מסכת פסחים דף ח׳ עמוד א׳

מפני שאור הנר יפה לבדיקה לקמיה מפרש מאי מעליותא מאבוקה:

לאורה נבדקת לאור שלה נבדקת ואין צריך להביא לה אור הנר בלילה אלא בודקה ביום:

ודהיכא באיזה מקום בחדר לא סגיא לה לאור הארובה:

אי נימא להדי ארובה נגד החור ממש אמאי לא היינו אכסדרה:

לצדדין של חור:

ונוגה של עתיד לצדיקים כאור של שבעת ימי בראשית יהיה:

קרנים מלשון כי קרן עור פניו (שמות לד) וזהרורין מיד הקב"ה לו לצדיק מזיו של הקב"ה ילכו זהרורין להקרין פני הצדיקים ולא יהיה אורם שוה לאורו אלא כנר בפני האבוקה:

אורו לאחריו ואדם האוחזו לפניו הוא בודק הלכך אין יפה לבדיקה:

מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת פרש"י דלענין תחתיה מיירי וקשה דלפי' לא ה"ל למימר החולקת אלא מפסקת ותו לא אלא י"ל חולקת בתוך הבית ומפסקת היינו שמונחת באמצע הבית וחולקת היינו שמגעת מכותל לכותל ואינו יכול לעבור מצד אחר אלא על גבי המטה או ישוח ויעבור תחתיה וקאמר דאין צריך בדיקה לצד הפנימי וכן משמע בירושל' ובתוספתא דקאמר רשב"ג אומר מטה שהיא חוצצת החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחים תחתיה בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי ומתוך הירושלמי משמע דברייתא דקתני בה עצים ואבנים גרס אין צריך בדיקה והא דלא משני הכא שיש עצים ואבנים משום דלא משמע ליה שבשביל כך אין צריך בדיקה [אלא] משום דאין דרך לשוח ולעבור תחת המטה ומשני הא דמידליא התם צריך בדיקה לפי שרגליה גבוהין ויכול לעבור תחתיה בלא שחייה אי נמי במידליא א"צ דלא ניחא לעלות על גבה ולעבור וי"ס דגרסי אין צריך בקמייתא ובבתרייתא צריך ולפי גירסא זו נקט עצים ואבנים סדורים תחתיה לרבותא ור"ח גרס בתרוייהו אין צריך ופריך מהא דבקמייתא לא בעינן עצים סדורים ובבתרייתא בעינן:

הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו ולכך אינו פטור אלא מפני הסכנה והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י שאני התם דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו:

ואע"ג דקי"ל חצר אין צריכה בדיקה הואיל ועורבין מצויין שם ואכסדרה לאורה נבדקת (אתא) ולא לאור החמה [אתא] לאשמעינן שהבודק ביום בזמן שהחמה מצויה בעולם כשהוא בודק בבית אינו בודק אלא בנר וכן באבוקה אע"ג שהאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר אין בודקין אלא בנר דמשיך נהוריה ואורו לפניו ויוכל להכניסו בחורין ובסדקין:

תנו רבנן חורי הבית העליונים כו' פי' העליונים שאין יד מגעת להשתמש בהן וכן התחתונים עם הקרקע והגג שאין בני אדם משתמשין בו וכן היציע וזה היציע יש לו שלש שמות יציע צלע והתא יציע דכתיב (מ"א ו ו) היציע התחתונה וגו' ומפרש בפ' המוכר את הבית בתחלתו וכן הרפת דכתיב (חבקוק ג טז) ואין בקר ברפתים ולולין דכתי' (מ"א ו ח) ובלולים יעלו. ומתבן כמשמעו. ואוצרות יין ושמן שאין מסתפקין מהן ואין נכנסין בהם בכל שעה דליכא למיחש שמא נכנס אדם שם בפת שבידו ושכחו כל אלו אין צריכין בדיקה וכן מטה החולקת בבית אם היא מוטלת בקרקעית הבית ומפסקת כלומר היא מיושבת מן הכותל של בית עד הכותל שכנגדו ואין אדם יכול לעבור לא מתחתיה ולא מצדדיה כל הבית שהוא אחורי המטה אין צריך בדיקה ואם מטה זו מידליא עד שיהיו עצים ואבנים סדורין תחתיה שאין מי שיכול לעבור תחתיה ואם הם אוצרות יין ושמן במסתפק מהן וכן אוצרות שכר בבבל ובי דגים קטנים ובי ציבי ובי תמרי ובי מלחי ובי קירי כולן צריכין בדיקה. פי' קירי שעוה:

תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחור שנפל עכשיו ואע"ג שהכלב יכול לחפש אחריו דחיישינן לסכנת עקרב ואע"ג דאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אין ניזוקין חיישינן שמא יתכוין לחפש אגב חיפוש החמץ על מחט שאבדה לו קודם לכן.

גירסת הרי"ט ז"ל והגג והיציע ולא גרסינן גג היציע דשאר גגות נמי אין צריכות בדיקה שעורבים מצויין שם: ואסיקנא אוצרות יין צריכין בדיקה במסתפק מהן והשתא בזמן הזה אפי' העומדים למכירה למסתפק דמי שהרי סועדין שם בשעת מכירה. גם זה לו ז"ל: ואוצרות שמן אסיקנא שאין צריך בדיקה והר"ם במז"ל שפסק שצריכין בדיקה יש שנהגו (נ"ל דצ"ל שהקשו, המעתיק) עליו וכתב הרי"ט ז"ל דנראין דברים שכתבנו ז"ל כתב בשהוא להדלקה (נ"ל דצ"ל דברים שכתב הוא ז"ל בשהוא להדלקה, המעתיק) והוי ליה כבי קירי וצריך בדיקה. ובתוס' כתבו שצריך בדיקה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ופירושו כי בשהיו מעברין את השנה עושין שם סעודות. וכתב הרי"ט ומכאן סומכין לבדוק בזמן הזה בבתי כנסיות מפני שהנערי' אוכלים שם לפעמים: וחצר אינה צריכה בדיקה פי' הוא ז"ל דוקא מלוסה של חצר אבל חורי הכותלים צריכין בדיקה וכן פי' הר"מ במז"ל:

חורי הבית העליונים כל כך שאין יד אדם שולטת בהם אלא על ידי הדחק וכן חורי הבית התחתונים שנמוכים יותר מדאי ואין נוחים להשתמש בהם אין צריכין בדיקה שמן הסתם אין משתמשין בהם ולגרירת חולדה או עכבר אין חוששין כמו שיתבאר ומ"מ מקומות שהקטנים רגילים להשתמש שם בודק והדבר נאה ובתלמוד המערב אמרו תחתונים צריכין בדיקה מפני שיד התינוקות ממשמשת בהם היה באותם החורים עליונים ותחתונים חמץ הידוע יש אומרים שדיו בבטול ואין נראה כן:

וכן גג היציע והוא כעין חדר עשוי לפני החצר מתוכו להצניע שם כלים הרגילים להשתמש בהם וגגו נמוך אלא שאין נוח להשתמש בו מפני שהוא משופע ומתוך כך אין צריך לבדוק וכן גג המגדל והוא כעין תיבה גבוהה ונעשה להצניע בו אוכלין ואע"פ שתוכו צריך בדיקה גגו אין צריך בדיקה שמתוך גבהו אין תשמישו נוח מגבו:

ורפת בקר ולולין והוא מקום דירת התרנגולין שאין דרכן של אלו בתשמיש של חמץ ואפי' כן בהמות ותרנגולין אכלוהו וכן המתבן אין דרכו בתשמיש חמץ ולפיכך כל אלו אין צריכין בדיקה:

אוצרות שמן אין צריכין בדיקה אף במסתפק מפני שיש קבע לסיפוקו ודרכו של אדם להזמין מה שצריך לו ממנו קודם אכילה אבל אוצרות יין במסתפק צריכים בדיקה שאין קבע לסיפוקו ופעמים שהשמש עומד מהשלחן ופתו בידו והולך לשם להביא עוד יין לסעודה ובשאינו מסתפק מיהא אין צריך בדיקה ואוצרות שכר במקום שרגילים בו דינם כאוצרות יין ובזמן הזה שדרכם להדליק בשמן יש מחמירים לומר שצריך לבדוק במסתפק ולא אמרו אין צריך אלא במקום שאין מסתפקין ממנו אלא לאכילה ועל זו סמכו גדולי הנשיאים שבנרבונא באזהרות שלהם להצריך בדיקה באוצרות שמן במסתפק ודברים אלו אין לו לבעל הבית אלא מה שעיניו רואות והוא שאמרו בתלמוד המערב מרתף יין צריך בדיקה ומרתף שמן אין צריך בדיקה אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה איזהו מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר אוצר שאין נתון עם הלחם בחצר יש מרתף שהוא כאוצר ויש אוצר שהוא כמרתף מרתף שהוא בוש לאכול בתוכו הרי הוא כאוצר אוצר שאינו בוש לאכול בתוכו הרי הוא כמרתף:

מטה החולקת בתוך הבית מכותל צפוני לכותל דרומי ונשאר אויר בבית משפת המטה פנימי ולהלן לצד מזרח והבית פתוח למערב ומשוך לשם עד שכל תשמישו של בית משפת המטה החיצון ולחוץ כשבא לבדוק את ביתו צריך לבדוק אף באותו אויר שמן המטה ולפנים מפני שאדם עובר לשם תחת המטה בד"א בשהמטה גבוהה עד שאדם עובר תחתיה בלא צער ושאין עצים ואבנים סדורים תחתיה שיעכבו את המהלך אבל אם המטה נמוכה עד שאין אדם עובר שם אלא בצער או שהיתה גבוהה אבל עצים ואבנים סדורים תחתיה אין צריך בדיקה משם ולהלן ויש בשמועה זו פירוש אחר וגירסא אחרת וזו עיקר וגירסא שלנו היא שבראשונה גורסין מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת אינה צריכה בדיקה ורמינהו מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיה אינה צריכה בדיקה כלומר ומטעם דעצים ואבנים סדורים תחתיה הא לאו הכי צריך בדיקה ותירץ בה הא דמדליא הא דמתתיא שכשהיא גבוהה ואין עצים סדורים תחתיה צריכה בדיקה כמו שפירשנו:

חור שבין אדם לחבירו והכותל רחב הרבה זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלים בלבם אבל חור שבין יהודי לארמאי לא יבדוק כלל אלא יבטל בלבו שמא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי ואע"פ ששלוחי מצוה אין נזוקין היכא דשכיח היזקא שאני ואפי' רואהו משתמש בו תמיד ואינו חושש לכשפים כל שהוא משתמש בו בלילה ובהכנסת נר יש לחוש וכן חור שבין אדם לחבירו או אף בינו לבין עצמו אם יש שם צד סכנה כגון שנפל עליו עפר שלמעלה הימנו ונסתם ויש שם סכנת עקרב אע"פ שהכלב יכול לחפש אחריו שאין המפולת פוטרתו מלבדוק אין צריך בדיקה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם ואע"פ ששלוחי מצוה הם אין ראוי לסמוך על הנס וכן כל כיוצא בזה:

בית הדגים בקטנים צריך בדיקה שאין קבע לסיפוקם אבל גדולים אין צריך בדיקה ובית המלח ובית השעוה שמדליקים מהם לשלחן ובית התמרים ושאר הפירות ובית העצים צריכים בדיקה שרגילים היו להתחמם כנגדם בשעת סעודה ואף אלו אין קבע לספוקם:

האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שדומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לידור מחמת יראת עונש ולא שאם יבואהו עונש אחר אח"כ שיהא קורא תגר אלא מצדיק את דינו ואינו מהרהר אחר מדותיו ית' וכבר ביארנוה בראשון של ראש השנה:

תוס' בד"ה מטה החולקת כו' דלא משמע ליה שבשביל כך אין צריך בדיקה אלא משום דאין דרך לשוח כו' עכ"ל כך הגיה מהרש"ל לפי הגהתו אין לחלק כלל בין עצים ואבנים תחתיו לאין עצים ואבנים תחתיו אלא בין דמדליא ובין דמתתאי וק"ק דא"כ אמאי קתני כלל בבתרייתא עצים ואבנים תחתיו גם הטור א"ח מפליג בין עצים ואבנים תחתיו לאין תחתיו וכ' הב"י דהיינו כפי' הראשון של התוס' וע"כ נראה לקיים נוסחת התוס' הישנים שלפנינו שמלת אלא אינו דלפי זה ודאי דאיכא לחלק בין עצים ואבנים תחתיו לאינו תחתיו ואיכא לפלוגי נמי בין מדליא ובין מתתאי ותלמודא דמחלק בין מדליא ובין מתתאי ה"ה דה"מ לחלק כולה במדליא ובין עצים ואבנים תחתיו לאינן תחתיו אלא דחדא מנייהו נקט ודו"ק:

בא"ד ור"ח גרס בתרוייהו אין צריך ופריך מהא דבקמייתא לא בעינן עצים כו' עכ"ל ולפ"ז ליכא לפרושי אלא כפירוש ראשון שכתבו התוס' דבמדליא צריך בדיקה טפי אי ליכא עצים ואבנים שיוכל לעבור תחתיו אבל לפירוש שני שכתבו דמתתאי צריך בדיקה טפי דיכול לעבור עליה מאי איכפת לן בעצים ואבנים שתחתיה דכיון דמתתאי הוא העצים שתחתיו אין מעכבין אותו מלעבור עליו וק"ל:

ברש"י ד"ה כל לאתויי וכו' דלא תנא מקום שמכניסין וכו' ס"א שאין מכניסין וכו':

בתוס' ד"ה ממה החולקת כו' וקאמר דא"צ בדיקה לצד הפנימי וכו' ר"ל ופליגי אם צריך לבדוק לצד השני שאחרי המטה דהיינו צד הפנימי ולא לענין אם צריך לבדוק תחת המטה:

בא"ד שבשביל כך אין צריך בדיקה אלא משום דאין דרך וכו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה לאורה נבדקת וא"צ להביא לה אור הנר אלא בודק ביום עכ"ל. לכאורה ל' א"צ להביא אור הנר אינו מדוקדק שאם רצונו לומר שא"צ לבדוק בליל י"ד ורשאי להמתין עד יום י"ד הו"ל לפ' כן בהדיא. ועוד דל' רבא גופא לא משמע הכי ואף במאי דקאמר דאור אכסדרה הוי בדיקה אכתי לא ידענא שא"צ לבדוק בליל י"ד בשעה שבני אדם מצויים ואפילו את"ל דכיון דאור אכסדרא עדיף טפי מאור הנר תו לא משכחינן להקל משום טעמא דבני אדם מצויים אכתי עיקר הדין חסר מדברי רבא לכך נראה דכוונת רש"י לפ' דברי רבא במאי שאמר אכסדרה לאורה נבדקת היינו במה שנבדקת ביום י"ג וא"צ להמתין עד הלילה כדי להביא נר ואפילו לשיטת הסוברים דבדיקה דיום י"ג אפילו לאור הנר לא מהני היינו משום דשרגא בטיהרא לא מהני אפ"ה באכסדרה שאורה רב רשאי לבדוק בי"ג משום דאיכא תרתי למעליותא וזריז נקרא כנ"ל בכוונת רש"י ובחנם האריך הפ"ח והשיג על דבריו:

לְמַה צַּדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה? כְּנֵר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה נראה לי בס"ד דודאי וברור הוא דאור השכינה אין לו ערך ודמיון ולא גבול שיוכל השכל להגבילו, אך הענין הוא אף על גב דכתיב (ישעיה מ, יח) 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' עם כל זה כתיב (הושע יב, יא) 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' והיינו כי בודאי עצם אור שכינתו יתברך אי אפשר להגבילו ולדמותו ורק מפני שאין לנבראים יכולת להשיג אור שכינתו יתברך הגדול והעצום והנורא לכן יתגלה לעיניהם שיעור מוגבל לכל אחד כפי כוחו שיוכל להשיג, וזהו שנאמר 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' וכמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא (זהר חלק ב' מב, ב) כד נחית לאמלכא על בריין ויתפשט עלייהו יתחזי לון לכל חד כפום מראה וחזיון ודמיון דילהון והאי איהו וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה יעוין שם. ולפי זה גם המלאכים כל אחד ישיג אור השכינה שיעור כפי יכולתו אבל עצמות אור השכינה כפי מה שהיא אי אפשר לשום מלאך ולשום נשמה להשיגו ואי אפשר לתת לו דמיון וערך. נמצא לפי זה אור השכינה דנקיט הכא שעושה לו דמיון וערך אין זה על עצם האור אלא הוא על שיעור אשר ישיגו המלאכים והנביאים ונשמות הצדיקים כפי כוחם שעל זה נאמר וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, ועל זה קאמר הצדיקים אורם ידמה בעיני המלאכים ובעיניהם לפני אור השכינה הוא אור אשר ידמה בעיני המלאכים והנביאים כפי כוחם כְּעֵרֶךְ אוֹר הַנֵּר בִּפְנֵי הָאֲבוּקָה ואף על גב דבאמת אין השגת הכל שוה בזה האור של השכינה הנדמה לעיני הנבראים עם כל זה יכון הדמיון הזה שעשה רבא בנר ואבוקה כי באמת דאין כל הנרות שוים באורם ואין כל האבוקות שוים באורם ודוק היטב.

עַל מְנַת שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי הא דלא אמר 'עַל מְנַת שֶׁאֶחְיֶהָ אֲנִי' משום דהאי בקשה היא צורך עולם הזה אבל 'שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי' הוא צורך עולם הבא שיחיה ויעשה מצות דאז ברא מזכה אבא לעולם הבא. ודייקינן כיון דנקיט בדברים אלו 'הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר' שמע מינה אי הוה מבקש צורך עולם הזה אף על גב דאינו נקרא צדיק גמור הנה הוא נקרא צדיק סתם ואם כן שמע מינה דמצוה על כל פנים. כב: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ"אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ), פֵּרַשׁ אין להקשות למה לא דרש 'אֶת' לְרַבּוֹת מוֹרָא אָב וָאֵם או לְרַבּוֹת מִקְדָּשׁ? דזה אינו מאחר דבהני כתיב להדיא (ויקרא יט, ג) אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ למה הוצרך הכתוב לרבותם בתיבת 'אֶת'?! אמנם קשה הוה ליה לדרוש 'אֶת' לרבות 'מלאך מט"ט שר הפנים' דכתיב ביה (שמות כג, כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וכו' הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:) זה מט"ט ששמו כשם רבו, שמספר שמו עולה 'שדי' [314]. ונראה לי בס"ד דאמרו ביבמות דף וא"ו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) יכול יתיירא אדם ממקדש וכו', וכתבו התוספות שלא הוצרך ללמדנו דבר זה במורא אב ואם דהתם ודאי אין לטעות ולחשוב שיהיה המורא מהם לשם אלהות, אבל במקדש כיון דהוא דבר שבקדושה איכא למטעי, להכי הוצרך לפרש שלא יהיה המורא מן המקדש לשם אלהות. ועיין בקרבן אהרן פרשת קדושים מה שכתב בזה יעוין שם. ולכן לא רצה לדרוש 'אֶת' לרבות מלאך מט"ט כדי שלא יטעו לחשוב שיהיה לו מורא ממנו לשם אלהות כיון שהוא מלאך קדוש ואמר עליו כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ ואיכא למטעי ביה טפי ממקדש, אך רבי עקיבא דפירש 'לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' דהוא אדם דמי להך דאב ואם שכתבו התוס' דלא שייך למטעי בהו. אמנם קשה הוה ליה לפרוש כשהגיע לפסוק 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת הֳ' אֱלֹהֵיכֶם' (שמות כג, כה) דקדים? ונראה לי בס"ד דהתם דרש לרבות שמוש הרב דחייב אדם לשמש את רבו דגדולה שמושה יותר מלמודה. והנה מהרש"א הקשה מן פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' (שמות יד, לא) יעוין שם. ונראה לי בס"ד דהוא פירש בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' (דברים י, כ) מפני שהוא דבר צווי שמצוה את האדם בכך, אך פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' הוא סיפור מעשה שהיה, ויש לדרשו לרבות שנתייראו מן מלאכים הממונים שהם פועלי הדין שהכו את המצריים וחבלו בהם ונתייראו שמא יפגעו בהם גם כן.