מסכת פסחים דף קי״ג עמוד ב׳

תני תנא להך מתניתא שלשה מכריז הקב"ה עליהן לשבח בכל יום:

מותר לשנוא אותו הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד מותר לשנאתו:

אין הדעת סובלתן אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן:

בכלדיים בעלי אוב:

היושבת על דם אף על פי שפסק המעין שלא ראתה:

עונה יום ולילה צריכין להמתין:

שראה בו דבר ערוה ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כ״ז:י״ט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר:

שלשה חייהן אינם חיים הרתחנין כו' תימה דבפרק המביא (ביצה דף לב.) תניא ג' חייהן אינם חיים המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שייסורין מושלין בגופו ואמאי לא מני לכולהו הכא ויש לומר דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדת האדם משום דלעיל נמי איירי דדמי להנך שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס:

ואין לו בנים נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה והא דאמרי' (שבת דף מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע היינו כדמפרש שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ובשעת ק"ש כדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה בקל יכול ליזהר:

ואין מיסב בסעודת מצוה היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם:

צריך לנהוג בו כבוד בשלא למד ממנו דבלמד ממנו אמרינן (אבות פ"ו) בדוד (עשאו) [קראו רבו אלופו אע"פ שלא למד אלא שני דברים מאחיתופל:

שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחת בפה ואחת בלב והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה יחידי ומעיד לו כי הא דטוביא חטא אתיא זיגוד ואסהיד עליה ונתחייב מלקות כו'. שלשה חייהם אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת אמר רב יוסף כולהו איתנהו בי.

ארבעה אין הדעת סובלתן דל גאה ועשיר מכחש וזקן מנאף פרנס המתגאה על הצבור בחנם ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ומחזירה.

חמשה דברים צוה כנען את בניו אהבו זה את זה אהבו הגזל והזמה ושנאו אדוניכם ואל תדברו אמת: ת"ר שמונה הן כמנודין לשמים מי שאין לו אשה ומי שיש לו אשה ואין לו בנים ואינו נושא אשה אחרת ומי שיש לו בן ואינו מגדלו לתלמוד תורה ומי שאינו לובש תפילין ומי שאין לו ציצית בטליתו ומי שאין לו מזוזה בביתו והמהלך יחף ויש אומרי' אף מי שאינו יושב בחבורת מצוה כגון קידוש וכיוצא בו.

מנין שאין שואלים לכלדים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך.

מנין ליודע בחברו שגדול ממנו אפי' בדבר אחד שצריך לנהוג בו כבוד שנאמר כל קבל די רוח יתירא ביה.

והיושבת על דם טהור פי' צריך להמנע בתשלו' ימי טהרה מלשמש מטתו שכל דם שרואה אחרי מלאת שלשה ושלושים יום לזכר ששה וששים יום לנקבה דם נדה הוא כך צריך להתרחק ממנה וכמה רבא אמר עונה וכמה היא עונה או יום או לילה:

הוא יוסף איש הוצל וכו' יצחק בר אחא דשמעתא יצחק חקולא יצחק בן אלעזר יצחק בן טבלא יצחק נפחא אלו כולן בעלי אגדות ומתנייתא ונזכר שמם פעם כך ופעם כך אבל כשמדברין מפיו שמועה מזכירין שמו רבי יצחק בר אחא וסימנך שמעוני אחי ועמי הנזכר בן אחא הוא בעל השמועה:

שלשה הקב"ה אוהבם שאינו כועס ושאינו משתכר ושאינו עומד על מדותיו:

שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחת בפה ואחת בלב והיודע עדות לחברו ואינו מעיד והרואה דבר ערוה בחברו יחידי ומעיד בו שהרי לא עלתה בידו אלא הוצאת שם רע עליו ומ"מ אע"פ שאין ראוי לו להעיד מותר לשנאתו ולהשניאו למי שסומך על דבריו ומאמין בו והוא שאמרו כי תראה חמור שונאך שונא מאן אילימא גוי התניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי על הדרך שביארנו במקומו בשני של מציעא אלא שונא ישראל היכי דמי אי דלא עבד איסורא מי שרי למשנייה אי דעבד איסורא כולי עלמא שנו ליה אלא כי האי גונא דחזא ביה דבר ערוה:

ארבעה אין הדעת סובלתן דל וגאה ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס המתגאה על הצבור בחנם:

כבר ביארנו שלא הותרה הרצועה בלחשים אלא בדברים המוניים שאין בהם סרך עבודה זרה אבל כל שיש סרך עבודה זרה איסור חמור הוא והוא שאמרו אין שואלין בכלדיים ובכלל אלו כל המצדדין להגיד תעלומות הן מצד הכוכבים ומשפטיהם הן מצד כשוף כאוב או ידעוני ודומיהם ומ"מ הכלדיים אע"פ שגדולי הרבנים פרשוהו כענין בעל אוב עיקר ענינם היה על פי משפטי הכוכבים כמו שהתבאר בסוף שבת וכבר ביארנו הענין יפה במסכת סנהדרין:

היושבת על דם טוהר שאמרו עליה שאסורה לשמש עם בעלה פירושו שסמוכה לווסתה שכבר נתעורר הדם לצאת ואמר שצריך להזהר ולהפסק מבעלה עונה קודם לוסתה והוא יום או לילה כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ואין לו בנים כו' ומי שאין לו תפילין כו' וציצית בבגדו מיירי בשיש לו כו' עכ"ל לכאורה בציצית הוכרחו לכל זה דאם אין לובש בגד בת ד' כנפות אינו חייב לעשות ציצית אבל תפילין דחובת הגוף נינהו דודאי חייב לקנות לו תפילין ולקיים מצות תפילין ויש ליישב קצת משום ההיא דתפילין צריכין גוף נקי כו' כמ"ש בסוף דבריהם הוצרכו לזה ודו"ק:

בד"ה ג' חייהן כו' דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדות כו' דדמי להנך ג' הקב"ה אוהבן כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם מאי תולדות אדם שייך במי שאינו משתכר טפי מהנהו דהתם ודו"ק:

גמ' המדבר אחד בפה וכו' עיין בבא מציעא דף מט ע"א:

תוס' ד"ה ואין לו בנים כו' יש לחזר עי' מנחות דף מא ע"א:

הָכִי מְמִיאָן:בְּחַיֵּיהוֹן דְּרַבָּנָן קַדִּישֵׁי דִּבְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל יש להקשות מה שייכות יש לשבח זה של שבועתם עם השבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם. ומהרש"א ז"ל כתב כמו שאמרו (ויקרא רבה כד, ב) 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה' ודבריו סתומים! איך נתיישבו הדברים בזה? ונראה לי בס"ד דמצינו שהנזהר בגדרים וסייגים השייכים לערוה נקרא קדוש וכמו שאמרו בגמרא הטעם שנקרא רבי 'רבינו הקדוש' בשביל גדר וסייג שנהג בעצמו שלא נסתכל באמה שלו, ולפי זה רבי חנינא ורבי אושעיא שהיו נזהרים כל כך בענין ערוה שהיו מסיימו לזונות מסאני בכרעייהו ועם כל זה לא מדלו עינייהו לאסתכולי בהו שלא היו מהרהרים אפילו הרהור כל דהו להם נאה ויאה לקרותם בתואר 'קדישי' אך הם אף על פי שהיה להם תגבורת גדולה בערוה שראוי להם תואר קדישי, יותר מזולתם, הנה הם כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בתואר 'קדישי', משמע מדבריהם שהם עדיין לא זכו לתואר קדישי אלא רק החכמים אשר נשבעים בחייהם המה הראויים להקרא בתואר קדישי דהדרך שהקטן הנשבע בחיי הגדול מזכיר אותו בשבח הגדול שיש בו אשר הנשבע עדיין לא הגיע אליו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהזכיר עתה דברי שבועתם עם שבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם היינו כיון דהנזהר בערוה ביותר הוא הראוי להיות נקרא בשם קדוש, לכך כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בשם קדישי לומר מה שנראה בנו תגבורת בענין ערוה לאו רבותא דידן היא אלא זכות רבנן הנקראים בשם קדושים הוא דמגין עלינו להיות נשמרים מן היצר הרע בהרהור ערוה.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן; מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס נראה לי בס"ד הטעם כּוֹעֵס [156] עולה מספר קנ"ו כמנין י"ב פעמים אהבה [12×13=156], ולכן זה שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס נמשך לו שפע אהבה מן י"ב צרופים של שם הוי"ה שכל צירוף שולט בחודש אחד בשנה כנודע ונמצא מספר 'כּוֹעֵס' נהפך לו לטובה שיהיה לו י"ב פעמים אהבה מן י"ב צרופים. אך קשה מאחר דהכועס מגונה ביותר דחשיב כאלו עובד עבודה זרה (נדרים כב:) איך בהעדר הכעס זוכה לאהבה מאתו יתברך דמאי רבותיה בזה? ונראה לי בס"ד מה שאמרו 'כאילו עובד עבודה זרה' היינו בכועס במילי דעלמא, אבל הכא איירי בשבח שאינו כועס במילי דמצוה שהוא מתכעס לכבודו יתברך עם בני אדם שהיו עוברים רצונו יתברך או כרב הכועס עם תלמידו בשביל לימוד תורה שמלמדו דהנזהר גם בזה הרי זה הקב"ה אוהבו.

וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר נראה לי בס"ד שֵׁכָר [520] מספר תק"ך ולכן זה שלא נשתכר בשכר שמספרו תק"ך זוכה לשפע אהבה מן ארבעים ספירות של ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי בכל עולם יש עשרה ספירות בכללות, והנה ארבעים פעמים אהבה הוא מספר שכר שהוא תק"ך [40×13=520] ונמצא כי השכר שפירש ממנו שלא נשתכר בו נהפך לו מספרו לטובה לארבעים פעמים אהבה. ומה שאמרו מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו, נראה לי בס"ד הטעם כי המעמיד על מדותיו יהיה לבו מלא דאגה תמיד שדואג אפילו על מקצת זלזול שיגיע לו מאחרים אבל אם אינו מעמיד על מדותיו אינו חושש מכל זלזול שיהיה הן קטן הן גדול, ולכן אין לו שום דאגה בעבור זאת בלבו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וַאֲנִי (תהלים לח, יד) 'כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע.. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת', לכן יזכה שיתהפך מספר דאגה שפירש ממנה למספר אהבה [13] כי החשבון שוה, והיינו שיזכה להיות לו אהבה מאתו יתברך שיאהב אותו.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן; הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי. אף על גב דשנים הראשונים הם מידי דאיסורא וכל העושה איסור הוא שנוי לפני הקב"ה, נראה יש שנאה בשתים אלה ביותר מפני שהוא חושב כאלו אין הקב"ה יודע מה שבלבבו ולכן בשתים אלו רק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ אבל בית דין של מעלה אין מכירין חטא זה שהוא בלב. והנה זה יפסיד הרבה שיתנהג עמו הקב"ה מדה כנגד מדה כי לפעמים האדם עושה עבירה לשמה שכונתו לטובה אך בית דין של מעלה שאין רואין הלב מחייבין אותו כי המה ראו שעשה עבירה גמורה אך הקב"ה שרואה הלב יזכהו, ואם זה האדם נראה ממנו דברים אלו אשר מורין כאלו הוא חושב שאין השם יתברך יודע מה שיש בלב ח"ו אם כן איך יזכה בעבירה לשמה שיהיה ניצול מכח ראייתו יתברך בלב?! ובענין השלישי שמעיד יחידי הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר, בשביל כי מזה יצא נזק לישראל שאז גם השטן רוצה להעיד עליהם יחידי. וכן מצינו לרבותינו ז"ל בדין של מעלה ביום ראש השנה שאומר לשטן הבא עדים ומביא מלאך הממונה על חמה להעיד, וכשירצה להביא את מלאך הממונה על הלבנה לא ימצאהו מפני שהלבנה מכוסית דכתיב (תהלים פא, ד) 'בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' וכנזכר במדרש ולפי דבריו של זה שמעיד יחידי יאמר השטן גם בזה תסגי עדות יחיד שהוא מלאך הממונה על חמה וכיון שמזה יצא חובה לישראל לכך הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר.

אָמַר רַב יוֹסֵף כּוּלְּהוּ אִתְּנְהוּ בִּי. נראה הכוונה דשלשה אלה הקושי שלהם מצוי בסומא יותר מן הפקח כי יש אדם מכים אותו מעט והוא צועק הרבה שנראה מכח הצעקה שהם מכים אותו מכת מות ואינו כך, ולכן הרואה בעיניו לא יתבהל מכח צעקתו ויצטער, אבל הסומא שאינו רואה בעיניו ההכאות ורק שומע צעקה גדולה ומרה מתבהל ומצטער שחושב שמכים אותו מכת מות, וכן הוא הדין להצועק מכח חבורה או פציעה או איזה מכה שיש לו בגופו, ולכן הָרַחֲמָנִין אם הם סומין חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים יותר מן הָרַחֲמָנִין שהם רואין בעיניהם, וכן הכעסן שכועס על דבר שלא נעשה כרצונו אם הוא אינו רואה חושב שהשינוי הוא עצום ורב ויתכעס ביותר וכן אֲנִינֵי הַדַּעַת שנמאס מדבר כל דהו שיש הפרש בזה אם רואה בעיניו שרואה שאין הלכלוך רב מאד, מה שאין כן אם אינו רואה ומצייר בדעתו שהלכלוך רב מאד ויצטער הרבה ואינו כן.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַזּוֹנוֹת. הא דלא חשיב זה תנא קמא נראה לי בס"ד דאיתא בשבת (שבת לד.) 'יֹאמְרוּ זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!' נמצא הזונות אף על פי ששונאין זו את זו בלב עם כל זה בגלוי עושין פרכוס זה לזה שהוא מורה על אהבה, ולכך תנא קמא לא חשיב זה בכלל. והא דלא חשיב תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל משום דהוא נקיט דבר שישנו בכל אותו המין כולו ובכל מקום, אך זה אינו אלא בבבל.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. קשה איך יצוייר דבר זה של שנאה להיות בין תלמידי חכמים? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט:) וז"ל גם דע כי אם ימצאו בדור אחד שני נשמות משורש אחד כשני אחים או כשני חבירים, יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה דאף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזי לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השרש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד אז ודאי היו אוהבים זה לזה, ודע כי אין זה אלא כאשר המה שניהם בחיים וכו' עד כאן לשונו עיין שם. הרי ידעת הסיבה מה שיהיה לפעמים שנאה בין תלמידי חכמים אף על פי ששניהם צדיקים גמורים וקאמר כאן דבר זה אינו מצוי אלא בתלמידי חכמים שבבבל ואין הכוונה שכולם הם כך אלא הכוונה שימצא בהם קצת תלמידי חכמים שיהיו שונאין זה את זה, אבל בארץ ישראל לא ימצא כזאת כלל דאף על גב שגם שם אפשר להיות שני נשמות שהם משורש אחד בשני תלמידי חכמים עם כל זה מאחר שהם דרים בארץ ישראל אז מכח קדושת ארץ ישראל שורה עליהם רוח הקודש שידעי הנשמות שלהם שהם משורש אחד ואז יהיה כל אחד כופה טבעו לבלתי יתקנא מחבירו וממילא לא יהיה ביניהם שנאה מחמת קנאה וכמו שאמרו רבינו ז"ל אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד היו אוהבים זה לזה. ולכן לא ימצא דבר זה אלא רק בתלמידי חכמים שבבבל כי מחמת המקום אין שם השראת רוח הקודש על כולם כראוי, וכמו שאמר רשב"י (בזוהר חלק א' דף רכה) על חברייא דבבל, וזה לשונו דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא וכו' עד כאן. וכיוצא בזה אמרו בגמרא בהספידו של רב הונא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו (מועד קטן כה.).

מִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִים בְּכַלְדִּיִּים? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח, יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כי מספר יִשְׂרָאֵל [541] תקמ"א ועם מספר הוי"ה במלוי יודין שהוא ע"ב נשלם תרי"ג [541+72=613] כמנין רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים שבאדם שיהיו נשמרים וחיים וקיימים כולם. ואם כן כיון דהמספר הנזכר מכוון כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבגופם זה יורה שהם למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות, ולכן אין להם לשאול בְּכַלְדִּיִּים יען דכתיב בהו 'תָּמִים תִּהְיֶה' בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים כי מספרם מכוון בחבור שמך עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ שזה יורה שאתה נשפע למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות