מסכת פסחים דף נ״ג עמוד ב׳

קרוב להאכיל דומה לקדשים:

שאינו מקולס לא וקשיא לרב דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח:

ומשני מקולס אע"ג דלא אמר בשר זה לפסח ולא מזכיר עליו את השם אסור אבל שאינו מקולס אמר הרי בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם:

רב אחא מתני לה להא מתני' דתודוס:

כר' שמעון אמר רבי שמעון תודוס איש רומי כו':

רבי שמעון פוטר באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דתנן במנחות מביא מן החיטין דכיון דאמר הרי עלי מנחה תפוס לשון ראשון ומנחה אינה באה מן השעורין נדבה הלכך יביא מן החיטין ורבי שמעון פוטר דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ונדבק ודעתו לכל מה שמוציא בפיו ולמנחת שעורין נתכוין וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן ולפיכך אין בדבריו כלום והאי מאכיל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח ואפילו היה קורא לו שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישין הוא ואין השם חל עליו:

ר' שמעון דפטר באומר מנחה מן השעורים ולא חייביה משום תפוס לשון ראשון בשטת ר' יוסי אמרה דאמר במסכת תמורה (דף כה:) אף בגמר דבריו אדם נדבק ונתפס כלומר תופס הוא את גמר דבריו דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ דאמר תפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין תחלה הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחד ועל כרחו הוציא זה אחר זה דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

מאי לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי בתפישת גמר דברים:

רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו וכו' אע"ג דלר' יוסי חיילי תרוייהו היינו משום דתרי מילי קאמר ואינם פירוש זה לזה אבל הכא מן השעורים הוא פי' מה שאמר הרי עלי מנחה וכיון דאף בגמר דבריו אדם נתפס מבטלים להא דאמר בתחלה הרי עלי מנחה ואפי' אם אמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך דהיינו טעמא דרבנן דאלים להו לשון ראשון ולא הוי נדר ופתחו עמו כי אמר אילו הייתי יודע כו' כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קג.):

מה ראו חנניה מישאל ועזריה פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק ( סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה:

אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום:

אמר רב פפא דוקא בשר כי האי גונא אסור אבל חטים ואפי' אומר חטים הללו מותרין [לפסח] מ"ט חטים דמנטרן לפסח קאמר.

איכא דמתני להא (דרבי יוסי) [מתניתא] הכי קאמר הנהיג תודוס איש רומי לאכול כו' ואתקפי' בשלמא למאן דמתני לה כרבי יוסי [ניחא דחייש] בכל כה"ג אלא למאן דמתני לה כר' שמעון מי חייש ר' שמעון כי האי גונא והתנן בסוף מנחות הרי עלי מנחה מן שעורים יביא מן החטים קמח יביא מן הסלת כו' עד רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין הנה מי שיאמר כגון זה בשר זה לפסח לא חייש ליה דאין אדם מתנדב בשר לקרבן. ולר' יוסי מי ניחא והאמר רבא רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דסבר בגמר דבריו אדם מתפיס דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר אמר רבי יוסי לכך נתכוון מתחלה אע"פ שאפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואוקי' לרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס לאו מדרבי שמעון סבר לה כר' יוסי ר' יוסי נמי וכו' ואסיקנא תודוס איש רומי חכם היה ומטיל מלאי בכיס תלמידי חכמים היה:

מתני' מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מי שאמר להדליק סבר שאם יהיה הבית אפל ישמש מטתו לפיכך ידליק יתרחק מן העבירה ומי שאמר לא ידליק סבר אין היצר מתאוה אלא מה העין רואה לפיכך לא ידליק שכיון שלא יראה לא יתאוה ושניהם לטובה נתכוונו פי' דבר אחר תשמיש המטה אכל מדליקין בפונדקאות ובבתי המים.

אמר רב יהודה אמר שמואל אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא אמר ליה [ההוא סבא] יישר וכן אמר רבי יוחנן: אמר ליה רבי אבא לעולא ודאי דאמריתו משמא דרבי יוחנן אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות אהדר ביה (רבי אבא) [עולא ברבה] בר בר חנה בישות והרגיש רבה בר בר חנה אמר ליה לא אמרי הכי אלא הכי אמרי תאני חדא קמיה דרבי יוחנן רבי שמעון בן אלעזר אומר יום הכפורים שחל להיות בשבת אפילו במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עאני רבי יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ודיקי' מינה מאחר שאין מדליקין ביום הכפורים לא ימצא אור ששבת ממלאכת עבודה שמעי' מינה כי אין מברכין על האור במוצאי יום הכפורים אמר ליה עדה תהא כלומר זאת הוא ופי' עדה כדגרסינן בענין בנתיה דרב נחמן [גיטין מה] עדי גוברין ותוב עדה סוראה כלן ענין אחד הן וכיון שדחו שמועה זו כלומר אינה הלכה כמאן סבירא כי הא דאמר' משום ר' אלעזר מברכין על האור במוצאי שבתו' ובמוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר:

מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כתב הרי"ט ז"ל דבהא אין חוששין למנהג כלל דהא משום תשמיש והא אטו הא לא גזרינן וכיון דכן חיובא נמי איכא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני קדושתן ובמבואות האפילות ועל גבי החולין מפני חשש סכנה:

ונראה דכן הדין לענין ט' באב האסור בתשמיש המטה אבל עכשיו נהגו מפני האבל שלא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונראה שמנהגם קיים בזה דלא דמי כהא דיום הכפורים דבודאי הוא בית אלהינו למנוע עליו הדלקת נרות מבית הכנסת ומבית המדרש יותר ויותר מן הבתים ומ"ה במקום שנהגו להדליק מדליקין ע"כ:

כל המנחות באות מן החטים ומן הסולת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם בעשרון לא פחות ולא יתר כגון מנחת חוטא ר"ל מנחת מי שחייב חטאת ואין ידו מגעת ומנחת סוטה ומנחת חנוך והוא מנחה שהכהן מביא כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהם שיכול להתנדב מהם כמה שירצה מעשרון ולמעלה אפי' כמה עשרונים ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור הבאה מן החלות או הבאה מן הרקיקין וכל המנחות טעונות שמן לוג לכל עשרון ולבונה חוץ ממנחת סוטה ומנחת חוטא מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח ר"ל שלא מן הסולת או חצי עשרון או עשרון ומחצה או בלא שמן ולבונה פטור שלא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל דבר שכמוהו מקריבין ומ"מ דוקא בשבדקנוהו ואמר שאילו היה יודע שדרך המתנדבים בחטים וסולת ועשרון ושמן ולבונה לא היה מתנדב אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המקריבים הרי זה חייב להקריב כדרך הראוי מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סולת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואין בזה חילוק בין שאמר מנחת שעורים לבין שאמר מנחה מן השעורים ואע"פ שגדולי המחברים מפרשים בה וכתבו שמנחת שעורים פטור לגמרי אבל מנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ומפני שמכיון שאמר הרי עלי מנחה נתחייב בשל חטים ותפוס לשון ראשון ומפני שזעירי אמרה כן בפרק המנחות והנסכים ק"ג א' בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים ולדעתם הוא הדין במנחת שעורים מ"מ נראין הדברים שלא נאמר כן אלא לדעת ר' מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוס לשון ראשון אבל לדעת רבנן הכל תלוי בבדיקה וכן נראה עיקר וכן מצאנוה לגדולי המפרשים:

האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים ואם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכוין תחילה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי זו תמורת עולה ואם נתכוין מתחילה לשניהם אין אומרין בזו תפוס לשון ראשון ודבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחילה אף בדבור אחרון:

מה ששאלו בסוגיא זו בחנניה מישאל ועזריה מה ראו להפיל עצמן לתוך כבשן האש ופרשו גדולי הרבנים שהיה להם להשתחוות מטעם וחי בהם וכבר התבאר שבעבודה זרה יהרג ואל יעבור כבר ביארנו כל הענין בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים ר"ל שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע בחכמתו וגורם להעמידה ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים אמר הר"ם פי' מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורי' עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באישתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבוא לידי הרהור ויבעול:

אמר המאירי מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכיפורים מדליק מקום שנהגו שלא להדליק אינו מדליק ופי' בגמ' שכלם לדבר אחד מתכונים והוא למניעת תשמיש המטה שאסורה שהמדליקים מתכונים למניעת זה מצד מה שאמרו ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם לאור הנר וכן את שאין מדליקין אף הם מתכונים שלא היו עניו רואות ויצרו מתגבר על ידם ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי חולים ובכל מקום שאין דרך בעל הבית לשכב שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יום הכפורים שחל להיות בשבת אין הדלקתו תלויה במנהג אלא בכל מקום מדליקין מפני כבוד השבת:

בפרש"י בד"ה ה"ג לא ר"ש סבר כו' ולאו משום תפוס לשון ראשון אלא כו' עכ"ל קושטא הוא דר"י סבר תפוס גם לשון ראשון והיינו כההיא דתמורת עולה תמורת שלמים דאיכא לקיומיה תרוייהו משא"כ הכא כיון דבגמר דבריו נמי אדם נתפס א"א לקיומיה תרווייהו ומבטל דבריו הראשונים כמ"ש התוספות וק"ל:

במתני' ועל גבי החולים פירוש מותר להדליק נר לחולה אע"פ שאין בו סכנה אפי' במקום שלא נהגו להדליק דבמקום חולה לא גזרו:

בגמ' חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות פי' עולא כעס על רבה בר בר חנה משום שהבין עולא שרבה בר בר חנה אמר זה בשם ר' יוחנן דאל"כ מנא ידע ר' אבא זה שאמרו בן משום רבי יוחנן אם לא ששמע מרבה שהיה תלמידו של ר' יוחנן אבל לא רצה לומר לו לרבה בפי' והיינו מים עמוקים עצה וגו' כדלקמן כן משמע מפרש"י:

בגמרא מקולס אין שאין מקולס לא והקשה הב"ח בהלכות פסח סי' תס"ט מאי קושיא דלמא במקולס אסור לאכול אפי' בדיעבד משא"כ באינו מקולס אע"ג דלכתחלה אסור אפ"ה בדיעבד שרי ורוצה להוכיח מזה דלקושטא דמלתא אפילו שאר בשר נמי לרב אסור אפילו בדיעבד וכ"כ בעל מג"א שהיא ראיה שאין עליה תשובה ומשו"ה יש לאסור אף בדיעבד. ולע"ד לא יתכן לומר כן דאכתי הקושיא במ"ע מנ"ל להמקשה לאקשויי בפשיטות כיון דלשון אסור דקאמר רב לא משמע אלא לענין לכתחלה משא"כ לענין דיעבד ודאי טעמא רבה איכא לחלק בין מקולס לשאינו מקולס דבמקולס איכא חששא טפי. ובעיקר קושי' הב"ח נ"ל דלק"מ דמה"ט גופא דלא אסיק המקשה אדעתיה דבמקולס ל"ש אמר ל"ש לא אמר ובשאינו מקולס פי' אין כו' והיינו ע"כ משום דס"ד השתא דעיקר איסורא דמקולס היינו נמי כיון דאורחא דמילתא לומר בשעת עשייה שהוא לצורך פסח א"כ כשאוכל אח"כ במקולס נראה כאוכל קדשים בחוץ א"כ אי ס"ד דלעולם איכא איסורא לומר בשר זה לפסח א"כ אפילו במקולס לא שייך להחמיר ולאסור בדיעבד כיון דלא אמר בשר זה לפסח ועל זה משני הש"ס דבמקולס אע"ג דלא אמר אפ"ה אסור בדיעבד כן נ"ל:

אִיבָּעְיָא לְהוּ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה. ונפקא מינה ללמוד מזה דין דמי שהוא בעל אגרופין אף על פי שראוי לנדותו יכולין להמנע מלנדותו וליכא בזה איסור משום חנופה וכאשר מצינו דהפוסקים למדו מכאן דין זה וכמו שהובא בפ"ע בשם חק יעקב סי' תע"ו יעוין שם.

תָּא שְׁמַע עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי וְכוּ'. נראה לי לאו משום דמצינו דאמר מלתא דרך דרש דייקינן דהוה גברא רבה אלא משום כי מן דרשה זו יצא לימוד לענין דינאי וכמו שכתבו התוספות בשם ר"י ומצינו דהוזכרה דרשה זו בברייתא ודאי הברייתא נקטה דרשה מפני ההלכה היוצאה ממנה.

וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם מקשים וכי הם יש להם דעת לעשות זה בכוונה? והלא הקב"ה הטביע בהם זאת בדרך נס שיכנסו לתוך האש! ונראה לי דהכי קאמר 'מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְכִּבְשַׁן' ולא הרגו עצמן בידם כמו שעשה שאול המלך ע"ה? והשיב דסמכו שיעשה להם הקב"ה נס בעבור מצות קדוש השם, כי 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' עשה להם נס ולא מתו בחום התנור אנחנו לא כל שכן שתגין עלינו מצוה זו ולא נשרף! ולכך לא הרגו עצמן ושוב ראיתי דהרי"ף ז"ל פירש קרוב לזה, ועיין להרב פ"מ מה שכתב על דבריו, ומה שהביא מליקוטי רבינו בצלאל ז"ל יעוין שם. ויש לפרש כך דלעולם אחר שאמר להם יחזקאל הנביא ע"ה שלא יצילם הקב"ה מסרו עצמן לשריפה ממש, אמנם שאלה זו של 'מָה רָאוּ' קאי אעיקרא דמילתא קודם שבאו לשאול מיחזקאל הנביא ע"ה שהיו בטוחים בלבבם שיעשה להם נס דהא אמרי לְנְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג, יז) 'הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב' והשתא לא קשה קושיית הגאון חיד"א בפני עצמו מדברי רבותינו ז"ל ומדברי זוהר הקדוש.

מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה ולכן אף על גב דלא הוה גברא רבא בתורה יש לו דין תלמיד חכם מחמת כן. ונראה טעם נכון שיספיק דבר זה לבדו שראוי להיות נמנעים מלנדותו דאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב:) ' בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא ' וכתב בש"ע בשם מהר"י ן' מיגש ז"ל שכתב על רבו הרי"ף ז"ל שחלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מאותו מרחץ ואחר כך זימן אותו בביתו שישב בביתו עד שיבריא וכיבדו הרבה ואחרי זה ירד אותו האיש מנכסיו עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובות ואמר הרי"ף ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד לו לפי שנהניתי ממנו ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים וכו' יעיין שם. ולכן כאן כיון שהיה תודוס מהנה תלמיד חכם לא יאות לדונו לנדותו, משום 'בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא' ואף על פי דאפשר שאותם החכמים עצמן ששלחו לו כן לא היו נהנים ממנו עם כל זה כל החכמים נחשבים גוף אחד, וכמו שאמר ר"פ 'כל תלמידי חכמים חשיב עלי כגופאי, והאדם קרוב אצל עצמו' (שבת דף קיט.) ולכך פסילנא ליה לדינא וכן נמי כאן. ונראה לי בס"ד בתיבת ' מְלַאי ' ענין נשגב והוא על פי מ"ש בפסוק (שיר השירים ח, ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, אלו תלמידי חכמים שאינם רבים במספר ועם כל זה שָׁדַיִם אלו העשירים המחזיקים בידם אֵין לָהּ דכל הזן את העניים נקרא בשם 'שָׁדַיִם'. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (במדבר יא, כו) ' שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד ' כי דד ימין הוא מן אותיות 'א"ל' דשם אלקים ודד שמאל הוא מן אותיות מ"י דשם אלק י ם וזהו סוד 'אל דד מי דד' יעיין שם. ולכן הכסף של העשיר שהתלמיד חכם נהנה מן הריוח שלו, הוא נחשב 'שָׁדַיִם' ששרשם של השדים הם מן א"ל מ"י אותיות ' מְלַאי ' ולכן אמרו 'מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים'.

כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. יש להקשות מה חידוש יש בזה? כל מצוה זוכה בעבורה לגן עדן התחתון וגן עדן העליון! ונראה לי בס"ד ידוע דכל מצות עשה תיקון שלהם בעשיה והיא נקראת ישיבה של מטה שאין עוד בעולמות העליונים עולם שפל ממנה ועסק התורה הוא עושה תיקון ביצירה שנקראת ישיבה של מעלה בערך העשיה 'וְהַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אף על פי שזה צדקה וחסד אשר תיקון שלהם מגיע בישיבה של מטה שהיא העשיה בלבד, עם כל זה כיון דהנאה זו היא לתלמידי חכמים שהם תיקון שלהם בעסק התורה הוא ביצירה, לכך גם הוא זוכה בעבור זאת לישב בישיבה של מעלה שהיא היצירה. ובאופן אחר, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב 'כִּי צַדִּיק הֳ' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' (תהלים יא, ז) שזוכה לקבל פני שכינה, וגם נרמז בתיבת פָנֵימוֹ 'פני מ"ו' מלוי שם ע"ב שעולה מ"ו. ואיך שיהיה כתיב 'יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' והנה זה המראה של 'פָנֵימוֹ' נרמז אחר אותיות מעלה. כי אחר אותיות מעלה יש אותיות פנמו ואין צורך רמז ליו"ד של פָנֵימוֹ כי החיר"ק תחת הנו"ן יספיק בעד היו"ד כנודע. וידוע שכל אות הוא מושב לאות שקדם אליו אם כן ישיבה של אותיות 'מעלה' המה אותיות 'פנמו' הבאים אחריהם. לזה אמר ' זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה ' רוצה לומר בהארה של פָנֵימוֹ ככתוב 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ'. או יובן בס"ד שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] נקראים 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה' ושלשה חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] הם ישיבה אמצעית ושלשה נה"י 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה' ולכן הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים העוסק בתורה שהיא כהשפעת ג' ראשונות שהם חב"ד זוֹכֶה ל' יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה ' שהיא חב"ד שיהיה נשפע ומקבל הארתו משם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' (בראשית מט, יג), הרי הקדים זבולון ליששכר ומצד יחוסן יששכר קודם זבולון ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו, דכתיב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג, יח) וכן משה רבינו אמר 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' (דברים לג, יח) שהקדים זבולון עד כאן. ולכן אמר כאן זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שיהיה לו קדימה בכמה דברים על התלמיד חכם עצמו. ובזה יובן הכתוב 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ'. ועדיין צריכים להבין תיבת ' כָּל ' דנקיט כאן מאי מרבה? ונראה לי דמרבה בין נותן סחורה לתלמיד חכם בתורת עסקא דפליג הוא עמו בריוח בין נותן כל הריוח לתלמידי חכמים. אי נמי יש שנותן הסחורה לתלמיד חכם שהתלמיד חכם יתעסק בה ויש שהוא מתעסק בשבילו.

עוּלָא הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְאָזִיל יש להקשות למה הוצרך להודיענו דהוה רָכִיב? לימא עוּלָא הֲוָה אָזִיל וַהֲווּ שַׁקְלֵי וכו' ונראה לי ללמדנו שבח רבי אבא ורבה בר בר חנה דעולא הוה רכיב והם היו הולכים רגלי ושוקלים הליכתם עמו כדי לדבר בדברי תורה ולכן אמר הֲוָה רָכִיב חַמְרָא ולא אמר רכיב סתם ללמדך רבותא דהרוכב חמרתא נקבה אפשר לו שיוליך הבהמה בנחת כדי שלא יצטרכו ההולכים ברגליהם לרוץ וכאן הוה רכיב חמור זכר אשר מסתמא עסקיו רעים רץ ומדלג וקשה להולך רגלי שילך עמו ביחד.

וַהֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי רַבִּי אַבָּא מִימִינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. יש להקשות למה הוצרך לפרש דבר זה של הילוך ימין ושמאל? ונראה לי ללמדנו דבר אחר דאמרו בעירובין פרק ה' (עירובין נד:) שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו עיין שם. ובא ללמד כאן דרכוב כמהלך ולכן רבי אבא דהיה גדול טפי הלך מימין ורבה בר בר חנה משמאל ללמדנו שדין זה נוהג גם היכא דהרב רוכב.

הָדַר עוּלָא חָזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת פירוש החזיר פניו על רבה בר בר חנה שהיה מהלך לשמאלו, וראהו בפנים זועפות. ופירש רש"י 'כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן'. וקשה אמאי כעס עליו דודאי הוא שמע כן מן רבי יוחנן עצמו או מן חכם מוחזק ששמע מן רבי יוחנן, ואפילו אם עולא שמע מן רבי יוחנן להפך מה חטא רבה בר בר חנה בזה? וכל שכן אם עולא לא שמע כלום מן רבי יוחנן בדבר זה דאין לו לכעוס על רבה בר בר חנה! ועוד קשה מה דבר עמוק היה כאן שהרגיש בו עולא כדי שקרא עליו רב יוסף (משלי כ, ה) 'מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה'? ונראה לי בס"ד כיון דרבי אבא אמר לעולא אמריתו לשון רבים והיה רבה בר בר חנה לבדו דוקא שם עמהם הבין עולא מזה דרבה בר בר חנה אמר זה משמו שהוא אמר כן משמיה דרבי יוחנן כיון דאמר 'אַמְרִיתוּ' ולא היה שם אלא עולא ורבה בר בר חנה, והוא יודע בעצמו שלא אמר לכן 'חָזָא אֶת רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת' לראות מה יענה על זה? ורבה בר בר חנה הבין כונת עולא והשיב לו אני לא אמרתי בשמך שאמרת כן בשם רבי יוחנן בדבר זה, אלא כך וכך אמרתי ולכן קרי רב יוסף על עולא 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' שברוב חכמתו הבין מדקדוק 'אַמְרִיתוּ' לשון רבים שהיה הדבר באופן דרבה בר בר חנה אמר משמו שהוא אמר כן בשם רבי יוחנן 'וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה' זה רבה בר בר חנה שהבין מה היה בלב עולא והשיב לו דבר כראוי. ונראה לי 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' זה עולא כי ' אִישׁ ' [311] הוא מספר ' בְּרַב עוּלָא ' [311] 'וְאִישׁ תְּבוּנוֹת' זה רבה בר בר חנה כי ' תְּבוּנָה ' עם האותיות תס"ח [468] כמנין ' רבא בר חנה '. [468]