דף ביאור
מסכת פסחים דף מ״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת פסחים דף מ״ט עמוד א׳
מסכת פסחים דף מ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־580 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
מתני' מבערין את הכל בין חולין בין תרומה חוץ מכדי אכילתו לשבת אבל כל מה שעתיד לבער יבער:
תרומה מלפני השבת שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים ולהשהותה אי אפשר אבל חולין אין צריך לבער אלא בזמנו שיכול למצוא להן אוכלים הרבה:
גמ' שבת נשתהה שם שבת אחת:
מתני' ההולך בארבעה עשר:
אם יכול שיש שהות ביום:
להציל מן הנכרים את ישראל הנרדפין:
יבטל בלבו ולא יחזור ואפי' יש שהות דמדאוריי' סגי ליה בביטול בעלמא:
לשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר שם לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך מחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו:
ועוד 26 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Pesachim 49a · Sefaria
תוספות
לשבות שביתת הרשות פ"ה שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם ולילך ד' אלפים לדבר הרשות וקשה א"כ תיקשי למ"ד בפ' בכל מערבין (ערובין לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ונר' לר"י דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו:
אם עבר צופים פי' בקונט' שם כפר וקשה לר"י א"כ ה"ל למימר וכמדתו לכל רוח כדתניא בפ' מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג:) איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואור"י דבתוספתא דמכילתין מפרש בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותו משם:
ושורפו לפני הבירה פ"ה כדאמר פ' כל שעה (פסחים דף כד.) בקודש באש ישרף במקום אכילתו שריפתו וקשה לר"י אי דאורייתא הוא מה לי עבר צופים ומ"ל לא עבר צופים וי"ל דמן התורה יכול לשורפה בכ"מ שירצה דבפרק כל שעה (ג"ז שם) לא מרבינן אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו קדשי קדשים:
לפני הבירה בזבחים בפ' טבול יום (זבחים דף קד:) פליגי מאי בירה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ובירה שמו ר"ל אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי:
וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה אומר ריב"א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית ליה תקנה בביטול החמירו בכזית אבל חמץ אית ליה תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה:
תניא א"ר יהודה תימה אמאי לא מייתי תניא נמי הכי מהך דהכא לרב חסדא:
אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי שמע שלא היה כהן והא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו היה לוקח כדאמרינן בפ' הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו והא דאמר בפרק ערבי פסחים (לקמן פסחים קיג.) א"ל רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא [וגברא] רבא אנא לא בשביל שהיה כהן אלא שכך היה שמו:
Tosafot on Pesachim 49a · Sefaria
רבנו חננאל
תניא ר' אלעזר ברבי צדוק אומר פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת כו' מתני' ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר כו' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והכא קתני במתני' יבטל בלבו מכלל שאין מחייבין אותו לחזור ושנינ' מתני' ר' יוסי היא דסבר סעודת אירוסין מצוה וביעור חמץ נמי מצוה מיהו ביעור חמץ אפשר לקיימה בביטול חמץ וישלים סעודת אירוסין שנמצא מקיים שתיהן. וברייתא ר' יהודה דסבר סעודת אירוסין רשות כגון שביתת הרשות ולדברי הכל חייב לחזור מיד דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה אפי' ר' יהודה מודה דמצוה אפי' תימא מתני' ר' יהודה ובסעודה ראשונה שהיא מצוה ברייתא בסעודה שניה שהיא רשות:
תניא אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד אמר ר' יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות: ירושלמי לשבות שביתת הרשות לשבות אצל ר' או מי שהוא גדול ממנו אמר ר' יוסי בר בון גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת מילה ושחיטת פסח: תניא א"ר אלעזר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א"ר יוחנן כגון בת כהן [לישראל] או בת תלמיד חכם אצל עם הארץ לפי שאין זיווגן עולה יפה כדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע.
אמר רב כהנא אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי ומעשה דרב כהנא מפורש בהגוזל בתרא כי שמטיה לקועיה לההוא גברא וערק לארץ ישראל: אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנא' אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים:
ת"ר תלמיד חכם המרבה סעודתו בכ"מ לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם גוזליו ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות [באות] עליו ודבריו אין נשמעין ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות וקרו לו בר מיחם תנורא ובר מרקיד בי כובא ובר מלחך פנכי ובר מך רבעי:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 49a · Sefaria
ריטב"א
מתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו' כבר כתבתי פ"ק דהלכה כר' אליעזר בר' צדוק (נ"ל דצ"ל ר' אליעזר איש ברתותא, המעתיק) שאמר תרומה על פני (נ"ל דצ"ל מלפני, המעתיק) השבת וחולין בזמנן:
Ritva on Pesachim 49a · Sefaria
מאירי
המשנה הששית ויתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערים את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר' אליעזר בר' צדוק אומר התרומה מלפני השבת וחולין בזמנן אמר הר"ם והלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:
אמר המאירי ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בזמנם ר' אלעזר בר' צדוק אומר חולין בזמנן והלכה כר' אלעזר בר' צדוק וכבר ביארנוה בכדי צרכה בפרק ראשון ואף היא לא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השביעית והכונה בה גם כן בענין החלק השלישי והוא שאמר ההולך לשחוט את הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הנהר מיד הדליקה מיד המפלת יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה עד כמה הן חוזרין ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומ' זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה אמר הר"ם ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפירוש רחב בראש מסכת טהרות כך לא יחזור אלא על כביצה ור' יהודה כמו שהאוכל מבשר קדש ומן החמץ כזית לוקה כך יחזור אפי' על כזית ונתנו חכמים מדרגה בין בשר קדש ובין החמץ לפי שהוא חולין והלכה כחכמים:
אמר המאירי ההולך בארבעה עשר לשחוט את פסחו ולמול את בנו יש מפרשים ולמול דוקא ר"ל שהולך לעשות מילה ופסח ואין יכול לאחר זמן המילה מפני שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלאכול פסחו ולמדנו מדבריהם שאם היה הולך למול את בנו לבד אין הדין כן הואיל ואפשר לו לאחרה ומ"מ אנו מפרשים בה לשחוט את פסחו או למול את בנו שמ"מ הולך הוא לדבר מצוה וכל שהמצוה מוטלת עליו אין אומרין לו לאחרה שהרי אף סעודת אירוסין יכול היה לאחרה וכן עיקר ובשאלתות שאלו אי משום מילה לחוד תיפוק לי' משום פסח שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו ופירשוה בזמן הזה או אף בזמן הפסח וכגון שהיו עיניו של תינוק כואבות שלא היה ראוי למולו ושחט את פסחו ונתרפא והוא בא למולו כדי לקיים מצות מילה בזמנה וזה שתפשה בכאב העינים ולא בחולי אחר מפני שכאב העינים כל שעבר הכאב אין צריך עוד להשהותו:
ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שהיה מנהגם בשעה שהחתן הולך לקדש את הארוסה עושין לו סעודה בבית חמיו ואח"כ לזמן אחר חוזר לו שם עם סבלונות ועושין לו סעודה אחרת ופי' בגמ' שאף סעודה זו השניה בכלל אלו השנויות במשנתנו שכל שהוא נעשה לחיבת אירוסין מצוה היא והוא שאמרו בתלמוד המערב בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברים שיש בהם כרת פסח ומילה:
ואמר שאם היה עושה אחת מכל אלו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו יעשה שכל שיכול לקיים את שתיהן יש לו להשתדל בכך [ואם לאו] הואיל וביעור חמץ דרבנן אע"פ שקצת מצות אלו דרבנן יבטל בלבו וילך למצותו ואינו מעביר עליהם וקודם איסורו הוא שאם לאחר איסורו הרי אינו ברשותו לבטלו ואינו יכול לשחוט את הפסח וחמץ קיים ועל כל פנים צריך לחזור וממה שאמר ונזכר שיש לו חמץ ולא אמר ונזכר שלא בדק משמע שאין מחמירין עליו כל כך אלא כשיודע כן בודאי הא כל שבספק אף במקום שהות אין מחייבין אותו לחזור:
היה הולך להציל מן הגויים שהיו רודפים אחר אחד או אחר רבים אם על עסקי ממון אם על עסקי נפשות או מן הנהר או מן הדליקה אפילו היה לו שהות לחזור לביתו ולילך שם לא יחזור אלא יבטל בלבו וילך להציל שאין משהין על הסכנות ואפילו עברה שעת ביטול יעבור בבל יראה ולא יחזור שכל אלו חשש נפשות יש ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
לשבות שביתת הרשות ר"ל שהיה הולך לערב עירובי תחומין כדי לילך למחר ארבעת אלפים אמה לאותו צד ולא היה מכוין בהליכה זו לשום מצוה יחזור מיד ויבער הא אם כונתו למצוה כגון לילך לבית המדרש או לבית האבל או לבית חתנים או להקביל פני רבו או פני חכם הרי זה כדין שאר המצות הנזכרות למעלה ואם אין לו שהות יבטל בלבו וזו לא נשנית כהלכה שהרי לענין פסק לא הוצרכה שהרי אין מערבין עירובין תחומין אלא לדבר מצוה ואם עירב לדבר הרשות אינו עירוב ואע"פ שבקצת ספרי גדולי המחברים נמצא שאם עירב הוי עירוב כבר נתברר שטעות סופר היה ומ"מ בתוספות פירשוה בשיש שם סרך מצוה כגון לשמוח בפסח בבית אוהביו וקרוביו ודברים רחוקים הם:
ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Pesachim 49a · Sefaria
מהר"ם
בתוס' ד"ה לשבות שביתת ונ"ל דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח ר"ל שיש בו מצוה קצת אבל נקרא רשות כנגד שחיטת פסח וכיוצא בו ועיין באשר"י ובהר"ן:
מקום שנהגו פרק רביעי :
Maharam on Pesachim 49a · Sefaria
פני יהושע
במשנה י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר"א וחכמים אומרים בזמנו וכתב בעל המאור דר"מ לטעמיה דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכיון דאי אפשר לשורפו בשבת משו"ה מבערין מלפני שבת ושורפו כמצותו וחכמים לטעמייהו דהשבתתו בכל דבר משו"ה מבערין בזמנו בשבת עכ"ל ע"ש ולע"ד לשיטת הפוסקים והמפרשים לא משמע כן לא מבעיא לשיטת התוס' דלעיל בכמה דוכתי דעיקר פלוגתא דר"י ורבנן היינו דוקא לאחר זמן איסורא א"כ לא שייך לומר כן אלא אפילו לשיטת רש"י שמפרש לעיל בכמה דוכתי להיפך אפ"ה נראה דר"י גופא לא קאמר אלא כשמבער בע"פ ממש שחל בחול משא"כ כשחל בשבת דאי אפשר לשורפו ר"י גופא מודה דמשביתו בכל דבר שיכול לבער כדאשכחן במוצא חמץ בי"ט עצמו שכופה עליו כלי אם אין יכול לבערו בע"א כמ"ש כל הפוסקים אפילו אותן שסוברים כר"י. וא"כ לפ"ז לא שייך פלוגתא דמתניתין דר"מ וחכמים בהאי טעמא שכתב בעל המאור ז"ל. ונקטינן מיהו דשיטת בעל המאור בפלוגתא דר"י וחכמים בשעת ביעורו או שלא בשעת ביעורו היינו כפרש"י וכמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתי ודו"ק:
שם ר"א ב"ר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דקי"ל כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא דלעיל בפ"ק דף י"ד שכן הלכה כמותו וכבר האריך הר"ן ז"ל בפ"ק בישוב שיטת הרי"ף והב"י בא"ח סימן תמ"ד תמה על לשון הר"ן שכתב דעיקר כוונת הרי"ף היינו לענין תרומה ואין דרך הרי"ף להביא בפסקיו דבר שאין נוהג בזמן הזה ע"ש באריכות ולע"ד לא ידענא מאי קשיא ליה להב"י דודאי נפקא מיניה בזמן הזה לענין חלה שכתב הרי"ף ז"ל לעיל אמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה דבחלת ח"ל האידנא יהבינן לכהן קטן וא"כ שפיר איצטריך לאשמעינן דבע"פ שחל להיות בשבת ואשתייר חלה מע"ש דליכא כהן קטן צריך לבער בע"ש ולא אמרינן שימתין מלבערו שמא ימצא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואם לא ימצא יוכל לבערו למחר להשליכו לאיבוד משו"ה כתב הרי"ף דאפ"ה צריך לבער מע"ש והיינו כר"א ב"ר צדוק דקאי כר"א איש ברתותא כנ"ל ועיין בק"א:
Penei Yehoshua on Pesachim 49a · Sefaria
בן יהוידע
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אוֹ קוֹבְרָהּ, אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאַתּוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת. דע כי דברים קשים אלה דנקיט במתניתא ורב חסדא לא נאמרו אלא על זמן התנאים ואמוראים שהיה להם כהנים מיוחסים ועמי ארצות שהיו בזמנם היו רעים וחטאים כאשר דברו עליהם לקמן, אך בזמן הזה אין כהני יחוס אלא כולם כהני חזקה דאין להם מעלה ככהני יחוס וגם לא ימצא בזמן הזה עמי ארצות כאותם עמי ארצות שהיו בזמנם, ולכך כאשר יזדווגו בת כהן לישראל או בת תלמיד חכם לעם הארץ לא יתקיימו בהם דברים קשים אלו דאמר רב חסדא וגם מה שאמרו במתניתא, ועם כל זה טוב להזהר בזה.
כָּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהֻנָּה מְעַשַּׁרְתּוֹ נראה לי בס"ד התורה נקנית במ"ח מעלות וכהונה בכ"ד כדאיתא בברייתא דאבות (משנה אבות פרק ו) וסך הכל ע"ב [48+48=72] כמנין 'חֶסֶד' [72] וכמנין 'כָּל הַטּוֹב' [72] ולכן בצירוף זכות שניהם מתעשר ואז יתקיים בו (דברים כו, יא) 'וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב'.
רַב אִידִי בַּר אַבִּין נָסִיב כָּהַנְתָּא, וַהֲווּ לֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכֵי, רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. יש להקשות למאי הוצרך לומר בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי כיון דביה משתעי ואמר דהוו ליה? ונראה לי בס"ד ללמדך שיצאו חכמים גדולים שדומין לאביהם רב אידי שהיה גדול בחכמה ויראה! וזכה לשנים, אחד מצד זכות התורה של הבעל ואחד מצד זכות הכהונה של האשה.
כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם, לְסוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ פירוש כיון שלמד להיות זולל וסובא בבשר ויין מרובה שצריך לו הוצאות הרבה לפעמים אין לו מעות ויהיה מוכרח להחריב ביתו לסתור דלתות וחלונות למכרם כדי למצוא מעות לקנות בהם וגם מכירה של מטלטלין וכלים של הבית נקרא חורבן הבית. ומה שאמרו ' וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו ' פירוש מאחר שצריך לו מעות הרבה בעבור המותרות מוציא המעות בעבורם ואינו מביא פרנסה לאשתו ובניו ונמצאת אשתו כאלו היא אלמנה שאין לה בעל החייב במזונותיה, וכן גוזליו שהם הקטנים דחייב בפרנסתם כאילו הם יתומים שאין להם אב לפרנסם. וקרי להן גּוֹזָלָיו לשון גזל שהוא גוזל אותם בזה שהוא מוציא המעות למותרות ולהם לא יביא אפילו חתיכת לחם! וגם ממילא שׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ כי לבו טרוד בענין ההוצאה שרבה על צוארו ומוכרח לעזוב תלמודו, וגם מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו שאם יהיה ריב בין שני אנשים עשירים זה יחשוד אותו שהוא מלמד טענות לבעל דין שכנגדו ומחרחר ריב ואותו שכנגדו גם כן חושדו בכך מאחר שהוא נכנס אצל זה ואצל זה לאכול ולשתות יבא לידי חשדות כאלה ואז מַחֲלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו מבעלי הריב.
אָמַר אַבַּיֵּי קָרוּ לֵיהּ: "בַּר מֵיחַם תַּנּוּרֵי". נראה לי כל אחד מן החכמים נקיט לשון בני אדם הרגיל ומצוי בעירו ובזמנו, והביא הש"ס דברי כולם. והא דאמר מַּרְבֶּה סְעוּדָתוֹ בְּכָל מָקוֹם הכוונה שהולך ביום אחד לכמה סעודות שנכנס לבית אחד וכאשר גמרו הולך לבית שני ושותה שם וגם אלו כשגומרין הולך לבית אחר.
לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם כלומר אף על פי דסתם תלמיד חכם אין לו מעות להוציא נדוניא חשובה לבתו ולכן מוכרח שהבעל יעשה לה תכשיטין ולבושין יִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ ויקחנה ויעשה לה מכיסו. וכן בהשאת בתו לתלמיד חכם דמסתמא אין לו מעות וצריך אביה להרבות לו בנדונייא כדי שיהיו המעות אחר כך עזר לפרנסתם. ואומרו 'לְעוֹלָם' כלומר אפילו בזווג שני שהוא לפי מעשיו ישתדל בכך. או הכוונה אפילו אם נמצא לו אשה מקרוביו דראוי ליקחנה כפי נימוס העולם עם כל זה ישתדל לישא בַּת תַּלְמִיד חָכָם.
מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל פירוש יש ענבים עושים יין שמראהו אדום הרבה ויש עושים יין שמראהו נוטה ללובן וכשמתערבים זה עם זה יהיה המראה נאה. ויש ענבים שעושין יין מתוק הרבה ואינו מתקבל כל כך מחמת רוב המתיקות ויש ענבים עושין יין מר הרבה וכאשר יתערבו זה עם זה יהיה מתקבל על האדם. אך תערובת עִנְבֵי הַגֶּפֶן עם עִנְבֵי הַסְּנֶה אינו מתקבל כי עִנְבֵי הַסְּנֶה עושין משקה חמוץ הרבה והרי זה מקלקל גם יין של עִנְבֵי הַגֶּפֶן בתערובתם עמו וגם המראה יהיה מכוער.
Ben Yehoyada on Pesachim 49a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף מ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־580 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 130 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת —…״
- קטע 235 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר:…״
- קטע 333 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים,…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ…״
- קטע 625 מילים
נפתחת ב״וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:…״
- קטע 714 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַהוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית…״
- קטע 824 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא —…״
- קטע 929 מילים
נפתחת ב״וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה,…״
- קטע 1022 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי…״
- קטע 1116 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ…״
- קטע 1225 מילים
נפתחת ב״כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן בַּת…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹ ״אַלְמָנָה״,…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר…״
- קטע 1517 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא, חֲלַשׁ. אָמַר: לָא…״
- קטע 1630 מילים
נפתחת ב״רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא, נְפַקוּ…״
- קטע 1719 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא,…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת…״
- קטע 1947 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ…״
- קטע 2027 מילים
נפתחת ב״מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר…״
- קטע 2136 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה…״
- קטע 2237 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה…״
חכמים הנזכרים בדף
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת פסחים דף מ״ט עמוד א׳ · קטע 17 — “אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא גְּלַאי.…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת פסחים דף מ״ט עמוד א׳ · קטע 20 — “מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי.…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- רב חסדא הכהן · אמוראים · דור שלישי לאמוראים
דור שלישי לאמוראים, רב הונא רבו המובהק ואמר עליו: חסדא שמך וחסודים ונאים דבריך.
המקור המדויק: פסחים מט ע"א
כל 14 המקורות שהערך מצטט - רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
המקור המדויק: פסחים מט ע"א
כל 5 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה — מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחוּלִּין — בִּזְמַנָּן.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת שָׁבַת אַבָּא בְּיַבְנֶה, וְחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וּבָא זוּנִין מְמוּנֶּה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר: הִגִּיעַ עֵת לְבַעֵר אֶת הֶחָמֵץ, וְהָלַכְתִּי אַחַר אַבָּא וּבִיעַרְנוּ אֶת הֶחָמֵץ.
מַתְנִי׳ הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ — יַחְזוֹר וִיבַעֵר, וְאִם לָאו — מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ.
לְהַצִּיל מִן הַגּוֹיִם, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵיקָה, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת — יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת — יַחְזוֹר מִיָּד.
וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים — שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו — חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְבֵיצָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קֹדֶשׁ — בִּכְזַיִת, וְחָמֵץ — בִּכְבֵיצָה.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַהוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְלִשְׁבּוֹת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת — יַחְזוֹר מִיָּד!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: סְעוּדַת אֵירוּסִין רְשׁוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה.
וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה, אֲבָל בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מִצְוָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא הָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה, הָא — בִּסְעוּדָה שְׁנִיָּה.
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא סְעוּדַת אֵירוּסִין, אֲבָל לֹא סִבְלוֹנוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי שָׁמַעְתִּי סְעוּדַת אֵירוּסִין וְסִבְלוֹנוֹת.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה — אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה.
כְּגוֹן מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת תַּלְמִיד חָכָם לְעַם הָאָרֶץ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל — אֵין זִוּוּגָן עוֹלֶה יָפֶה.
מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אוֹ ״אַלְמָנָה״, אוֹ ״גְּרוּשָׁה״, אוֹ ״זֶרַע אֵין לָהּ״. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבַרְתּוֹ, אוֹ מְבִיאָתוֹ לִידֵי עֲנִיּוּת.
אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יִדְבַּק בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁתּוֹרָה וּכְהוּנָּה מַעֲשַׁרְתָּן. לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּתַלְמִיד חָכָם, הָא — בְּעַם הָאָרֶץ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נְסֵיב כָּהֵנְתָּא, חֲלַשׁ. אָמַר: לָא נִיחָא לֵיהּ לְאַהֲרֹן דְּאֶדְבַּק בְּזַרְעֵיהּ, דְּהָוֵי לֵיהּ חַתְנָא כִּי אֲנָא.
רַב אִידִי בַּר אָבִין נָסֵיב כָּהֵנְתָּא, נְפַקוּ מִינֵּיהּ תְּרֵי בְּנֵי סְמִיכִי: רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי. אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא אִיעַתַּרִי.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: אִי לָא נָסֵיבְנָא כָּהֵנְתָּא, לָא גְּלַאי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לִמְקוֹם תּוֹרָה גְּלֵית! לָא גְלַאי כִּדְגָלֵי אִינָשֵׁי.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת הָרְשׁוּת לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק״, וּכְתִיב: ״לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים״.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם הַמַּרְבֶּה סְעוּדָּתוֹ בְּכׇל מָקוֹם, סוֹף מַחֲרִיב אֶת בֵּיתוֹ, וּמְאַלְמֵן אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמְיַיתֵּם אֶת גּוֹזָלָיו, וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ מִמֶּנּוּ, וּמַחְלוֹקוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם וְשֵׁם רַבּוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וְגוֹרֵם שֵׁם רַע לוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת.
מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: קָרוּ לֵיהּ בַּר מַחֵים תַּנּוּרֵי. רָבָא אָמַר: בַּר מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי. רַב פָּפָּא אָמַר: בַּר מְלַחֵיךְ פִּינְכֵי. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: בַּר מַךְ רָבַע.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — מוּבְטָח לוֹ שֶׁבָּנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְאַל יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה — בָּנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה, דָּבָר כָּעוּר