מסכת ראש השנה דף י״ח עמוד ב׳

דאמר רב חמא בר ביזנא כו' דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים ומתניתין בזמן הזה קא מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים כו':

שיש שלום שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל:

יהיו לששון ולשמחה ליאסר בהספד ובתענית:

יש גזרת המלכות צום חובה להתענות בהן:

רצו אין מתענין וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו:

ארבעה דברים הללו כו' וזו אחת מהן והג' שנויין בתוספתא דסוטה ובסיפרי בן אדם יושבי החרבות וגו' הצאן והבקר ישחט וגו' ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו':

סמך מלך בבל התחיל לצור עליה:

שמועה לגולה לגלות יכניה שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן:

הואיל והוכפלו בו הצרות ביום שבעה עשר בתמוז נמי אירע חמשה דברים כדתנן בפרק בתרא דתענית (דף כו.) אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא ועוד לא דמי לט' באב דצרה אחת הוכפלה בו:

זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר היינו בראשונה אבל בשניה הובקעה בי"ז ומשום הכי עבדינן בי"ז תענית והך ברייתא מתנינן בירושלמי וגרסי' בה י"ז בתמוז ואע"ג דכתיב בקרא בתשעה לחדש קלקול חשבונות היו שם ופליג אש"ס דידן ורוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים:

זה תשעה באב שבו נשרף בפרק בתרא דתענית (דף כט.) רמי קראי אהדדי דבסוף מלכים כתיב דנשרף בשבעה ובספר ירמיה כתיב בעשור לחדש וישרוף וגו' ומשני דבז' לחדש נכנסו אויבים להיכל ואכלו ושתו בו [שביעי] שמיני ותשיעי עד שפנה היום לעתותי ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה בעשור:

וירד רבי אליעזר ורחץ ממתני' דעל כסליו מפני חנוכה לא הוה ליה לאקשויי דלעולם לא חשיב יו"ט ואפילו הכי מדליקין נרות זכר לנס:

מתני' על ששה חדשים שלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח וכו' ואקשינן וליפקו שלוחין נמי בתמוז ובטבת מפני הצומות שיש בהן ופריק רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה.

יש גזרה צום אין גזרה ואין שלום כגון עתה בזמן הזה רצו מתענין רצו אין מתענין וכיון שאם רצו שלא להתענות בהן אין חובה עליהן לפיכך אין שלוחין יוצאין בהן אי הכי ומפני מה יוצאין באב ופרקינן משום שהוכפלו בו צרות מפני שחרב בו הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר קבלו עליהן ט' באב צום לעולם בגלות ואע"פ שאין שם סכנה בזמן הזה לפיכך יוצאין באב תניא ארשב"י ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואלו הן. א' ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו'. ב' הצאן ובקר ישחט להם וגו'. ג' בן אדם יושבי החרבות על אדמת ישראל וגו'. ד' כה אמר ה' צום הרביעי וגו'. ואלו ד' דברים מפורשין בספרי דבי רב (בפרשת ואתחנן) ובתוספתא במסכת סוטה (פ"ו) וארשב"י זה אחד מן ד' דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואף אני דורש כמותו ולא חלפתי על דבריו אלא בצום העשירי בלבד שהוא אומר עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים ואני אומר צום העשירי זה ה' בטבת שבאתה שמועה לגולה כי נחרבה העיר ונשרף הבית ונראין דברי מדבריו שהוא אומר בתמוז הובקעה העיר ובאב נלכדה העיר.

ובתשרי נהרג גדליהו בן אחיקם ובטבת סמך מלך בבל נמצאו הדברים הללו שלא על הסדר כי אחרי שנלכדה העיר ונשרף הבית מזכיר סמיכת החיילות על ירושלים ואע"פ שהוא על הסדר לסדר החדשים שמחשב רביעי תמוז. ואב חמישי ותשרי שביעי וטבת עשירי הפורעניות אינן על הסדר שמאחר הסמיכה מן השרפה ואני מונה לסדר חדשים ולסדר פורעניות על הסדר. בחדש הרביעי הובקעה העיר ובחמישי נלכדה ובשביעי נהרג גדליה בן אחיקם ובעשירי באת שמועת הפורענות הללו בגולה בבבל ועשו יום שמועה כיום שרפה:

איתמר רב ור' חנינא אמרו בטלה מגלת תענית פי' כל הכתוב במגילת תענית די לא להתענאה בהון כי הם כמו ימים טובים שאסור להתענות בהן בטלה וכל הרוצה להתענות בהן מתענה וראיה אלו ג' תעניות י"ז בתמוז ג' בתשרי וי' בטבת בזמן שיש שלום הם כימים טובים ואסור להתענות בהן כדכתיב יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'. אין שלום צום ושאר הימים הכתובים במגילת תענית בזמן הבית היו ימים טובים ואסורים בתענית עכשיו בטלה. ור' יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה הני ג' צומות הוא דתלינהו רחמ' בבנין הבית אבל הני כדקיימא באיסור הכי קיימי עד עכשיו שאסור ומתיב רב כהנא על מאן דאמר בטלה מגילת תענית מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמר להן ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם כלומר עברתם ופרקי' שני חנוכה דאיכא מצות הדלקת נר ונדחה אלא משום דמפרסמים ניסא דחנוכה.

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה פירוש בזמן שיש שלום, שישראל שרוין על אדמתן.

אין שמד ואין שלום בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ומסתברא אף על פי שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין, דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דליפקו עליהו שלוחין, ואפילו הכי אמרינן דלא איכפת לן אי לא עבדו להו בזמניהו דהא רצה שלא להתענות כלל אין מתענין. ורחוק הוא לומר דכיון דאילו רצו מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי, ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם שנקפיד לשלוח שליחים כדי שיתענו בזמנו.

שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות כלומר: שנחרב הבית בו בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה ובשניה, מכל מקום לא נהיה ביום אחד, שבראשונה היה בט' בחדש ובשניה בשבעה עשר לחודש. ואפילו לדעת הירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דאמרי דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז, אפילו הכי לא הוכפלו בו צרות כל כך.

גירסת רוב הספרים צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר. וקרא נמי בט' לחודש כתיב (ירמיה לט, ב). אבל בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דתמן גרסי לזה שבעה עשר בתמוז, ואקשו והא תשעה לחדש כתיב, ותרצו קלקול חשבונות היה שם, כלומר, ודאי בשבעה עשר היה גם בראשונה כמו בשניה, אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בתשעה לחדש, וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב.

אמר להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם איכא למידק, אדמותיב מברייתא לותיב ממתניתין דקתני הכי בהדיא ועל כסלו מפני חנוכה. ותרצו בתוס', דאלו ממתניתין הוה אמינא לא מפני יום טוב אלא משום מצותה דהיינו הדלקתה. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דאיהי בטלה אף מצותה בטלה וכדאמרינן הכא, אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, כלומר, ואי איהי בטלה אף מצותה בטלה, והלכך לא מבטלינן איהי כי היכי דלא תבטל מצותה. ואמרינן תו ותבטל איהי ותבטל מצותה, דאלמא אי אפשר דתבטל איהי ולא תבטל מצותה, דאם איתא לימא ליה ותבטל איהי ולא תבטל מצותה. אלא מסתברא משום דברייתא מיפרשא טפי דקתני בהדיא צאו והתענו על מה שהתעניתם, משום הכי קא מותיב מינה מקמי מתניתין.

ופרקינן דאמר רב חנא כו׳ רב פפא וכו' ופירוקא מדרב פפא הוא ומימרא דרב פפא ה״פ שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חרבן הראשון כל א׳ לענינו כדמפרש בריתא לקמן וכשנבנה הבית שני אמר הנביא כה אמר ה׳ *[צבאות] צום הרביעי וכו׳ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים ומ״מ מדקרי להו נמי לאחד הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא (אשר) *[כי] צמתם וספוד (ברביעי) *[בחמישי] משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע״פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזר׳ והרי נבנה והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב שיהא גלות זה שאנו בו ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דלהוי נגדר הפרץ הראשון ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי אלא אמרו כי בזמן שיהא שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה ואם אין שלום שבהמ״ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב״ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל והשתא דפרישנא מימרא דרב פפא צרכינן לפרושי מאי מפרקינן בעיקר קושיין מדרב פפא דהא אע״ג דאמר רב פפא רצו מתענין לא רצו אין מתענין מ״מ כבר היו רוצים להתענות באותו זמן ונוהגין היו להתענות תמוז וטבת מדפרכינן וליפקו נמי אתמוז וטבת וא״כ אכתי תיקשי לן אמאי לא נפקי בהו שלוחין ויש מתרצים דה״ק דכיון שהיו קלים בתחלתם שאלו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהן שלוחין וזה אינו נכון כלל שכבר שקבלו והיתה עליהם חובה מגזירת נביאים למה לא יהו מקפידין לעשותן בזמנן ואחרים פידשו דה״ק אע״פ שאנו מורגלין להתענות בהם אלו רצינו שלא להתענות בהם לא היינו מתענין כי לעולם הדבר תלוי וכיון שכן אין קפידא לשלוח בדבר שלוחין וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלום עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר וקבלום ומ״מ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים ר״ל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל להפסיק מבע״י וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו עליהם וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו רשאים לעקור מקצתן. והנכון דודאי בימי חכמי התלמוד כבר היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל ישראל כמו בזמננו זה ושוב א״א לעקרם אבל כשנשנית משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחי עליהו או משום דההיא שעתא כבר היו תלוים ברצון ויש שהיו מתענין ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוח שלוחים ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין בכל ישראל והי׳ סבור שכך היה לעולם ולהכי פרקינן דלאחר החורבן ברצון היו תלוין וכשנשנית משנתינו רופפין היו ביד ישראל וכדמוכח מעובדא דרבי שרחץ בי״ז בתמוז וכדאיתא במס׳ מגילה ואח״כ הוא שרצו רוב ישראל וקבלו עליהם וא״א לעקרם כנ״ל לפי שיטת כל המפרשים ז״ל שפי׳ רצו אין מתענין כלל ואפילו באכילה ושתיה ולדבריהם הא דאמר במס׳ מגילה דר׳ רחץ בי״ז בתמוז וטעמא משום הא דרב פפא לאו דוקא רחץ דה״ה אכל ושתה אלא דנקט רחיצה דמפרסמא טפי וכדאמרינן לקמן במעשה שגזרו תענית בחנוכה ויצא ר׳ אליעזר ורחץ ר׳ יהושע וספר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ומ״מ אפשר היה לומר כי מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החרבן תענית בתמוז וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויהיו אוכלים ושותין בהם אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם שלא יאסרו מהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו מבע״י ור׳ לא עשה בי״ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא אכל ושתה ועל הדרך הזה היה רוצה לעקור ט״ב כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא על כולהו צומות כתיב בשוה תדע שאלמלא כן האיך היה יכול לעקרו שהרי אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי אף ט״ב תלוי ברצון מגזירת נביאים ולפיכך אמר שבקש (ב״ד) [רבי] לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא לא בתורת תענית צבור וכדרך שבטל ג״כ מתמוז וטבת ומפני קולא זו שלא היו נוהגין בהם כחומר תענית אלא כתענית יחידים לא היו מקפידין לשלוח להן שלוחין שאינו אלא תענית יחידים ולהכי פרכינן הכא א״ה ט״ב נמי כלומר שאף הוא תלוי ברצון ומ״ש מאידך ופרקינן שאני ט״ב הואיל והוכפלו בו צרות לעולם החזיקו בו להיות צום כגזירת נביאים בכל חומרי תעניות וכדאמר בעלמא אין תענית צבור בבבל אלא ט״ב וכיון שנוהגין היו בו בגזירת נביאים ובתורת תענית צבור ראוי היה לשלוח עליו שלוחין ומעתה לכל השיטות האלו אף תמוז וטבת מקובל הוא עלינו ואין על יחיד וצבור לעקרם שכבר רצו כל ישראל וקבלום עליהם כתענית יחידים אלא דמ״מ אפשר דבעו קבלה מבע״י כתענית יחידים משא״כ בט״ב:

והא דאמרינן שאני ט״ב וכו' לאו משום דארעו בו צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות כדתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז תמוז אלא לומר שחזרו בו ב׳ פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר (והובקעה) [ונחרשה] העיר אבל בי״ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא דילן בט׳ בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי״ז בתמוז הובקעה בשניה ואפילו לדברי הירושלמי שסובר כי בשתיהן הובקעה העיר בי״ז בתמוז באידך הוכפלו צרות טפי שנחרב הבית ונלכדה ביתר ונחרשה העיר בראשונה ובשניה והיינו דלא אמרינן שאני ט״ב שרבו בו צרות אלא שהוכפלו בו צרות. ונ״ל (ד״ת) [דט״ב] שהוכפלו ב׳ כפילות דנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה הרי כפל א׳ וחרב (השניה) [בשניה] ונלכדה ביתר (הכי) [הרי כפל] בשניה ובכל אחד היה בו גזירת מיתה משא״כ כן [בי״ז בתמוז] וכל הד׳ דברים אלו מפורשים בתוס׳ סוטה והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם רשב״י אומר ד׳ דברים היה ר״ע דורש ואין אני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו הוא היה אומר ותרא שרה את בן הגר מצחק שהי׳ עובד ע״ז ואני אומר לא היה צריך אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים כי אני הבכור וכן שרה אומרת לאברהם כי לא יירש בן האמה (הזה) *[הזאת] ודברי נראין מדבריו כיוצא בו אתה אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שוה להם דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכנס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לדון אחריך השיבתו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי ודברי נראין מדבריו כיוצא בו יושבי החרבות האלה וכו׳ א׳ היה אברהם שלא עבד אלא אלוה א׳ ירש את הארץ אנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה א׳ ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה עאכ״ו מה נביא אומר להם כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו וכו׳ והארץ תירשו עמדתם על חרבכם וכו׳ והארץ תירשו ורואה אני את דברי כיוצא בו (כי) כה אמר ה׳ *[צבאות] צום הד׳ וכו׳ גר״י צום הד׳ זה י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכך היא בתוספת׳ סוטה ותימא דהא קרא דמייתי׳ כתיב ביה ותבקע העיר בט׳ לחודש ובירושלמי כתיב כן (והא תשעה) בתשעה לחודש [הובקעה העיר ואת אמר הכין] (לחודש כתיב) ופריק קלקול חשבונות היו שם כלומר כי מפני הצרות והמלחמות טעו בחשבון והיו סבורין שהיתה הבקעה בט׳ בו אבל לעולם בי״ז היתה אף בראשונה כמו בשניה ומיהו בגמרא דילן בפ׳ בתרא דתענית אמרי׳ בהדיא דבראשונה הבקעה בט׳ בו ובשניה בי״ז בו ולפי זה ה״ג הכי צום הרביעי זה ט׳ בתמוז שבו הבקעה העיר וכך מצינו הגרסא בנוסחי דוקני וא״ת והלא עיקר גזרת התענית על חרבן ראשון הוא ובט׳ בתמוז קבעוהו שבו הבקעה העיר וא״כ למה אנו מתענין היום בי״ז בתמוז שהיתה בקיעה שניה וכ״ת כי בבית שני נעקרו אותם הצומות שגזרו על בית ראשון הא ליתא כדמוכח לעיל תדע דהא עשרה בטבת וצום גדלי׳ מחרבן ראשון הם ואנו מתענין אותן וכיון שכן למה נעקר ט׳ בתמוז ואם מפני שנבקעה בשניה בי״ז נתענה בשניהן ומה שקשה יותר הוא מ״ש בפ״ק דמגילה על רבי שרחץ בתמוז והיינו מטעמא דרב פפא דלעיל דאמר רצו מתענין ולפי שלא היה שמד בימי רבי וזה תימא גדול בעיני שהרי י״ז בתמוז אינו תלוי ברצון שהרי לא תלו ברצון אלא ט׳ בתמוז שהי׳ מגזירה ראשונה של נביאים אבל י״ז בתמוז גזרה חדשה היא על חרבן בית שני שאל״כ למה מתענין אותו כלל ויש לנו לומר שלפי שהיו יודעים הנביאים חרבן בית ב׳ הניחו הצומות הראשונות כמ״ש לעיל ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמד ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט׳ בתמוז הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה להיות אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו בי״ז כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר וגם הי׳ קשה לגזור ב׳ תענית בחודש א׳ אלא כיון דשם בקיעה א׳ היא וגם שתיהן בחדש א׳ קבעו התענית על שתיהן בי״ז בו כבקיעה שניה שהיא אבל חדש ובהא לא שייך להשיב מהא דאמרינן שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ואם פשט איסורו בכל ישראל אפילו אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו ויום ט׳ בתמוז פשט בכל ישראל דהא ליתא דאלו מגזירת נביאים הראשונים לא היה אלא בגלות ראשון בלבד ודין הוא שיתבטלו בבנין בית שני אלא שעמדו נביאים האחרונים וקבעום בבית שני על דרך שאמרנו וכדרב פפא ובזה לא יקשה לנו מה שהקשו בתוס׳ על מ״ש במגילה דרבי בעא למעקר ט׳ באב ואע״פ שהי׳ מגזרת נביאים ופשט בכל ישראל וטעמא דמלתא כדאמרן שאף הוא נביאים האחרונים תלאוהו ברצון כדכתיבנא לעיל ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחרבן שני ולא קבעוהו בט׳ בו דוקא אלא בחדש זה שלא מצינו שנקרא אלא צום הד׳ אבל אין צריך לכך ומ״מ דבר ברור הוא שהתענית הזה אחר החרבן ביום י״ז בתמוז היה כמו שאנו נוהגין היום וכדמוכח מעובדא דרבי במס׳ מגילה וממתני׳ ובריתא דמס׳ תענית דתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז בתמוז דודאי לפי שהוא יום תענית הביאוהו שם במס׳ תענית דבתר דשלים תנא עניני תענית שהציבור גוזרין איירי בתענית הקבועין על ישראל מתקנת נביאים ומה שלא הזכיר התנא צום הז׳ וצום העשירי לפי שלא ארעו בהם אלא צרות המופרשות בכתוב והזכיר צום הד׳ וצום החמישי מפני דברים שארעו בהם שאינן מפורשין בכתוב:

ונראין דברי מדבריו וכו' כלומר כי צום הרביעי שהוא ראשון בכתוב על בקיעת העיר שהיתה ראשונה וצום העשירי שהוא אחרון על שמועה הבאה לירמיהו שהיה באחרונה והוא אומר על ראשון שבכתוב אחרון ועל אחרון ראשון כי הוא מפרש צום העשירי הכתוב אחרון בסמיכת מלך בבל שהיה תחילה לכל ולא עוד אלא שאני מונה לסדר פורעניות והוא מונה לסדר חדשים פי׳ שאפילו הייתי מבלבל סדר החדשים היה ראוי לדון כמותי ולתפוס סדר פורעניות כ״ש וכ״ש שאני מונה יפה לסדר חדשים כמותו ומוסיף עליו אף לסדר פורעניות:

אתמר רב ור׳ חנינא אמרי בטלה מגילת תענית ר״י וריב״ל אמרי לא בטלה. ואותבינן להא דר׳ חנינא מעובדא דלוד ומדאמרי להו צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא לא בטלה מגלת תענית וכאן תשובה גמורה על הראב״ד ז״ל שכתב במס׳ תענית דאפילו למ״ד בטלה מגילת תענית היינו לענין יחידים אבל לגזור בו תענית צבור לכתחלה לא בטלה וא״כ מאי קמקשינן הכא דהא תענית צבור הוה וכ״ע מודה שלענין תענית צבור לא בטלה אלא ודאי ליתא לסברא דיליה ומיהו הרב ז״ל היה מביא ראיה לדבריו ממ״ש דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר ואמרו ליה יום טוריינס הוא ומאי קאמרו ליה דדילמא רב נחמן כהילכתא סבירא לן דבטלה מגלת תענית ועוד למה ליה למימר להו יום טוריינס בטולי בטליה אלא ודאי שלד״ה לענין ת״צ לא בטלה ולפי מה שנראה בכאן יש לנו לדחות הראיה ההיא דהנהו דאמרו ליה והא יום טוריינס הוא היו סבורים כמ״ד לא בטלה מגלת תענית ובדין הוא דאיהו מצי מהדר להו דבטלה מגלת תענית וכדאיפסקא הילכתא אלא שרצה להשיב להם אף לפי דעתם דיום טוריינס בטולי בטלוה. א״נ דכולהו הוה סברי דבטלה מגלת תענית אלא משום דהוה הילכתא רופפת נתלו בה אשלי היה קשה בעיניהם לעשות מעשה כנגד האומרים דלא בטלה ולהכי אצטריך לומר שאפילו לדברי האומר לא בטלה אפשר לגזור בו תענית ומ״מ לדברי האומר בטלה ודאי בטלה לגמרי:

א״ר יוסף שאני נר חנוכה דאיכא מצוה הקשה תוס׳ למאי דסבר רב כהנא דליכא הפרשא בין חנוכה לשאר ימים אדמותיב ממתניתא לותיב ממתניתין דקתני על כסליו מפני חנוכה והא מתניתין לאחר החרבן היא והיו נוהגין לעשות י״ט בחנוכה אלמא לא בטלי ותירצו דרב כהנא הוה סבר דאי ממתניתין ליכא קושיא דדילמא אע״ג דבטלה לענין הספד ותענית מ״מ מצות חנוכה להדלקת נרות לא בטלה ומפני המצוה היו שולחין שלוחין ואע״ג דאביי ורב יוסף ס״ל דאי בטלה לגמרי בטלה אף למצוה ואם לא בטלה למצוה אף להספד לא בטלה כלל ההיא סברא דאביי ורב יוסף דפריקו הכי אבל רב כהנא היה חושש דדילמא בטל י״ט בהספד ותענית ולא בטלה מצוה זו נראה שיטת התוס׳ אלא שלשונם קצר. ויש שהקשו על תירוצם הא דאביי ורב יוסף דבסמוך ותירצו בעיקר קושיין דבדין הוא דמצי למפרך ממתניתין אלא דמשום דבריתא מיפרשא בהדיא טפי דקתני צאו והתענו על מה שהתעניתם מ״ה שביק מתני׳ ופריך מינה ואין צורך כי תירוץ תוס׳ נכון הוא:

א״ר יוסף שאני וכו' דקס״ד דמשום מצוה דידה לא בטלה וא״ל אביי ותבטל מצוה דהא עיקר התקנה י״ט היה אלא ה״ק שאני חנוכה דמיפרסם ניסא משום דאיכא מצוה כלומר שע״י המצוה נתפרסם הנס בי״ט זה וא״א לבטלו ואפשר לומר דאביי מפרש הוא דברי רב יוסף אלא דלישנא דא״ל אביי ולא אמר מתקיף לה אביי משמע דמפלג פליג:

וכששמעו חכמים כו' מכאן יש לזהר שלא לכתוב שם בשטרי שבועות וחובות וכיוצא ואע״ג שאין נוהגין לכתבו אלא בכנוי ושלא בכתב אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקודש ואעפ״כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה׳ וכיון שכן ראוי לחוש לדבר כל מה שאפשר וכל שטר או של שאלת שלום שיש בו שם אסור להטילו לאשפה אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקב״ה ולכן נוהגין הרבה שלא לכתוב שלום שמא היום או מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפידין והמחמיר תע״ב:

הב״ע בזמן שבהמ״ק קיים פי׳ (דבטלה) [דלא בטלה] מגלת תענות לד״ה. ופרכינן

אע"פ שבתמוז וטבת היו מתענין לא היו שלוחין יוצאין בהם מפני שאין התענית שבהם חובה בכל זמן כיצד בזמן שיש שלום ר"ל שאין יד האומות תקפה עלינו אין מתענין בהם אפילו מתורת רשות שהרי נאמר בהם יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אין שלום ואין שמד שיד האומות תקפה עלינו אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצות רצו מתענין רצו אין מתענין בכלן אבל בזמן שיש שמד חייבים להתענות בהם ותשעה באב אינו בכלל זה אלא באין שמד ואין שלום מתענין בו הואיל והוכפלו בו צרות ביום התענית שבו חרב הבית בראשונה ובשניה ובו נלכדה ביתר ונחרשה העיר אבל טבת סמך בו מלך בבל ידו על ירושלם בחורבן ראשון אבל חורבן שני לא נתחדש בו דבר בטבת ותמוז אע"פ שבו הובקעה העיר בראשונה ובשניה לא ביום אחד היה שבראשונה הובקעה בשביעי בתמוז ובשניה בשבעה עשר בו ואנו מתענין בשבעה עשר בו מפני שהוא אבלות קרובה.

כל אותם הימים הכתובים במגלת תענית שלא להתענות בהם ובקצתם שלא להספיד בטלים הם משעת חורבן ואילך ומותר להתענות ולהספיד בהם חוץ מחנוכה ופורים שנשארו באיסורן שלא להתענות ושלא להספיד בהם ואף חנוכה ופורים יש מי שאומר דוקא הן עצמן אסורין אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכבר כתבנו ענין זה במסכת תענית י"ח א' וכן יש מי שאומר שאע"פ שבטלו ימים שבמגלת תענית אין גוזרין בהם תענית צבור:

תוס' בד"ה זה תשעה באב כו' דנשרף בתשעה ובספר כו' ומשני דבשבעה לחודש כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי דכתיב כו'. ולכאורה יש לדקדק מאי איצטריך לאתויי הא מימרא דרב הכא דבפשיטות הו"מ לאקשויי מ"ש אב ומ"ש תמוז וטבת דאטו לא ידעינן דמתענין ארבעה תעניתים ולפחות הו"ל לאתויי האי קרא לחוד דהנך ד' תעניתים שקולין וליקשי מ"ש ט' באב מאינך והנלע"ד בזה דודאי האי מקשה דהכא הוי מסיק אדעתיה דיש לחלק בין ט' באב לשאר תעניתים דחורבן ב"ה חמיר לן טובא וכדמשמע נמי בקרא דזכריה שנשאל מאנשי הגולה ששלחו לאמר האבכה בחדש החמישי הנזר והמעשה היה בכסליו ומדלא שאלו על טבת ותמוז שקודמין לט' באב אלמא דבהנך הוי פשיטא להו שאין להתענות בזמן הבית ולא נסתפקו אלא על ט' באב וא"כ מפשטא דקרא לא מצי למפרך דאיכא למימר דנהי שאמר להם הקב"ה דהנך ד' ימים שהוקבעו מעיקרא לתענית יהיו עכשיו לששון ולשמחה היינו דרך הבטחה כשיהיה שלו' אבל בעודם כפופים תחת יד האומות רצו מתענין אפילו בזמן הבית דכמה פעמים היו כפופין תחת יון ואדומיי'. וא"כ רצו להחמיר מיהא בזמן שאין שלום אף בזמן הבית לענין ט' באב כמו שהיה השאלה לכך הוצרך לאתויי מדר' חנא דמפרש קרא להדיא אין שלום צום וא"כ משמע להדיא דבאין שלום הוי צום גמור וא"כ מלתא דפשיטא היא דלאחר החורבן מיקרי אין שלום למאי דלא אסיק אדעתיה דתליא נמי בגזירת שמד ופריך שפיר דליפקו נמי אתמוז וטבת כיון דמתניתין ע"כ בזמן החורבן איירי כדפירש רש"י מדקתני ובזמן שב"ה קיים יוצאין אף על אייר כן נ"ל ובזה נתיישב היטב לשון רש"י ז"ל ונתיישב' קושיית העולם ודו"ק. עוד נ"ל ליישב לשון רש"י בדרך אחר דקשיא ליה מאי מקשה ליפקו אתמוז וטבת דאיכא למימר דאין ה"נ דבזמן הזה יוצאין נמי אהנך אלא מתניתין מילתא דפסיקא נקיט דלעולם לא פחות מששה חדשים שהשלוחין יוצאין ומש"ה לא נקיט שמונה חדשים דלא הוי מילתא דפסיקא ע"ז פרש"י שפיר דמדקתני סיפא בזמן שב"ה קיים אלמא דרישא איירי בזמן הזה ומקשה שפיר דהוי יותר מששה ודוק אבל הראשון יותר נכון ועיקר:

בתוס' בד"ה הואיל והוכפלו כו' אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא כו' עכ"ל. ולפ"ז הוי מצי לשנויי הכא בגמ' שאני ט"ב דחורבן ב"ה תקיפא אלא משום דלקושטא דמילתא דאע"ג דתקיפא אפ"ה לא היו מתענין בזמן הבית אפילו בט"ב אפילו כשאין שלום כדמוכח ממתני' שלא היו יוצאין בזמן הבית אלא על ששה חדשים בלבד וא"כ לא נשתנה ט"ב משאר תעניות אלא לאחר חורבן בית שני דהוכפלו. ועוד נ"ל דבההיא דט"ב תקיפה משום חורבן לא סגי דהאיכא צום גדליה דמסקינן בסמוך ששקולה כשריפת בית אלקינו והכי מפרש נמי קרא שהשיב הקב"ה לזכריה הכי צמתם בחמישי ובשביעי ופרש"י דהיינו צום גדליה אע"כ דשאני ט"ב הואיל והוכפלו. אלא דלגבי י"ז בתמוז לחוד הוצרכו לפרש דחורבן ב"ה תקיפא טובא כן נ"ל:

שם בגמ' ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כו' ולכאורה הא דמי הרגו אין לו שייכות לכאן ועוד דמקרא מלא הוא והנראה בזה משום דאיכא למידק אהא דשקולה מיתת צדיקים דמשמע דבשביל כך הוקבע לתענית וא"כ מה אולמ' מיתת גדליה טפי משאר מיתת צדיקים כגון מיתת האבות ומשה ואהרן ושמואל ושאר נביאים וצדיקי ישראל אלא דאיכא למימר דשאר צדיקים שמתו בעונתן אין בו צרה כ"כ דמשל לפתילה שכבה בזמנו כו' משא"כ בגדליה שנהרג ע"י אדם שהוא בעל בחירה מת שלא בזמנו אלא דאכתי מצינו כמה צדיקים ונביאים שנהרגו בידי עכו"ם ואפ"ה לא נקבעו לתענית אלא דבהני נמי איכא למימר דסוף סוף כיון דמיתת צדיקים מכפרת ליכא צרה כ"כ משא"כ במיתת גדליה שהיה ע"י ישמעאל בן נתניה שהיה מישראל ומזרע המלוכה לא שייך לומר שמיתתו מכפרת דאדרבא מסתמא היה קצף גדול על ישראל בזה ומש"ה נשתנה משאר מיתת צדיקים ואע"ג דזכריה וישעיה נהרגו ג"כ ע"י ישראל אפ"ה כיון שהיה בזמן הבית לא נקבע ליום תענית כן נ"ל ומתוך מה שכתבתי א"ש ג"כ הא דאמרינן שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו והיינו נמי לענין שמכפרת כמו חורבן הבית שמכפרת כדאמרינן בהגדה מס' מגילה דבאותו יום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם כן נ"ל ועיקר הילפותא דשקולה כשריפת בית אלקינו כתבתי בסמוך מקרא דצום החמישי ושביעי:

שם ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם כו' ודקדק הר"ן ז"ל דע"כ למ"ד בטלה מותר לגזור תענית באותן הימים ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שאוסר. ולענ"ד מהכא לא מוכח מידי דנהי דאסור לכתחלה מ"מ לא שייך לומר צאו והתענו על מה שהתעניתם ודו"ק:

בתוס' בד"ה וירד ר"א ורחץ ממתניתין דעל כסליו כו' ואפ"ה מדליקין נרות זכר לנס עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי תיקשי תיבטל איהו ותיבטל מצותיה כדמקשי אביי בסמוך וכתב ליישב קושיית התוס' בע"א ע"ש ולולי דבריהם היה נ"ל דממתניתין ליכא לאקשויי כלל דהא מ"ד בטלה היינו משום דהנך כי הנך ולפ"ז לא עדיפא מיהא מהנך דמסקינן לעיל דבאין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין ובהכי מתוקמא מתניתין ע"כ מדלא נפקו אתמוז וטבת וא"כ יש לומר דבחנוכה רצו שלא להתענות אלא לקבעו י"ט כמקדם משא"כ מברייתא דהכא מקשה שפיר דאף על פי שגזרו תענית וא"כ הא רצו להתענות ואפ"ה אמרו להם רבי אליעזר ור"י צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא דהנך עדיפא מהנך דאפילו רצו נמי אין מתענין כן נ"ל נכון:

גמ' ואני אין דורש כמותו עיין בספר ברכי יוסף יו"ד סי' רמב סעיף ג:

קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה'. הקשה הרי"ף ומהרש"א ז"ל מאי קושיא הא (זכריה ח, יט) 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' כתיב כלומר מה שהוא עתה צום יתהפך לששון ושמחה? ונראה לי בס"ד הכי קאמר דאם הוה כתיב 'צוֹם הָרְבִיעִי וכו' יִהְיֶה מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה' שפיר דהצום יתהפך למשתה דהצום והמשתה הם דבר והופכו, אך הששון ושמחה אינם הפך הצום, ואם כן מדקאמר 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' שמע מינה לא יתבטל הצום אלא הצום יצומו אותו בששון ושמחה שיהיו ששים ושמחים בצום ולא יתאבלו בו. ועל זה פריך קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה' שאם יצומו איך ישישו וישמחו והלא אין ששון ושמחה אלא בכרס מלאה ונפש שבעה? ומשני האי 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' קאי על החיוב כי מה שהיה ביום זה חיוב לצום עתה יהיה חיוב לשוש ולשמוח, ולפי זה אין צריך להיות דבר והופכו אלא הכי קאמר זה החיוב בטל ומתחדש חיוב אחר של ששון ושמחה ואתא לאשמעינן כשאין שלום אז הצום הוא חיוב וכשיש שלום בטל חיוב זה ויתחדש חיוב אחר לעשות משתה ושמחה ואם אין שלום ואין גזרה אז ליכא לא חיוב של צום ולא חיוב של שמחה אלא הרשות בידם לעשות מה שירצו.

שַׁאנִי תִּשְׁעָה־בְּאָב, הוֹאִיל וְהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת נראה לי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל (איכה רבתי א, נז) על פסוק (ישעיהו מ, א) 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' חטאו בכפלים ולקו בכפליים ומתנחמים בכפליים עיין שם והיינו לקו בכפליים זה יום תִּשְׁעָה־בְּאָב שֶׁהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת.

וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה הֲרָגוֹ הקשה טורי אבן למאי אצטריך להביא דבר זה ועוד דבר זה מפורש הוא בכתוב ואין צריך לפרשו במתניתין עיין שם. ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו הטעם דגזרו על הריגת גדליה צום ולא גזרו צום על הריגת שאר צדיקים גדולים לכך וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שהיה ישראל וגם הֲרָגוֹ בבחירתו הרעה שלא היתה גזרה מן השמים דהכי קיימא להו לרבנן שגדליה נספה בלא משפט אבל שאר צדיקים נהרגו על ידי גוים וגם היתה גזרה מן השמים עליהם ואפילו זכריה הנביא שנהרג על ידי ישראל גם כן היתה גזרה מן השמים ליהרג לתיקון עצמו בסוד הגלגול כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ועוד נמי גדליה כיון שנהרג על ידי ישראל היה חלול השם בדבר כי נבוכדנצר הרשע אויב ישראל עשה חנינה והניח שארית, וישראל באו וכרתו השארית. ועוד נראה לי בס"ד שבא התנא ללמדנו בזה הטעם שגזרו צום ביום זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות הטעם שנהרג גדליה ע"ה ביום שלשה בתשרי מפני כי ביום זה מתקבצים כל הגבורות בבינה דמלכות והדינים גוברים ותקיעת שופר ליכא כדי למתקם ולכך בו ביום נהרג גדליה ולכך קבעו צום באותו היום בכל שנה ושנה עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי סיבה זו דנקיט רבינו האר"י ז"ל נרמזה בשם ישמעאל שהרג את גדליה והוא דאותיות יִשְׁמָעֵאל הם אותיות 'אש על מי' דהגבורות בתקפם הם אש וביום שלשה תשרי נקבצים כל הגבורות בבינה של המלכות וידוע כי 'מי' הוא כינוי לבינה בכל מקום ובהיותם כולם במי גברו ונעשו אש ולכך בא התנא לרמוז בדבריו טעם גזרת הצום ביום זה באומרו מִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שבשמו רמוז תוקף הגבורות של אותו היום שזהו הסיבה של גזרת הצום על הריגתו.

בִּתְלָתָא בְּתִשְׁרֵי בְּטֵילַת אַדְכַּרְתָּא מִן שְׁטָרַיָּא נראה שהיה נס זה כנגד הצרה שהיתה בו ביום בחילול השם שהיה בהריגת גדליה על ידי ישראל עצמן ועתה נעשה ביום זה נס לכבוד שם שמים.