאו בית אחיזה מטלטלין ליה ופלוגתא היא במתניתין דאיכא למ"ד בעינן בית אחיזה:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 125a · Sefaria

    תוספות

    אם זרקה מבעוד יום השתא לא פריך אלא מעתה זרק לגלימא מבעוד יום דכיון דלא היה מוכן מבעו"י ליכא לדמויי לגלימי:

    מחצלת גופה למאי חזיא לרווחא דמילתא מפרש הכי אע"ג דלא בעי מעין מלאכה ראשונה כדאמר רב נחמן לעיל חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר משום דחזיא לכסויי בה מנא:

    הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר לאו דוקא בחצר לרב נחמן ולרבא דשרו בכרמלית ורה"ר:

    בשעושין מעין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן והא דנקט תנור ישן דשברי תנור חדש אין ראוין לכלום:

    בשברי דהאי תנור קמיפלגי לפי תירוץ זה תימה הא דנקט תנור ישן דבהיסק ראשון פליגי:

    כמאן כר' אליעזר בן יעקב ה"ה דה"מ למימר כרבי יוסי דשרי לקמן לטלטל כיסוי כלים שאין להם בית אחיזה בכלי דחברינהו בארעא אלא משום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:

    Tosafot on Shabbat 125a · Sefaria

    רב נסים גאון

    דתנן נתנו על פי הבור או על פי הדות וכו' זו המשנה במס' כלים בפרק ה' (משנה ו) תנור שנתן בו עפר עד חציו מעפר ולמטה מטמא במגע מעפר ולמעלה מטמא באויר נתנו על פי הבור או על פי הדות וכו' ועיקר זה הוא מה שנאמר בתורת כהנים (פ' שמיני פ"ט) [אי] מה כלי חרש בשמו אף תנור כשמו תנור שלא הוסק [תנור] שמו ת"ל אך מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 125a · Sefaria

    רבנו חננאל

    אתווסאי מסאני טינא נטנפו מנעלין בטיט. פי' קרומיות. שירי מחצלאות שבלו. וזה שאמר ר' זירא אמר רב שירי פרוזמיות אסור לטלטלן בשבת.

    פרוזמיות פירושו טליתות. כדאמרינן התם.

    רב יהודה רמי תכלתא בפריזמא דאינשי ביתיה פי' תלא ציצית בטלית של אשתו. ופשוטה היא:

    ת"ר שברי תנור ישן ס"א שירי תנור ישן הרי הן ככל הכלים וניטלין בחצר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אין ניטלין. העיד ר' יוסי וכו'. ואמרינן במאי קא מיפלגי בעושין מלאכה ואין עושין מעין מלאכתן. ור"מ לטעמיה דהוא ת"ק דמתני'. וקיי"ל סתם משנה ר"מ דשרי. אע"פ שאין עושין מעין מלאכתן.

    ור' יהודה לטעמיה דאסר ולא קא שרי אלא בעושין מעין מלאכתן ואתקף עליה רבא ולא מצא פירוק. ואוקים רבא פלוגתיהן בשברין דהאי תנור. דכיון דתנינן בפ' המביא כדי יין ת"ר תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. אבל אין סכין אותן שמן וכו' הוצרכו להודיע כי תנור חדש הראוי לאפות בו ניטל בחצר ושבריו כיוצא בו. ומצאנו חלוקה בתנור חדש לענין טומאה והאומר מקבל טומאה סבר הואיל ויתכן לאפות בו כלי גמור הוא. ושבריו כיוצא בו. והואיל וככלים חשובין ניטלין. ופירשו חלוקתן לענין טומאה וה"ה לטלטול.

    דתנן נתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור. וחכ"א הואיל והוסק מ"מ טמא. וכך פירושו תנור שנתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן בפי הבור או בפי הדות. סבר ר' יהודה אם מסיק מלמטה בבור או בדות וניסק מלמעלה התנור הרי הוא כבנוי בקרקע ונגמרה מלאכתו ונעשה כלי לאפות בו ומקבל טומאה ואם לאו לא נגמרה מלאכתו וחשוב הוא כקדירה שלא בפת' לה פת או לתת לתוכה תבשיל. שאין דרך התנור לאפות בו והוא תלוי. וחכ"א כיון שנתן בפי הבור אבן ויכול להסיקו על האבן הרי הוא יכול לאפות בו. והיא כלי לקבל טומאה. וחלוקתן בזה הפסוק תנור וכירים יותץ.

    ר' יהודה סבר מדאמר קרא יותץ מכלל שצריך להיות בנוי ואם [לאו] אינו כלי. ורבנן סברי טמאים מ"מ ואפילו אינו בנוי:

    תוספתא ומודה ר' יהודה בתנור שנתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן ומירחו בטיט מן הצדדים שהוא טמא. וחכ"א בין כך ובין כך טמא. ועל זו הדרך סוגיא דהא שמעתא.

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 125a · Sefaria

    רשב"א

    הא ד אמר שמואל קרומית של קנים מותר לטלטלן בשבת איכא מאן דמפרש דדוקא בשנשברה בשבת הא בחול לא, משום דאין אדם מצניען אלא זורקן לאשפה או מיחדן להסקה, ומיהו בשנשברה בשבת והוכנו אגב אביהם והכי נמי בשבת חזיין למלאכתן ראשונה שרי, הא לא חזי למלאכתן ראשונה לא ואע"ג דחזו לכפורי ביה טנופא, כיון דבחול אדם זורקן לאשפה או מסיקן תחת תבשילו, והיינו דאיצטריך בר המדורי לפרשה, משום דמחצלת גופה למאי חזיא לכסויי בה עפרא האי נמי חזייא לכסויי ביה טנופא, ואע"ג דלא קיימא לן כרבי יהודה דבעי מעין מלאכתן ראשונה. ומחט של יד שנטל חררה או עוקצה שאסר רבא לעיל (שבת קכג, א) וקא יהיב טעמא לפי שאדם זורקה בין גרוטאות, ההיא בשניטל חררה ועוקצה מערב שבת, הא ניטלו בשבת שרי הואיל והוכנו אגב אביהם וחזיין למלאכתן הראשונה, דהא בחול נמי נוטלין בה את הקוץ. כך נראה לי לפי פירוש זה.

    הא ד אמר ר' זירא אמר רב שיירי פרוזמיות אסור לטלטלן פירוש: שיירי טליתות, ואמר אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיא לא לעניים ולא לעשירים, נראה משום דפחות מכן אינן ראוין כלל וסתמא אדם זורקן לאשפה, וכדמשמע בפרק במה מדליקין (שבת כט, ב) גבי פתילת הבגד שקפלה כי לא תלאו במגוד ולא הניחו אחורי הדלת, מיהא לכולי עלמא הוי ליה כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות בה פי החבית. אבל ראיתי בשם הראב"ד דהכא בשיירי טלית של מצוה עסקינן דלא מיכפר ביה טנופא, הא בשיירי טליתות דעלמא אפילו מכאן שרי דלא גרע מחרס קטנה דחזיא לכפורי טנופא.

    מתקיף לה רב אשי אי הכי אדמיפלגי בשבריו ליפלגו בתנור גופה איכא למידק, וכי משום דטיהריה רחמנא לא מטלטלין ליה, מכל מקום מאנא הוא וכל הכלים ניטלין בשבת. ויש לומר דכיון דתנור למלאכתו הוא מיוחד ולמלאכתו לא חשיבא ליה מאנא אף הוא לא חשבינן ליה כמאנא כלל, ולפיכך אין מטלטלין אותו. ואי נמי יש לומר דלדבריו דרבא קאמר, כלומר לרבא דמדמי טלטול לטומאה אי הכי לפלוג בתנור גופיה.

    אמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כסויי דתנורא, כמאן כר"א והרב אלפסי ז"ל פסק כן דמטלטלין אותן אע"ג שאין להם בית אחיזה, וכן נראה מדאמר רבינא דמטלטלין. אלא שקשה עליו שהוא ז"ל פסק בשלהי פרקין כת"ק דמתניתין דאסר אפילו כיסויי כלים דחברינהו בארעא, והיינו כיסוי דתנורא, וזה מתפיסותיו של הר"ז הלוי ז"ל. ושמא הרב אלפסי ז"ל מפרש דחברינהו בארעא, כגון אותן חביות שחופרין גומא וטומנין כל גופן בתוכה ואין נראה מהם כלל אלא פיהם, דהשתא הוא דאיכא למגזר אטו בור ודות, אבל תנורין דעומדין על גבי קרקע אלא ששוליהן מחוברים בטיט לקרקע הרי הן ככלים, ומעדותו של ר' יוסי דאמר משמיה דר"א למדנו כן, וכי קאמר רבינא כמאן מטלטלינן כיסוי דתנורי, לאו דוקא דתנורי אלא דתנורי וכל דדמי להו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פכ"ה הל' יג). והרמב"ן ז"ל תירץ, דרבינא דוקא דתנורי קאמר, וטעמא משום דהרי הוא כגופו של דבר, לפי שהתנור צריך לו שמסייע באפייתו, מה שאין כן בשאר כיסוי הכלים. ולא ירדתי לסוף דעתו דכל שכן שהוספת לאיסור לטלטלו בלא בית יד, דהא עיקר טעמא דבית יד כי היכא דלהוי בה היכרא דלא מבטל ליה לגבי קרקע והוי ליה כבונה. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר.

    Rashba on Shabbat 125a · Sefaria

    מאירי

    שירי מחצלאות שבלו מותר לטלטלן בשבת כשם שמחצלת עצמה היתה ראויה לכסות בה עפר כך השירים ראויים לכך גם כן ולכיוצא באלו ויש שואלין בזו מה הוצרך לכעין מלאכתו ראשונה והלא דיו כשיהא ראוי לשום מלאכה כלל שהרי אין אנו צריכים לכעין מלאכתן ויש מתרצים שכל שראויים לכעין מלאכתן מותר לטלטלם כדין כלים שלמים אבל אם אין עושין כעין מלאכתם אע"פ שעושין כעין מלאכה אין ניטלין אלא לצורך אותו ענין שהם ראויים לו עכשיו ואין הדברים נראין אבל יש שמתרצים שמאחר שהמחצלת קודם שנעשה לא היו חלקיו עומדים אלא לשריפה הייתי סבור שאף כשנתפרמו יהיו חוזרות לקדמותן בא ולמד שמאחר שראויים לכעין מלאכתם דינם כדין המחצלאות עצמם ומ"מ אני אומר שלא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר שראויים הם שבריה אף לכעין מלאכתן והוא הדין אם היו ראויות לשאר דברים:

    שירי פרוזמיות ר"ל טליתות ושאר בגדים אם אין בהם שלש על שלש אסור לטלטלן שהרי אין ראויים לא לעניים ולא לעשירים ולשון פרוזמיות הוא ענין טליתות וכמו שאמרו במסכת סכה רמא תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה ר"ל שתלה ציצית בטלית של אשתו ויש לתמוה אף בפחות משלש מאיזה טעם נאסרו והלא ראויות לקנוח ויראה שכל פחות מכן אדם זורקו לאשפה כמו שהתבאר בפרק שני בשמועת פתילת הבגד שאם לא תלאה במגוד ולא הניחו אחורי הדלת אסור שהן כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות פי החבית ומ"מ גדולי המפרשים פרשוה כאן דוקא בבלאות טלית של מצוה שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהם ולא להשתמש בהם תשמיש המגונה אלא שהוא זורקם ובלים מאליהם אבל שירי בגדים אחרים מותר הואיל וראויים לקנוח ולא גרעי מחרס קטנה שהתרנוה מתוך שראויה לקנח בה את הטיט ואיני רואה צרך בכך שכל שהוא פחות משלש אצבעות ארך ורחב אף לקנוח אינו ראוי:

    שברי תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר ובלבד שיהו עושי' כעין איזו מלאכה כגון לכסות פי החבית וכיוצא בה ואע"פ שאינו ראוי לכעין מלאכתו לאפות שכבר פסקנו שהלכה כר' מאיר ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ואפי' עושין מעשה טפקא והוא הקרוי במקום אחר בוביא ובלעז לינ"א שאין זה מעין מלאכתו שהרי תנור הסקו מבפנים ותשמישו מעומד ר"ל שהפת שבו דבוקה בדפני התנור ועומדת והבוביא הסיקה מבחוץ ואין תשמישה מעומד אלא מוטלת על הבוביא בשטח:

    כסוי של תנור העשוי לינתן על פיו למעלה שלא תצא הבלה אע"פ שאין בו בית יד ליאחז בו מטלטלין אותו וכתבו גדולי המפרשים שתנור זה אינו מחובר אלא מיטלטל היה בעודו שלם ומתוך כך שבריו ניטלין וכסויו אינו צריך בית יד שלא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי אלא בכלים המחוברים לקרקע או מכל דבר שהוא תוספת או תשמיש למחובר כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל ומעשה שהוזכר בפרקים שעברו בשריתא דבי ר' פדת ואסיתא דבי מר שמואל וכל כיוצא בהן משמשי מחובר הם וגוזרין בהם משום כסויי קרקעות והדומים להם אבל כל שהוא משמש את התלוש אינו צריך לא בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתקן ושמא תאמר ואף תקון היאך הוא צריך והרי שברי עריבה דיינו שיהו ראויים לכסוי חבית ומי תקנם לכך בשבת בזו הואיל ובא מכלי גדול כבר הוכן אגב אביו ומ"מ תנור חדש אינו כלי ושבריו אסורים בטלטול ואנו מפרשים אותה אף בשחברוהו בקרקע ומפרשים ותברינהו בארעא האמור למטה בחביות הטמונות כמו שיתבאר למטה:

    כבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו והתנור גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין אע"פ שאי אפשר לו לאפות לחם בהיסק זה ותנור זה בימיהם היה עשוי כעין קדירות גדולות שלנו ומושיבן בארץ ומדביק טיט סביבותיו שיהא מחזיק יפה את חמו ויהא הבל שלו מתקיים ומ"מ אע"פ שאינו מחובר בארץ אפי' היה תלוי בצואר גמל הרי זה טמא משום תנור ואע"פ שכתוב יותץ ואין נתיצה אלא במחובר או קרוב למחובר כגון שנוגע בארץ וכל שהוא רחוק מן הארץ אינו קרוב למחובר מ"מ כפל הכתוב וטמאים יהיו לכם מ"מ מעתה תנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות ר"ל בתוכם ובאוירם ונתן אבן חוצצת בין דופן הבור לדופן התנור מכל צדדיו כדי שיהו אותם האבנים דוחקות אותו ומעמידות אותו באויר שלא יפול התנור בקרקעית הבור אע"פ שאינו ניסוק אלא מתוכו כשאר תנורים טמא ואע"פ שהוא עומד באויר ואין הלכה כר' יהודה שהיה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא כלומר שאם היו דפני התנור קרובים לדפני הבור עד שלא הוצרך להעמדתו באותו אויר אלא אבנים דקות ואין אויר ניכר בין דפני הבור לדפני התנור שיעכב היסק הנעשה בקרקע הבור להחם את התנור שהרי אויר שביניהם קצר ואין החום יוצא דרך שם אלא שמתפשט בתוך התנור ונמצאו דפני הבור מועילות להחזיק חום קרקע התנור ולהכניסו לתנור שנמצא ניסוק מלמעלה בהיסק שלמטה הרי זה טמא שזהו תנור שאע"פ שהוא עומד באויר מ"מ הרי הוא כאלו היה סמוך לקרקעית הבור וכן הדין אם היה התנור קצר מלמטה ורחב מלמעלה עד שאין התנור עומד באוירו ואינו נופל לתוכו או שהיה הבור רחב מלמטה וקצר מלמעלה אבל אם היה שם אויר גדול הרי אין דפני הבור מועילות לו ואין כאן היסק שאם יתלה העצים באוירו אינו מחזיק חמו מחמת אויר שבין שוליו לבור אלו הן דברי ר' יהודה ואין הלכה כן אלא כל שהוא ניסוק מ"מ אף לאפיית סופגנין באיזה צד טמא ואף ר' יהודה לא אמרה אלא בהיסק ראשון העושהו כלי אבל כל שהוסק היסק ראשון כדינו במחובר לקרקע או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי ובסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ונטמא לשם טמא מדין תנור אלא שהלכה כחכמים ואף בהיסק ראשון כן:

    המשנה החמשית האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת אמר הר"ם פי' קירויה הוא כלי חרסי ששואבין בו מים ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעיין טפיח קומקום קטן והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב:

    אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק החמשי והוא שאמר האבן שבקירויה פי' קירויה דלעת יבשה חלולה שממלאין בה מים לתוך הבור בחבל ארוך ומתוך קלותה צפה על פני המים ואינה שואבת יפה ונותנין בה אבן להכבידה ואמר שאם ממלאין הימנה ואין האבן נופלת ר"ל שתהא מהודקת יפה הרי היא כגוף הכלי וממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה שהאבן דינה כשאר אבנים ואסור לטלטל את הקירויה אגבה ואף לאחר שנפלה האבן אסור לטלטל הקירויה שהרי נעשית בסיס לאבן ואע"פ שהאבן בא בשביל הקירויה ולא הקירויה בשביל האבן אדרבה הואיל ואינה מהודקת לשם אף הוא מניחה עליה להשתמר שם שתהא מזומנת לה כל זמן שירצה לשאוב וכן הלכה:

    Meiri on Shabbat 125a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה מחצלת כו' לרווחא דמלתא כו' כדאמר רב נחמן לעיל חרס כו' עכ"ל. בנפרדה המחצלת בע"ש לא הוי צריכי ראיה מרב נחמן דהא לכ"ע מסיק לעיל דלא בעי ביה מעין מלאכה ראשונה אלא משום דאיכא לאוקמא בנפרדה מחצלת בשבת גופיה ולרבא דאית ליה מוקצה וכ"ש נולד ניחא דבעי ביה מעין מלאכה הראשונה כמ"ש התוס' לעיל דגבי חרס בע"ש דווקא איירי ולכך הביאו מרב נחמן דאמר הכי אליביה דשמואל דס"ל בסוף מכילתין כר"ש דלית ליה מוקצה וע"כ הך דחרס קטנה דלעיל בשבת נמי איירי דלא בעי מעין מלאכה ראשונה ואם כן הכא דאליבא דשמואל נמי קיימינן נהי נמי דבשבת איירי ע"כ דלרווחא דמילתא ובהכי ניחא שלא פירשו התוס' כן לעיל גבי חרס דאיירי בע"ש אלא לרבא אבל לשמואל ודאי דמיירי נמי בשבת ודו"ק:

    גמ' ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מ"מ ורבנן כו' יותץ ההוא לאידך גיסא כו' ואי לאו יתורא דטמאים יהיו ולא הוה כתיב נמי יותץ לא הוה מטמאינן במחובר לקרקע כלל ולא היסק ראשון אפילו בתלוש אלא היסק שני בתלוש וק"ל:

    שם אדמפלגי בשברי תנור ליפלוגי בתנור גופה כו' יש לדקדק דאימא דלרבותא דר"מ נקט שברי תנור דהוי מנא ותנור גופה מבעיא ויש ליישב דלרבי יהודה קשיא ליה טפי דלא ניחא למיתני שברי תנור מב' צדדין דליתני אי תנור גופיה דהוי רבותא טפי ואי דליתני שאר שברי כלים דהוי נמי רבותא טפי כדפרכינן לעיל אבל לר"מ אי הוה תני תנור גופיה לא הוה קשיא לן מב' צדדין אלא חדא דליתני אפילו שברי תנור דהוה רבותא טפי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 125a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' ואידך נמי הא כתיב טמאים יהיו לכם ההיא כדר' יהודה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 125a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קכ״ה, עמוד א׳, בהיקף של כ־393 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 17 מילים

      נפתחת ב״אִם זְרָקָהּ מִבְּעוֹד יוֹם לְאַשְׁפָּה — אֲסוּרָה.…״

    2. קטע 234 מילים

      נפתחת ב״אָמַר בַּר הַמְדּוּרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: קְרוּמִיּוֹת שֶׁל…״

    3. קטע 325 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁיָרֵי פְּרוּזְמָיוֹת…״

    4. קטע 439 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְרֵי תַּנּוּר יָשָׁן הֲרֵי הֵן…״

    5. קטע 519 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר אַבָּיֵי: בְּעוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה,…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״מַתְקִיף לַהּ רָבָא: אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּשִׁבְרֵי…״

    7. קטע 742 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּשִׁבְרֵי דְּהַאי תַּנּוּר קָמִיפַּלְגִי.…״

    8. קטע 833 מילים

      נפתחת ב״וּבְמַאי קָמִיפַּלְגִי — בְּהַאי קְרָא: ״תַּנּוּר וְכִירַיִם…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״יוּתָּץ״? הָהוּא לְאִידַּךְ גִּיסָא,…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״טְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם״! הָהִיא,…״

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״אָמַר עוּלָּא: וְהֶיסֵּק רִאשׁוֹן לְרַבָּנַן, אֲפִילּוּ תָּלוּי…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי…״

    13. קטע 1330 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא…״

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה: לָא דָּמֵי, הָתָם — הֶסֵּקוֹ…״

    15. קטע 1539 מילים

      נפתחת ב״הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן…״

    16. קטע 1617 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הָאֶבֶן שֶׁבְּקֵירוּיָה, אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אִם זְרָקָהּ מִבְּעוֹד יוֹם לְאַשְׁפָּה — אֲסוּרָה.

    אָמַר בַּר הַמְדּוּרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: קְרוּמִיּוֹת שֶׁל מַחְצֶלֶת — מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא, בַּר הַמְדּוּרֵי אַסְבְּרַהּ לִי: מַחְצֶלֶת גּוּפַהּ לְמַאי חַזְיָא — לְכַסּוֹיֵי בַּהּ עַפְרָא, הָנֵי נָמֵי חַזְיָין לְכַסּוֹיֵי בְּהוּ טִינּוּפָא.

    אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁיָרֵי פְּרוּזְמָיוֹת — אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. אֲמַר אַבָּיֵי: בְּמַטְלָנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ, דְּלָא חַזְיָין לָא לַעֲנִיִּים וְלָא לַעֲשִׁירִים.

    תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְרֵי תַּנּוּר יָשָׁן הֲרֵי הֵן כְּכׇל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בֶּחָצֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין נִיטָּלִין. הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב עַל שִׁבְרֵי תַּנּוּר יָשָׁן שֶׁנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וְעַל כִּיסּוּיוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בֵּית יָד.

    בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר אַבָּיֵי: בְּעוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה, וְאֵין עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן קָמִיפַּלְגִי. וְאַזְדָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ.

    מַתְקִיף לַהּ רָבָא: אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּשִׁבְרֵי תַנּוּר, לִיפַּלְגוּ בְּשִׁבְרֵי כֵלִים בְּעָלְמָא?

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּשִׁבְרֵי דְּהַאי תַּנּוּר קָמִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: נְתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת וְנָתַן שָׁם אֶבֶן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם מַסִּיק מִלְּמַטָּה וְהוּא נִסּוֹק מִלְּמַעְלָה — טָמֵא, וְאִם לָאו — טָהוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְהוּסַּק מִכׇּל מָקוֹם — טָמֵא.

    וּבְמַאי קָמִיפַּלְגִי — בְּהַאי קְרָא: ״תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם״, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מְחוּסָּר נְתִיצָה — טָמֵא, שֶׁאֵין מְחוּסָּר נְתִיצָה — טָהוֹר. וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״טְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם״ — מִכׇּל מָקוֹם.

    וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב: ״יוּתָּץ״? הָהוּא לְאִידַּךְ גִּיסָא, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּחַבְּרֵיהּ בְּאַרְעָא — כְּגוּפָא דְאַרְעָא דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

    וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״טְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם״! הָהִיא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחֲלוֹקֶת בְּהֶיסֵּק רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּהֶיסֵּק שֵׁנִי, אֲפִילּוּ תָּלוּי בְּצַוַּאר גָּמָל.

    אָמַר עוּלָּא: וְהֶיסֵּק רִאשׁוֹן לְרַבָּנַן, אֲפִילּוּ תָּלוּי בְּצַוַּאר גָּמָל.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּשִׁבְרֵי תַנּוּר, לִיפַּלְגוּ בְּתַנּוּר גּוּפֵהּ. הַשְׁתָּא תַּנּוּר גּוּפֵהּ לְרַבִּי יְהוּדָה לָא הָוֵי מָנָא, שְׁבָרָיו מִיבַּעְיָא?!

    אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם כְּדַאֲמַרַן מֵעִיקָּרָא וּבְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה טַפְקָא, וְרַבִּי מֵאִיר לִדְבָרָיו דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאָמַר: לְדִידִי אֲפִילּוּ בְּעוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה, אֶלָּא לְדִידָךְ, אוֹדִי לִי מִיהָא דִּכְהַאי גַּוְונָא מְלַאכְתּוֹ הוּא!

    וְרַבִּי יְהוּדָה: לָא דָּמֵי, הָתָם — הֶסֵּקוֹ מִבִּפְנִים, הָכָא — הֶסֵּקוֹ מִבַּחוּץ. הָתָם — מְעוּמָּד, הָכָא — לָאו מְעוּמָּד.

    הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב עַל שִׁבְרֵי תַּנּוּר יָשָׁן שֶׁנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וְעַל כִּיסּוּיוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בֵּית יָד. אָמַר רָבִינָא: כְּמַאן מְטַלְטְלִינַן הָאִידָּנָא כִּיסּוּי דְּתַנּוּרֵי דְמָתָא מַחְסֵיָא דְּאֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה? כְּמַאן — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

    מַתְנִי׳ הָאֶבֶן שֶׁבְּקֵירוּיָה, אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת — מְמַלְּאִין בָּהּ, וְאִם לָאו — אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ.