בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳

    מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־343 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    דלמא אתי לאינפולי אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפילו בית הבעל נמי שרי רבי יהודה ומתניתין דקתני נמי ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא לאו רבי יהודה היא:

    אם כן מתניתין אמאן תרמייה לא ר"א בן יעקב כדאמרן ולא כר"מ דשרי אפילו בית הבעל ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפילו בית השלחין לא שרי ממעיין שיצא בתחילה:

    אלא לרבי יהודה ולא שנא כו' ומתניתין ר' יהודה היא:

    להודיעך כחו דרבי מאיר דאפילו ממעיין שיצא בתחילה שרי אפילו לבית הבעל:

    מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי:

    משקה מים בזרעים שזורק מים בעיקרי העשבים:

    משום מאי מתרינן ביה דמאי מלאכה קא חשבינן ליה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה:

    חורש וזורע וקוצר אבות מלאכות הן בפרק כלל גדול (שבת דף עג.):

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Moed Katan 2b · Sefaria

    תוספות

    אם כן אמאן תרמייה ואם נפשך לומר ממאי דרמינן אליבא דר' יהודה יותר מר"א כמו דאקשינן לעיל לר"א הכי נמי פרכינן אליבא דרבי יהודה ומאי אלימא להש"ס מילתא דרבי יהודה דמוכח מיניה דמתניתין אתיא אליביה יותר מדרבי אליעזר איכא למימר משום דבתרתי מילי אשכחן בהדיא במילתיה דר"י כמו במתניתין דפסידא אין הרווחה לא ובמקום פסידא נמי מיטרח לא טרח אבל לר"א ליכא לאוכוחי ממילתיה אלא חד מילתא כדלעיל דהרווחה אסיר הלכך ניחא ליה לאוקמי כר' יהודה ולא כרבי אליעזר:

    כחו דר' מאיר דמיקל ואם תאמר וליתני שלא יצאו בתחילה להודיעך כחו דר' יהודה דמחמיר כח דהתירא עדיף:

    משום מאי מתרינן דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרינן בו לא תעשה הך איסורא כדמפקינן בסנהדרין (דף מא.) מקרא דצריך לפרש שם האיסור בהדיא:

    קא מרפויי ארעא דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון:

    וצריך לעצים אבל אם אין צריך לעצים לא נאמר בו דחייב משום קצירה דלא דמיא לקצירה דקוצרין למאכל או מידי שצריכין לאיזה דבר כגון רפואה וכיוצא בהן ואי לאו שקוצרין לצורך גופו פטור דלא מיחייב אפילו משום תולדה דתולדה צריך שתהא דמי לאב מלאכה:

    חייב שתים קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע וקשיא לרב יוסף דאפילי אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפילו לא חישב ליטע ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי (כתובות דף לז.) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא והכי נמי אמר במס' פסחים בפ' כל שעה (פסחים דף כד. ושם) אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע ואע"ג דרב כהנא אמורא הוא מקשי מיניה לרבה ורב יוסף משום דגברא רבה הוה כדאשכחן (ב"ק דף קיז.) במעשה דר' יוחנן דהוה חריף טובא וקשיא ל"ג כיון דלאו תנא הוא לא חשיב לה כל כך ופליגי עליה:

    Tosafot on Moed Katan 2b · Sefaria

    רבנו חננאל

    אתמר המנכש פי' החופר בית הזרעים והממשיך מים לזרעי' בשבת משום מאי מתרינן ביה. רבה אמר משום חורש מה דרך החורש לרפויי ארעא הכא נמי מרפי ארעא נינהו. ורב יוסף אמר משום זורע.

    מה דרך הזורע לאצמוחי פירא הכא נמי קא מצמחי פירא ומקשי אביי לתרווייהו ואמאי לא מתרינן ביה משום חורש ומשום זורע דהא דמיא להא ודמיא נמי להא.

    וכי תימא כל היכא דאיכא מלאכה מעין שתים לא מחייבינן אלא חדא והאמר רב כהנא הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום זורע ואחת משום קוצר ולאפירקו לנפשייהו איתיביה רב יוסף לרבה המנכש פי' חופר אצל הכלאים ולוקח העפר ומחפה בו את הכלאים כדי שיצמח והמחפה בכלאים לוקה.

    ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לרב יוסף דא' מנכש משום זורע חייב היינו דאסירא זריעה בכלאים. אלא לרבה דאמר משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. ופריק רבה מאי לוקה דקתני משום מקיים בכלאים וכולה ר' עקיבא היא.

    ומה טעם קאמר והכי קתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה מ"ט משום מקיים שר' עקיבא אומר אף המקיים בכלאים לוקה. פי' מקיים בכלאים שמצא שדה זרועה כלאים ועבדה הוא וצמחה ונתקיים הכלאים בעבודתו שגורם לו הצמחה והפרחת פירי. מ"ט אמר קרא לא תזרע כרמך כלאים.

    אין לי אלא זורע תבואה בכרם מקיים מנין תלמוד לומר לא כלאים כלומר האי לא דכתב רחמנא דרוש אותו בזרוע דהוה ליה למכתב לא תזרע כרמך ולישתוק. ואנא ידענא דאין זריעה אלא בתבואה פי' וממילא שמעינן שאסר זריעת התבואה בכלאים. למה עוד אמר כלאים כדכתיב וזרעתם את השנה ההיא וגו' אבל באילנות נטיעה היא כדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל. כלאים דכתב רחמנא למה לי לרבות המקיים בכלאים בלאו. ומקשינן לרבה ורב יוסף ממתניתין דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית.

    בשלמא מועד משום טירחא הוא דאסורה וכל מקום פסידא שרו רבנן אלא בשביעית בין למ"ד משקה מים לזרעים חייב משום זורע. ובין למ"ד חייב משום חורש תרווייהו חרישה וזריעה בשביעית אסירי היכי שרו ופירק אביי בשביעית בזמן הזה. ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט כתיב שמיטה וכתיב שמוט בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע כו' והאידנא דאין שמיטה בקרקע שא"י בידי עובדי כוכבים היא.

    שביעית בזמן הזה דרבנן ובמקום פסידא שרו רבנן.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Moed Katan 2b · Sefaria

    ריטב"א

    א”כ מתני' אמאן תרמייה פי' דמשום סרכא כל דהו לית לן לאפוקי מתני' מהלכתא וכו':

    והא דקתני מעיין שיצא בתחלה להודיעך כחו דרבי מאיר וא"ת ולימא משום כחו דר' יהודה דשרי לה בבית השלחין י"ל דכיון דרבי יהודה לא אדכריה מעיקרא אלא דסרכא דר' מאיר נקיט לית למתלייה טעמא דנקט מעיין שיוצא בתחל' בדידיה אלא בדר' מאיר:

    איתמר המנכשו וכו' אמר רבא כותי דידי מסתברא מתני' וכו' פי' מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף ומהאי לישנא פרישו לנא דפליגי ולא מצי' למימר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והיינו דפריך עלייהו אביי וכי תימא דכל היכא דכי עביד תרתי מחייב תרתי כי עביד להו כחדא מלאכה לא מחייב אלא חדא והאמר רב כהנא לענין שבת זמר וצריך לעצים חייב שתי חטאות משום קוצר ומשום נוטע וליכא למימר גברא אגברא קא רמית דהא קים לן דהלכתא כרב כהנא וליכא דפליג עלה ואפי' רב יוסף עצמו אמר לה האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים ומשום דרב כהנא איירי בה התם בעיקרא נקטיה:

    וגרסי' ז"ל וספרי דוקאי קשיא ומסתבר דלהכי לא הויא תיובתא משום דאשכחן לרבה בפסחים ומכות דאית ליה שאין חלוק מלאכות לי"ט ורב יוסף נמי אזיל בשטתיה ומיהו הוי האי קושיא דהתם איכא מתני' דהמבשל גיד הנשה בי"ט דמצטריך רבא לדוחקא טובא וקשיא לי דאפי' סביר להו דלא מחייב אלא חדא אמאי לא מתרינן ביה בין בזו ובין בזו י"ל דליכא לאתרוייה ביה אלא בההוא דהוי עקר טפי ועלה מלקי' ליה. כצ"ל:

    רבי עקיבא אומר אף המקיים פי' כשעושה גדר או שום מעשה דאלו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כבר פירשתיה במקומ':

    כלאים שדך לא פירוש דלהכי לא כתב לא תרביע כלאים בהמתך למסמך כלאים על שדך לדרש' ורבנן לא ניחא להו דארחא דקרא למילקט הכי ולא מסרסינן לקרא כולי האי ולא דמי כלל לההיא דאת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ולא לההיא דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן דהתם ליכא שום סירוס במקרא:

    חרישה וזריעה בשביעית מי שרי פי' מדאורייתא ואפי' למ"ד החורש בז' אינו לוקה מודה דאפי' בערב שביעית למד יום איסור תורה או מהלכה אי מקראי כדאיתא לקמן וכ"ש בשביעית עצמה דאתי בק"ו:

    אמר אביי בשביעית בזמן הזה דהוה דרבנן ור' היא דתניא כו' כבר פרשתיה בארוכה במס' גיטין:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Moed Katan 2b · Sefaria

    מאירי

    המנכש בשבת חייב משום חורש והמשקה מים בשבת חייב משום זורע שהנכוש תולדת חורש וההשקאה תולדת זורע ואע"פ שהנכוש דומה לקצירה תדע שאין התלישה תולדה של קצירה אלא במי שצריך לדבר הנקצר אבל מי שקוצר לצורך הקרקע אין זה קוצר ומתוך שהוא מרפה את הארץ נקרא חורש ואע"פ שדומה גם כן לזריעה מצד שהוא מצמיח מ"מ אין לתולדה אחת אלא אב אחד אחר שאינו מכוין אלא לדבר אחד ואע"פ שהנמשך ממנו דומה לזריעה מ"מ המעשה דומה לחרישה אבל מלאכה הדומה לשתי מלאכות והוא מכוין בה לשתיהן חייב בשתי חטאות בשוגג כגון שזימר כרמו והוא צריך לעצים שנמצא שהוא מכוין להצמחת הכרם ולקצירת העצים ומפני זה חייב שתים משום נוטע ומשום קוצר ואם אינו צריך לעצים אינו חייב אלא משום נוטע עשה בדומה לזה שתי מלאכות שהן מין אחד שבמלאכה אינו חייב אלא אחת ויש בהן שהוא חייב שתים והם הזורה והבורר והמרקד ששלשתן ממלאכה אחת ולא מנו כל אחת ואחת בפני עצמה אלא מפני שהיו כלן במשכן וכל מלאכה שהיתה במשכן נמנית בפני עצמה ומכאן אתה למד להשוות שאין הדבר שוה לכל המלאכות ודברים אלו אינן מתבארין אלא במקומן:

    הזורע את הכלאים והוא שזרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל או שנזרעו ונכש בהם והוא ענין ליקוט העשבי' הרעים כדי שיצמיחו האחרים ביותר או שחפה בהן כגון שהיתה חטה ושעורה או שני מינין אחרים מונחים בארץ וחפה אותם בעפר בין ביד בין ברגל בין בכלי בין בחרישה לוקה מן התורה משום זורע ואע"פ שבארנו במנכש בשבת שהוא חייב משום חורש בזו אלו אתה בא מצד החרישה לא היה שם חיוב שהחורש לצורך כלאים אינו לוקה ומתוך שאינו חייב מצד החרישה חייב משום זורע שהנמשך מהניכוש דומה הוא לזריעה אבל המקיימן אע"פ שעשה מעשה כגון שגדר לפניו כדי לשמרו הואיל ולא עשה מעשה בגוף הכלאים אינו לוקה אלא שמ"מ אסור לקיימן וכן החורש לצורך זריעת הכלאים אינו חייב על החרישה למדת שהמקיים בכלאים פירושו במעשה כגון שגדר לפניו ואעפ"כ לדעת חכמים שהלכה כמותם אינו לוקה אלא שאסור וי"מ שהמקיים בכלאים שרואה אותם ואינו עוקרם ואי אפשר לפרש כן שאם כן היאך עלה על דעת ר' עקיבא לומר שלוקה וכי יש לך אדם לוקה בראיית איסור:

    קדוש שנת היובל והיא שנת החמשים הסמוכה לשנת השמטה השביעית לא היתה נוהגת אלא בזמן שכל יושביה עליה והוא זמן בית ראשון וכשהיה נוהג היה נוהג אף בחוצה לארץ מן התורה לדין עבד עברי ולדין שדה חרמים ולקבלת גר תושב וכן לשאר דברים התלויים ביובל חוץ מהחזרת קרקע שלא היה נוהג לעולם אלא בארץ ובאותו זמן היה השמטת כספים נוהגת בכל מקום מן התורה בכל שביעית אבל איסור עבודת קרקע שבכל שביעית וכן הפקר הצמחים והפירות בכל שביעית לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ ישראל אבל חוצה לארץ לא היה נוהג אלא מדברי סופרים ואף זו דוקא בקצת מקומות שבה הקרובים לארץ כגון סוריא ועבר הירדן וכל שהחזיקו בה עולי בבל והחזרת קרקע לא היה נוהג לעולם אלא בארץ:

    משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה לא נהגו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אחר שלא היו כל יושביה עליה והוא הדין שלא היו נוהגים איסור עבודת קרקע והשמטת כספים מן התורה שהרי אמרו בזמן שאתה משמט קרקע ר"ל השמטה גמורה להחזירה לבעלים אתה משמט כספים פי' אף בחוצה לארץ בזמן שאי אתה משמט קרקע דהיינו בבית שני אי אתה משמט כספי' אפי' בארץ והוא הדין לאיסור עבודת קרקע אלא שהשמטת כספים ואיסור עבודת קרקע היו נוהגות בארץ מדברי סופרים ולא מן התורה מפני שהשביעית תלויה ביובל וחוצה לה מותר וי"א שעבודת קרקע אף בזמן בית שני היתה אסורה מן התורה בארץ שהרי מנו שמטין ומ"מ שמטת כספים היתה נוהגת מדברי סופרים בכל מקום ולא מן התורה והם מפרשים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ ישראל ר"ל בזמן בית שני אתה משמט כספים אף בחוצה לארץ בזמן שאי אתה משמט קרקע ר"ל אחר בית שני אין שמטת כספים נוהגת אף בארץ ומ"מ איסור עבודת קרקע היתה נוהגת בה אף מן התורה ונראה כדעת ראשון שהרי בסוגיא זו הביאו שמועה זו של ר' על איסור עבודת קרקע ולענין שמטת כספים מיהא מדברי סופרים שתהא נוהגת אף בזמן בית שני ולא זמן בית שני בלבד אלא אף בזמן הזה שאחר חורבן בית שני ובכל מקום וי"א שלא תקנו סופרים כך אלא בזמן בית שני אבל בזמן הזה אין שמטת כספים נוהגת אף מדברי סופרים וכן כתבנוה ברביעי של גיטין וקצת מקומות נוהגין להחמיר אבל איסור עבודת קרקע היה נוהג כל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבה בסמוך לאותם המקומות ודינים אלו מבולבלים ביד מפרשים ומחלוקות רבות עליהם וכבר כתבנו מהם ברביעי של גיטין:

    ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בשביעית בזמן הזה ורבי היא לפי אחת מן הדיעות שכתבנו אתה מפרשה על זמן בית שני ואחת שמטת קרקע דקאמר פירושו החזרת קרקע דהיינו בבית ראשון וקאמר בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים והוא הדין לשאר דיני שביעית כגון איסור עבודת קרקע ושמטת כספים ולרבנן אית להו שמטת כספים ועבודת קרקע מדאוריתא בכל זמן בית שני ולא נשתנה אלא בהחזרת קרקע אלא שהלכה כר' ולדעת האחרת אתה מפרש בזמן הזה לאחר חורבן בית שני ומפרשים אחת שמטת קרקע השמטת עבודת קרקע דהיינו אף בבית שני שהרי מנו שמטין בימי עזרא כדאיתא בערכין וקאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט עבודת קרקע דהיינו לאחר חורבן בית שני דהא מצוה התלויה בארץ היא ואינה נוהגת אלא בארץ ובקדושת הארץ ר"ל בזמן שבית המקדש קיים אי אתה משמט כספים אע"פ שהוא חובת הגוף וכיון דשמעינן ליה דקאמר בזמן שאי אתה משמט קרקע אלמא לית ליה איסור עבודת קרקע בזמן הזה אלא דרבנן גזור:

    ויש לשאול והא רבנן נמי לא פליגי אלא בהשמטת כספים ומשום דחובת הגוף הוא אבל בהשמטת עבודת קרקע אף הם מודים דהא תלויה בארץ היא ומאי הא דקאמר על עבודת קרקע ור' היא אפשר דרבנן מקשו כספים לקרקע וסברי דעבודת קרקע נוהגת מן התורה דקדשה ראשונה קדשה לעתיד לבא ואף למאן דאמר לא קדשה הני מילי מבית ראשון לשני אבל קדשה שניה שבימי עזרא קדשה לדורות וכדאמרינן שלישית אין להם כלום שאין צריכין לקדושה שלישית וכל קדושת הארץ נוהגת בארץ לדורות ור' סבירא ליה שלישית יש להן וכל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת לאחר חורבן מן התורה ובמסכת גיטין ל"ו א' משמע דבזמן הזה על זמן בית שני נאמר כפי' ראשון שהקשו שם ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט ואתא הלל ותקון שלא תשמט ותירץ בשביעית בזמן הזה ור' היא והלל בבית שני היה שהרי אמרו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת גיטין:

    Meiri on Moed Katan 2b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה א"כ מתני' כו' ולא כראב"ע דאפי' כו' ממעין שיצא בתחלה עכ"ל [א] אין זה מדוקדק דאפי' ממעין שלא יצא בתחלה אסר ראב"ע כדקאמר לא כך ולא כך כפרש"י לעיל וצ"ע ודו"ק:

    בד"ה חרישה בשביעית כו' ענין לשביעית הס"ד ואח"כ מ"ה בשביעית כו' ובד"ה ורבי היא דאמר דהוא מדרבנן כו' כצ"ל:

    תוספות בד"ה וצריך לעצים כו' ואי לא קוצרין לצורך כו' כצ"ל:

    בד"ה חייב שתים קשיא לרבה כו' דהכא זומר לא דמי כו' וקשיא לרב יוסף כו' חייב משום נוטע כו' עכ"ל פירושם דחוק דא"כ למה ליה למימר וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי כו' דא"נ דלא הוה מיחייב אלא משום חדא דהיינו נוטע בפשיטות ה"ל למפרך לתרוייהו ובהדיא בפרק כלל גדול תנא הזורע והזומר והנוטע כו' כולן מלאכה אחת הן דמוכח בהדיא דזומר חייב משום נוטע ולולי דברי התוס' היה נראה דזומר ודאי דומה לנוטע ומש"ה חייב משום נוטע ומשום דאזלינן נמי בתר מחשבתו דצריך לעצים חייב נמי משום קוצר והשתא שפיר פריך לתרוייהו מדמחייב תרתי חדא אדמיון וחדא אמחשבתו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Moed Katan 2b · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה חייב שתים וכו' וקשיא ל"ג עיין ב"ב דף נב ע"ב:

    Gilyon HaShas on Moed Katan 2b · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, איתביה ר"י לרבה [המנכש והמחפה לכלאים לוקה, ר"ע אומר אף המקיים, בשלמא לדידי במנכש מתרינן ביה משום זורע, היינו דאסורה זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא, אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר"ע אמר אף המקיים] מכלל דת"ק לאו משום מקיים:

    קשה לי, דלמא הת"ק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואינו חייב במקיים בעלמא אא"כ ע"י מעשה כגון נכוש וחיפוי, ור"ע הוסיף דאף מקיים בעלמא לוקה, דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה. ולשיטת התוס' מכות (דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק) דגם ר"ע לא מחייב אלא במקיים ע"י מעשה ניחא, אבל לפי' הערוך שם בתוס' דלרע"ק חייב גם בלא עשה מעשה קשיא, [אב"ה עיין לאבא מארי נ"י בכתביו]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Moed Katan 2b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת מועד קטן, דף ב׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־343 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 116 מילים

      נפתחת ב״דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא…״

    2. קטע 247 מילים

      נפתחת ב״אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא:…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם…״

    4. קטע 433 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ…״

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב…״

    6. קטע 625 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא…״

    7. קטע 71 מילים

      נפתחת ב״קַשְׁיָא.…״

    8. קטע 813 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ…״

    10. קטע 104 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.…״

    11. קטע 1115 מילים

      נפתחת ב״וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר:…״

    13. קטע 1315 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא…״

    14. קטע 145 מילים

      נפתחת ב״תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.…״

    15. קטע 156 מילים

      נפתחת ב״תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית.…״

    16. קטע 1626 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא…״

    17. קטע 1724 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא.…״

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט…״

    19. קטע 199 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות

      ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…

      מקור: מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 8 — “…וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 3 — “…אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.

    • רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.

      מקור: מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 6 — “…אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים —…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת מועד קטן דף ב׳ עמוד ב׳ · קטע 5 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא.…

    לשון המקור

    דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי!

    אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא. וְהַאי דְּקָתָנֵי מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲפִילּוּ מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה — מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה הַבַּעַל.

    אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַאי מַתְרִינַן בֵּיהּ? רַבָּה אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.

    אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹרֵשׁ — לְרַפּוֹיֵי אַרְעָא, הַאי נָמֵי מְרַפֵּויי אַרְעָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זוֹרֵעַ — לְצַמּוֹחֵי פֵּירָא, הָכָא נָמֵי מְצַמַּח פֵּירָא.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ אִין, מִשּׁוּם זוֹרֵעַ לָא? לְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ לָא?

    וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים — חַיָּיב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וְאַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר.

    קַשְׁיָא.

    אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

    בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ דַּאֲסִירָא זְרִיעָה בְּכִלְאַיִם, אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ — חֲרִישָׁה בְּכִלְאַיִם מִי אֲסִירָא?

    אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.

    וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא לָאו מִשּׁוּם מְקַיֵּים הוּא!

    כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר: מַאי טַעַם הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה מִשּׁוּם מְקַיֵּים — שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִין?

    תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.

    תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית.

    בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אֶלָּא שְׁבִיעִית, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, זְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי?

    אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״. בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים.

    בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.

    רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת אָסַר רַחֲמָנָא,