מסכת פסחים דף ז׳ עמוד ב׳

מעיקרא משמע על ביעור שביערתי והרי עדיין לא בדיק דהא ברכה קודם בדיקה היא ביעור היינו נמי בדיקה:

נימא למול בתמיה משמע דאותו רופא המל את כל בני העיר (צווה) למול את התינוק הזה:

וכי לא סגי דלאו איהו מהיל עליו המצוה מוטלת והלא על אביו מוטל כדאמרן בקדושין פרק קמא (קרוב לסופו) אבל ביעור מצוה על בעל החמץ מוטלת וכל איש ואיש בודק ביתו והיכא דיכול לומר לבער לא נימא על ביעור:

ופרכינן אבי הבן מאי איכא למימר אי על המילה לשעבר משמע וזה אפשר לו לומר למול מאי איכא למימר היכי שרינן ליה למימר על המילה:

אין הכי נמי צריך לומר למול:

פסח וקדשים הבעלים נצטוו דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) וסמך ידו ושחט:

נפק ביה ומברך על שעבר:

והלכתא על ביעור נמי להבא משמע וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי:

כי פליגי בעל ביעור מר סבר לשעבר משמע פירש ר"ת לשעבר משמע טפי מלהבא אבל מ"מ משמע נמי קצת להבא דאי לא משמע כלל להבא אלא לשעבר א"כ היכי קאמר בסמוך נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל וכי בשביל שאין אנו יודעין לתקן יאמר שקר:

לא סגי דלאו איהו מהיל דעל האב מוטל כדפירש הקונטרס אבל המל גרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל:

בעידנא דאגבהה נפיק ביה וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו ואומר ר"י אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז:):

לצאת יצא מיבעי ליה לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו כדאמרי' בסוכה (ד' מב.) דאינו יוצא אלא דרך גדילתו או שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה וכשאדם נוטל לולב אין צריך להופכו כדפי' ר"י כיון שצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצה לצאת באותה נטילה:

והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא או שמא דוקא על ביעור חמץ ויש טעם בברכות ור"י לא מצא טעם לכל הברכות:

על הטבילה אומר ר"ח בשם הגאון דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך כדאמרינן בפ' מי שמתו (ברכות ד' כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד' ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה:

ונרות מנר וקשה דהוה ליה למימר חיפוש מנר ולא נרות מנר וי"ל דחיפוש לא קאי אנר לכך יש לפרש דיליף חיפוש דנר מחיפוש דירושלים שהיא בנרות ואותן נרות מנר ואתי שפיר דהשתא צריך לאתויי קרא דחיפוש נרות ולא סגי בקרא דנר ה' נשמת אדם וגו':

אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך קודם שיתחיל לבדוק מאי מברך ואסיקנא והלכתא אקב"ו על ביעור חמץ וכל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר דתנן עלה וב"ה אמר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין דגרסי' נדה קוצה לה חלה ויש אומרין כל טמא אינו מברך אלא אחר הטבילה דתנן בתרומות פ"א חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי ואמרי' בגמ' הללו חמשה אין תורמין לכתחלה יש מהם מפני הברכה והוא האלם והערום ובעל קרי מפני שאינן יכולין לברך ולתרום ויש מהן שאין מכוונים את המובחר והן הסומא והשכור: שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תחנונים כלומר ידי תפלה יצא שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו גידופין איזהו שתוי זה ששתה רביעית שכור ששתה יותר מרביעית. ר' זירא בעי קמיה דר' אסי שכור מהו לברך א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם וכו':

אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה הכא כתיב שאור לא ימצא והתם כתיב ויחפש בגדול החל וגו' והכא כתיב מציאה בחפוש וכתיב קרא אחרינא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות נמצאת זו המציאה בשאור כאלו כתיב בה חפוש בנר ואם [תאמר] חפוש ירושלים בנרות קולא הוא כלומר שבנר אינו חפוש יפה הנה הפסוק אמר נר ה' נשמת אדם וגו' כלומר הנר חופש כל מה שבחדרים:

ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה.

והילכתא על ביעור חמץ מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל רבו הסברות בתוס'. וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל כגון מילה ולולב דמדאגביה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר וממנה תקנו בנוסח אחר לילה טבילות וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב ואעפ"י שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי אלא חזי וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על דרכים יש מהן שאין קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמועת קול שופר והדלקת אחרים שלא מדעתו הרי הוא חייב להשתתף בפריטי וכונת ההלל ג"כ מצוה למנות ראשי פרקים כדאית' בפ' לולב וערבה וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין והאחרונה בעל לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אע"פ שאין מחוברות זו את זו דהא אמרינן דכל זמן שיהי' בין עיניך יהי' ב' והשח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו ויש דרך אחר שני בברכות והן המצוות שאין חובה על הנפשות כלל ואעפ"י שיש מצוה בעשייתה כגון שחיטה ומילת בן חברו ובאלו דברי הכל בעל והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפי' שלא בשליחותו כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה ואיפסקה הלכתא על ביעור לא לבער מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה ומאן דסבר לבער הוא דדחי וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכ' שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן. ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל וכן כתב הרא"ש ז"ל בערבי פסחים כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה (בגליון הכתב יד כתוב. אמר המעתיק הטור בנו כתב לברך על ובאמת צריך עיון). ע"כ הא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במס' בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרי' שלא מדעתו פדוי הוא וכן כיסוי הדם וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חלקו ג"כ אף בעירובי תחומין וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו ומה שמקשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואעפ"י שהיא חובה קודמת על כל יחיד ויחיד. והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל ועדיין צריכה תלמוד. ועוד קשה ברכת התורה שהוא ברוב נוסחאות במס' ברכות על דברי תורה וי"ל לפי שדברי תורה אין להם (נ"ל דכאן צ"ל קבע, ובכ"י תיבה זו לא ניכרת, המעתיק) ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאלו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך הוא בעל ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן הוא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים שברכתו למול את הגריים ולהטיף מהם דם ברית. וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו. זו שיטתו של רת"ס בתוס' ועולה יפה עם הכלל שכתבנו וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל. והא דאמרינן גבי לולב שאני התם דכיון דאגבהיה נפיק ביה י"א שהנוטל לולב דהוי חייב לברך בעוד שמונח בקרקע קודם שיגביהנו או שהיה הפוך בידו שלא כדרך גדלתו כדי שיהא מברך עובר לעשייתה. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו כלום דא"כ למה אמרו בשמעתינו כי לכך מברכין בעל משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה. אלא ודאי נראה שדעת התלמוד שאין ראוי לעשות כן. והטעם כי בעודו בקרקע שלא נתלבש במצוה ואינו ניכר יפה שהוא בא לעשותה אלא לברך. ומכאן למדנו לתפילין וציצית וכיוצא בהן שלא יברך עד שיטלנו בידו וגם בהפיכה אינו ראוי לברך שנראה כיוצא שלא כדרך גדלתו הלכך לא סגי דלא מגבה ליה קודם ברכה ולפיכך הוכרחו לתקנן בעל והא (נ"ל דצ"ל והוי, המעתיק) עובר לעשייתה שהרי עדיין מצות נענוע דרבנן קיימא והיא שיורי מצוה. ואפשר דלמאי דסבר דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לב"ה אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו בשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם ואין העולם נזהרין בזה וסומכין לפי שאפי' לדברי האומרים מצות אינן צריכות כוונה לצאת הני מילי בעושה בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא ובודאי שזה הדין צריך בדיקה בשמ"ע אלא שכן כתבו בתוס' ונראין דבריהם במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון הבדלה וכיוצא בו שאינו מוציאו בע"כ ולפיכך סומכין להבדיל כל אדם בביתו ואעפ"י ששמע בבהכ"נ ואף בשאין צריך להוציא אחרים בביתו וכמו שכתב בתוס' בשם רש"י ז"ל וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל ומ"מ ראוי ליראי מצוה לחוש לענין שאמרו ע"כ:

הא דאמרי' הנכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה כתב הרי"ט ז"ל כבר כתבנו במקומו במס' סוכה שאינו צריך לברך מעומד כדי שתהא ברכה קודמת לעשייתה כי בכל המצות הנמשכות כגון תפילין וציצית וסוכה וכל כיוצא בהן אעפ"י שהתחיל בהן עדיין נקרא עובר לעשייתן ולא הקפידו אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא וכמו דאמרנו גבי לולב ולשון לישב בסוכה שתקנו בברכה אינו לשון ישיבה אלא לשון עיכוב ודירה ולשון הכתוב בסוכות תשבו מעתה יכול לישב בסוכה ומסדר ברכתו על הכוס כשהוא מיושב ושלא כדברי הר"מ במז"ל ע"כ:

כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמעינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהוא מצורכי מצוה אינה הפסק כדאמרינן התם טול ברוך וכו' אבל אם שח בינתים דברים בטילים ושהה שלא לצורך. כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח. ולענין ברכה שהיא אחר עשית המצוה צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאלת תלמוד לרב וכן אמר הרא"ה ז"ל בשם הירושלמי. ומיהו משעה שראוי לכך דטבל ועלה אינו ראוי עד שילבש וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם ע"כ להריטב"א ז"ל והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח על שיגמור בדיקתו ואין לזה סמך כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין גם זה לו ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב הר"י קר"ה קושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ. וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר כתבנו בפ' כיסוי הדם שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות ולחזור למצוה בשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו צריך לברך וכל זמן שאינו נמלך כך אם בא אחר לסעיי' וא"ל לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואין צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה: וגבי תפילין הוצרכו לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו שניהם כעין מצוה א' כמו שאמרנו כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו ב' שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם מה שאין כן בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי' לכתחילה מניח האחד לבד כמו שמפורש בירושלמי בההוא דחייש רישיה בסיתוה ולא מונח אלא בדרעא והא דקאמר הכא כל המצות כולן לא כדי למעט ברכת הנהנין (נ"ל דצ"ל דבהדיא פרשינן, המעתיק) בההיא פי' רש"י דאסור להנות עד שיברך ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות בוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראייה או שמועה ובאילו אמרו בירושלמי שמברך תוך כדי דיבור. ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וזו אינה נגמרת אלא בחופה ואפי' בקדושין וכנס כאחד דמשמע דאין הקידושין גומרין בלא חופה והיה להם לתקן ברכה שעל שניהם מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו. והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון ודילמא הדר ביה חד מינייהו ואין טעם זה נכון. ובירושלמי פ' הרואה אמר כל המצות כולן מברך וכ' חוץ מן התקיעה וי"א אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה בשום מקום ומנהגו של ישראל תורה היא. ובתוס' כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי ומה שאמרנו בפ' התכלת כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו'. נראה דלא קשי' עלי' דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה. אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עלי' אלא שהמנהג מכריע. ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו ע"כ להרי"ט ז"ל במס' כתובות. והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין וכבר נדחו דבריו בתוספת ובחידושן כי אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין. וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חכז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף:

תנו רבנן אין בודקין לאור החמה וכו' שאלו בירושלמי וכי יש חמה בלילה ואמר מי שלא בדק בי"ד יבדוק ביום י"ד שחרית הכא אמרו אפי' ביום צריך לאור הנר ע"כ. וכתב הרי"ט ושמעינן כל היכא דאפשר אין לו לבדוק אלא בלילה דלא אשכחו התם איקומתא בבודק בי"ג או ההולך בשיירא או מפרש בים וכן עיקר:

והא דאמרינן ולא לאור הלבנה כתב הוא ז"ל דהא קמל"ן דאפי' במקום שהלבנה מאירה בחצר ממש בודק לאור הנר. משא"כ באור החמה שלא נצרכה אלא לארובה שבחצר ולצדדין:

והא דאמרינן שאין בודקין לאור האבוקה כל שאורו גדול ושלהבתו גדולה קרי אבוקה בין משעוה בין מעצים ולהבדלה מצוה מן המובחר לפי שאמרו הרבה מאורות יש באור וכולן נראין יפה כאבוקה ומטעה לבדיקה מן הטעם שאמרו בגמרא אבל כל הזוטר נהוריה הרי הוא בכלל נר ובודקין בו כגון נרות של שעוה לא אסרום אלא לשבת דאית למיחש שמא יטה וכן נהגו גדולי הדור לאסור (נ"ל דצ"ל שמותר, המעתיק) לבדוק בהן וכן העידו משמו של הרמב"ן ז"ל:

ולענין הברכה נחלקו בגמ' אם נברך לבער חמץ או על ביעור חמץ ונאמר שם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור דלמר מעיקרא משמע ואין ראוי לברך בלשון שמשמעו לשעבר ולמר אף על ביעור להבא משמע ובגמ' הקשו לדעת האומר לשעבר משמע ממה שמברכין על המילה אע"פ שהיא להבא שהרי מברך עובר לעשייתה ותירץ בה היכי לימא אי למול את הבן לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר וכי החובה על המוהל היא שכל שהוא מברך אשר קדשנו וכו' לעשות כך משמע שאותו מעשה בפרט יהא מוטל על המברך והרי זה אינו מוטל אלא על האב הא כל שמברך בעל אינו מורה אלא על כלל המצוה שהוא שייך באותה מצוה אע"פ שאינו מצווה על מעשה זה בפרט ושאל בה אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי דמברך למול הואיל וחיוב המצוה עליו ואח"כ הקשה לו מן השחיטה ותירץ בה כראשונה כלומר שאין חיובה על השוחט ולרוחא דמילתא הוא תופשה בלשון זה שהשחיטה אינה מצוה שתהא מוטלת אף על הבעלים ומתוך כך איני גורס בה לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא לא סגיא דלא שחיט כלומר שאם אינו רוצה לאכול בשר אינו צריך לשחוט ושאל בה שחיטת פסחו וקדשיו מאי איכא למימר כלומר ובדשחיט להו איהו דאי על ידי אחר הכי נמי מצי אמר לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא בדשחיט להו איהו וקאמר אין הכי נמי דמברך לשחוט ומקשי ליה מלולב דחיובא אדידיה רמיא ותירץ דהתם לשעבר הוא מברך דמדאגבי' נפק ביה ועובר לעשייתן מתקיים על ידי הנענוע:

ואח"כ העלו בה בגמ' הלכתא על ביעור משום דעל ביעור להבא נמי משמע ופי' גדולי הרבנים שמאחר שהעלוה בעל ביעור קושיא דמילה ודשחיטה נדחו וכן התירוצים שבהם וא"כ אף אבי הבן מברך על המילה וכן שוחט פסחו וקדשיו על השחיטה ואף הלולב זה שמברכין בו בעל לאו משום דאגבהיה נפק ביה אלא שכך הוא הדין ואף אם בא לברך קודם שיגביהנו מברך בעל שלא הוצרכנו בתירוצין אלו אלא לדעת האומר דעל לשעבר משמע ומאחר שהעלו דלהבא נמי משמע כולהו בחדא מחתא נינהו לברך בעל וודאי ראוי לשאול היאך הניחו לבער שאין בו מחלוקת והעלוה בעל ביעור ואפשר לי לומר דאף על ביעור קאמר דמאן דמברך הכי לא משתבש ומאן דמברך הכי לא משתבש ושמא אף כל הברכות בדין זה והוא שנוסח קצתם בעל ונוסח קצתם בלמ"ד כפי מה שנזדמן ואין דקדוק בדבר ומגדולי זקנינו כתבו דעל ביעור דוקא ולא מן הדין אלא שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו וכמו שאמרו בברכות דברכת המוציא שאנו צריכין בה ללשון עבר במוציא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וגו' כי פליגי בהמוציא והעלוה בהמוציא עד שלגלגו על אחד שבירך מוציא זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא וכו' וק"ל לדבריהם אם כן אף כל הברכות יברכו בהם בעל ומה נשתנית זו מחברתה שזו בעל וזו בלמ"ד עד שאחרוני הרבנים נמשכו אחר גדוליהם לדחות הסוגיא וכל תירוצין שבה אלא טעם אחד יש בכלן לזו בעל כדינה ולזו בלמ"ד כדינה ואין הפרש בענין זה בין שהיא מצוה על כל פנים כגון סוכה ולולב בין שאינה מצוה על כל פנים כגון שחיטת חולין בין שהברכה נעשית על ידי מי שחיוב המצוה עליו כאב במילת בנו בין שנעשית על ידי מי שאין חיובה עליו כמילת בן חברו בין שתהא הברכה קודמת לעיקר המעשה כרוב הברכות בין שעיקר המעשה קודם לברכה כלולב ונטילת ידים אלא הכל תלוי בטעמים אחרים וכללו בענין זה שכל מצוה שתכף שנעשית נגמרה המצוה מברך בעל כגון מילה אף לאבי הבן ושחיטה אף בפסחו וקדשיו וכסוי הדם וטבילה והפרשת חלה תרומה ומעשר מזוזה ומעקה נטילת ידים נטילת לולב פדיון הבן ביעור חמץ ספירת העומר קריאת מגלה מצה ומרור אבל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כגון ציצית ותפלין וסוכה ותלמוד תורה כלן בלעשות וקשה לדבריהם נר חנוכה אלא שמתרצים שמאחר שצריך ליתן שמן שיעור שתכלה רגל מן השוק הרי הוא כאין עשייתה גמר מלאכתה ואין זה מתישב שהרי ההדלקה הוא המצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואף שופר היה ראוי לדבריהם לברך בעל ואם מפני שהיא נמשכת אחר סדר הברכות הרי אותן שעל סדר ברכות אינן טעונות ברכת שופר כלל ואותן שמיושב מיהא עשייתן גמר מלאכתן וכן קשה לדבריהם קריאת ההלל ואם קריאתו המשך אף מגילה כן וכן תרומות ומעשרות נאמר בתוספתא של ברכות שהם בלמ"ד ותפלה של ראש למי שסח נעשית בעל והיה ראוי לפי כלל זה בלמ"ד וכן של זבח ושל פסח מפורש בתוספתא שהם בלמ"ד וכן במילת גרים ועבדים מפורש במסכת שבת שהיא בלמ"ד:

אלא עיקר הדברים נראה לי שהקושיא וכל התירוצין שבה הלכה פסוקה הם ולא נפסקה הלכה בעל ביעור לדחות מה שנאמר בסוגיא ובתירוצין שבה אלא מטעם אחר שאני מבאר עכשו והרי שלמדנו מן הסוגיא שלשה דברים אחד שאם אותו מעשה שהברכה באה עליו אינו מצוה על כל פנים אלא שהוא נפקע ממנה אם ירצה כגון שחיטת חולין שאם אינו רוצה לאכול אינו צריך לשחוט אינו מברך בלמ"ד והשנית שאף כשהוא מצווה על כל פנים אם אינה נעשית על ידי מי שאותו חיוב מוטל עליו בפרט אלא על ידי אחר הן בשליחותו הן מאליו אינו מברך בלמ"ד והשלישית שאף כשהיא מצוה שהיא מוטלת על המברך עצמו אם הותחלה המצוה קודם הברכה אינו מברך בלמ"ד ואתה משיב הרי ביעור כל הדרכים האלו בו וא"כ כל שעושה אותה לעצמו יברך בלמ"ד נראה לי לצרף בה טעם רביעי והוא שמאחר שהברכה היא על הביעור והביעור אינו נעשה עד למחר אין ראוי לברך בלמ"ד שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה וכדרך שפירשו הגאונים בעובר לעשייתן שזה שתפש לשון עובר ולא תפש לשון קודם מפני שלשון קודם משמע אף בריחוק זמן קצת ועובר משמע תכף למעשה ומאחר שמברך בעל משמעו על כלל המצוה ולא על המעשה הפרטי לגמרי ויש לו מקום אף בביעור של מחר הואיל ותחלת המעשה שזהו הבדיקה תכוף לברכה הא כל שיש בו ארבעה תנאים אלו ר"ל שהיא מצוה ולא רשות ולהוציא שחיטת חולין וכן שנעשית על ידי מי שאותו מעשה מוטל עליו ולאפוקי מילת בן חברו ושהברכה עובר לעשיית עקר המצוה ולאפוקי לולב ונטילת ידים ושהמעשה תכוף לברכה ולהוציא את הביעור מברך בלמ"ד וא"כ אב במילת בנו ושחיטת בעלים בפסחו וקדשיו ומילת גרים ועבדים לכל אדם מברכין בלמ"ד ואע"פ שאם בירך בעל לדעת גדולי הרבנים יצא ולדעתנו יש כאן שנוי מטבע:

וכל הברכות מתישבות לדעתי על כלל זה לישב בסוכה לשמוע קול שופר להניח תפלין להתעטף בציצית ולדעת זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור ואף בספרים מדויקים מצינו בפרק ערבי פסחים פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעקרא בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי מרור מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור אמר ליה רב חסדא לאחר שמלא כרסו וכו' אלא מברך תחלה בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה הרי שבלשון הראשון כי איכא שאר ירקי וכן בלשון של רב חסדא אמר לאכול מרור ובלישנא דרב הונא אמר לשון על הואיל וכבר הותחלה מצות אכילתה מקמי ברכה דהא מצות אין צריכות כונה אלא מ"מ הואיל והוא מכוין בה שלא לצאת בעי ברכה באכילה שניה וכן בתוספתא אמרו במסכת זו פרק אחרון איזו היא ברכת הפסח אשר קדשנו וכו' לאכול את הפסח ואיזו היא ברכת הזבח לאכול את הזבח וכן לקרוא את ההלל או לגמור וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף בדברים שנעשים על ידי שליח הן בדבר שצריך שימנוהו הבעלים כגון תרומות ומעשרות הן במה שאפשר להתמנות על כך בלא דעת בעלים כגון מילה והדלקת נר חנוכה כל שעושה אותם לעצמו מברך בלמ"ד להדליק נר חנוכה ובמילת בנו למול את הבן ובשחיטת פסחו וקדשיו לשחוט ובמזוזה אם קובעה לעצמו מברך לקבוע מזוזה ובהגבהת תרומות ומעשרות להפריש וכמו שאמרו בתוספתא של ברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות ר"ל שלו מברך להפריש תרומות ומעשרות וודאי הוא הדין לחלה ואף גדולי הפוסקים כותבים בסוף סוגיא זו דהא נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה הא כל שנעשית בשביל אחר מברך בעל וכן נהגו אבותינו וקדמונינו שבמילת בנו מברכין למול ומנהג אבות תורה היא:

ומעתה צריך לפי מה שכללנו ליתן טעם בכסוי הדם ובפדיון הבן ובטבילה ובספירת העומר ובעירוב ובמקרא מגלה ובתפלין של ראש אם סח בין של יד לשל ראש שכלן בעל והרי אני נותן טעם לכלם לדעתי שכסוי הדם נגרר הוא אחר השחיטה וכל שהשחיטה בעל אף היא כן ופדיון עיקר המעשה נעשה על ידי כהן ואע"פ שאבי הבן מברך הואיל ועיקר המעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו הדין כן וטבילה אף היא ברכת הרשות היא שאם רצה עומד בטומאתו (וכל) [וכן] שיש טבילה שאין הברכה קודמת לה כטבילת הגר שהיא מן הגדולות שבהן וכמו שאמרו אכתי גברא לא חזי וספירת העומר אף היא בזמן המקדש היה עקר המעשה ר"ל הקצירה קודם לברכה ועירוב אף היא ברכת הרשות הוא שאם לא רצה לאפות ולבשל אינו צריך עירוב ומקרא מגילה נראה לי הטעם מפני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ואיזה בקי שבעיר קורא להם והרי שהברכה נעשית על ידי מי שאין חיוב קריאה עליו עכשו וכיון שהברכה נעשית קודם פורים בעל לא זזה ממקומה וכן שהדבר מצוי אף בזמנה לילך אחר בקי להוציאו אע"פ שיצא וכמו שאמרו הכל חייבים בקריאת מגלה ואין הכל בקיאים וכו' ותפלין של ראש הרי הותחלה המצוה בשל יד עד שאם לא סח לא היה צריך לברך בשל ראש כלל.

זהו הכלל הנראה לי בדין זה ושנוסח כל הברכות מתישב עליו וכן שהסוגיא והתירוצין שבה מתישבים ועומדים במקומם ואין נדחין כלל שאין לדחות הסוגיא ותירוצין שבה אע"פ שהם על דעת האומר לבער שהרי דרך פשיטות הונחו כדבר הפשוט לכל כזו שאמרו לא סגיא דלאו איהו מהיל ולא סגיא דלאו איהו שחיט ולגירסתנו לא סגיא דלא שחיט וכן הא דמדאגבהיה נפק ביה נפסקה במקומה וכן שמאחר דבלבער כולי עלמא לא פליגי הדבר פשוט על כל פנים שמה שהעלו בעל ביעור טעם אחר הוא אם מצד מה שכתבנו אם מצד טעמים אחרים:

ומ"מ הרבה מפרשים כתבו בה טעמים אחרים וכוללים את הענין בדרך אחרת אלא שמשתוים עמנו לקיים דברי כל הסוגיא והתירוצין שבה אלא שחלוקים עלינו בטעם מצד המצות היוצאות מן הכלל והוא שגדולי המחברים פסקו כדעתנו בסוגיא זו לקיימה היא וכל התירוצין שבה ואבי הבן מברך למול ושוחט פסחו וקדשיו מברך לשחוט ולולב שברכתו בעל משום דמדאגבהיה נפק ביה ואם בירך קודם שיגביהנו מברך ליטול אלא שלא תקנו לברך עד שיטלנו שמא לא תזדמן לו נטילתו וכללו בענין זה שכל שעושה אותה לעצמו ור"ל אע"פ שהיה אפשר לו לעשותה על ידי שליח מברך בלמ"ד כגון מילת בנו ושחיטת פסחו וקדשיו ומזוזה ומעקה שעשאן לעצמו ואין צריך לומר במה שאי אפשר על ידי שליח כגון ציצית ותפלין וסוכה ודומיהם וכל שעושה אותה לאחרים מברך בעל ואם עשאה לו ולאחרים אם מצות חובה כשופר מברך בלמ"ד ואם רשות כעירוב מברך בעל וביעור שמברך בעל אע"פ שהוא לעצמו הם נותנים טעם בדבר מפני שכשנתן דעתו לבדוק גמר בלבו לבטל והרי הותחלה המצוה והוה ליה כלולב ואין הטעם נכון לדעתי שהרי אין גמר דעת לבטל עד שיבדוק ויצניע את הצריך לו ועוד קשה לדבריהם מקרא מגילה ופדיון הבן וספירת העומר אלא שאפשר לישבן על הדרך שכתבנו בהם וכן ק"ל לדבריהם מצה ומרור שלפי כלל זה הם בלמ"ד וכדעת שכתבנו והם כתבוה בעל בהלכות חמץ:

וגדולי הדורות פוסקים גם כן כסוגיא זו וכתירוצין שבה כדעתנו אלא שחלוקים עלינו גם כן בטעם המצות היוצאות מן הכלל והם כוללים בענין זה מה שנאמר בגמרא שכל מצוה שהוא עצמו חייב בה מברך בלמ"ד ואף באותם שאפשר לעשותם על ידי שליח כגון תקיעת שופר ונר חנוכה ואבי הבן במילת בנו ומילת גרים ועבדים שהרי חובה היא על כל העושה והכל חייבים בה ואצ"ל באותם שאי אפשר להם על ידי שליח כגון תפלין וציצית וסוכה ודומיהם ומתוך כך היו נוהגין לברך לאכול מצה ולאכול מרור וכדעת שכתבנו ולולב הואיל ומדאגבהיה נפק ביה אין ראוי לברך בלמ"ד וכן נטילת ידים וטבילה אבל מצות שאינם חובה עליו כגון עירוב ושחיטת חולין ומילת בן חברו ודומיהם מברך בעל ומצות ביעור שהיא בעל אע"פ שהיא מן המין הראשון מפרשים הטעם מפני שהיא כברכת הרשות שאם יודע שלא נשתמש בו חמץ אינו צריך בדיקה וכן מגילה אחר שאין חובה עליו לקרות אלא לשמוע ואנו מברכין על הקריאה הרי היא כברכת הרשות ומברך בעל אבל שופר שמברכין על השמיעה דוקא בלמ"ד ולא קבעו לברך על התקיעה מפני שיש תקיעה שאין אדם יוצא כגון תקיעה בבור וספירת העומר פרשו הם הואיל וזכר בעלמא הוא מברכים בעל שאינה אלא כברכת הרשות ואין זה נראה שהרי בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה ואף עכשו מצות עשה שלו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדעתנו אע"פ שיש חולקים בכך כמו שיתבאר בסוף המסכתא אלא שהטעם בה בודאי כמו שכתבנו שכבר הותחלה המצוה בקצירה ותפלין של ראש פירשו בו גם כן דהואיל ואם לא סח לא היה צריך לברך הרי היא כברכת הרשות ומ"מ קשה לי בה פדיון הבן וכן זו של ביעור אינו טעם נכון לדעתי שמ"מ במקום שצריך לבדוק חובה היא:

בד"ה לא סגי כו' אבל המל גרים מברך למול את הגרים כו' עכ"ל וכ"ה בהדיא בברייתא בס"פ ר"א דמילה במל את הגרים דמברך למול ואפי' למאי דמסיק הלכתא על ביעור חמץ ובמל בנו מברך נמי על המילה כפירש"י לקמן לא תקשי הך ברייתא דיש טעם בברכות כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה על הטבילה כו' וכן בנט"י לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא כו' עכ"ל והא דלא קאמר הכא בשמעתין נמי חוץ מנטילת ידים דהוא הדין והוא הטעם דקאמר בטבילה משום דגברא לא חזי ואיכא נמי טבילת ידים בטובל ידיו בשיעור מקוה וק"ל:

בד"ה ונרות מנר וקשה דהל"ל חיפוש מנר כו' וי"ל דחיפוש לא קאי אנר כו' וא"ש דהשתא צריך לאתויי כו' עכ"ל פי' לדבריהם דקשיא להו דכמו דילפינן חיפוש מנרות דהיינו חיפוש דכתיב בנרות מנרות דכתיב גביה הכי אית לן למילף נמי חיפוש בנר עצמו מנר דכתי' גביה ובלאו קרא דנרות אית לן למילף שפיר מחיפוש דנר גופי' כדמשמע לקמן לתנא דבי ר"י דחיפוש דנרות וחיפוש דנר כל חד ראיה באנפי נפשה ואמאי תלה הנרות בנר והנר בנרות דמשמע דמנרות לחוד וכן מחיפוש דנר לחוד ליכא למילף מידי ותירצו דמחיפוש דנר לחוד ליכא למילף מידי דחיפוש לא קאי אנר אלא אקב"ה ולכך יש לפרש דהוצרך למילף חיפוש דנר מחיפוש דנרות דקאי חיפוש אנרות ואותן נרות יליף מנר משום דמנרות לחוד נמי ליכא למילף כדלקמן דילמא קולא כו' וקאמרי דא"ש השתא דצריך לאתויי קרא דחיפוש נרות כו' דודאי בכל דוכתא דמייתי תלמודא תרי קראי וכל חד באנפי נפשיה הוה ראיה כההיא דריש מסכת ב"ק גבי קרן מנלן וכההיא דבי ר"י לקמן לא תקשי ליה אלא מאי ואומר דהיינו ל"ל קרא בתרא ולא תקשי ליה אמאי אצטריך לקרא קמא משום דלפי סברת התנא גם קרא קמא ראיה גמורה אלא משום דיש לבעל דין לחלוק הוצרך לאתויי עוד ראיה שניה מקרא בתרא אבל רב חסדא שאמר ונרות מנר ולא יליף ליה נרות דרשה לחודה ע"כ גם לפי סברתו מנרות לחוד ליכא למילף מידי וא"כ אמאי אצטריך ליה כלל לרב חסדא לקרא קמא דמקרא בתרא לחוד ה"ל למילף אי לאו כמ"ש דמנר לחוד נמי ליכא למילף מידי משום דלא קאי חיפוש אנרות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ונרות מנר וכו' וי"ל דחיפוש לא קאי וכו' פירוש דחיפוש דכתיב גבי חופש כל חדרי בטן לא קאי אנר אלא אאלהים דכתיב בקרא ולא מצי יליף חיפוש מנר לחודיה ולכך צריך למילף האי נר דכתיב גבי חיפוש מנרות ונרות מנר דלא הוי קולא נ"ל ודו"ק:

רש"י זכר לדבר דד"ת מד"ק נינהו כדאי' בחגיגה י ע"ב:

מַאי 'וְאוֹמֵר'? וְכִי תֵּימָא הַאי "בָּעֵת הַהִיא", קוּלָא הוּא דְּקָאָמַר. נראה לי בס"ד דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי דעל פסוק 'אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת' (צפניה א, יב) יש להשיב מנא ליה דסגי בנר אחד מאחר דכתיב 'נֵּרוֹת' ומעוט רבים שנים, אבל בנר אחד אמינא לך דלא הוי חפוש כהוגן, לכך הביא פסוק 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) דכתיב נֵר יחידי, וקאמר 'חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן'. ובזה ניחא לתרץ קושית התוס' ז"ל דהקשו דהוה ליה למימר חפוש מנר יעיין שם, דיש להקשות דח' דאמר נירות כך כונתו דפסוק של נירות אינו מספיק וצריך ללמוד מפסוק של נר דנקיט נר יחידי וכתיב ביה חיפוש וילפינן חיפוש דעלמא בחמץ וכיוצא סגי בנר אחד.

בִּנְהוֹרָא דַּאֲבוּקָה, דְּנָפִישׁ נְהוֹרֵיהּ טוּבָא וכו'. נראה לי בס"ד ' נְהוֹרָא דַּאֲבוּקָה ' רוצה לומר בערך היצירה והבריאה ' וּנְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא ' בערך העשיה. ואומרו עָוֹן רַבָּה מִשְׁתַּכַּח, וְעָוֹן זוּטָר לָא מִשְׁתַּכַּח יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' (ישעיהו נח, א) דהגדולים נחשב להם השוגג לזדון והקטנים הזדון לשוגג. והא דמכנה בדיקת העונות כבדיקת אור הנר, נראה לי בס"ד כי העונות הם שלשה חלוקות שהם בכוונה ודבור ומעשה שהם כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה].