מסכת פסחים דף קי״ב עמוד ב׳

שאין כל האצבעות שוות אבר תשמיש שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו:

מצוה וגוף גדול אם תרצה לעשות מצוה וגם תשתכר בה שיגדל ממונך:

אוכל פירות ולא שכר הלוה חבירך מעות על הקרקע לאכול פירות בנכייתא בזול שתנכה לו דבר מועט מן הדמים והיינו ריוח גדול וגם מצוה היא שיש ללוה שכר ריוח שצריך למעות ולסחורה:

דלא תיגני בלא ק"ש שזה מנהג הארמאין:

איכא דאמרי אל תשב במטה ארמית ממש משום מעשה דרב פפא שהיתה ארמית אחת חייבת לו מעות ונכנס מדי יום יום בביתה לגבות הימנה יום אחד חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכשנכנס רב פפא אמרה לו שב עד שאביא מעותיך וכן עשה כשבאתה אמרה המתה את בני וברח מן המדינה:

וביומי ניסן שהצמחים עולין וגס לבו בהן ונוגח:

בדיקולא בטרסקל שהוא אוכל בו:

ניזהא דתורא לחש על השור שלא ינגחנו:

מצוה וגוף גדול אוכל פירות ולו שכר כלו' מלוה את חברו ועושה מצוה ומשתלם ממנו מן השכר מצוה והגוף נקי נושא אשה ולו בנים:

ארבעה דברים צוה רבינו את בנו אל תדור בשכנציב דליצני נינהו דילמא משכו לך ואל תשב במטת ארמית משום מעשה דרב פפא שהיה נושה בארמאי ממון ובא לביתו לפרעו והיה לאותו ארמאי בן ומת והיה מוטל על המטה כיון שנכנס רב פפא אמר ליה שב על המטה כיון שישב על המטה צעק כי אתה הרגת את בני כו' איכא דאמרי אל תשב אל תישן בלא ק"ש איכא דאמרי לא תנסב גיורת ואל תבריח עצמך מן המכס דאי משכחי ליה בידך שקלי לכוליה עסקך ואל תעמוד בפני השור וכו' נזהא דתורא וכו':

שלשה דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רב אל תעש מום בעצמך מאי היא לא יהוי לך דינא בהדי תלתא דחד הוי בעל דין ותרי מיניהו סהדי ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו אשתך טבלה אל תזדקק לה לילה הראשון אמר רבא בנדה דאורייתא שטובלת בתשלום שבעת ימים לראייתה הואיל והוחזק מעין פתוח אבל בסופרת שבעה נקיים לא וכן עוד צוה ר' יוסי בר' יהודה אל תצא יחידי בלילה ואל תעמוד בפני הנר ערום ואל תכנס במרחץ חדשה שמא תפחת העומד בפני הנר ערום נכפה והמשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפים:

ת"ר המשמש מטתו ותינוק קטן בה נכפה.

אגרת בת מחלת שנראת לר' חנינא ולאביי פשוטה היא:

וכן שלא לדור במקום ליצנים ושלא לישב על מטה ארמית ר"ל שלא לישא גיורת או שלא לישן בלא קריאת שמע וכן שלא יבריח עצמו מן המכס ושלא להכניס עצמו במקום הסכנות ושלא להכניס עצמו בדין עם שתקיף ממנו או עם רבים עד שיעשה עמו אחד מהם בעל דין ושנים עדים ועל זו אמרו אל תעש מום בעצמך וכן שלא יתן עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים:

מִצְוָה וְגוּף גָּדוֹל, אוֹכֵל פֵּרוֹת וְלֹא שָׂכָר הנה בפירוש רבינו חננאל ז"ל הנדפס מחדש גריס וְלוֹ בוא"ו ואתי שפיר אך לגרסתינו דגרסי ולא באלף צריכים להבין איך תתיישב וְלֹא באלף לפי פירוש רש"י ז"ל? ונראה לי בס"ד הכוונה יש עושה משכנתא בנכייתא אך חוזר ומשכיר את הקרקע לבעל הקרקע ולוקח ממנו שכר קצוב ורק משום היתר נוהגין שבעל המעות ישכיר הקרקע לאדם אחר ואותו אדם יחזור וישכיר אותה לבעל הקרקע ועם כל זה אין זו משנת חסידים דמחזי כרבית כיון שזה בעל המעות לוקח שכר קצוב אלא ראוי הוא שבעל המעות יאכל פירות הקרקע יהיה מה שיהיה מעט או הרבה הן חסר הן יתר ואין מגע לבעל הקרקע בזה כלל ועיקר. ולזה אמר גוּף גָּדוֹל וְלֹא שָׂכָר רוצה לומר לֹא יקח שכר קצוב אלא יהיו פירות הקרקע לו הן חסר הן יתר.

וּמִצְוָה וְגוּף טָהוֹר, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים נראה לי בס"ד 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' (נידה כה:) לכן המתנהג בקדושה ובטהרה תמיד ומתרחק מן הרהורים רעים מוכרח שתאותו במשגל מועטת וחלושה ואם כן זה ודאי לא יזריע תחלה אלא אשתו מזרעת תחלה ואז יוליד בנים זכרים. לזה אמר מִצְוָה וְגוּף טָהוֹר אז אין לו רבוי תאוה בתשמיש כל כך על כן נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים ולא בנות דזה אשתו מזרעת תחלה:

דְּלָא תִּיגְנִי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע הא דקרי לה 'מִטָּה אֲרַמִּית' כי כוחות החיצונים הסובבים בלילה באים להדבק במטתו של אדם ועל ידי קריאת שמע דוחה אותם כמו שנאמר (תהלים צא, ז) 'יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ' ולכן אם אינו קורא קריאת שמע אז דבקים במטתו ולזה נקראת 'מִטָּה אֲרַמִּית' שדבקים בה כוחות החיצונים ולמאן דאמר דְּלָא תִּנְסַב גִּיּוֹרְתָּא נראה לי אף על גב דנתגיירה עם כל זה יש בה תערובת חלקים של אביה ואמה שהם גוים.

נַזְהָא דְּגַמְלָא, 'דָּא דָּא' נראה לי דלפעמים הגמל יושב בארץ ואינו מקבל לזוז גם אם יכוהו מכת מוות כאשר נמצא כזאת במקומות הערביים גם בזמן הזה ואפשר כי מקודם היה להם לחש של ' דָּא דָּא ' שעל ידי הלחש הזה יקום הגמל, והערביים שדבר זה נמצא אצלם בזמן הזה יש להם אמונה שהיהודים יש להם לחש שיכולים להקים הגמל בו, ואף על פי שאומרים היהודים להם שאין אתנו יודע בזה, אין מאמינים. ואפשר ד' נַזְהָא דְּאַרְבָּא ' גם כן הוא על דרך זה שלפעמים ננעצת בקרקע הנהר שטורחים למשוך אותה ואינה נמשכת בנקל אלא בטורח גדול והיה להם לחש של ' הֶילֵנִי הַיָּיא ' שעל ידו נמשכת והולכת בנקל. והנה הגם כי כל דברים אלו הם כפשטן, נראה לי בס"ד דלא הזכירום בתלמוד בשביל הפשט שלהם אלא כיוונו לרמוז בהם עניינים טובים שנוגעים לדברי תורה! ונראה לי נַזְהָא דְּתוֹרָא, ' הֵן הֵן ' כל אדם גדול וחשוב מכוונה בשם שׁוֹר וכמו שכתב רד"ק ז"ל על פסוק (דברים לג, יז) 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ' ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים פו:) 'מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול' וזהו שאמר נַזְהָא דְּתוֹרָא לחש ודיבור שצריך ללחוש לפני אדם גדול הוא ' הֵן הֵן ' שיסכים לדבריו לעשות כרצונו. ואומרם נַזְהָא דְּאַרְיָא, ' זה זה ' כגרסת הגמרא דידן נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ם ז"ל ריש פרשת מטות דמלת 'זה' פירושו זה הדבר בעינו בלתי שום שינוי כלל אבל מלת 'בה' מורה על מכוון הענין ואין הדבר בעינו. וזהו טעם אומרם (פסיקתא במדבר קלז, ב) משה נתנבא ב'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' (ויקרא ט, ו) מפני ששכינה מדברת מתוך גרונו, וידוע כי התלמיד חכם נקרא אריה וכנזכר בגמרא (חולין נט:) וזהו חשיבות התלמיד חכם שמדקדק לומר השמועה כמו ששמעה בלתי שום שינוי ואפילו על שינוי אות אחד קפיד כמו שאמרו בגמרא שהיו מקפידין בדבר המשנה שלא לעשות שינוי אפילו באות א', וזהו שאמר נַזְהָא דְּאַרְיָא הוא התלמיד חכם ' זֶה זֶה ' שאומר השמועה בלתי שום שינוי שיפול על דבריו לשון זה זה. ומה שאמר נַזְהָא דְּגַמְלָא, ' דָּא דָּא ' נראה לי בס"ד רמז לבעל צדקה ומכנהו בשם גַמְלָא על דרך מה שאמר הכתוב (משלי יא, יז) 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד' הנה עליו ראוי לומר לשון 'דָּא דָּא' שהוא ענין נשיאות ורוממות כמו 'וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ' (תהלים יח, יא) וכן (דברים כח, מט) 'כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', כן זה בעל הצדקה יתרומם ויעוף במעלה בשכר הגמילות חסדים שעושה כי למצוה זו של גמילות חסדים יש שכר גם בהאי עלמא. ומה שאמר נַזְהָא דְּאַרְבָּא, ' הֶילֵנִי הַיָּיא ' רמזו בזה על עולם הזה המכונית בשם סְפִינָה וכאשר כתבו כל המבארים על מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג. - עד:), ורוצה לומר עולם הזה לא ניתנה אלא בשביל לעשות בה מלאכת הבורא בניצוצי הקדושה שנתערבו בסיגים בשבירת הכלים קודם בריאת עולם הזה. וידוע כי ' הֶילֵנִי ' הוא לשון נהילת הקמח בנפה וכמו שאמרו בגמרא (ביצה כט:) הוה קא נהלה קמחא אגבה דמהולתא שהיא הנפה וכנזכר בערוך, ומלת ' הַיָּיא ' רוצה לומר מהרה כמו אשור הייא דאיתא בגמרא דשבת (שבת קיט.), וענין הבירור הוא כמו ענין הרקדת הקמח דתחלה מרקדים אותו מן הפסולת שבו ואחר כך מרקדים אותו להוציא הסולת וזהו בירור אוכל מתוך אוכל וכן הבירור של ניצוצי קדושה הוא בשתים תחלה בירור אוכל מתוך פסולת ואחר כך בירור אוכל מתוך אוכל וזהו שאמר ' הֶילֵנִי ' רמז לבירור הייא רוצה לומר מהרה דהיינו תבררו הבירורים מן עולם הזה במהרה שכל אדם צריך למהר בבירור זה יפה שעה אחת קודם! ושארית הלחש אין צריך לרמוז בו כלום כי הוא נאמר לפי פשט המאמר.

'כִּנִּים לְבָנִים', מַאן דְּמִחְוָר לְבוּשֵׁיהּ וְלָא נָטִיר לֵיהּ תְּמַנְיָא יוֹמֵי וְכוּ'. נראה לי היינו דוקא בלבוש שהיה בו כינים ולא פילה אותם כולם קודם כיבוס אבל כלי שלא היה בו כינים או היה בו אך פילה אותו היטב לית לן בה ולכן עתה מנהג העולם שאין ממתינים אחר כבוס ח' ימים.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶת רַבִּי הנה בשיטת רבינו חננאל הנדפס מחדש גריס את רב והיא גירסה הנכוונה דרבי ישמעאל נחשב כתלמיד לרבי ואיך יאמר עליו לשון צִוָּה וכן בהך שלשה דרבי יוסי ברבי יהודה נמי גריס רב.

אַל תַּעַשׂ מוּם בְּעַצְמְךָ הנה לפי טעם המפורש בזה שהוא 'דְּלָא תֶּהֱוֵי לָךְ דִּינָא בַּהֲדֵי תְּלָתָא דְּחַד הֲוֵי בַּעַל דִּינָךְ וּתְרֵי הֲווּ סָהֲדִיךְ' הוה ליה למימר 'אַל תַּעֲשֶׂה נֶזֶק בְּעַצְמְךָ' ולא שייך בזה לשון מוּם? ונראה לי בס"ד שהיה כתוב בתלמוד בכתבי יד תיבת מו " ם שהיא ראשי תיבות מקח וממכר או משא ומתן כי כן דרכם לכתוב תיבות אלו בראשי תיבות 'מו"ם', אך המעתיקים השמיטו הנקודה שלמעלה המורה על ראשי תיבות וכתבו מו"ם בלא נקודה, ונמצא שצוהו אל תעש משא ומתן או מקח וממכר בלתי אמצעי שהוא הסרסור דשמא יזדמן באותו משא ומתן שעשית איזה תביעה לשלשה בני אדם שהיו הם הלוקחים ואז יהיו שנים עדים ואחד בעל דין ויתבעו ממך ממון על אותו מקח וממכר שעשית עמהם ויוציאו ממך שלא כדין אבל אם תעשה כל מקח וממכר באמצעות הסרסור לא יוכלו לעשות עמך קנוניה כזו כי הסרסור יודע ומעיד שכל השלשה הם בעלי דבר. ומה שאמר וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ דָּמִים פירוש שתעמוד בשעה שיש לוקח מהפך במקח לקנותו וזה הלוקח שרואה אותך עומד שם חושב שאתה רוצה לקנות ולכך נותן דמים יותר כדי למהר גמר המקח לקנותו ונמצא גרמת לו הפסד בחנם. או לאידך גיסא שאתה מזיק למוכר דהרואין אותך עמדת על המקח ולא קנית אלא חזרת לאחוריך חושבין שבאת לקנות וראית במקח איזה גרעון וחסרון ולכך לא קנית ואז גם הם לא יקנו ונמצא גרמת נזק לבעל המקח.

הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, הַוְיָן לוֹ בָּנִים נִכְפִּין נראה כל נכפין ונכפה דנקיט כאן לאו נכפין בשד ורוח רעה אלא חולי הוא שנראה כמו נכפה שעושה לאדם כמו עילוף וטירוף הדעת ויש חולי של רוח המתקשה בגידין המצוי בקטנים שיתעקמו קצת ידיהם ואצבעותיהם וגם זה הוא בכלל נכפה והשם יתברך ישמור כל עמו ישראל ברחמים!