דף ביאור

מסכת שבת דף ק״י עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת שבת דף ק״י עמוד א׳

מסכת שבת דף ק״י עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 8 קטעים ממוספרים, כ־433 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

בר קשא ממונה למלך וישראל היה:

דילמא חיויא דרבנן שעבר על נידוי חכמים ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה לפיכך לא נמצא לו רפואה:

אין רבי אין רבינו כך היה:

דכי נח נפשיה דרב גזר רב יצחק שיהיו ממעטים משמחה אותה שנה ולא יהא אדם מביא אסא וגידמי להילולא בטבלא שהיו רגילים להביא הדס וענפי דקלים לשמוח לפני החתן והכלה וכשמביאים אותן לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואם בתופים וזוגין טבלא אשקליט"א וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד:

דכרכיה נכרך סביבותיו:

וליסחוף דיקולא סל:

ארישיה דחיויא למעלה מראשו:

וליהדקיה מיניה יוריד הסל מעט מעט לצד הנחש ויבדיל בו הנחש מבשרו שיעלה על הסל שאם אוחזו בידו או מנתקו בחזקה יכעוס וישכנו:

ועוד 49 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Shabbat 110a · Sefaria

תוספות

חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא אע"ג דגבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל בפרק ב' דמס' ע"ז (דף כז:) קאמר שלא עבר על דברי חבירים שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש אע"ג דלא הוה ליה אסותא שהרי מת התם לא היה לו רפואה מזומנת אבל הכא שהרפואה היתה מזומנת ונאבדה ממנו במזל רע קאמר דלית ליה אסותא:

וליתי אגנא דתחלי משמע הכא דהנחש אוהב שחליים וכן בשלהי דנדרים (דף צא:) דקאמר ליה נואף לבעל לא תיכול מהני תחלי דטעמינהו חיויא וא"כ יש בהן משום גילוי ובפרק ב' דמס' ע"ז (ל: ושם) אמר דשחליים אין בהם משום גילוי וי"ל דהתם לא ממש שחליים קאמר אלא בהנך דאמר התם (מס' ע"ז דף סז.) וכן היו עושין בערבי שבתות בצפורי [נותנין חומץ לתוך גריסין] והיו קורין אותו שחליים אי נמי בשילהי נדרים (דף צא:) מיירי דהוה ביה חלא כדמסקינן התם במס' ע"ז (דף ל:) אבל אית בהו חלא מיגרי בהו והכא נמי חמרא מיגרי בהו:

רב יוסף אמר זיתום המצרי ר"ת כל הך מילתא מחק מספרו ואומר דל"ג אלא בריש אלו עוברין (פסחים מב:) ונראה לר"י שמחקה משום דזיתום המצרי מותר לשתות כדתניא בפרק בתרא (דף קנו.) ושוין שבוחשין את השתית ושותין זיתום המצרי ואומר ריב"א דאין צריך למחוק דרב יוסף לא קאי לפרש מי דקרים דמתני' אלא אמילתיה דעולא קאי דאמר שיכרא בבלאי מעלי מינייהו ואומר רב יוסף דזיתום המצרי מעלי מינייהו מיהו משמע כפירוש הקונט' דאמתני' קאי מדלא קאמר בהדיא זיתום המצרי מעלי מינייהו:

סיסאני ולא קאמר וסימניך סמך סמך כדאמר בשילהי במה אשה (לעיל שבת סו.) משום דשערי לא כתיב בסמך:

Tosafot on Shabbat 110a · Sefaria

רב נסים גאון

והלכתא קוקאני אסירי מנמנם כורא ועיילין ליה באוסיא אניגרון מפרש בברכות פ' כיצד מברכין על הפירות (דף לה) אמר רבא בר שמואל מיא דסילקי:

ותימא ליה דיסתנא אנא במס' ע"ז בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' כד) אמרו אמר רב אשי כמן קרו פרסאי לנדה דסתנא מהכא כי דרך נשים לי:

כל האוכלין לאיתויי טחול לשינים וכרישין לבני מעים בפרק כיצד מברכין על הפירות (דף מד) תנו רבנן טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים כרישין יפים לבני מעים וקשים לשינים:

חוץ ממי דקלים.

Rav Nissim Gaon on Shabbat 110a · Sefaria

מאירי

כל האוכלים אדם אוכל לרפואה ר"ל כל האוכלים שדרך הבריאים לאכלן ואפי' היה בו קצת הוכחה שלרפואה הוא אוכלו כגון שהוא מזיק לאיזה דבר כגון טחול שהוא מזיק לשנים והוא אוכלו לרפואה לאיזה דבר אין חוששין שיאמרו היאך אפשר שהוא אוכלו והרי הוא מזיק לשנים אלא שהוא אוכלו לרפואה שמאחר שהוא מאכל הרבה בריאים בחול אין חוששין לכך וכן שותה כל המשקים שהבריאים שותים מהם בחול חוץ ממי דקלים שהם משלשלים לגמרי ופי' בגמ' שלא בכל מי דקלים הוא אומר כן אלא ששני דקלים היו במקום ידוע להם שהיה מעין של מים יוצא מביניהם שכוס א' מהם היה מרפה בני מעים ומרויחם והשני היה משלשל שלשול גמור ובירושלמי נסחא אחרת והיא מי דקרים ופירשו שם שדוקרין את המרה וכן כוס עקרין אסור והוא משקה שכותשין לתוכו עיקרי עשבים ובשמים ומתוך כך הוא קרוי כוס של עקרין והוא עשוי למעין פתוח יותר מדאי שלא יזוב דמו או לרפואת ירקון וקורין לו ג"כ כוס של עקרין מפני שהשותה מהם הן איש הן אשה נעשה עקור מלהוליד עוד ובאלו הדבר ניכר שלרפואה הן אבל שותה מי דקלים לצמאו וסך שמן עקרין שלא לרפואה:

Meiri on Shabbat 110a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

תוס' בד"ה חויא דרבנן כו' אע"ג דלא הוה ליה אסותא שהרי מת כו' עכ"ל בהך גופא דהתם קשה דאמר לא עבר על דברי חכמים ולא טרקיה חויא דרבנן מה הוה מועיל לו שהרי השתא נמי מת ולא הוה ליה אסותא וע"ש בתוס' בזה וק"ל:

בד"ה וליתא אגנא כו' ויש לומר דהתם לא ממש שחליים כו' דאמר התם וכו' והיו קורין אותו כו' עכ"ל ר"ל דהתם בפרק שני דע"ז דאמר אין בהם משום גילוי לא איירי בשחליים ממש אלא איירי התם בהנך דאמר התם בפ"ב דע"ז שהיו קורין אותן שחליים וצ"ל להאי תירוצא דליכא לפרושי כמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז שהיו קורין אותן שחליים לפי שהיו רגילין להניח בו חומץ כמו בשחליים כו' ע"ש דא"כ היה בו משום גילוי כדמסיק אבל אית בהו חלא מיגרי בהו ודו"ק:

בא"ד וה"נ חמרא מיגרי בהו עכ"ל ולפי האי תירוצא ליכא לפרושי כפרש"י התם בפרק שני דע"ז דשחליים יין או מים נתונים בו דביין הוי משום גילוי שהרי בחמרא מיגרי בהו וק"ל:

Chidushei Halachot on Shabbat 110a · Sefaria

מהר"ם

בגמ' מאן דתנא מי דקרים שהם דוקרים את המרה וכו' בצ"ל:

שיוצאין מן שני דקלי מאי מי דקלים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה וליתי אגנא וכו' לא תיכול מהני תחלי דטעמינהו היויא וכו' כצ"ל:

בא"ד אבל אית בהו חלא מיגרי וכו' במס' ע"ז פירש"י החומץ מתגרה ונלחם בחכן של נחשים ואין שותין ממנו ונראה שהתוס' שבעמוד זה מפרשין פי' הגמ' שם בהיפך נ"ל ודו"ק:

ד"ה סיסאני וכו' בשילהי במה אשה משום דשערי לא כתיב בסמ"ך ר"ל אבל סיסאני יכולין לכתוב ג"כ בשי"ן:

Maharam on Shabbat 110a · Sefaria

בן יהוידע

עַד דְּאַזְלֵי מַיְתֵּי לָהּ, אָכְלָהּ אַרְיֵה הא דלא נעשית טריפה כאותם הי"ג [תְּלֵיסַר חַמְרֵי חִיוַרְתָּא] אלא אָכְלָהּ אַרְיֵה? להודיע שבעבור כבוד חכמים שנמשלו לאריה נענש. ועוד האריה גבורתו תלויה בעיניו שאם יכסו עיניו יחלש כוחו וכנזכר במדרש תלפיות, וכן החכם כוחו בעיניו, גם אַרְיֵה [216] גימטריא גְּבוּרָה [216], רמז ששלטה בו גבורה. והא דעונש מזלזל בתלמיד חכם נעשה על ידי נחש, כי תחלה קודם החטא היה הנחש שמש לאדם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט:) חבל על שמש גדול, לכך לחכם שמתקן ענין קלקול הנחש בתורה יהיה הנחש משמש לכבודו.

גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיזְנָא, דְּלָא לִימְטֵיהּ אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילוּלָא בְּטַבְלָא. נראה לי בס"ד דגזר ג' אלה לכבוד רב שהיה צדיק גדול, והצדיקים נמשלו להדסים, וְגִידְמֵי הם ענפי דקלים דהצדיק נמשל נמי לתמר, כמו שנאמר (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, וְהַטַבְלָא משמעת קול וכן תלמיד חכם משמיע קול בתורה, דכתיב (משלי א, כ) בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ.

Ben Yehoyada on Shabbat 110a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

בַּר קַשָּׁא דְפוּמְבְּדִיתָא דְּטַרְקֵיהּ חִיוְיָא, הֲוָה תְּלֵיסְרֵי חֲמָרֵי חִיוָּרָתָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, קַרְעִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, וְאִישְׁתְּכַחוּ טְרֵיפָה. הֲוַאי חֲדָא בְּהָהוּא גִּיסָא דְּפוּמְבְּדִיתָא, עַד דְּאָזְלִי מַיְיתִי לַהּ אַכְלַהּ אַרְיָא. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: דִילְמָא חִיוְיָא דְּרַבָּנַן טַרְקֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ אָסְוָתָא, דִּכְתִיב: ״וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״. אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין רַבִּי, דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, גְּזַר רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא דְּלֵיכָּא דְּלַימְטֵי אַסָּא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא [בְּטַבְלָא], וַאֲזַל אִיהוּ אַמְטִי אַסָּא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילּוּלָא בְּטַבְלָא. טַרְקֵיהּ חִיוְיָא, וּמִית.

קטע 2

הַאי מַאן דְּכַרְכֵיהּ חִיוְיָא — לִינְחוֹת לְמַיָּא וְלִיסְחוֹף דִּיקּוּלָא אַרֵישֵׁיהּ וּלְהַדְּקֵיהּ מִינֵּיהּ, וְכִי סָלֵיק עִילָּוֵיהּ — לִישְׁדְּיֵהּ לְמַיָּא וְלִיסְלוֹק וְלֵיתֵי. הַאי מַאן דְּמִיקַּנֵּי בֵּיהּ חִיוְיָא, אִי אִיכָּא חַבְרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ — לַירְכְּבֵיהּ אַרְבַּע גַּרְמִידֵי, וְאִי לָא — לִישְׁוַאר נִגְרָא, וְאִי לָא — לִיעְבַּר נַהֲרָא, וּבְלֵילְיָא — לוֹתְבֵיהּ לְפֻרְיֵהּ — אַאַרְבַּע חָבְיָתָא, וְנִיגְנֵי בֵּי כוֹכְבֵי, וְלַיְיתֵי אַרְבְּעָה שׁוּנָּרֵי וְלֵיסְרִינְהוּ בְּאַרְבְּעָה כַּרְעֵי דְפוּרְיֵיהּ, וְלַיְתֵי שַׁחֲפֵי וְלִישְׁדֵּי הָתָם, דְּכִי שָׁמְעִי קָלֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ. הַאי מַאן דְּרָהֵיט אַבָּתְרֵיהּ — לִירְהוֹט בֵּי חָלָתָא.

קטע 3

הַאי אִיתְּתָא דְּחָזְיָא חִיוְיָא, וְלָא יָדְעָה אִי יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ אִי לָא יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ — תִּשְׁלַח מָאנַהּ וְתִשְׁדֵּי קַמֵּיהּ, אִי מִכְרַךְ בְּהוּ דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ, וְאִי לָא — לָא יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ.

קטע 4

מַאי תַּקַּנְתֵּהּ תְּשַׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּתָקֵיף לֵיהּ יִצְרֵיהּ! אֶלָּא תִּשְׁקוֹל מִמַּזְּיַהּ וּמִטּוּפְרַהּ וְתִשְׁדֵּי בֵּיהּ, וְתֵימָא: ״דִּישְׁתָּנָא אֲנָא״. הַאי אִיתְּתָא דְּעָיֵיל בַּהּ חִיוְיָא, לִיפַסְּעוּהָ וְלוֹתְבוּהָ אַתַּרְתֵּי חָבְיָתָא, וְלַיְתֵי בִּישְׂרָא שַׁמִּינָה וְלִישְׁדֵּי אַגּוּמְרֵי, וְלַיְתֵי אַגָּנָא דְּתַחְלֵי וְחַמְרָא רֵיחְתָנָא וְלוֹתְבוּ הָתָם, וְלִיטְרוֹקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלִינְקוֹט צְבָתָא בִּידֵהּ, דְּכִי מוֹרַח רֵיחָא — נָפֵיק וְאָתֵי, וְלִישְׁקְלֵיהּ וְלִיקְלְיֵיהּ בְּנוּרָא, דְּאִי לָא — הָדַר עִילָּוַהּ.

קטע 5

כׇּל הָאוֹכָלִין כּוּ׳. כׇּל הָאוֹכָלִין לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי טְחוֹל לַשִּׁינַּיִם וְכַרְשִׁינִין לִבְנֵי מֵעַיִים. כׇּל הַמַּשְׁקִין לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי מֵי צְלָפִין בְּחוֹמֶץ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: מַהוּ לִשְׁתּוֹת מֵי רַגְלַיִם בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: ״כׇּל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה״, וּמֵי רַגְלַיִם לָא שָׁתוּ אִינָשֵׁי.

קטע 6

חוּץ מִמֵּי דְקָלִים. תָּנָא: חוּץ מִמֵּי דְקָרִים. מַאן דִּתְנָא ״מֵי דְקָרִים״ — שֶׁהֵם דּוֹקְרִים אֶת הַמָּרָה, וּמַאן דְּאָמַר ״מֵי דְקָלִים״ — שֶׁיּוֹצְאִין מִן שְׁנֵי דִקְלֵי. מַאי מֵי דְקָלִים? אָמַר רַבָּה בַּר בְּרוֹנָא: תַּרְתֵּי תָּלֵאי אִיכָּא בְּמַעְרְבָא, וְנָפְקָא עֵינָא דְמַיָּא מִבֵּינַיְיהוּ. כָּסָא קַמָּא — מְרַפֵּי, אִידַּךְ — מְשַׁלְשֵׁל, וְאִידַּךְ — כִּי הֵיכִי דְּעָיְילִי הָכִי נָפְקִי. אָמַר עוּלָּא: לְדִידִי שְׁתֵי [לִי] שִׁיכְרָא דְּבַבְלָאֵי, וּמְעַלֵּי מִינַּיְיהוּ. וְהוּא דְּלָא רְגִיל בֵּיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין.

קטע 7

רַב יוֹסֵף אָמַר: זֵיתוֹם הַמִּצְרִי תִּילְתָּא שְׂעָרֵי, וְתִילְתָּא קוּרְטְמֵי, וְתִילְתָּא מִילְחָא. רַב פָּפָּא אָמַר: תִּילְּתָא חִיטֵּי, וְתִילְתָּא קוּרְטְמֵי, וְתִילְתָּא מִילְחָא וְכַמּוֹנָא, וְסִימָנָיךְ — סִיסָאנֵי. וְשָׁתֵי לְהוּ בֵּין דִּבְחָא לַעֲצַרְתָּא, דִּקְמִיט — מְרַפֵּי לֵיהּ, וְדִרְפֵי — קָמֵיט לֵיהּ.

קטע 8

וְכוֹס עִקָּרִין. מַאי כּוֹס עִקָּרִין? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַיְיתֵי מַתְקַל זוּזָא קוּמָא אֲלֶכְּסַנְדְּרָיָא, וּמַתְקַל זוּזָא גַּבְיָא גִּילָא, וּמַתְקַל זוּזָא כּוּרְכְּמָא רִישְׁקָא, וְלִישְׁחֲקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. לְזָבָה — תְּלָתָא בְּחַמְרָא, וְלָא מִיעַקְרָא. לְיַרְקוֹנָא — תְּרֵין בְּשִׁיכְרָא, וּמִיעֲקַר. לְזָבָה תְּלָתָא בְּחַמְרָא, וְלָא מִיעַקְרָא. וְאִי לָא — לַיְיתֵי תְּלָתָא

מסכת שבת דף ק״י עמוד א׳

מסכת שבת דף ק״י עמוד א׳

רש"י

תוספות

רב נסים גאון

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור