מסכת ראש השנה דף י״ח עמוד א׳

לגרדום בית וועד שדנים בו נפשות להריגה:

ודינם שוה שניהם נתפשו על דבר אחד:

זה ירד מן המטה:

זה ניצול מן הוועד:

תפלה שלימה נתכוון:

אביי ורבא מדבית עלי אתו כך שמעתי ובשחיטת חולין פרק הזרוע (חולין דף קלג.) אשכחן דרבא לאו כהן הוא ושמא אמו מבית עלי היתה ויש גורסין רבה ואביי ומפרשי לה ברבה בר נחמני:

ויחיד אימת מצוי לו דכתיב בהמצאו:

כנגד עשרה לגימות עשרה עבדים שלח לו דוד כדמפרש בקרא (שמואל א כה) ונתן להם סעודה אחת לפיכך נתלו לו עשרה ימים:

כאן קודם גזר דין בפרק בתרא דנדה (דף ע: ושם) משני נמי הכי והוה מצי לשנויי כדאמר להו קב"ה למלאכי השרת בפ' מי שמתו (ברכות דף כ:) ולא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו עד כזית עד כביצה ומיהו גם זה אמת שאף לישראל אינו נושא פנים אלא קודם גזר דין:

רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבא חבירו של אביי לא הוה כהן כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלג.) והכא רבה חבירו של רב חסדא וכן משמע נמי בפרק בתרא דמו"ק (דף כח. ושם) דאמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין שנין וא"ת מנא ליה דמשום מזלא הוה דלמא משום דרבה אתא מדבית עלי וי"ל דאפ"ה אי לאו מזלא הוה מגין עליו זכות תורה וא"ת דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמילות חסדים והא אמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף צח:) אמר ליה אביי לרבה מר הא תורה הא גמילות חסדים וי"ל דמ"מ אביי עסק טפי מיניה:

על ניסן מפני הפסח אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבעומר הדבר תלוי כדאמרי' לעיל (ראש השנה דף ו:) דתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה:

ועל אלול מפני ר"ה מודיעים מתי מתחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה (דף ה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לט. ושם) שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דלמא עברוה לאלול מ"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו יום שלשים:

ופריק הני נמי כיחידים דמי ואסיקנא גז"ד דיחיד נמי שאינו נקרע אע"פ שעשה תשובה תנאי היא כלומר יש מי שאומר והוא ר' מאיר שהתשובה מבטלת אפילו גז"ד דיחיד. ור' אלעזר חולק עליו. פי' גרדום מושב השופט כשיושב לשפוט.

ר' יצחק אמר לעולם יפה צעקה לאדם בין לפני גז"ד בין לאחר גז"ד.

ואקשינן וגזר דין דצבור מי מיקרע והכתיב כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר וגו' מאי לאו האי דכתיב נכתם עונך לפני בגז"ד שיש עמו שבועה דאמר מניין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי וגו' אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה.

אביי אמר מתכפר נמי בגמילות חסדים רבה בר נחמני ואביי תרווייהו מדבית עלי קאתו וכתיב בבית עלי וכל מרבית ביתך ימותו אנשים כלום אינם מאריכין שנים יותר מעשרים. רבה דעסק בתורה חיה מ' שנים אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין.

ומשפחה אחרת היתה מבית עלי שהיו מתים בן י"ח שנה והלכו ועסקו בתורה וחיו כו' אמרו משמיה דרב מנין לגז"ד של צבור דאע"פ שנחתם מתקרע שנאמר אשר לו אלהים קרובים אליו. איני והכתיב קראוהו בהיותו קרוב ביחיד ואימתי הוא קרוב ליחיד בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.

ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל אמר רב כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד.

ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. הכא תרגימו כבני אימרנא (כבני אימרונא) פי' כבני כבשים העוברים ע"י מונה אר"י וכולן נסקרין בסקירה אחת פי' מביט כל באי עולם ומביט להם בהבטה אחת ומבין כל מעשיהן.

אמר רנב"י תנינא להא דר"י דתנן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם ופירוש היוצר רואה יחד לבם של כל באי עולם ומבין אל כל מעשיהם. ודן אותם כל אחד לפי מעשיו:

רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה גרסינן דהוא רביה דאביי ולא גרסי רבא, דרבא לאו כהן הוה כדמוכח בהדיא בפרק הזרוע (חולין קלג, א) דאמר ליה רבא לשמעיה זכי לי מתנתך, והכי נמי מוכח בפרק בתרא דמועד קטן (כח, א) דאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא, רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין [ותרתין] שנין. ואם תאמר והא רבה עסיק בתורה ובגמילות חסדים, כדאיתא בחלק (סנהדרין צח, ב) דאמרינן התם, אמר ליה אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה והא גמילות חסדים. ויש לומר דאפילו הכי אביי עסיק בגמילות חסדים טפי.

על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית גרסינן בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ד), על עצרת אמאי אין יוצאין, עצרת חתוכה היא, אשכחת אמר פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' הא כיצד שלמים כסדרן ו', חסרין ה', כלומר, דעצרת אינו תלוי ביום קבוע בחדש, דפעמים ז' פעמים ו' פעמים ה' כדאיתא לעיל (ו, ב), שאין הדבר תלוי אלא במנין חמשים יום ממחרת הפסח.

תנאי היא ר׳ אליעזר ור׳ יצחק. (מונין) [מנין] לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע. פי׳ ואפי׳ דצבור דהא על צבור מייתינן לה הכא דכתיב כי אם תכבסי בנתר ואע״ג (דכתיב) [דמייתי] קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוה יחידים כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה א׳ וזה ברור:

ה״ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו ולא גרסינן רבא דהא רבא לאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע דא״ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא וליכא למימר דמצד אמו הוה מדבית עלי דא״כ לא ה״ל להיות בגזירת בית עלי אלא ודאי רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שהיה דוד אביי והכי משמע בפ״ק דמ״ק דאמרינן אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא דהא רבה ורב חסדא תרויהו צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא וכו׳ רבה חיה מ׳ שנים ורב חסדא תשעין והיינו דאמרינן הכא רבה דעסק בתורה חיה מ׳ שנין. ומיהו ק״ל דהא אמר בפ׳ חלק א״ל אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה הא גמ״ח וי״ל דאפ״ה עסק בגמ״ח טפי מיניה:

כנגד עשר לגימות שנתן לעבדי דוד פרש״י שהרי עשרה עבדים שלח לו דוד וכשעשה להם סעודה אחת הרי כאן עשרה לגימות: כנגד עשרה ימים. פי׳ שנתן לו עשרה ימים לשוב בתשובה:

ה״ג מאי בבני [מרון] הכא תרגימו כבני אמרא ר״ל אמר כמעלות בית חורין שמואל אמר כחילות בית דוד. פי׳ מלשון מרות ואדנות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת אמר רב נחמן בר יצחק אף וכו׳ יש נוסחאות משובשות שמקדימין דברי ר״י לדברי שמואל ודברי רב נחמן בר יצחק וטעות הוא:

מתני׳ על ששה חדשים השלוחין יוצאין פי׳ להודיע לבני א״י שקדשו ב״ד את החדש כדי לעשות המועדות בזמנן כי הכתוב תלה קביעות המועדות בקדוש חדש ב״ד כדכתיב אשר תקראו אתם וב״ד מקדשין אותם ע״פ הראיה ולא שיהו סומכין על הראיה בלבד אלא ב״ד המקדשין את החדש היו חכמים גדולים כדאיתא התם ויודעין המולד ע״פ חכמה ואעפ״כ גזירת הכתוב היא שלא יקדשוהו אלא בראית ב״ד עצמן או עדים והם אומרים מקודש מקודש כדכתיב החדש הזה לכם כזה ראה וקדש ומיהו כל היכא דלא אפשר מקדשי ליה ע״פ הראיה וכדמוכח בגמרא ובתחלה משיאין משואות והיו יודעין כל ישראל קדוש החדש בלילה אחת ועושין כל המועדות יום א׳ משקלקלו הכותים נמנעו מלהשיא משואות והתקינו שיהו שלוחין יוצאין וכל מקום שהשלוחין מגיעין קודם המועד היו עושין המועד יום אחד ובמקום שלא היו מגיעין היו עושין ב׳ ימים מספק. ונראה בתלמוד שאף לבבל היו שלוחין יוצאין כדאמר כי אתא עולא לבבל אמר להו עברוה לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו פי׳ כד מודעינן להו קדוש החדש שלא יעשו שני ימים ומעברינן נמי אמטולתייהו החדש לפעמים ואמרינן מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא שיהיו כמושין לשני ר׳ אחא בר חנינא אמר משום מתיא שלא יסריחו וכו׳ כדאיתא בגמרא וש״מ שיהו שלוחין יוצאין לבבל וקתני השתא על ניסן מפני הפסח שיהו מודיעין באיזה יום קבעו ניסן כדי שיעשו פסח בט״ו בו ועל אב מפני התענית. ובגמרא מפרש אמאי לא נפקי אתמוז וטבת והיכא דלא מטו שלוחי אב מסתברא שלא היו מתענין אלא יום א׳ שהרי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא שיתענו שני ימים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים כדבעינן למימר קמן והילכך ה״ל להתענות מן הספק יום עשירי דכיון דספיקא הוא ההוא עדיף טפי חדא דעקר חרבן בעשירי הוה כדאמר התם בתעניות אלא דאתחלתא דפורענותא עבדו עיקר וכיון שכן בעשירי ספק תשיעי עדיף להתענות טפי מתשיעי ספק ח׳ ועוד דהא זמנים שמתענין בעשירי כשחל תשיעי בשבת ומשום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כנ״ל:

גרסי׳ בירושלמי על עצרת למה אין יוצאין ופריק עצרת חתוכה היא אשכחת אמר פעמים ה׳ פעמים ו׳ פעמים ז׳ כלומר דלאו בקביעות (ניסן) [סיון] תליא אלא במשלם ימי העומר וכיון דידעי פסח ממילא ידעי דעצרת בנ׳ יום לעומר והשתא בזמן הזה אף על גב דעבדינן תרי יומי פסח משום מנהג אבותינו הוא וכדבעינן למימר וכדאיתא בפ״ק די״מ ולפיכך כיון דידעינן בקביעא דירחא סמכינן עלה למימני מיום שני בלבד ולא לבלבל המנינות לעשות שני מנינות א׳ מן השני וא׳ מן השלישי ואפ״ה עבדינן עצרת ב׳ ימים גזירה שאר כל המועדות:

ועל אלול מפני ר״ה פי׳ דבתשרי גופיה לא מצי נפקי מפני ר״ה שהרי חגו בן יומו. ותימא אמאי נפקי על אלול דהא אכתי הו״ל לכולהו חוץ מבית הועד למעבד ב׳ ימים מפני ספיקו של אלול שמא היה מעובר וכ״ת דאהני להו דנפקי מספיקא דאב ולא יצטרכו לעשות ג׳ ימים א״כ היכא דלא מטו שלוחין לעבדי תלתא יומי וי״ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא דאב ואלול דהא תרי ירחא חסורא כי הדדי לא שכיחי אלא דאפ״ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ומשדרינן שלוחי שמה שאפשר לעמוד על הודאי אין לסמוך על הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר״ה תרי יומא מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן נמי י״ה תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא י״ה חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בט׳ שמצוה לאכול בו וי״ל דכיון דקיי״ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ״ש בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב׳ ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפי׳ לחו״ל כדכתיבנא לעיל ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמ״ש הרמב״ם ובודאי לא היו מגיעין לכל א״י שהרי היא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה ואפי׳ היתה ירושלם באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך כ׳ יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר הוא ט״ו יום כמ״ש במס׳ תעניות ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל *[שצריכין] לעשות המועדות ב׳ ימים כמו בחו״ל וא״כ אמאי נהוג כ״ע למעבד בא״י כל המועדות יום א׳ לבד מר״ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים ע״פ הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא כדאמר במס׳ סוכה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ואפי׳ בפ״ק דביצה אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ״ט עבדינן תרי יומי וכן הוא כי בתחלה כשהיה קדוש החדש בב״ד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא ב״ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין כי אפי׳ החכמים שהיו יודעין המולד בודאי לא היו יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב״ד סמוך אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר׳ יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב״ד בקדוש החדש עמד ועבר כל השנים ע״פ חשבון וקדש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין וגם שלא ע״פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור״ח מישראל שאין לנו מהם אלא כקדוש ב״ד סמוכין כדאמרן נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש. ועל זה שאלו בביצה פ״ק אמאי עבדינן תרי יומי והשיבו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע״פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א׳ אלא שנהי׳ נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו ואפשר שע״ז אמר שם לא ידעינן בקביעא דירחא כלומר אפי׳ בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש לכדרבה כיון שהיום ספק וב״ד עוקרין עשה בשב ואל תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש ויש שעושין ב׳ ימים ויש שעושין יום א׳ ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו״ל רובא (הימים) לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן ב׳ ימים אבל ברוב א״י היו עושין יום א׳ ועושין היום ג״כ יום א׳ חוץ מר״ה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו. ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין ב׳ ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קדש גמור ועיקר ולפיכך עושין בכל המקומות ב׳ ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד וז״ש בב׳ ימים טובים של ר״ה שהם קדושה אחת וא״כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בב׳ ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין (המנהג) [המנין] כמו לענין י״ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שא״א אלא לעשות יום א׳ מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי והרי זה מבואר ונכון:

גמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת פי׳ דהא ימי תענית הם ג״כ לאחר החורבן דמתניתין נמי לאחר החורבן היא מדקתני על אב מפני התענית ומדקתני וכשהיה בהמ״ק קיים יוצאין על אייר:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר בה שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היו בקצת חדשים שולחים שלוחים בגולה להודיע אם באו עדים שראו הלבנה ביום שלשים וקדשו את החדש ביום שלשים למנות הימנו ונמצא חדש שעבר חסר או אם לא נראית ביום שלשים ונתעבר חדש שעבר ונתקדש חדש הבא מיום שלשים ואחד ומזכיר בדין זה ששה חדשים כל אחד מצד איזה יום טוב או תענית שהוקבע בו שלא לטעות בו ואמר על זה על ששה חדשים וכו' על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית שהרי אף לאחר חורבן היו מקדשין על פי הראיה אבל בסיון מפני עצרת לא הוצרכו שהרי במנין ימים ושבועות הוא נודע ועל אלול מפני ר"ה שבתשרי אין שלוחים שלהם מועילים לקבוע ר"ה שהרי זמנו ביום ראשון אלא יוצאין על אלול ומונין ממנו עשרים תשעה ימים ועושין ר"ה ביום שלשים וסמכו על מה שאמרו ז"ל מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ואחר ר"ה חוזרין ויוצאין להודיע קבועו של תשרי שמא נתעבר אלול אע"פ שלא אירע כן מימות עזרא ואילך ונמצאת ר"ה מקולקלת ושיחזרו ויתקנו המועדות ואפילו לא נתעבר אלול היו שולחין בתשרי כדי שלא יהא לבם נוקפם ועל כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשבית המקדש קיים היו יוצאין על אייר מפני פסח קטן ר"ל פסח שני ומ"מ באותו זמן לא היו יוצאין על אב שהרי לא היה בו תענית וראוי לשאול בזמן שבית המקדש קיים האיך היו שלוחים יוצאין והלא במשואות היו מודיעין שאף לאחר חורבן היו נוהגים בזה כמו שאמרו בתלמוד המערב ר' בטל את המשואות ור' לאחר חורבן היה אלא שגדולי המפרשים פירשו שלא היו המשואות נעשין תחלה אלא כנגד בבל אבל סוריא ושאר מחוזות הרחוקים שבצדדים אין מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים להם לעולם והוא שנאמר במשנה שאחר זו שבהם שלוחים יוצאים לסוריא כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

במשנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין ולכאורה אתיא הך מתניתין דלא כאחרים דלדידהו אין בין שנה לשנה אלא ד' ימים בלבד ולעולם כל החדשים א' מלא וא' חסר וא"כ מה צורך לשלוחים וזה תימא גדול דהיאך שייך פלוגתא בדבר ידוע שהיו עושין תמיד בכל שנה ושנה ששה פעמים. וליכא למימר שלא נשנית משנה זו דשלוחין אלא לאחר שנקבע הלכה דלא כאחרים. הא ליתא שהרי אף בזמן הבית היו רגילין לשלוח שלוחים כדקתני מתניתין ואחרים בתר הכי דרי דרי הוי והדרא קושיא לדוכתא דלא אשכחן פלוגתא בדבר מפורסם כזה וכדפריך הש"ס להדיא בכמה דוכתי מכדי ברכות והבדלות אנשי כנסת הגדולה תקנינהו ליחזו היאך תקנו והיינו משום דלא שייך פלוגתא בכה"ג בדבר קבוע ומפורסם ונהי דלא קשיא לי מכל הנך משניות דלקמן בפירקין ור"פ אם אין מכירין שהעדים יוצאין ומחללין שבת וילפינן מקראי וא"כ לאחרים טורח זה למה דבהא איכא למימר דאפילו לאחרים אע"ג שהיו עושין תמיד א' מלא ואתד חסר אפ"ה אם ראו הלבנה היו העדים יוצאין ומחללין השבת משום דמצוה לקדש ע"פ הראייה כדקס"ד לקמן אליביה דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וכן לאידך לישנא כמו שיבואר וא"כ ה"ה לאחרים ואע"ג דבפ"ק דערכין מסקינן דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה איכא למימר דלעיכובא לא בעינן לדחות החודש אבל מצוה איכא. אבל מתניתין דהכא קשה. ולכאורה היה נ"ל דאחרים נמי לא קאמרי דא' מלא וא' חסר אלא לענין שאין מעברין ומחסרין לשום צורך כגון מפני אד"ו או משום שלא נראית הלבנה בזמנה. אבל אם היו צריכין לעבר מפני התקופה דניסן ותשרי והיה אפשר לתקן ע"י עיבור חדש אחרים נמי מודו כדמשמע בסנהדרין דף י"ג דאחרים איירי התם וע"ש בתוס'. אלא דאכתי קשה תינח ניסן ותשרי היה צורך לשלוחים אבל בשאר חדשים מאי איכא למימר לכך נלע"ד דאחרים דוקא קאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים דעצרת תליא בפסח ור"ה תלויין בו כל מועדי תשרי ובהנך שהמועדים תלויין בהן ואית בהו נמי איסורי כרת קפדינן שלא יהא בין א' לחבירו יותר משיעור שנת הלבנה שהן שנ"ד יום והקביעות ביום שנ"ה כמבואר דלשם כך נקרא שנה משא"כ בשאר חדשים מודו אחרים שהיו מחזירין לקדש ע"פ הראייה ואם לא נראית ביום הראוי בשלשים דחינן ליה ועבדינן מלא ולבסוף השנה כשהגיע ניסן ותשרי היו חוזרין לקובען בזמנן שלא יהא בין זה לחבירו יותר מד' ימים חוץ אם מהצורך למלאות ניסן ותשרי מפני התקופה מעברין החדש ואע"ג דאחרים אין בין קאמרי כיון דליתיה בכל שתא לא קחשיב כדמשני נמי בערכין לענין שנה דשעי ודתלתין שנין. והשתא לפ"ז אתי שפיר דאפילו לאחרים היו צריכין לשלוח על ששה חדשים בניסן ותשרי מפני התקופה ובאינך חדשים לפי שהיו רשאים למלאות מפני ראיית הלבנה והא דאמרינן בערכין דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראיה ומשמע דעיכובא מיהא ליכא היינו לענין דאין לעשות עצרת ור"ה יותר משנ"ד ימים בשביל כך דכי היכי דלדידן אע"ג דעבדינן מלאים מפני ראיית הלבנה אפ"ה אין עושין יותר מח' מלאין בשנה ה"נ לאחרים אין עושין לעולם יותר משש מלאים מן ניסן לניסן ומתשרי לתשרי אפילו אם לא נראית הלבנה בזמנה בניסן ותשרי אפ"ה אין דוחין יותר כן נ"ל נכון בעז"ה ועוד אבאר בזה בהלכות שלפנינו ודוק היטב:

שם על כסלו מפני חנוכה יש מקשים מהא דאמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין דאחר רובו של חודש כ"ע ידעי ולא טעו אינשי וא"כ מה צורך לשלוחים ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שאני רגיל לפרש הא דאמרינן התם זה אומר בג' בחודש וזה אומר בד' עדותן קיימת ומסקינן בפ' בן סורר משום דרובא דאינשי טעו בקביעא דירחי היינו דרובא דאינשי רגילין לטעות ולא בקיאי לידע מעצמם וא"כ יותר יש לתלות בטעות ממה שנתלה בהכחשת העדות דלא שכיח. ולפ"ז אהא אמרינן שפיר דאחר רובו של חדש ליכא רובא שרוב' דאינשי לא טעו אבל מיעוטא ודאי טעו ומש"ה תיקנו שלוחים ובהא מתיישב נמי הא דעל אלול מפני ר"ה ודו"ק:

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לְמִטָּה וְחָלְיָן שָׁוֶה.. זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד לפי זה היינו טעמא למנהג ישראל שנודרים בעת צרה נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר זיע"א ומוצאין בזה תועלת והצלחה, היינו כי מאריה דהאי הלכתא שתועיל תפלה ליחיד גם אחר גזר דין הוא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ולכן נודרים ומבקשים בזכותו שהוא יהיה מליץ טוב על פי סברתו. ובזה יובן הטעם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א נקבר מעומד לרמוז כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה על פי סברתו. ובזה יובן רמז הכתוב במשלי (משלי ד, כ) 'בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ' לַאֲמָרַי אותיות לְמֵאִיר הוא רבי מאיר דסבירא ליה שתועיל התשובה ליחיד גם אחר גזר דין ודוק.

רַבָּה דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חַיִי אַרְבָּעִין שְׁנִין אַבַּיֵי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חַיִי שִׁתִּין שְׁנִין. נראה לי בס"ד הטעם כי בית עלי דינם שלא יחיו יותר מן י"ח לכך רבה דעסק בתורה שהיא בנויה בכ"ב אותיות הוסיפו לו כ"ב שנה על י"ח וחי מ' אך אביי דלית הלכתא כוותיה אלא רק בששה דברים שהם יע"ל קג"ם לא הוסיפו לו על י"ח מצד עסק התורה אלא רק י"ב שנה כנגד ששה הלכות של יע"ל קג"ם שהם כפולים בגרסא ובעיון ונעשה לו שלשים, והוסיפו לו עוד שלשים שנה בשביל גמילות חסדים כי מצוה זו היא בספירת החסד שנקודתו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם מספר שלשים ונעשה לו ששים.

מִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתָּם, מִתְקָרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז) "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". פירוש דמשמע בכל אופן שיהיה, וקשה והלא לכולי עלמא אם יש עם גזר דין שבועה אינו מתקרע כדאמר לעיל, ואם כן מוכרח לפרש האי 'בְּכָל קָרְאֵנוּ' לאו דוקא אלא הוא חוץ מגזר דין דאיכא בו שבועה ואזדא לה ראיה זו דיש לומר נמי חוץ מגזר דין שנחתם ונראה לי בס"ד דהיכא דאיכא שבועה שאני דגם מצידו יתברך אי אפשר לבטל הגזרה כיון דנשבע, אבל בנחתם אין מניעה מוכרחת מצידו יתברך דלגבי דידיה אין הפרש בין נחתם בין אם לא נחתם שאם ירצה לחזור ולבטל אפשר שיבטל גם בנחתם. ולכן שפיר יליף כיון דאמר בכל כלל כל גוונא אפילו בנחתם.

אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים נראה לי בס"ד דידוע תשובה עילאה היא בבינה שהיא סוד אות ה"ה ראשונה ומלואה גם כן ה' הרי היא מספר עשרה כנגד עשרה ימים שמתגלה בהם אור הבינה ועליהם נאמר (ישעיהו נה, ו) דִּרְשׁוּ הֳ' 'בְּהִמָּצְאוֹ' קרי ביה 'ב' ה' מצאו' רוצה לומר שני ההי"ן שהוא אות ה' ומילואה ה' שעולים מספר עשרה. (שמואל א' כה, לח) "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל". "עֲשֶׂרֶת יָמִים", מַאי עָבִידְתַּיְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת, שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. רַב נַחְמָן אָמַר: אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים [יח.] פירש הגאון מהרי"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ח ז"ל בישוב שני המאמרים הנזכר יחד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב:) 'אחאב שקול היה' ופריך הש"ס והא עבד עבודה זרה? ותירץ בשביל שמהנה לתלמידי חכמים מנכסיו נעשה שקול! ולפי זה גם נבל בשביל שהינה לעבדי דוד נעשה בינוני ודין בינונים מאריך להם הקב"ה עשרת ימי תשובה, ולכן אחר שאמר רב 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' בא רב נחמן לפרש דברי רב לומר כיון שהינה בלגימות אלו לכך ניתנו לו 'עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה' כי נעשה בינוני עד כאן דבריו, יעוין שם. ועל פי זה נראה לי בס"ד סמך הכתובים (שמואל א' כה, לז) 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף הֳ' אֶת נָבָל וַיָּמֹת' והיינו דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, כי לָבָן נתגלגל בְּבִּלְעָם ואחר כך נתגלגל בְּנָבָל ולכן נָבָל ראשי תיבות נָבָל בִּלְעָם לָבָן וכנזכר בשער הפסוקים, יעוין שם. והנה אם תסיר אות א' מן 'לְאָבֶן' ישאר 'לָבָן' רמז כי תחילתו היה לבן והוסיף בו אות א' עתה ונעשה 'לְאָבֶן' והיינו לרמוז כי עתה הוא שקול, והיינו כי צורת א' הוא מאזנים שקולים דאות ו' שבאמצע הוא כנגד העמוד שתלויים בו כפות המאזניים ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן הם כנגד שתי כפות והם שקולים נמצא צורת א הוא צורת מאזנים שקולין לרמוז כי עתה הוא שקול דהיינו בינוני ולכן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וכו' שנתן לו זמן עשרת ימי תשובה שהוא זמן של בינונים שהם שקולים. ודע דמה שאמר 'עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' הוא לא רצה להאכילם אפילו סעודה אחת ורק מנהג העולם להביא לאורח דבר מועט לטעום בעת שנכנס אצלם והוא גם כן האכילם עשרה כפות של מתוק או דבר אחר שלכל אחד נתנו לו כף אחת אוכל ולהכי קרי להו לְגִימוֹת.

מַאי 'כִּבְנֵי מָרוֹן'? הָכָא תַּרְגִּימוּ, כִּבְנֵי אִימְרָנָא הנה תלת פירושי דאמור רבנן כולהו איתנהו ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שכתב מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד אומרו 'כִּבְנֵי אִימְרָנָא' על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה פרשת בשלח (מדרש רבה פרשה כד, ב) 'וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ' (תהלים עח, נב) מה הצאן אפילו מחבלים האילנות אין בעליה מעלין עליה כך ישראל אף על פי שחוטאין הקב"ה נוהג עמהם כצאן ופירש מתנת כהונה ז"ל אין בעליה מעלין פירוש אין מחשבין הנזק עליהם כי יודעים פְּתָאִים הם בזה וכן כאן דן אותם כפתאים לחשוב המזידין כשגגות, וכמו שנאמר (ישעיה נח, א) 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' וכן הוא אומר (הושע יד, ב) 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' יעוין שם. ולזה אמר כאן כִּבְנֵי אִימְרָנָא שאם יראה דור חייב הרבה נוהג עמהם כַּצֹּאן. ואומרו כְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן היינו ששם המקום צר ואם האדם יפול שם המקום גורם לו הנפילה, וכן אצל ישראל ילמד זכות עליהם לומר המקום שהוא חומר עכור גרם להם להמשך אחר תאוה רעה וכל שכן בזמן שהם בחוץ לארץ שיתלה טומאת המקום שהוא ארץ העמים גרמה להם. ובזה פרשתי הכתוב ביחזקאל (יחזקאל לז, כג) 'וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם' כלומר מושבותיהם גרמו להם. ואומדו כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד היינו שהיו יוצאים מיוחסים כולם כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן וכנזכר במדרש וכן אצל ישראל אם לא ימצא זכות מספיק בידם יספיק להם זכות אבותם. ועוד נראה לי אומר כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד שנקראו מחנה אלקים כנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' יב, כג) 'עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹקִים' כן ישראל נקראו על שמו של הקב"ה שנקראים עם ה' ועל כן לא יהיה להם ביטול גם ברובם עונות. והנה למאן דאמר זה פירש רש"י ז"ל מרון לשון מרות ואדנות. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאיתא בספר הליקוטים פרשת עקב בסוד רמון דשם מטטרו"ן הלבוש הוא מרון שהוא מ' מימין ורו"ן משמאל והחיות הוא ט"ט, עיין שם. נמצא 'מָרוֹן' קאי על מלאך מטטרו"ן שהוא ראש צבא של מעלה וחיילות דוד המלך ע"ה הם דוגמת צבא של מעלה שקראם הכתוב בדברי הימים 'מַחֲנֵה אֱלֹקִים' ולכן קורא כאן לְחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד בשם 'בְּנֵי מָרוֹן' דהם דוגמת צבא של מעלה. או יובן חַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד נכתב חשבונם בפנקס הצבא כפי איכותם, זה נכתב כמאה בני אדם וזה כמאתים וזה כיותר דלכך פירש הכתוב בשמואל (שמואל ב' כג, ח) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' הנה זה ודאי נכתב בחשבון הצבא כמספר ח' מאות ולא כמספר איש אחד, וכן בכולם, ואמר כאן שגם ביום ראש השנה עוברין לפניו כפי איכותם וחשיבותם.