דף ביאור

מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד א׳

מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־578 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

יגלגל עמהן ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה:

אף על גב שאין לו לאבל אחר השבת אלא יום אחד:

קרביטיו רצועותיו שהוא כעין תרניפני"א:

ערסא דגדא מטה שמייחדים אותה למזל טוב ואין משתמשין בה כלום אלא מייחדין אותה לשרות מזל טוב עליה:

דצלא עור:

סירוגו מתוכו מכניס רצועות מן חורי עצי המטה:

על גבה והעור כפול על העץ:

נקליטי עצים יוצאין מתוקנין למראשותיו ולמרגלותיו ונותנין עץ ארוך עליהן ונותן הסדינין עליהם לשמור מהזבובים:

ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Moed Katan 27a · Sefaria

תוספות

אם יכול למעט בעסקו ימעט פירש בקונטרס בסחורתו ונראה דבדבר האבד קאמר וכן פי' לעיל (מועד קטן ד' כב.) גבי על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט וגם הרב פירש לעיל בדבר האבד עושה בצנעא בתוך ביתו נראה לפירושו דהכא מיירי באביו ואמו ומשום דהולך בדרך התירו לו שיגלגל עמהם אם אינו יכול למעט דבשאר מתים אינו ממעט כלל אם אינו רוצה ואי מיירי הכא בשאר מתים צריך לומר להפך הולך בדרך ואינו נוהג אבילות כל כך ומתנחם יותר אסור להרבות בעסקו יותר מאותו שיושב בביתו ואינו מתנחם וה"ר יוסף פירש דהכא ימעט בעסקו לקנות צורכי סעודה ולפי שהולך בדרך רגיל לקנות צורכי סעודה יותר מבביתו שיש לו קונים עבורו וגם מוצא בביתו הרבה משום הכי נקט הולך בדרך ומה שפירש בקונטרס דאיירי כשאמרו לו על מיתת קרוביו כשהיה בדרך לא ידענא אי בעי למימר דאיירי במוליך סחורתו ממקום למקום כדפי' בקונטרס ור"ל דשמא שרי ליה לדידיה למכור סחורתו דכיון דהוליך אותה כבר וטרח בה ולא פשע בהליכתו שלא היה יודע לישב בביתו שיכול לשומרה או שמא הקונטרס ר"ל משום דאמרינן לעיל (מועד קטן דף כג.) שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וזה אינו קושיא דאע"פ שאינו יוצא מפתח ביתו בעיר הא אמרינן (לעיל מועד קטן דף טו:) יצא לדרך (. חולץ ונכנס לעיר אלמא מותר לצאת (בו) ושמא דוקא בדבר האבד מותר לצאת לדרך:

מן המנחה ולמעלה פי' בתוספות הרב דמספקא ליה אי מנחה גדולה אי מנחה קטנה דמקודם לכן אינו יושב עליה נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"פ שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל:

ואין מוליכין לבית האבל זאת המשנה על כרחין נסדרה בהיפך ושמא כל זה מן הברייתא דלמעלה כמו שפירש בתוספות בההיא. דלעיל ותמיהני מדוע לא פירשו גם כאן כמו שפירש למעלה ושמא בספר הרב היתה כתובה מגוף הברייתא ולא הוצרך לפרשו או לא היה כתוב בספרו כלל ואין מוליכין כו' וכן מוכיח מתוך פירוש התוספות שפי' לא ידענא אי קאי האי בראשונה היו מוליכים אמוגמר ובשמים דאמר אין מברכין הא אתויי מייתינן אי אמתניתין קאי דקתני מברין ואותה הבראה היא בראשונה מוליכין כו' דאמתניתין קאי ועוד כיון שפירש התקינו שיהו הכל מוליכין כו' ומתניתין לאחר תקנה:

Tosafot on Moed Katan 27a · Sefaria

רבנו חננאל

ואם לאו יגלגל עמהן כלומר יקנה צרכי הדרך ודברי' שיש בהן חיי נפש:

ת"ר מאימתי כופין המטות משיוציאו המת מן הבית דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. וקיי"ל כר' יהושע דאין אבילות נוהגת אלא משיקבר המת ויסתום הגולל:

ת"ר הכופה מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש בבית. ואפילו יש לו עשר מטות בעשר מקומות כופה את כולן. ואפילו ה' אחין ומת אחד מהן כולן כופין.

ואם היתה מיוחדת לכלים ואינה עשויה לישן אין צריך לכפותה דרגש א"צ לכפותו אלא זוקפו ודיו ואמר עולא האי דרגש ערסא דגדא הוא פירוש מטה העשויה לכבוד מזל הבית ואין אדם ישן עליה. ונדחו דבריו. ואסיקנא דרגש הוא ערסא דצלא. פירוש מטה של עור. כי פי' צלא עור הוא עור נטוי וקשור בחבלים על המלבנות ומסורגות מלבנות המטה בחבלים הללו והעור בתוכן. וכיון שמעמידין אותה ישנין ע"ג העור.

ואמר רשב"ג דרגש מתיר קרביטין והוא נופל.

אתמר נמי א"ר ירמיה דרגש סירוגו מתוכו מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. כלומר אינו צריך לכפותה: ת"ר מאימתי זוקפין את המטות בע"ש מן המנחה ולמעלה. ואעפ"כ אסור לו לישן עליה עד שתחשך. ובמו"ש אע"פ שלא נשאר לו משבעת ימי אבלו אלא יום אחד בלבד חוזר וכופה מטותיו:

ת"ר ישן ע"ג מטה וע"ג אודיני. וע"ג ספסל ע"ג קרקע לא יצא י"ח. וא"ר יוחנן מפני שלא קיים כפיית המטה:

ת"ר מכבדין ומרביצין ומדיחין את הקערות כוסות וקיתוניות וצלוחיות בבית האבל ואין מביאין מוגמר בבית האבל. ואוקימנא הא דתני בר קפרא אין מברכין על המוגמר ועל הבשמים של בית האבל בהני דמייתי בבית המנחמין:

ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

Rabbeinu Chananel on Moed Katan 27a · Sefaria

ריטב"א

אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלול עליהם פר"ת ז"ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנ' ושלא ימכור ימעט ויקנה צרכיו ע"י אחרים ואפילו למזונותיו ואפי' לאחר ג' ואם לאו יגלול עמהם שיקנה הוא עצמו צרכי הדרך ודברים שהם משום חיי נפש ואפילו תוך שלשה ימים שאסור לעשות מלאכה אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה הכא שהוא בדרך התירו לו לגלגל כבענין זה שאמרנו ונראה שה"ה שיעשה מלאכה כדי חייו כיון דהוא במקום שאין מכירין אותו ולא יטול מן הצדקה אם אינו לפי כבודו כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:

ת"ר מאימתי כופין את המטות וכו' מי שיסתם הגולל כבר פירש בכמה מקומות כי העיקר כדברי ר"ת ז"ל שהוא כסוי הקבר באבן או בעפר ולא כסוי הארון כדברי רש"י ז"ל ובזה יתיישב המנהג לפום מאי דקיימא לן כרב יהושע והא דלא קתני עד שיסתום הגולל משום דמיאמתי דרישא קאי:

ת"ר אימתי זוקפין את המיטות וכו' שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה פירש משום דצריך הוא לנהוג אבלות מקצת יום ז' עד שיעמדו מנחמי' מאצלו כדאיתא לעיל ולא אמרינן מקצת הלילה ככל היום אלא מקצת היום דנקט דוקא ככלו דאי ס"ד במקצת הלילה סגי ליה ואע"פ שלא פטרוהו מנחמים למה יכפה עתה שלא לצורך שהרי אין לו לישן בה הלילה ודיו שינהוג אבלות מקצת זה בשאר דברים ולא עוד אלא דא"א לצמצמם ולא סגיא שלא עבר מקצת מוצאי שבת קודם כפיי' וכבר נפטר מאבלותו והיאך הוא כופה ומה שהוקשה לרבי' הרמב"ן ז"ל דאדרבה אם איתיה שנוהג אבלות אלא שיש לומר שאין מקצת הלילה פוטרו עד שינהוג דרכי אבלות כלן ואפי' כפיית המטה וזה אינו מחוור בליל שביעי פשי' שחוזר וכופה למוצאי שבת ומאי קמ"ל יאמרו לו בעלי התוספות רבותי ז"ל דהוא גופה קמ"ל שהלילה חייב לנהוג אבלות והנה מודה רבי' הרמב"ן ז"ל דבמקום שהוא ממתין שיבואו מנחמי' אצלו בשחרית אין לו לפסוק אבלות עד למחר אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול (בלילה) מנעלו ושלא יבואו מנחמי' אצלו למחר הרשות בידו וא"כ נתת דברי אבלו' שיעור כל א' בידו וזה אינו במשמע מי הכריחו לאבל הזה להמתין שיבואו לו מנחמי' אלו למחר ושינהוג אבלות הלילה וכי בשופטני עסקינן והמנחמין הללו אתו לנחומיה צעורי קא מצערי ליה אלא ודאי דברי רבי' יצחק ז"ל עיקר הן ונמקן עמהן ויקראו בית ישראל את שמו מן:

ת"ר הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו יפה כיון בזה רבי' הרמב"ן ז"ל שלא הוצרכנו ולזה מפני מטו' אשתו ובניו שהן מתאבלין עמו כדברי הראב"ד ז"ל שהרי הם עצמן חייבין בכפייה ועוד אם אית' לדברי הראב"ד ז"ל דמטות של אכסנאי' אינו כופ' אותן אע"פ שהם שלו למה לי למתני היתרא במט' המיוחד' לכלים שאינה לשכיבה כלל אלא לתשמיש כעין תיבה ולתני המיוחדת לאכסנאי שהיא לשכיבה אלא כל המטות שבבית כופה כיון שהן שלו ואע"פ שאינו ישן עליהם לעולם ואם באו אכסנאים זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהם הולכין חוזר וכופה אותן:

ואפילו יש לו עשר מטות בי' מקומות כופה את כלן מקום שהן כיון שהם שלו:

ואפילו עשרה אחים ומת אחד מהן ואין א' מן הנשארי' דר בביתו של מת ואין בחיוב המת כפיית המטה וכלן שוכבין בבתיהן חייבין לכפות מטותיהן בין שישנו בכאן בבית המת או בביתם שאין מיתת הבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל הוא:

ואם היתה מיוחד לכלים אינו צריך (לכפותו) ופרישנא (דהוא) לכתובה אלא זוקפה למראית העין בעלמא ודיו:

הא בבית האבל הא בבית המנחמין פירש בבית האבל מניחין מוגמר מפני כבוד המת ואין מברכין דלאו לריח עבידי אלא לעבורי זוהמא אבל בבית המנחמין שאין המת שם אין מניחין אותו כלל אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת את ההספד פי' משנה זו במועד שנויה לפי שאסור להרגיל את ההספד במועד אלא לכבודן של ת"ח והיינו דאמרינן ולא של נשים לעולם מפני הכבוד פי' לעולם ואפי' בחול ומשום דרישא במועד אצטריך לומר כן ואסיקנא דבשל נשים לא מיבעיא אם כן יולדות מתות שהוא נוול אלא אפי' כל נשים נמי כבודן לקוברן לאלתר כדילפינן ממרים וכלה מתני' פשוטה היא:

Ritva on Moed Katan 27a · Sefaria

מאירי

אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהם:

כבר ידעת שאבלות מתחיל משעה שנסתם הגולל לכל עניני אבלות וערב שבת פוסק מכל אבלות סמוך לחשיכה וזקיפת המטות הכפויות מתוך שהוא דבר שאי אפשר לעשותו ברגע מועט וצריך שיקדים לעשות כך הקלו בהם להתחיל בהם מן המנחה ולמעלה כדי שיהא שיעור אחד לכל ויספיק שיעור זה אפי' למי שיש לו הרבה מטות בביתו ולמוצ"ש חוזר וכופה אע"פ שאין לו במוצ"ש אלא יום אחד של אבלות כגון שיהא למחר יום שביעי חוזר וכופה שהרי מ"מ צריך הוא מקצת היום לנהוג בו אבלות ואע"פ שהתירו לזקוף מן המנחה ולמעלה אינו יושב עליהם עד שתחשך:

כפיית המטה לא על אב ואם בלבד היא שנויה אלא אף על שאר מתים ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בביתו ומגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר אלא באותם שמחויבים להתאבל עמו אבל יש אכסניים בביתו אין כופין את מטתם וכן מטות שבביתו העומדות לאורחים היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות הואיל וישן פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כלם וגדולי המחברים כתבו אפי' בעשר עיירות ולא יראה כן:

היו לו חמישה אחים ומת אחד מהם אע"פ שכלם שוכבים בבתיהם ואין אחד מהם שוכב בבית שמת בו המת כלם חייבים בכפיית מטותיהם שאין החיוב בבית שמת בו המת לבד אלא חובת האבל בכל מקום שהוא ובלבד כשהוא בשלו הא אם היה בשל אחרים התבאר באבל רבתי שאינו כופה אא"כ לבו גס בו ובתלמוד המערב התבאר על הדר בפונדקיאות של גוים שאינו כופה שלא יאמרו מכשף הוא ומכאן סמכו רבים עכשו שלא לכפות את מטותיהם הואיל ויד הגוים תקפה עלינו והם נכנסים עלינו תמיד וכשרואין אותם נוהגים במה שהוא זר אצלם חושדין אותנו באותם הדרכים:

מטה שלא נתיחדה לשכיבה אלא לכלים וכיוצא בהם אין צריך לכפותה ולדעת גדולי המפרשים שכתבו שמטות האורחים יש שואלין מה הוצרכה מטה המיוחדת לכלים למעטה שהרי אינה עשויה לשכיבה כלל ונראה לי שמטה המיוחדת לכלים נתמעטה אע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה:

מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה תמיד מוצעת וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואין דרכו לשכב בו אינו צריך לכפותה וכן מטה שלא היו לה כרעים גבוהים והיא מתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור והיו נוקבים אותה נקבים נקבים מארבע רוחותיו וקובעין טבעות בזרועות המטה וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו אבל מטה סירוגה מגבה שהחבלים נכרכין על הזרועות ומטה זו שביארנו אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמהם וכשמגיעין במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים מלמעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות ומטה זו היא הנקראת דרגש ואינו צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

מטה שנקליטין יוצאין ממנה ר"ל שני פסין גבוהים מאמצעיתה אחד מצד ראש המטה ואחד מצד מרגלותיה לפרוס עליהם את הכילה להגין מן הזבובים ומאבק התקרה הואיל ואי אפשר להפכה אין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

כפה מטותיו ולא רצה לישן עליהם אלא שישן לו על גבי ספסל או כסא או אפי' על גבי קרקע לא יצא עד שיישן במטה כפויה וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן ר"ל שאם ישן לו על גבי קרקע לא יצא אלא במי שלא כפה הא אם כפה אם רצה לישן על גבי כר או כסת על הקרקע רשאי והם מפרשים שלא קיים כפיית המטה כלומר לא אמרוה אלא בשלא קיים כפיית המטה מצד אחר ואף בתלמוד המערב מוכיח כן שאמרו שם איני כופה את מטתי אין שומעין לו הריני כופה את מטתי שומעין לו וודאי פירושו שומעין לו לישן על גבי קרקע או ספסל ומ"מ אף לדעת ראשון דוקא בשכיבה ושינה ובשעת אכילה אבל ישיבה רשאי הוא לישב על גבי קרקע שנ' וישבו אתו לארץ וגדולי המחברים כתבו שביום ראשון חייב לישב על מטה כפויה ואיני יודע מאין הוציאוה ושמא בשעת הבראה ובשלבו גס בו שצריך להברותו על מטה כפויה כמו שביארנו:

ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

Meiri on Moed Katan 27a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

גמרא וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע כפו מטותיכם אמרו לו כבר כפינו כו' כצ"ל נראה לי ובמסכת שמחות שלפנינו איתא הגירסא בע"א ע"ש:

שם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר ר' יעקב בר אחא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה על גבה כו' על העץ הס"ד ואח"כ מ"ה נקליטי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יכול כו' והר"ר יוסף פירש כו' לא ידענא אי בעי למימר כו' כפירש בקונט' ור"ל דשמא שרי כו' כצ"ל:

בד"ה מן המנחה כו' דמקודם לכן אינו יושב עליה כו' עכ"ל לא ידענא מה מספקא ליה לענין ישיבה הא מסיק דאינו יושב עליה עד שתחשך ולא הוזכר מן המנחה אלא לענין זקיפה ודו"ק:

בד"ה ואין מוליכין כו' דאמתניתין קאי כו' עכ"ל זו היא ההוכחה דלא היה כתוב בספרו דאם לא כן מאי מספקא ליה הא שפיר קאי אמתני' דאין מוליכין כו' דמתנייא לאחר התקנה שנתקן להוליך בסלים וק"ל:

Chidushei Halachot on Moed Katan 27a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

אִם יָכוֹל לְמַעֵט בְּעִסְקוֹ — יְמַעֵט, וְאִם לָאו — יְגַלְגֵּל עִמָּהֶן.

קטע 2

תָּנוּ רַבָּנַן: מֵאֵימָתַי כּוֹפִין אֶת הַמִּטּוֹת — מִשֶּׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל.

קטע 3

מַעֲשֶׂה שֶׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּפוּ מִטּוֹתֵיכֶם. וְכֵיוָן שֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּפוּ מִטּוֹתֵיכֶם. אָמְרוּ לוֹ: כְּבָר כָּפִינוּ עַל פִּי זָקֵן.

קטע 4

תָּנוּ רַבָּנַן: מֵאֵימָתַי זוֹקְפִין אֶת הַמִּטּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. אָמַר רַבָּה בַּר הוּנָא: אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ יוֹשֵׁב עָלֶיהָ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ לֵישֵׁב אֶלָּא יוֹם אֶחָד — חוֹזֵר וְכוֹפֶה.

קטע 5

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכּוֹפֶה מִטָּתוֹ, לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה, אֶלָּא כׇּל מִטּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הוּא כּוֹפֶה. וַאֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ עֶשֶׂר מִטּוֹת בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת — כּוֹפֶה אֶת כּוּלָּן. וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה אַחִין וּמֵת אֶחָד — כּוּלָּן כּוֹפִין.

קטע 6

וְאִם הָיְתָה מִטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים — אֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. דַּרְגֵּשׁ — אֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ, אֶלָּא זוֹקְפוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דַּרְגֵּשׁ מַתִּיר אֶת קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵילָיו.

קטע 7

מַאי דַּרְגֵּשׁ? אָמַר עוּלָּא: עַרְסָא דְגַדָּא.

קטע 8

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי מֶלֶךְ, דִּתְנַן: כׇּל הָעָם מְסוּבִּים עַל הָאָרֶץ, וְהוּא מֵיסֵב עַל הַדַּרְגֵּשׁ. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּעַד הָאִידָּנָא לָא אוֹתְבִינֵּיהּ, וְהַשְׁתָּא מוֹתְבִינַן לֵיהּ?

קטע 9

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מַאי קוּשְׁיָא? מִידֵּי דְּהָוֵה אַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, דְּעַד הָאִידָּנָא לָא אוֹכְלִינֵּיהּ וְלָא אַשְׁקִינֵּיהּ, הַשְׁתָּא אוֹכְלִינֵּיהּ וְאַשְׁקִינֵּיהּ!

קטע 10

אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא, דִּתְנַן: דַּרְגֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ אֶלָּא זוֹקְפוֹ. וְאִי עַרְסָא דְגַדָּא, אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ? הָא תְּנַן: הַכּוֹפֶה מִטָּתוֹ, לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה, אֶלָּא כׇּל מִטּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כּוֹפֶה!

קטע 11

וּמַאי קַשְׁיָא? מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים. דְּתַנְיָא: אִם הָיְתָה מִטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים — אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ.

קטע 12

אֶלָּא, אִי קַשְׁיָא הָא קַשְׁיָא: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דַּרְגֵּשׁ, מַתִּיר קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵילָיו. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עַרְסָא דְגַדָּא, מַאי קַרְבִּיטִין אִית לֵיהּ?

קטע 13

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן, וְרַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא שְׁמֵיהּ, דַּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְגִילְדָּאֵי: מַאי דַּרְגֵּשׁ — עַרְסָא דְצַלָּא.

קטע 14

אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דַּרְגֵּשׁ — סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ, מִטָּה — סֵירוּגָהּ עַל גַּבָּהּ.

קטע 15

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין — זוֹקְפָהּ וְדַיּוֹ.

קטע 16

תָּנוּ רַבָּנַן: יָשֵׁן עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, עַל גַּבֵּי אוּדְיָינִי גְּדוֹלָה, עַל גַּבֵּי קַרְקַע — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁלֹּא קִיֵּים כְּפִיַּית הַמִּטָּה.

קטע 17

תָּנוּ רַבָּנַן: מְכַבְּדִין וּמַרְבִּיצִין בְּבֵית הָאֵבֶל, וּמְדִיחִין קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת בְּבֵית הָאֵבֶל. וְאֵין מְבִיאִין אֶת הַמּוּגְמָר וְאֶת הַבְּשָׂמִים לְבֵית הָאֵבֶל.

קטע 18

אִינִי? וְהָא תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַמּוּגְמָר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים בְּבֵית הָאֵבֶל. בָּרוֹכֵי הוּא דְּלָא מְבָרְכִין, הָא אֵתוֹיֵי — מַיְיתִינַן!

קטע 19

לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּבֵית הָאֵבֶל, הָא — בְּבֵית הַמְנַחֲמִין.

קטע 20

מַתְנִי׳ אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל, לֹא בְּטַבְלָא, וְלֹא בְּאִסְקוּטְלָא, וְלֹא בְּקָנוֹן, אֶלָּא בְּסַלִּים. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין, וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים.

קטע 21

אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד. וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.

קטע 22

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין בְּבֵית הָאֵבֶל, עֲשִׁירִים — בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וַעֲנִיִּים — בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁים. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְבִיאִין בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.

קטע 23

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִין בְּבֵית הָאֵבֶל, עֲשִׁירִים — בִּזְכוּכִית לְבָנָה, וַעֲנִיִּים — בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מַשְׁקִין בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.

קטע 24

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים וּמְכַסִּין פְּנֵי עֲנִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מוּשְׁחָרִין פְּנֵיהֶן מִפְּנֵי בַצּוֹרֶת, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מְכַסִּין פְּנֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.

קטע 25

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹצִיאִין עֲשִׁירִים בְּדַרְגֵּשׁ, וַעֲנִיִּים

מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד א׳

מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד א׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור