מסכת שבת דף י״א עמוד א׳

עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר אין זו שלוה וי"ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ"ה שנים ושנת כ"ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ"ו הנותרים מנ"ב:

לרומם בית אלהינו ועל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה:

קשקושי ואברורי בירניות ומגדלים:

רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבהכ"נ:

תחת ישמעאל לשמשו:

ולא תחת נכרי אדומים שהיו רשעי' יותר:

חבר אומה מבני פרסיים:

תלמיד חכם אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה:

ולא תחת חבר פירש בקונטרס חבר פרסיים ול"נ דפרסיים היו בבבל מימות כורש כדפירש"י בפ"ב דגיטין (דף יז.) וחברים בימי רבי יוחנן אתו לבבל כדאמר בהבא על יבמתו (יבמות סג:) ועוד דאמרינן בקדושין (עב.) הראני פרסיים דומין לחיילות בית דוד הראני חברין דומין למלאכי חבלה משמע דחברי אומה אחרת היא והא דאמר בפרק ב' דגיטין (דף ז.) אתא חברא שקל שרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דבני אדומים מעלי מפרסיים והתניא אלהים הבין דרכה וגו' ידע הקב"ה שאין ישראל יכולים לקבל רוב גזרותיו של עשו הרשע עמד והגל' אותם לבבל לאו משום דחברים היו פרסאי אלא עיקר היו הפרסיים והחברים שביניהם היו כפופין להן ומשני הא מקמי דאתו חברי לבבל היו פרסאי מעלו מרומאי והא דקאמר או בטולך או בטולא דבר עשו בתר דאתו חברי לבבל בימי ר' יוחנן כדמוכח בהבא על יבמתו (יבמות סג:) והרשיעו את הפרסיים דרומיים מעלי מפרסאי ורש"י פירש שם דאתו חברי לבבל פרסיים בימי כורש ול"נ כדפרישי' דהא בימי רבי יוחנן אתו חברי ופרסיים בימי כורש וכדמוכח בקדושין (דף עב.) דלאו אומה אחת הן והר"ר יעקב מקורביל מפרש דחברים היו משרתים מפרסיים דומים למלאכי חבלה לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים והיינו דשקל הכומר שרגא להביא לע"ז שלהן:

כגון רבי שמעון בן יוחי וחבריו והא דאמר לקמן (דף לג:) כי הוה מטי (זמן תפלה) לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש:

כגון אנו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה וגו' וי"ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת:

בעיבור שנה שלא יתקלקלו המועדות:

שמא ישכח ויצא אליבא דרבא דאמר לא גזרי גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאיתא בפ"ב דב"ק (דף כו:) הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא:

לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י בהמוצא תפילין (נ. ירובין דף צט.) מוקי לה בחפצים הצריכים לו ודברי הכל פי' אפי' רבנן דאמרי עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י הכא מודו דכיון דצריך לשתות איכא למיחש שמא יביאם אצלו וא"ת השתא נמי כי יכניס ראשו ורובו אמאי שרי הא מפיק מרה"י לרה"ר שלוקח ברה"י ונחית בבטנו ברה"ר דהכי אמר התם השתין מים ורק חייב חטאת ויש לומר דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסים לתוך מעיו כדאמר (לקמן שבת דף כ.) הוציא דיו לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן ואתי שפיר הא דפרק אמרו לו (כריתות דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והשתא היכי תני ר"מ הוצאה דלא מחייב עלה עד שתנוח במעיו בהדי הנהו דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה כדפרישית ורש"י תירץ בענין אחר בהמוצא תפילין (עירובין דף צט:) ובפ"ב דעירובין (דף כ. ושם) פירשתי ונראה דאע"ג דהלכה כר"מ בגזרותיו בהא דאמר לא יעמוד ברה"ר ומטלטל ברה"י או איפכא לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דשרו כדמוכח בהמוצא תפילין (שם דף צח:) דאמר מתני ליה רבי חנינא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד כו' א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ:

וכל עיר שגגותיה גבוהות מבהכ"נ סופה ליחרב שנאמר לרומם בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו. אמר רב אשי [אנא] עבדי למתא מחסיא שהגבהתי [את בית] הכנסת למעלה מכל גג דלא ליחרב מהאי עון לעולם:

אמר רב תחת נכרי ולא תחת ישמעאל תחת ישמעאל ולא תחת חבר שהן רעים כדגרסי' ביבמות (סג:) תחת חבר ולא תחת ת"ח. כלומר אין בו כח להציל מיד הרשעים בזרוע רמה. וכ"ש יתום ואלמנה:

אמר רב כל חולי ולא חולי מעיים כל כאב ולא כאב לב. כל מחוש ולא מחוש ראש אמר רב יפה תענית לחלום כאש בנעורת. אמר רב חסדא ובו ביום אמר רב יוסף ואפי' בשבת.

ואינו תענית חלום זה שאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אלא שקבל עליו מעצמו להתענות בו. ואפי' אם אירע בו אונס לוה ופורע. ודייקינן מהא דגרסי' בתעניות צערא קביל עליה כי הא שמעי' היכא דאירע בו [אונס]. אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ותענית חלום בין כך ובין כך לא:

אם התחילו אין מפסיקין (בו) [כו'] ואוקימנא סיפא איצטריך לדברי תורה. דתניא חברים שהיו עסוקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין אפי' לתפלה והא דתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ההיא בעיבור שנה תניא דא"ר אלעזר ב"ר צדוק כשהיינו עסוקים בעיבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה:

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה כו' ירושל' [לעיל בהלכה ב'] ממה דתנינן מנחה ותני לה ר' חייא חשיכה. הדא אמר אפילו חשיכה דתנינן בתרה מנחה היא:

תנן התם בסוף עירובין לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ולא ברה"ר וישתה ברשות היחיד אא"כ הכניס ראשו ורובו למקום ששותה וכן בגת:

[לוה אדם תעניתו ופורע] מהא דאמר רב אשי לוזיף מר וליפרע איכא למשמע דאפילו קבל עליו תענית ואמר יום זה לוה ופורע, דאי לא היכי אמר ליה להדיא לוזיף דמנא ליה דלא אמר יום זה. וכן כתב הראב"ד ז"ל במסכת תענית. אבל שמעתי שאין כן דעת רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל, דכל שאמר יום זה אינו לוה. וסבור אני ששמעתי מפי מורי הרב זכרונו לברכה דהא דרב אשי מדת נדיבות ומוסר היה, שהיה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו שמא לא יום זה אמרת ולוה ותפרע. והראשון נראה עיקר, דהא אפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע.

לעולם יהא אדם נזהר שלא יהיו גגות ביתו גבוהים מבית הכנסת כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותינו ומ"מ דוקא בבית העשוי לדירה אבל בירניות ומגדלים העשויים לחזוק העיר או הבית ולבצור חומה והם הנקראים קושקי ואברורי אין בזה מניעה כלל וכן הדין בשסבת הגבהתו אינה דרך שררה אלא להרבות בדיורין ועליות ובחבורי צרפת ראיתי דוקא בגגות שלהם שהיו משתמשין בהם אבל בגגות שלנו אין לחוש:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להקניט או להחליש דעתן של תלמידי חכמים מפני שגחלתן לוחשת ביותר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וביתום ואלמנה יותר מהם מתוך שדמעתן מצויה עונש הבא בשבילם ממהר לבא דרך צחות אמרו תחת גוי ולא תחת ישמעאל תחת ישמעאל ולא תחת חבר ר"ל פרסי תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה:

אע"פ שהרבה דברים אדם צריך לבדוק בנשואי האשה מצד ייחוסה וקרוביה כמו שיתבאר במקומו מ"מ במדותיה ובטכסיסיה ראוי לבדוק ביותר שרעת אשה מכאבת לב בן זוגה להיות כל ימיו מכאובים עד שיתיאש לבו מכל טובה דרך צחות אמרו כל חולי ולא חולי מעים כל כאב ולא כאב לב כל מיחוש ולא מיחוש ראש כל רעה ולא רעת אשה:

לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות ולא יהרהר אחריהם אע"פ שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שהם שלא כהוגן למראה עיניו אלא יהפך בזכותם ויכריעם לכף זכות כמה שאפשר לו שלא נתנה כונתם להיות נודעת לשעתה ודרך צחות אמרו אלו היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות ר"ל עומק עצתם וכונתם והוא שנאמ' ולב מלכים אין חקר:

אסור להתענות בשבת וימים טובים ובירושלמי אמרו אין מתענין בשבת עד שש שעות ואע"פ שארבע זמן סעודה לכל מ"מ לא חל שם תענית עד שש שעות ומ"מ תענית חלום מותר בו כמו שביארנו במקומו והצדדין שאדם רשאי להיות לוה תעניתו ופורע והצדדין שאי אפשר לו לעשות כן אלא שישלימהו ביומו על כל פנים כבר ביארנו את כלם במקומם במסכת תענית:

המשנה השלישית לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה מהיכן התינוקות קורין אבל הוא לא יקרא כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עברה אמר הר"ם פי' חייט שם ידוע לאומן מן התפירה ומחט שם כלי התפירה ולבלר הוא הסופר וקולמוס ידוע וזה גזרה שמא ישכח ולא יפלה את כליו ר"ל להסיר הכנים מבגדיו גזרה שמא יתקן הנר ואפי' היה הנר בתכלית הגובה וכן אסור לקרות לאור הנר אלא אם יש אדם אחר עמו לשמרו שלא יתקן הנר החזן רואה זהו שהתרנו למלמד תינוקות ליקח בידו ספר לראות לאור הנר תחלת הפרשה שהוא רוצה להתחיל לתלמידים שתי מלות או שלש כי בזה השיעור לא יטעה שיתקן הנר ואחר שיראה תחלת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר לפי שהוא שומר אותם ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידי' בספר לאור הנר וזהו ענין אמרו אבל הוא לא יקרא ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרות לאור הנר והרב שישמרם ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם מפני הרגל עבירה כלומר שלא ירגילו עצמם באכילתם יחד שמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבעול אותה והיא בכרת מלשון תורה ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אכילת אשתו הזבה יחד אע"פ ששניהם טמאים:

אמר המאירי המשנה השלישית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ואמרו עליה בירושלמי ממה דתנינן מנחה ותנינן סמוך לחשיכה הדא אמרה סמוך לחשכה מנחה היא ויראה דוקא מנחה קטנה ויש מפרשים בגדולה דבר הלמד מענינו שמא ישכח וכו' כלומר שמא יכנס שבת ומחטו בידו או בבגדו ומתוך דקותה לא ירגיש בה ויצא בה בשבת ויש שואלים לדעת זה והרי אף בשבת אין כאן חיוב שהרי אמרו בבבא קמא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה או הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ר"ל שיהא מחשב לעשות מלאכה אלא ששוגג שסבור שהוא חול או סבור שאין איסור במלאכה זו אבל אם שגג שאינו סבור שעשה מלאכה פטור ומאחר שאף בשבת פטור היאך נגזור בה ערב שבת אטו שבת והיא גופה גזירה וכו' שכל אילו עשאו בשבת פטור ואתה אוסרו גזירה היא וכשאתה חוזר ואוסר מבערב הרי היא גזירה לגזירה עד שמתוך כך מפרשים שמא ישכח שהוא שבת ויצא בידיעתו שמחט בידו ומתחייב חטאת ושמא תאמר אם אתה חושש לשכחת שבת אף בכל דבר כן או אף הוא יוציא מביתו שאר כלים ומה ענין לחוש במחטו יותר משאר דברים הם מפרשים שלא אמרוה אלא דרך עצה שהמחט גורם לו שכחת שבת שמתוך שהוא רואה המחט בידו או בבגדו הוא סבור שהוא חול ושמא תאמר והיאך התירו לצאת בתפלין עד חשיכה ומצד מה שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ומאחר שממשמש אף הוא זכור לשבת ואדרבא כשיראה עצמו דרך חול יהא סבור שהוא חול אין זה כלום שמשמוש תפליו גורמת ג"כ לזכור כל המוטל עליו שאין משמוש תפלין בלב הפונה לדברי חול ולא עוד אלא שאף אם יצא בהם בשבת פטור הואיל ודרך מלבוש הוא וכמו שיתבאר באחרון של עירובין בענין מכניסן זוג זוג ומ"מ יראה כפי' ראשון ר"ל שמא ישכח המחט ויצא בידיעת שבת ואע"פ שבשבת עצמו פטור בה בשוגג מ"מ במזיד חייב שדרך הוצאה היא וכל שאם עשאו במזיד בשבת חייב יש לגזור עליו מבערב שמא יעשהו בשוגג בשבת ויבא לידי איסור תורה ואין גזירה לגזירה אלא בדבר שאם עשאו בשבת במזיד פטור כמו שיתבאר בסוגיא זו בענין כרמלית ושמא תאמר א"כ נמצאת למד מכאן שיש מלאכה שאין שגגתה חטאת וזדונה סקילה ובאחרון של מסכתא זו אמרו דרך זרות יש לך דבר שאין חייבין על שגגתו חטאת וחייבין על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר ולא מנה מוציא אבן בחיקו ושכחה טעם הדברים מפני שהמחמר אין בשגגתו מלאכה בשום צד אף בהעלם שבת למדת מ"מ שאין חלוק במזיד בין הוצאת ידו להוצאת חיקו שהכל דרך הוצאה וכמו שאמרו המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בחיקו ועל כתפו חייב וכן למדת שמשנתנו אף בתחובה בבגדו וכן פירשוה בגמ' ואע"פ שאין זו דרך הוצאה וא"כ אתה צריך לפרשה לדעת ר' יהודה שכל אומן שהוציא מחט בבגדו חייב שדרך הוצאה היא לאומן ומשנתינו כבר אמרו החייט במחטו שאלו היינו פוסקין אומן דרך אומנותו פטור הרי אף בשבת ואף במזיד פטור והרי היא גזרה לגזרה אלא שהלכה אומן דרך אומנותו חייב ומ"מ גדולי המחברים פסקו שאומן דרך אומנותו פטור ופסקו עם כל זה שלא יצא החייט במחטו ערב שבת ושמא פסקוה דרך עצה שלא לבא לידי סרך איסור ומפני שהוא דבר שאין אדם מרגיש בו או שמא דעתם לומר כן במחטו שבידו ובקצת ספריהם מצאתיה כן:

ולא הלבלר בקולמוסו לדעתנו אף בתחובה אחורי אזנו ולדעת הפוסקים אומן דרך אומנותו פטור אף בשבת ואף במזיד הואיל ואינה דרך הוצאה יש לפרשה בקולמוס בידו אלא שיש אומרים בקולמוס שדרך הוצאה היא:

בפירש"י בד"ה כיוצא בו כו' לא יאכל הזב עם הזבה וכ"ש טהור וכו' עכ"ל כתב מהרש"ל מה שפסק רש"י כ"ש אינו כן בגמ' אלא רש"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג עיין לקמן וק"ל עכ"ל דבריו תמוהים כיון דבזמן הזה אין דין טהרה נוהג מאי כ"ש איכא בטהור עם הזבה דבין בזב עם הזבה ובין בטהור עם הזבה ליכא אלא משום הרגל עבירה אבל דברי רש"י דכ"ש טהור עם הזבה הוא ע"פ מה שאמר רשב"א בגמרא בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב כו' והיינו בזמנם שהיו אוכלים חוליהן בטהרה כפרש"י לקמן וזהו כ"ש הטהור עם הזבה שכתב רש"י דבלאו האי טעמא משום הרגל עבירה נמי לא היה אוכל הטהור עם הזבה וזהו ברור:

תוס' בד"ה ולא תחת כו' כדפרש"י בפרק שני דגיטין כו' ובד"ה כגון רשב"י כו' דאמר לקמן פרק ב"מ כי הוה כו' ובד"ה שמא ישכח כו' בפ' שני דב"ק הכיר כו' כצ"ל:

בד"ה לא יעמוד כו' פי' אפי' רבנן כו' דכיון דצריך לשתות איכא למיחש כו' עכ"ל ר"ל דכיון דצריך לשתות ה"ל כחפץ הצריך לו ולאפוקי ממאן דמפרש דה"נ איירי בשותה בכלי הצריך לו ועיין בר"ן וק"ל:

בגמ' שנאמר לרומם בית אלהינו ולהעמיד חרבותיה ולתת לנו גדר ביהודה כן סוף הפסוק וזה שמסיים רש"י וע"י כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה:

ברש"י ד"ה ולא תחת עכו"ם אדומים שהיו כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ולא תחת חבר כו' והר"ר יעקב מפרש דחברים היו כומרים מפרסיים כו' והיינו דשקל הכומר שרגא כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כגון אנן מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה כו' וי"ל תורתו היתה אומנתו או עדיין לא היתה שעה עוברת לפי הנראה מדברי המפרשים והפוסקים דהא דקתני מתני' אם התחילו אין מפסיקים אפי' מסעודה לתפלה היינו היכא דאיכא עדיין שהות להתפלל כמו שכתבו התוס' לעיל והא דקתני סיפא מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דמוקמינן לה בתורתו אומנתו היינו אפי' היכא דשעת התפלה עוברת דאי בשאין השעה עוברת פשיטא דהא קתני רישא דאפי' מסעודה אין מפסיקין והא דקאמר נמי בגמ' כגון אנו שאין תורתנו אומנתנו מפסיקין לק"ש ולתפלה היינו נמי דוקא שהשעה עוברת אבל היכא שאין השעה עוברת אין מפסיקין מתורה לתפלה אפי' אנו שאין תורתנו אומנתנו דלא גרע תורתנו מסעודה שאין מפסיקין ממנה לתפלה היכא שאין השעה עוברת והיינו דקא מתרצי או עדיין לא היתה השעה עוברת ר"ל ולכך אין תורתו אומנתו אין מפסיקין מדברי תורה לתפלה אבל יש להקשות מה הוא טעמו של ר' ירמיה שהיה ממהר לצאת ממנה וכל שכן לשינוייא קמא שהיתה תורתו אומנתו וכי לא ידע מתני' דקתני מפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה ומוקמינן לה בתורתו אומנתו ויש לתרץ דר' ירמיה לא היה מחזיק עצמו לתורתו אומנתו כל כך אבל אין לתרץ דהא דקתני מתניתין אין מפסיקין לתפלה למי שתורתו אומנתו הוי פירושו שאין חייב להפסיק אבל אם רצה להפסיק מפסיק ולכן היה ר' ירמיה מסרהב לעמוד דאם כן לא יתיישב מה שכתכו התוס' בדבור שאחר זה כגון רבי שמעון וחביריו והא דקאמר לקמן כי הוה מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי דהוה מצלי היינו ק"ש ואי הוה פירושו דמתניתין אין מפסיקין אין חיוב להפסיק ואם רוצה להפסיק מפסיק לא היה קשה מידי דשמא מחמיר על עצמו היה והיה מפסיק ולביש ומכסי ומצלי וק"ל:

ד"ה שמא ישכח כו' אלא שמא ישכח את המחט וכי' ולבסוף וכו' ושכח שהוא שבת והא דלא פירשו בקונטרס שמא ישכח השבת ויצא דא"כ יקשה לך ולמה לא הצניע את המחט קודם השבת ולא שייך לומר ששכח שהוא שבת ולכך לא הצניע אותה זה לא שייך דא"כ כל דיני השבת שאמרו חכמים שיש לאדם לעשות בע"ש ניחוש שמא ישכח שהוא שבת אלא ודאי כל אדם הוא נזהר בע"ש לזכור יום השבת אלא בשעת יציאה לרה"ר פעמים שאדם יוצא פתאום עם מה שבידו ושוכח שהוא שבת ולכך אמרו שמא ישכח שהוא שבת ויצא עם המחט וק"ל:

ד"ה לא יעמוד וכו' בחפצים הצריכים לו וכו' דכיון דצריך לשתות וכו' ר"ל כי היכי דמודו דבנן דאם היה הדבר המטלטל חפצים הצריכים לכבודו שלא יעמוד ברה"ר ויטלטל ברה"י דמתוך שצריך חיישינן שמא יביאנו אליו ד"נ כשעומד ברה"ר ושותה ברה"י אפילו הוי המשקה בכלי שא"צ לו מ"מ היה צריך הוא לשתות ומתוך זה יביאנו אצלו כן משמע מפי' רש"י לקמן ועיין בהר"ן:

בא"ד דהכי אמרינן התם השתין מים ודק חייב חטאת פי' אם עומד ברה"ר ומשתין או רק לרה"י חייב חטאת אלמא דעקירת השתן או הרוק מתוך גופו חשיב עקירה וא"כ ה"ה נמי שהנחת המשקה ששותה ונח בבטנו חשיב הנחה:

בא"ד ורש"י תירץ בהמוצא תפילין בענין אחד ובפרק ב' דעירובין פרישית כצ"ל ור"ל דבפ"ב דעירובין דף כ' מביאים שם התוס' פירש"י דפ' המוצא תפילין וכותבין בשם רש"י איך שהוא מתרץ דהפה הוא מקום פטור וא"כ נחים המים ששותה בפיו במקום פטור קודם שנחים בבטנו ומקשים שם עליו ומסקנא דמלתא שם מפרשים בשם ר"ת דהבליעה חשיב הנחה וא"כ כשראשו מבחוץ ורוקו בפנים הוו העקירה וההנחה בחדא רשותא ע"ש אבל תימה לי דכד מעיינת בפי' בפרק המוצא תפילין נראה מדברי רש"י שהוא מתרץ ג"כ כתירוץ התוס' דהכא ולא בענין אחר ואולי שגירסא אחרת היה להתוס' בפירש"י דבהמוצא תפילין ודו"ק:

ע"א במשנה לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא לכאורה לשון ויצא אינו מדוקדק שהרי כבר יצא מרה"י לרה"ר שמא יכניסנו הו"ל למיתני ואפשר דהאי ויצא היינו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ומשום דהכא במתניתין דריש פירקין נקיט בלשון הוצאה משום דמעביר בכלל הוצאה הוא מש"ה נקיט נמי לשון ויצא ובהא דלא נקיט שמא יכניסנו יש לפרש כמו שכתבו התוספת בכמה דוכתי דליכא למיחש כ"כ להכי דמרה"ר לרה"י אית ליה הכירא משא"כ במעביר ליכא היכרא וק"ל:

בתוס' בד"ה שמא ישכח ויצא אליבא דרבא דאמר לא גזרו גזירה לגזירה כו' דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ"ב דב"ק כו' עד סוף הדיבור. ואף שכתבו בתוספת בכמה דוכתי דאשכחן דגזרו חכמים גזירה לגזירה היכא דאי לא קיימי הא לא קיימי הא מ"מ הכא לא משמע להו לפרש כן דהא לא שייך למימר שהוצרכו לגזור אפילו בהכיר בה ושכחה אטו לא שכחה כלל הא וודאי ליתא דלא שייך לחוש שיצא במזיד משתחשך מרה"י לר"ה ואי הוי חיישינן להכי לא הוי צריך למיתני שמא ישכח ויצא אלא הו"ל למיתני שמא יצא משתחשך אע"כ כדפרישית ואם כן לפ"ז לשון גזירה לגזירה שכתבו התוס' באמת אינו מדוקדק דהא אפילו למאן דחייש לגזור גזירה לגזירה אפ"ה לא שייך לגזור בכה"ג אלא דנראה שסברת התוספת היא דלרבא דאמר לא גזרינן גזירה לגזירה לענין כרמלית היינו משום דסובר לענין גזירת חכמים לא שייך לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וא"כ לפ"ז כתבו שפיר דמה"ט לא שייך לגזור ג"כ שמא ישכח ויצא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן כנ"ל בכוונתם אלא דאכתי הלשון גזירה לגזירה אינו מדוקדק ובר מן דין צ"ל דבחנם נדחקו התוספת משום קושיא זו לפרש לשון שמא ישכח בשני עניני שכחה שזה יותר דוחק ובפשיטות הו"מ לחלק דוקא בסמוך לגבי כרמלית סבר רבא דלא גזרינן כיון דבהנך מילתי גופא לא שייך חשש איסור דאורייתא כלל אלא משום דגזרינן כרמלית אטו רה"ר דאתי למיטעי בפעם אחרת וכה"ג הא דמקשה בסמוך דמאי דס"ד דמתניתין איירי בתחובה לו בבגדו כיון דבכה"ג א"א לבא לידי חשש איסור מלאכה דאורייתא בהוצאה כזו משא"כ למאי דמסקינן דאיירי בדנקיט ליה בידו אליבא דרבא א"כ אם ישכח ויצא אע"ג דפטור מחטאת בהכיר בה ושכחה מגזירת הכתוב מ"מ מתעביד מיהו ע"י איסור מלאכה גמורה דאורייתא שהוציא מרה"י לרה"ר כנ"ל לולא דשיטת התוספת לא כתבו כן:

גמ' חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש עי' מ"ק ט' ע"ב תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וצ"ע ועמד בזה הראנ"ח בתשובותיו:

מתני' שמא ישכח ויצא עיין לעיל ג ע"א תוס' ד"ה עקירת גופו:

תוס' ד"ה כגון ר"ש וחבריו מצלי היינו קריאת שמע. עיין ברכות טו ע"א תוס' ד"ה אמאן:

גמרא, הא תני לה רישא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו', ואם התחילו אין מפסיקין. קשה לי, הא הוי חידוש, דאפילו בתפילת ערבית דכולה לילה זמנה מ"מ לא חיישינן דאתי למפשע, אי משום דתפילת ערבית רשות, אי דבהתחילו ממש אף למ"ד תפילת ערבית חובה אין מספיקין כמ"ש הר"ן, וא"כ לא נשמע זה מדין תפילת מנחה דרישא:

כָּל עִיר, שֶׁגַּגּוֹתֶיהָּ גְּבוֹהִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, לְסוֹף חֲרֵבָה שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט, ט) "לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו". מקשים דמשמע דוקא גבוהים הא שוין לית לן בה, ומן ראיה דפסוק לְרוֹמֵם משמע דלא סגי בשוין אלא צריך לְרוֹמֵם? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי תיקשי איך מוכיח לבית הכנסת מקדושת בית המקדש דקדושתו גדולה וחמורה ביותר ששם השראת שכינה בגילוי יותר? אך תירוץ קושיא זו פשוט דבית הכנסת נקרא מִקְדָּשׁ מְעַט‎ ואם כן לפחות צריך להורידה במעלה מן בית המקדש מדרגה אחת, ולכן בבית המקדש דכתיב לְרוֹמֵם הנה כאן סגי בשוים, והא דלא מקשי על רב ממתא מחסייא שלא היו גגותיה גבוהים יחרבה די"ל דרב דאמר בגגותיה גבוהים תחרב העיר היינו מחמת עון זה בלבד אף על פי שאין בידם עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם, ומתא מחסייא היו בה עונות אחרים שראוי שתחרב בעבורם ולכן חרבה, אבל על רב אשי דאמר בפירוש לֹא חָרְבָה שפיר מקשי מן חוש הריאות דחזינן דחרבה, ומשני רב אשי נמי כונתו היתה כך.

תַּחַת יַד חָבֵר וְלֹא [תַּחַת] תַּלְמִיד חָכָם פירוש תחת אפו וכעסו של 'חָבֵר' ולא תחת אפו וכעסו של 'תַּלְמִיד חָכָם ' מפני שחבר עושה בפעולות גשמיות למטה ולזה יש גם כן למצוא תרופה כנגדו, אך אפו וכעסו של תַּלְמִיד חָכָם עושה רושם מלמעלה כי מן השמים נלחמים לו ומי יוכל לבטל מעשה שמים חס וחלילה! וכן מה שאמר תַּחַת תַּלְמִיד חָכָם וְלֹא [ תַּחַת ] יָתוֹם וְאַלְמָנָה, מפני שגם אלו מן השמים מענישין בעבורם שדמעתם מצויה ומוסרים דינם לשמים, אך תַּלְמִיד חָכָם אפשר שהאדם יפייסהו בדברים ויתרצה וימחול, אך אלו אין להם דעת להתפייס בתחנונים או בדברים שהאדם יצדק עצמו ולכך שלהם קשה יותר מן תַּלְמִיד חָכָם. ומה שאמר תַּחַת יַד יִשְׁמָעֵאל וְלֹא תַּחַת יַד עַכּוּ"ם, כי בעכו"ם יש שנאת הדת יותר, ועוד משום מעשה שהיה.

כָּל חֹלִי וְלֹא חֹלִי מֵעַיִם נראה לי לאו בחולי השלשול איירי, אלא בכאב שיהיה בבטן שזה אינו ניכר מבחוץ והרואין אין מתפעלים כל כך למהר לו ברופא ועסק רפואות, ואפשר מה דביני וביני יצא נזק אל החולה מחמת התרשלות. ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל רמזו באלה הדברים מוסר לאדם על חולי הנפש, והיינו דְחֹלִי מֵעַיִם רמז על עונות הנמשכים מאכילה ושתיה בתענוגים ומותרות, אשר מאלה יהיה ליצר הרע חבלים חזקים למשוך את האדם לבור שחת לקלקל מעשיו, גם מֵיחוּשׁ רֹאשׁ רמז לבלול המוח במחשבות רעות ופגומות, ונכלל במיחוש הראש גם הגאוה שהיא בראש, לכך מצנפת כהן גדול מכפרת על גאוה, גם כְּאֵב לֵב רמז להרהורי עבירה דאמרו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, גם אמרו רבותינו ז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה אינון, ולזה אמר (במדבר טו, לט) וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וכו', ואמרו אִשָּׁה רָעָה רמז לנפש רשע המתדבקת באדם טוב ומחטיאתו ומאבדתו מן העולם, כאשר קרה ליוחנן כהן גדול ששמש פ' שנה בכהונה ולסוף נעשה צדוקי, ועל זה מברכים כל יום שֶׁלֹּא עָשַׁנִי גּוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׁנִי עֶבֶד דהיינו שלא דבקה בנו נפש גּוֹי ונפש עֶבֶד.

כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה קשא הוה ליה למימר ולא רָעַת אִשָּׁה כדנקיט באידך, ועוד קשא למה מפליג כל כך בְּאִשָּׁה רָעָה שקשה מכל רעות שבעולם? ונראה לי בס"ד על פי מה שנאמר ביבמות (ס"ג) הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? אָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, ופירש רש"י פומא לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו, רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ, פירש רש"י ז"ל מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו ומצערתו עיין שם. ואיכא למידק בזה טובא חדא מה שאלה זו דשאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? והלא זה ידוע לכל אדם דאשה המצערת את בעלה בקללות או בקטטות ומריבות זו נקראת בפי העולם אִשָּׁה רָעָה! ועוד קשא למה זכרו אביי ורבא אופנים אלו והלא יש כמה אופנים עוד ברעות האשה, ועוד למה הזכיר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא דהא בזה אין עושה רעה? ועוד לפירוש רש"י דפירש דברי רבא מהדרא ליה גבה שלא לאכול עמו מה רעה יש לבעלה בזה, ולמה יצטער הרבה אם לא תאכל עמו תתבטל במיעוטה? ונראה לי בס"ד דבאמת אם האשה עושה מריבה ומקללת זו נקראת אִשָּׁה קָשָׁה או אִשָּׁה מָרָה, כמו שנאמר (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, וכמו דאיתא התם דא"ל כגון אמך, ומסיק בגמרא דהוות תקיפה מאד, אך תואר אִשָּׁה רָעָה זה ראוי להאמר על אשה הגורמת לבעלה רע בענין האישות, שגורמת לו עון שכבת זרע לבטלה אשר עון זה נקרא רַע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית לח, ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע וכו', ולכן הגורמת ראיית קרי לבעלה נקראת אִשָּׁה רָעָה על שם עון זה שנקרא עליו שם 'רַע'. ולכן שאל הֵיכִי דָּמִי אִשָּׁה רָעָה? מה גרמא עושה בדבר הנקרא רע. וְאָמַר אַבַּיֵּי : מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא, פירוש יש מיני מאכלים ומיני משקין שהם מרבים הזרע ומחממים האדם ומעוררין בקרבו אש התאוה של המשגל, והאוכל ושותה מהם יתלהב בתאות התשמיש שאם לא ישמש מוכרח שיראה קרי, וזו האשה מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא במיני מאכלין ומשקין אלו כדי שתבער בקרבו אש התאוה, ואחר כך מְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא בחירופין ודברי ריבות כדי שלא ישמש עמה וישן חם בהבערת אש התאוה, ואז מוכרח שיצא ממנו שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רע, ולכן היא הגורמת לזה נקראת אִשָּׁה רָעָה. וְרָבָא אָמַר מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא כאשר פרשנו במיני מאכל ומשקה המבעירים אש תאות התשמיש, ואחר כך כשהם ישנים מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ והוא לשון נקיה, כלומר תובעה לתשמיש והיא מורדת ומסרבת ולא תרצה לשמש עמו וזה בהכרח יראה שכבת זרע לבטלה. או נראה לי דברי רָבָא מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא רצונו לומר מקשטת גופה, כי האשה נקראת שלחן כמו שאמרו בגמרא שלחן ערכתי לו וכו', והיינו מקשטת עצמה בתכשיטין נאים כדי לעורר לבו בתאות תשמיש לבא עליה, ואחר כך כשבאין לישן מְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ שאינה רוצה לשמש ועל ידי כך מוכרח שיראה קרי. נמצא לפי זה אִשָּׁה רָעָה היינו אותה הגורמת לבעלה צער הנפשיי, שגורמת לו להוציא שכבת זרע לבטלה שהוא עון הנקרא רַע, ולזה אמר כָּל רָעָה וְלֹא אִשָּׁה רָעָה שכל צער רעה שתבא לגוף אינה נוגעת לנפש אלא הצער לגוף דוקא וזה יסבול האדם, ורק אִשָּׁה רָעָה כנזכר לעיל שצער שלה נוגע לנפש זו קשה מאד, יען כי בצער הגוף יוצא טובה לאדם שיועיל לו לכפרת עונות, מה שאין כן צער הנפש של אשה רעה הנזכר לעיל אדרבה מגדיל עונות. ולכן דקדק לומר 'וְלֹא אִשָּׁה רָעָה' שלא אמר ולא 'רָעַת אִשָּׁה' דאם הוה נקיט כן הוה משמע על צער הבא מן האשה מצד קטטות ומריבות וקללות שהוא צער גופניי, ועתה נקיט כן ללמדנו שהוא מדבר בצער נפשיי.

יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם, כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל אֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, לכן תשליך חצי מן אותיות חֲלוֹם שהם אותיות וא"ו מ"ם האחרונים, ותקח חציו שהוא חל ותצרף זה עם אותיות צוֹם למפרע אז עולה בידך צירוף מוצלח, רמז בזה על ידי צום יהיה האדם מוצלח בחלום שיתהפך לטובה, לכך הרמז של מוצלח נעשה על ידי צירוף האותיות בזה ובזה למפרע! גם נראה לי בס"ד 'טוב ונאה התענית לחלום' [1128] עולה כמנין תיבות 'כמו האש לנעורת' [1128] בדקדוק. או הרמז כך 'טוב ונאה תענית לחלום' [1123] עולה במספר תיבות 'כמו אש לנעורת' [1123] בדקדוק. ואומרו כְּאֵשׁ לִנְעֹרֶת עיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בטעם הדמיון הזה. ועוד נראה לי בס"ד כי הנעורת היא של פִּשְׁתָּן וידוע שהפשתן הוא גבורה והצמר חסד וכנזכר בזוהר (תזריע דף נ"א ועיין מקדש מלך יעוין שם) ולכן האש שהוא גבורה נאחז תכף בפשתן כי הוא מן במינו, אבל בצמר שהוא חסד אינו נאחז, וכן הענין גבי חלום שהוא בא ממוחין דקטנות שה"ס [שהוא סוד] שמות 'אלהים'. וידוע שביום התענית האדם ניזון ממוחין דקטנות שה"ס שמות אלהים. ולכן האדם בתענית צריך לכוין בשמות אלהים כמנין תעני"ת [930] כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש (דף ח'). ולכן אמצע ת עני ת יש 'עני' שאותו היום הוא עני ואינו עשיר להיות ניזון ממוחין דגדלות שה"ס (קהלת ז, יב) וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ כנזכר בזוהר בשלח. ונמצא כמו שהאש שה"ס גבורה מתאחז בנעורת שה"ס גבורה שהוא מין במינו כן התענית שה"ס הקטנות פועל בחלום שהוא בא מסוד הקטנות לתקנו ולהטיבו, ועל דרך זה אמרו אין הגבורות מתמתקין אלא בשרשם בסוד וסכסכתי מצרים במצרים, ודע דמ"ש נְעֹרֶת ולא אמרו פִּשְׁתָּן? מפני שדרך העולם לשרוף הנעורת שהיא פסולת הפשתן ולא ישרפו הפשתן.

אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב חֲלָלָהּ שֶׁל רָשׁוּת נראה לי שזה נאמר על מלכים הראשונם אשר היו כל ענייני מלכותם מסורה בידם ובהנהגת דעתם שהכל נעשה ונגמר בבחירתם ובידיעתם, ולכן בשביל תיקון העולם היה נותן להם הקב"ה לב רחב עד אין חקר כדי לסבול ולהכיל בו כל ענייני הממשלה הצריכה לעולם, מה שאין כן עתה כל העניינים מבית ומחוץ מסורת ביד שרים פקידים איש איש על פקודתו וחלוקים לכמה מחלוקות, לכן אין ברוחב לבם חידוש נפלא מאד.

עָבְדוּ לֵיהּ עֶגְלָא תִּלְתָּא פירש רש"י ז"ל שלישי לבטן. ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעשות לכבודו עגלא תלתא שהוא שלישי לבטן, מפני שהיה הוא חכם ואביו רַב אִידִי חכם וגם אביו של רַב אִידִי היה חכם ששמו רַב אַבִּין, כדאיתא לקמן (בפ"ב דף כג:) רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא. חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. נַפְקֵי מִינַיְהוּ רַב אִידִי בַּר אַבִּין, וְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין נמצא גם אביו של רב אידי היה חכם, לכך רב יהודה שהיה שלישי עבדו ליה עגלא תליתאה. אי נמי נראה לי בס"ד דאיתא בפסחים דף מ"ט רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, ופירשו הראשונים ז"ל רצונו לומר ראויים לסמיכה אם היו בארץ ישראל. וידוע כי הנסמך בארץ ישראל נקרא 'רַבִּי' בשלשה אותיות, ולכך עשו לכבודו עגלא תילתא. אי נמי עשו כן להורות שעשו זה לכבוד התורה שבו שנקראת אורייתא תליתאי.