מסכת פסחים דף נ״ב עמוד א׳

ביישוב לא עבידנא מלאכה ביום טוב שני הואיל ונהגו בו איסור לא תשנה לעיניהם את המנהג:

דעדיפא מינה החמורה ממנה:

עבדי ליה עשיתי לו:

מימנו אנגדא דבר בי רב תלמיד שסרח היו נמנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

ולית ליה לר' יהודה כו' דמשמע שיכול לומר לו בן מקום שלא כלו לבן מקום שכלו צא והבא לך אף אתה ממקום שהבאתי ותמצא שלא כלו שם לחיה ואכול מאותן שתביא ואותה שלך שיש לך בבית אסורין וטעמא משום דגדלו כאן ובזה המקום כלו אבל אני הבאתי את שלי ממקום היתר ואין כאן מחלוקת ולית ליה לר' יהודה דאסור משום חומרי מקום שהלך לשם ואפילו אין שם מחלוקת דהא ממקום שאין עושין למקום שעושין דטעמא לאו משום מחלוקת הוא ואסרינן ליה משום חומרי מקום שיצא משם:

הכי גרסינן מילתא אחריתי קאמר או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן חייב לבער ור' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו והא לא כלו:

מילתא אחריתי קאמר תנא קמא:

ושמע שכלו במקומן חייב לבער ואע"ג דאין כאן חומרי מקום שיצא משם שבשעה שיצא עדיין לא היו נוהגין בהן חומרא:

ביישוב לא עבדינן אפילו בצינעא ואפילו דעתו לחזור דלא אפשר למלאכה בצינעא כמו שאר דברים:

ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער תימה לר"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת אפילו לקולא כדאמר לעיל אין בזה מפני שינוי המחלוקת דמימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא הא אי לאו האי טעמא הוה אסור לשנות מפני המחלוקת ומיהו יש לומר אי מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה ועוד אור"י דלא שייך מחלוקת אלא בדבר שתלוי בגוף האדם אבל בפירות לא שייך מחלוקת דאמרינן ממקום שכלו באו:

אביי אמר לעולם כדקתני לדבריו אין חסר כלום מן המשנה דרבי יהודה אדיוקא דמתניתין קאי:

הכובש שלשה כבשים כגון לפת ובצל וקפלוט שאין ביעורן שוה רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון שטעמו אוסר כולם ולא חשיב כמבוער אך לרבי יהושע תימה לר"י איך מותר גוף אותם שכלו ואומר רבינו תם דבתורת כהנים בפרשת בהר סיני פליגי בקראי דתניא מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית וכו' מכאן אמרו חכמים הכובש שלשה כבשים בחבית רבי אליעזר אומר כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן הבית והיינו אוכלין על הראשון דבשמעתין ואם תאמר לר' אליעזר לישתוק קרא מיניה דנפקא לן מולבהמתך וי"ל דסבר ר' אליעזר דאי לאו האי קרא ה"א דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים וה"א דניחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם המותרין ומן השדה משמע ליה מן דבר שמקצת הטעם ממנו בשדה תאכלו אף האיסור שעמו ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ובמגילת סתרים דרבינו נסים פירש דראשון היינו שניתן ראשון בכבוש ואחרון שניתן אחרון בכבוש והכי אמרינן בירושלמי מה טעם דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון הלכך אם כלה מן השדה אותו שכבש ראשון אוסר הכל אבל האחרון אינו נותן טעם בראשון ואם כלה מין האחרון מן השדה אינו אוסר אותם שנכבשו קודם וטעם דרבי יהושע אחרון נותן טעם בראשון פי' אף האחרון כדאמר הכא אף על האחרון וקסבר ר' יהושע דמיד כשכלה אחד מהמינים האחרון או הראשון או האמצעי כולן אסורין דנותן טעם זה בזה ורבי יהודה דמתניתין לחומרא כוותיה ורבן גמליאל סבר כדפרישית דהגוף שכלה אסור והטעם הוי כמבוער:

אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין שני ימים כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד בישוב לא עבידנא במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול מי אמור רבנן בכי הא מילתא במדבר ארץ ישראל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם או לא אמר ליה הכי אמר ר' אמי בישוב אסור במדבר מותר: והא דשמתיה רב יוסף לבר נתן אסיא משום דאתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני דעצרת ואמר ליה אביי ולינגדיה מר אמר ליה רב [יוסף] דעדיפא מינה עבדי ביה כלומר השמתא חמורה מן המלקות דבמערבא מימני אנגדא דבר בי רב פי' מתקבצין אצל הרב ואין מלקין עד שיסכימו בהכאתו ולא מימנו אשמתא למה שלא תהיה שמתא אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא עדיפא היא מן המלקות:

איכא דאמרי נגדיה כו' ואמר דטבא ליה עבדי ליה דכי המלקות קלה היא מן השמתא דגרסי' באלו מגלחין בהאי ענינא דלא מימנו אשמתא דבר בי רב מאי שמתא אמר רב שם מיתה ושמואל אמר (שמיה) [שממה] יהא. אמר רב יוסף שדי שמתא אדנבי דכלבא והיא דידה עבדא ודברים ברורין הן:

כיוצא בו המוליך פירות שביעית כו' ואקשינן ולית ליה לר' יהודה נותנין עליו חומרי מקום וכו' ואמר רב שישא לעולם אית ליה ומלתא אחריתי קאמר במתני' דלא איתמרא בהדיא דמאחר שהורה שהמוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו ממקום שלא כלו למקום שכלו הוצרך עוד לפרש המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו מאותו מקום שהביאם ואתא לאוקמה דרבי יהודה לקולא ונדחה ואפיכנא למתני' ואוקימנא רבי יהודה לחומרא חייב לבער ות"ק לקולא אינו חייב לבער והכין פירושו ת"ק סבר כיון דאייתינהו ממקום שלא כלו למקום שלא כלו נסתלקו פירות אותו מקום שהביאו משם מעליו ואע"ג דכלו התם השתא כיון דלא כלו הכא אין חייב לבער.

ור' יהודה אומר לו צא והבא ממקום שהבאת אותם וכיון שאין שם מי יביא חייב לבער וכאלו הביאם עכשיו ממקום שכלו למקום שלא כלו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם לפיכך חייב לבער: והא דאמר אביי ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירן למקומן שלא כלו ת"ק סבר הרי הן בחזקתן ור' יהודה סבר כיון דעילינהו למקום [שכלו] נאסרו ואתקפתא דרב אשי פשוטין הן.

ואוקמה רב אשי בפלוגתא דהני תנאי דתנן הכובש שלשה כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון פי' אותו הכבוש שכבש מתחלה ור' יהושע אומר אף על האחרון כו' והכי קתני במתני' וכן הכובש שלשה כבשין בחבית אחת ולא כלה הכל אלא אפי' נשאר אחד מהן אינו חייב לבער רבי אליעזר אומר כיון שכלה אחד מהן חייב לבער שאומר לו צא והבא לך אף אתה וכיון שאינו מוצא להביא חייב לבער נמצא ר' יהודה דמחמיר כרבי אליעזר.

שמתיה ר' יוסף כתב הרי"ט ז"ל וכל היכא שכבר נעברה עבירה כגון זו וההיא דסנהדרין דהנהו קבוראי דקברי שכבה ביו"ט שני שייכא שמתא וכן בכל כיוצא בו דעבר אדרבנן אבל במורד במצות עשה דרבנן לא שייכא שמתא אלא מכין אותו מכת מרדות דרבנן עד שתצא נפשו או שיקבל עליו:

וההיא דמועד קטן דאקלע רב המנונא לההוא אתרא ושמע קול שפירא דשיבבה וחזה דהוו עבדי עבידתא ואמר להו רמו הנך אינשי בשמתא היינו משום דהא חזו לשמתא אמאי דלא בטלו מעבידתא עד השתא והכל לפי מה שהוא וכפי השעה ע"כ:

הוזכר בסוגיא זו באחד שבא ביום טוב שני של גליות מבי רב לפומבדיתא והלקוהו אע"פ שאין בו אלא מנהג אבות ואע"פ שביארנו שאין חוץ לתחום בכלל מנהג דוקא בדבר שאפשר שלא יודע כגון מלאכה או כגון אותה שהזכרנו למעלה באכילת הכחל אבל זו כבר נתברר לכל שבא מחוץ לתחום ואע"פ שאמרו מנדין על שני ימים טובים של גליות והנדוי חמור מן המלקות שהרי אמרו במערבא מימנו אניגודא ולא מימנו אשמתא כלומר שכל מי שהיה חייב מלקות לא היו מלקין אותו עד שהיו מתקבצים אצל הרב ונסכמים כל בני הישיבה להלקותו אבל מי שהיה חייב נדוי הואיל ואין נדוי אלא לעבירה חמורה אין חולקין כבוד לרב ומשמתין אותו מיד וא"כ היה לו לנדותו לא נמנע מזה אלא מפני שהיה צורבא מרבנן ורצה להקל בו ולשון אחר הוזכר בו בגמ' לומר שנדוהו וכיונו להחמיר בו כדי למרק את עונו יפה וזה שאמרו שמנדין על דברי סופרים פירושו בדבר שעיקרו מדברי סופרים וכשהוא עוקרו עוקר לגמרי וכמו שאמרוה בנטילת ידים במסכת ברכות ובמסכת מועד קטן בעשיית [מלאכה] בעיר שיש בה מת אבל דבר שעיקר איסורו מן התורה ויש בו חלקים מדברי סופרים ומיקל בהם כגון מה שהוזכר בענין תולש מעציץ שאינו נקוב ובפרק שלוח הקן בענין תולש את גפה שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו או יקבל עליו שלא לעשות וכגון שהיה עומד במרדו וכן ראיתיה לקצת גדולי הדור אלא שאין הדברים מספיקים לכל המקומות שמצינו בהם נדוי:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה אמר הר"ם כבר נתבארו עקרי זה המאמר בפרק תשיעי ממסכת שביעית ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המוליך פירות וכו' והוא שכבר ידעת בדין פירות שביעית שאין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת ממה שבשדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה שבשדה כלה מן הבית כלומר שתבערהו משם לאבדו באיזה דרך שתרצה ר"ל שאם רצה יחלקם לאכלם לאלתר ואם לא מצא אוכלים ישליך לים או ישרוף מפני שאסור לאכלם לאחר הביעור אף לעניים וכל הארצות שיעורם לפי מה שפירות שלהם נמצאות בשדות שלהם וכל שכלו ביהודה ולא כלו בגליל אוכלין בגליל ולא ביהודה שכל הארצות משוערות כל אחת בעצמה ואמרו במשנה זו שהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו אסורות לו מצד חומרי מקום שיצא והמוליכם ממקום שלא כלו למקום שכלו אף הם אסורים לו מתורת מקום שהלך לשם וכן הלכה ור' יהודה אומר יכול לומר צא והבא לי גם אתה כלומר ותמצא שלא כלו אם ממקום שלא כלו למקום שכלו הרי לא כלו ממקום שהבאתים ואם ממקום שכלו למקום שלא כלו הרי לא כלו בכאן ויראה במשנתנו שר' יהודה סובר שאין נותנין לו חומרי מקום שיצא ושהלך אלא שבגמ' פי' דבריו לענין אחר כמו שיתבאר שם ולענין זה מיהא הדבר ברור כדברי חכמים לאיסור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אף המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע אח"כ שכלו במקומו חייב לבער וכן אם כלו כאן אע"פ שלא כלו במקומו אבל אם ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירם למקומם ועדיין לא כלו אינו חייב לבער שלא נקלטו בחומרי מקום שכלו בכניסתם עד שלא יהא יכול להחזירם:

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר"ל שלשה מיני ירק בחומץ וציר כדי להתקיים ואין הזמן שאותן הירקות כלות מן השדה שוה נחלקו בו במשנה בסדר זרעים שר' אליעזר מחמיר ואומר אוכלין עם הראשון ר"ל הממהר להיות כלה מן השדה ומשכלה אחד משלשתם כלם אסורים שכבישתם בכלי אחד עושתן אחד והוא שאמרו בתלמוד המערב הראשון נותן טעם באחרון ור' יהושע מיקל שאפי' כלו השנים מן השדה אוכל משלשתם על סמך אותו שלא כלה שהרי יש ממנו טעם אף בראשון והרי יש כאן טעם היתר ומכשירו והוא שאמרו בתלמוד המערב על דבריו האחרון נותן טעם בראשון ומ"מ אין הלכה כשניהם אלא כרבן גמליאל שאותה שבחבית שכלה מינה יבערנה מן החבית ויאכל האחרות ואין הטעם אוסר או מתיר בכאן ופי' עליה בתלמוד המערב שאם התחיל בה הרי הוא כמבוער כלומר ורשאי להשלים באכילתה:

בד"ה בישוב לא עבדינן אפילו בצנעא ואפילו דעתו לחזור כו' עכ"ל דאי בצנעא ודעתו לחזור שרי הכא כמו אייתרא דכסייה רבה בב"ח מאי קמבעיא ליה במדבר מאי דהא ודאי במדבר בצנעא ודעתו לחזור הוא אך קשה לפירושם דלא אפשר למלאכה בצנעא כו' דמשמע דמש"ה אפילו בדעתו לחזור אסור גבי מלאכה ולעיל מתני' איירי נמי במלאכה ואפ"ה מוקמינן לה דוקא באין דעתו לחזור אבל בדעתו לחזור שרי אפילו גבי מלאכה ויש לחלק דמלאכה דלעיל אינה תליא אלא במקום שנהגו משא"כ מלאכה דהכא דמשום איסורא הוא בב' הימים ודו"ק:

בד"ה הכובש ג' כבשים כו' ור"י דמתניתין לחומרא כוותיה ור"ג כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דרבי יהודה לחומרא כר"א דמחמיר לגבי ר"ג אלא דניחא ליה לפרושי דלא סבירא ליה כר"א דשמותי הוא וכן לפירש"י דרבי יהודה כרבן גמליאל הוא הדין דהוי מצי לפרושי דרבי יהודה כר"א וק"ל:

בתוס' בד"ה בישוב לא עבידנא אפילו בצינעה כו' עס"ה נראה דמה שהוצרכו לפרש כן היינו משום דלקושטא דמילתא הכי משמע להו לדינא דאין לחלק במלאכה בין בצינעה לפרהסיא משום דלא פלוג אלא דלפ"ז יש לדקדק דא"כ לעיל בעיקר מילתא דמתניתין במלאכה בע"פ נמי הוי להו לפרש כן. והנראה בזה דדוקא לענין י"ט שני דמקום שאין עושין היינו משום איסור גמור דספק י"ט משו"ה אין לחלק בין צינעה לפרהסיא משא"כ במלאכה בע"פ אפילו במקום שאין עושין לא הוי אלא מנהגא לבד משום הכי יש לחלק בין צינעה לפרהסיא. כנ"ל. ועיין בזה באריכות בס' פרי חדש בא"ח סימן תצ"ו שהביא דעת החולקים על התוס':

בגמרא פיסקא כיוצא בו המוליך פירות שביעית כו' ולית ליה לר"י הא דתנן נותנין עליו כו' וחומרי מקום שהלך לשם. נראה מבואר דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דאמר ר"א בסמוך לא אמר ר"י אלא לחומרא דהא השתא בעי למימר דודאי לקולא קאמר דאפשר דר"א גופא דגמר מרביה דר"י לחומרא קאמר כמו שפירש"י בסמוך היינו משום הך קושיא גופא דמקשינן הכא ולית ליה לר"א הא דתנן וכיון דע"כ צריך לאוקמי דת"ק ור"י אמלתא אחריתא קאי משו"ה גמיר ר"א מרבי' דהך מילתא אחריתא איפכא תנינא משא"כ השתא לענין פשטא דמילתא לא שייך למתני איפכא. כן נ"ל:

מיהו בעיקר קושיית הגמ' דמקשה בפשיטות ולית ליה לר"י הא דתנן קשיא לי טובא דלמא אה"נ דלית ליה הך מילתא לענין פירות שביעית לא מיבעיא לפי' שני של תוס' בד"ה ממקום שכלו דאומר ר"י דבפירות לא שייך מחלוקת דאמרינן ממקום שכלו באו אם כן אפשר דמה"ט גופא אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שעיקר האיסור תלוי בשינוי מקומות אפי' מעיקר הדין תורה שתלוי הדבר במקום שכלו כדמשמע לקמן גבי ג' ארצות לביעור אלא אפילו לתירוץ ראשון של התוס' דלא נחתו להך סברא אפ"ה קשה מאי מקשה הכא בפשיטות כיון דסברא רבה איכא למימר דבכה"ג אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון ששינוי הדינים מחמת שינוי מקומות הם מעיקר הדין דבכלו ולא כלו תליא מילתא. ועל פירש"י קשיא לי יותר דנראה שהרגיש בזה וכתב דר"י מודה בכה"ג היינו כי היכי דמודה ממקום שאין עושין למקום שעושין דאע"ג דלא שייך טעמא דמחלוקת אפ"ה אסור משום חומרי מקום שיצא משם ולכאורה לא דמי כלל והיינו למאי דפרישית לעיל בסמוך דחומרי מקום שיצא משם בלא"ה אסור משום ואל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל וזה לא שייך בחומרי מקום שהלך לשם ולעולם דשפיר מצינן למימר דר"י מודה דכיון דהכא לא שייך הך טעמא דשינוי מחלוקת לר"י. ולולי פרש"י היה נראה לי דהא דמקשה הש"ס בפשיטות ולית ליה לר"י היינו משום דמסברא פשיטא ליה לתלמודא דיש להחמיר חומרי מקום שהלך לשם אי משום לא תתגודדו כדאיתא בירושלמי או משום לעז וחשד דלאו כ"ע ידעי שהוא ממקום שנהגו היתר ואם כן האי חששא גופא שייך בפירות שביעית דהכא. כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אמר רב אשי בפלוגתא דהני תנאי דתנן הכובש שלשה כבשים כו' ופירש"י דת"ק כרבי יהושע ור"י כר"ג ואדיוקא דת"ק פליג ר"י. ונראה דמה שהוצרך לדחוק בכך ולאוקמי גם כן מלתא דת"ק דלא כהלכתא דהא הלכה כר"ג היינו משום דמשמע ליה לרש"י דהא דאמר ר"א לעיל ולא אמר ר"י אלא לחומרא היינו לכולהו אוקימתא דשמעתין דליכא מאן דפליג עליה דר"א בהא אלא דאכתי קשיא אדר"א גופא דאע"ג דהכי גמיר ליה מרביה אכתי ארבי' דר"א גופא נמי קשה דטפי הו"ל לפרש כולה מתניתין כפשטיה דת"ק לחומרא כדקתני חייב לבער והיינו כר"ג דהלכתא כוותיה ור"י לקולא כר' יהושע ובשלמא בהנך אוקימתא דרב שישא ואביי דלעיל שפיר מצינן למימר דרבי' דר"א ע"כ בפירוש שמיע ליה שיש תוספת בל' המשנה במילתא אחריתי או ממקום שלא כלו כו' ומסיים אינו חייב לבער וא"כ ת"ק לקולא ור"י לחומרא משא"כ באוקימתא דרב אשי ורבינא דהכא דמשמע דלא באו להוסיף בל' המשנה וכדמשמע בל' רש"י אם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקייהו למימר דר"י אדיוקא פליג ולאוקמי נמי מלתא דת"ק דלא כהלכתא ובר מן דין קשיא לי טובא אאוקימתא דרב אשי ורבינא שאין להם שום רמז במשנה ומאי איריא דקתני הך מילתא במוליך פירות ממקום למקום כיון דלא שייך הך פלוגתא בענין זה כלל ואמאי לא פליגי ת"ק ור"י בהדיא בהך מילתא דהכובש ג' כבשים אפילו במקום א' בלא הולכה ממקום למקום וכן באוקימתא דרבינא ועוד מאי כיוצא בו דקאמר דמשמע דדומיא דבבא דרישא דלעיל איירי מה שתלוי בשינוי המקומות מפני המחלוקת. ולולי פרש"י היה נ"ל דהא דקאמר רב אשי ורבינא בפלוגתא דהנך תנאי לא באו למימר דפליגי בהך מלתא גופא אף במקום אחד דאפשר דבכה"ג ת"ק גופא מודה דחייב לבער לחומרא כיון דהכי הלכתא אלא דבמוליך פירות שביעית ממקום למקום דוקא פליגי בהך גוונא דלת"ק במוליך פירות שביעית ממקום למקום ע"י כבישת ג' כבשים נמי חייב לבער כל שכלה אותו מין והיינו כר"ג ואפילו בכה"ג נמי סבר דצריך לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם משא"כ ר"י דאמר צא והבא אף אתה היינו לקולא דנהי דבג' כבשים במקום א' סבר כר"ג אפ"ה כיון שבמקום שהלך לשם כבר כלו כל המינים א"כ אין כאן שינוי מחלוקת כ"כ כיון שבאותו מקום גופא כבר כלו קצתן לרב אשי כדאית ליה ולרבינא כדאית ליה כך נ"ל אם נאמר דרב אשי ורבינא לית להו הא דר"א דלעיל אלא דאפי' אם נאמר דלדידהו נמי אית להו הא דר"א דר"י לחומרא אפ"ה א"ש טפי כמו שפירשתי לולי דרש"י לא פי' כן. ומכ"ש דא"ש טפי למאי שאבאר בסמוך בלשון התוס' דבלא"ה נראה לומר דכל הנך שיעורי דזמני הביעור בין בהאי דשלשה כבשים ובין השיצין והכיפין וכן הך דשלש ארצות לביעור כולהו לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דרבנן וכן נ"ל מלשון הרמב"ם ז"ל ממה שכתב במנין המצות וכן בתחלת הלכות שמיטה דנחית למנינא כל מ"ע וכל מצות ל"ת בפרטיות וענין הביעור השמיט מלמנותה מצוה מיוחדת וא"כ ע"כ היינו משום דסובר שכל ענין הביעור אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן (אף על גב שהחמיר במצות ביעור דבעי שריפה או להשליכו לים המלח אפ"ה איכא למימר דאינו אלא מדרבנן) ואף שכל זה נ"ל נכון וברור אעפ"כ לא מלאני לבי לפרש כן לבא בדבר החדש עד שהעיר ה' את עיני ומצאתי וראיתי בפי' החומש להרמב"ן ז"ל שכתב כן בפירוש דכל המשניות והברייתות בענין זמן הביעור ומשנה דהכובש ג' כבשין ומשנה דג' ארצות לביעור כולהו אסמכתא בעלמא נינהו ומסיים בה אולי אפילו הביעור כולו אינו אלא מד"ס ונראה בכוונתו דאפילו את"ל שעיקר הביעור הוא מה"ת היינו כשכלו לגמרי כל מיני פירות ותבואות מן השדה בזמנים מיוחדים כדאיתא לקמן דהיינו בענבים עד הפסח וזיתים עד עצרת כו' ונתתי שבח לאל יתברך שכוונתי לדעת הגדול כמותו ולקמן אבאר עוד בזה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה הכובש ג' כבשין כו' אומר ר"ת דבת"כ בפ' בהר פליגי בקראי כו' ובמגלת סתרים דרבינו ניסים פי' כו' והכי אמרינן בירושלמי כו' עס"ה. ונראה דלפי' רבינו ניסים שהוא ע"פ הירושלמי לא תקשי הך ברייתא דת"כ שהביא ר"ת דשפיר מצינן לפרש לשון הברייתא דהא דילפינן מקרא דכל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית היינו דאין איסור הביעור אלא לאחר שכלו כל המינים לגמרי מן השדה וכדפרישית בסמוך בשיטת הרמב"ן ז"ל דאפשר דאפילו בכה"ג אינו אלא אסמכתא בעלמא ואם כן סיפא דברייתא דמסיים מכאן אמרו חכמים הכובש ג' כבשים כו' ומייתי פלוגתא דר"א ורבי יהושע ור"ג ור"ש דאמר כל מיני ירק אחד הן לביעור היינו דבמידי דרבנן פליגי אי מחמרינן בו כמו בשאר איסורין או אזלינן לקולא כיון שעיקר ענין הביעור אין לו עיקר מן התורה בזמנים הללו משא"כ לפי' ר"ת שהביאו התוספות ליישב תמיהת ר"י א"כ משמע להדיא דמאן דמיקל היינו מן התורה מדרשא דקרא וא"כ היאך מיישב ר"ת שיטת הירושלמי דמשמע דלית ליה הך דרשא וכיון דלא אשכחן בתלמודא דידן דפליג אירושלמי א"כ ליתא לפי' ר"ת וצ"ע ליישב וע' מ"ש רבינו שמשון בזה בפי' המשניות בפ"ט דשביעית ודו"ק: