מסכת עירובין דף ז׳ עמוד א׳

ורבי יהושע בפרק הזהב בבבא מציעא (ד' נט:):

ואיבעית אימא הרוצה לעשות דקתני לאו בית שמאי ובית הלל דווקא נקט על כרחיך כב"ה בעי למיעבד אלא אפלוגתא דשאר תנאי בעלמא קאי דפליגי בעלמא בשאר מילי כגון אלו מחלוקת דבית שמאי ובית הלל כלומר כי היכי דפליגי בית שמאי ובית הלל בדברי מחלוקתן:

מכל מקום ברייתא (לא) מתרצה וקשיא לנהרדעי דעבוד כתרי חומרי:

הלכה כתנא קמא:

ואין מורין כן אלא כחנניה דבעי דלתות:

דסתרן אהדדי תרי תנאי דפליגי מר מחמיר ומר מיקל וטעמא דחומריה דמר בהאי הוי קולא בדוכתא אחריתי וטעמא דקוליה דמר בהאי הוי חומרא בדוכתא אחריתי מאן דעבד בהנך תרי דוכתי לחומרא מיקרי כסיל דהא חד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי ההוא טעמא סבירא ליה ליעביד כקוליה וכחומריה:

כגון שדרה וגולגולת של מת דאיפליגו בה דלבית שמאי לא הוי חסרון אלא בב' חוליות ואם חסרה חוליא אחת עדיין מטמא באהל וגבי טריפה נמי לא הוי חסרון וכשירה והוי טעמא דבית שמאי חומרא לגבי מת ולבית הלל דאמרי חסרון הוא הוי חומרא לגבי טריפה ומאן דעביד בטריפה כבית הלל וכבית שמאי במת הוי כסיל דהא סתרין עובדי אהדדי דהכא הוי חסרון והכא לא הוי חסרון:

השדרה והגולגולת גבי טומאת אהל במת תנן כמה חסרון בשדרה ותצא מתורת שדרה ותידון כשאר עצם כשעורה שאינו מטמא באהל:

כגון שדרה וגולגולת משמע דוכן לטרפה אתרוייהו קאי ואם תאמר מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות לב"ש נמי מיית בשיעורא דידהו ועוד מאי קמ"ל רב יהודה דאמר וכן לטרפה לענין גולגולת כיון דמיית בה וי"ל דרגילות הוא למות על ידי נטילה בחסרון מועט מעל ידי רקיבה וחולי וא"ת ובאלו טרפות (חולין ד' מב:) דפריך והאיכא בסג"ר ושב שמעתתא והסמ"ך הוי חסרון בשדרה ואמאי לא פריך נמי מגולגולת וי"ל דחסרון גולגולת דטריפה היינו משום דסוף הקרום של מוח ליפסק והוי בכלל י"ח טריפות אבל שדרה לא הוי משום דסוף החוט ליפסק דאפילו למטה מפרשות דליכא טרפות בפסיקת החוט איירי:

(ומיהו כמה בני אדם שניטל הרבה מעצם גולגלתם ולא ניקב הקרום וחיו וצ"ל דחסרון הגולגולת הוי עם קרום העליון ואע"ג דאיכא למ"ד דבבהמה בכה"ג בנקיבת קרום העליון טריפה היינו משום דסוף התחתון ליפסק אבל באדם אין סופו ליפסק לפי שהוא קשה וחזק באדם יותר מבהמה ולכך צריך חסרון העצם אבל למ"ד עד דאינקיב תתאה אדם ובהמה שוים דבין באדם בין בבהמה כי נפסק העצם עם הקרום סוף התחתון ליפסק):

ונהג בו ב' עישורים מפרש בירושלמי שעישר על תנאי וחללו ונתנו לעניים:

בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא ולא משמע ליה דאתא לאשמועינן דאפ"ה בעי צורת הפתח אלא אתי לאשמועינן דסגי בצורת הפתח:

אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כו' פירש רש"י דנפרצה רחבה כנגדו איירי דאל"כ מאי אשמועינן דלאשמועינן דאין רחבה אוסרת על המבוי לא איצטריך דרחבה לית בה דיורין כדאמרינן בפ' ב' (ד' כד:) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מאן דשרי משום דלית בה דיורין והלכתא כרבינא לקולא ועוד דאין צריך כלום משמע דקאי אאיסור פילוש דאיירי ביה לכך נראה דבנפרצה כנגדו איירי והא דנקט רחבה ולא נקט חצר משום דבעי למימר אין צריך כלום אפילו לא עירבו אבל חצר דאית ביה דיורין אסור עד שיערבו דסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח ובכלה לאמצע רחבה איירי ולא חשיב ליה כמפולש משום דביציאתו מן המבוי יש מקום לנטות לכאן ולכאן ולא אתי למישרי מפולש:

ובגולגלת בית שמי אומ' כמלא מקדח במשנה שנו באי זה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר' מאיר וחכמי' אומ' בגדול של לשכה בפר' ב' דאהלות ובית הלל אומ' כדי שינטל מן החי וימות תמצא פירוש שלו במסכת בכורות בפר' על אלו מומין שוחטין את הבכור (בכורות לז) יתיב רב חסדא ומיבעיא ליה כדי שינטל מן החי כמה אמ' רב תחליפא בר אבדימי הכי אמ' שמואל כסלע:

מעשה בר' עקיבה שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו ב' עישורין כו' ובגמ' דבני מערבא גרסי מה עשה קרא שם למעשר שני ופדאו ונתנו לעני ועל זו הדרך ישיג בקשתו לרווחא דמילתא שרצה לעשות לפנים משורת הדין כדי להנצל מן הספק ממה נפשך לפי שקרא עליו שם מעשר שני ואחר כך פדאו ונתנו לעניים והניח הכסף שמור אצלו עד שיאכלנו בירושלם לפנים מן החומה לפי מה שפרט בו הכת' (דברים י״ד:כ״ה-כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך שאם יהיו בית הלל הם שאמרו באחד בשבט ראש השנה לאילן זה המעשר שהפריש מעשר עני הוא וכבר נטלו מי שהוא ראוי לו ואם בט"ו בשבט אמרו הרי שנה שנייה עדין לא יצאת וזה המעשר שהפריש מעשר שני הוא וחייב לאכלו הוא או כספו בירושלם ולפיכך פדאהו בכסף ואכל כספו לפנים מן החומה כראוי לו כדי להינצל מן הספק:

כב"ה עושה ובלבד שלא יעשה כקולי זה וכקולי זה או כחומרי זה וכחומרי זה. ופרקינן הא דעבוד דלת בהאי מבוי עקום כוליה כרב עבוד דאע"ג דאמר רב הלכה כת"ק (א') [הא אמר] אין מורין כן אלא כב"ה ואליבא דחנניה דאמר עושה דלת ולרב אדא בר אהבה דאמר הלכה ומורין כן פריק רב שיזבי כי לא עבדינן כתרי חומרי כגון שדרה שנעקרה צלע מעיקרא טריפה.

דסתרי אהדדי דחיסרן בשדרה חוליא וצלע בהדא ונעקרה צלע בלא חוליא אבל תרי חומרי דלא סתרי אהדדי עבדינן. וכבר פירשנו שמועה זו בפרק אלו טרפות [באהלות תנן] כמה חסרון בשדרה כדי שינטל מן החי וימות.

ולענין טרפה תנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה וכיון שאתה עושה חוליא אחת טריפה ולענין טומאה [אם חסר] חוליא אחת [אתה] מטמא באהל דהן סותרין זה את זה. פי' תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דתנן בתרוייהו כדי שינטל מן החי וימות. גבי טומאה תנן כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל בש"א ב' חוליות ובה"א אחת. וחלוקתם דב"ש סברי לא מיית עד דאשתלפי מיניה תרי חוליות. וב"ה סברי כשתנטל חוליא אחת מיית וכאלו הותזה ראשו ואם נחמיר כב"ה לחשבו מת ולטמא במגע מת ולכשימות לגמרי [אינו] מטמא באהל שכבר חסר כדי שינטל מן החי וימות. ואם כשניטלה ממנו חוליא אחת אינו מת אלא חי הוא [כב"ש] אינו מטמא במגע. אבל לטמויי במגע כב"ה ובאהל כב"ש לא אפשר דהא העיקר דסמכא דתרוייהו עליה כדי שיטול מן החי וימות ואי אפשר לחלל בשעה אחת לב"ש חי ולב"ה מת. וכיון ששנינו בטריפה נמי זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה שמפרכסין טמאין [אף] כזנב הלטאה שמפרכסת. ומי שנטלה ממנו חוליא אחת לב"ה כאילו הותזו ראשיהן:

יתיב רב יוסף וקאמר הא דת"ר כיצד מערבין ואוקימנא במבואות המפולשות לרה"ר מחלוקת ת"ק וחנניה בסרטיא או פלטיא מיכן.

אבל סרטיא מיכן ובקעה מיכן עושה צורת הפתח מיכן ולחי או קורה מיכן ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום.

אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן תמיה לי מאי נפקא לה מיהא לרב, דהא איהו כתנא קמא סבירא ליה ואפילו בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ומיהו למאי דאמרינן משמיה דרב דהלכה כת"ק ואין מורין כן ניחא, דקמ"ל דבסרטיא מכאן ובקעה מכאן מורין דדברי הכל היא. אבל לאידך קשיא לי, וצ"ע.

ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום. פירש רש"י ז"ל: דרחבה זו אין בה דיורין וחצר שאחורי הבתים היא ומוקפת ד' מחיצות. ועל כרחין בשנפרצה רחבה לרשות הרבים קאמר, דאי בשלא נפרצה ולאשמועינן שאין המבוי צריך תיקון מחמת הרחבה פשיטא (אלא) שרחבה אינה אוסרת את המבוי דהא אין בה דיורין וכל שאין בה דיורין אינה אוסרת, וכדאמרינן לקמן בפרק פסין (עירובין כד, ב) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי לית בה דיורין מאן דאסר זמנין דהוו ביה דיורין. ובכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (שילהי שבת), הלכך הרחבה הויא סתימא מעליא למבוי וכמבוי שראשו אחד רחב הוא. ועוד דהשתא גבי פלוגתא דמבואות המפולשין לרשות הרבים קאי וסיומא דההיא הוא, וקאתא לאשמועינן דאף ע"ג דנפרצה רחבה כנגדו לא חשבינן ליה כאילו מבוי זה נפרץ לרשות הרבים, אלא איהו לרחבה הוא דכלה ולמקום המותר לו נפרץ, והלכך אינו צריך תיקון כלל. ומש"ה קא קשיא ליה לאביי ואמר דהא דרב יהודה לאו דרב היא אלא דשמואל רביה. ואע"ג דרישא קאמר משמיה דרב על כרחך האי סיומא לאו דרב, דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותרת, וקס"ד השתא דטעמא דרב באיסור המבוי לאו משום שנפרץ לחצר הוא ושתהא רגל החצר אוסרתו מדנקט ונפרצה החצר כנגדו, דאי איסורא משום החצר לימא בלא נפרצה החצר כנגדו. וטעמא דאין החצר אוסרתו כדאמרינן בסמוך (ח, א) דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וגפופי החצר הרי הן כגפופי המבוי, אלא טעמא דמבוי משום דנפרצה חצר כנגדו והרי זה כאילו נמשך המבוי וכלה לפרצת החצר והרי זה כמפולש לרשות הרבים ודלא כרב יהודה. וא"ת ומי דחקו לאביי לומר כן לימא דאיסור מבוי משום דנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו דקאמר משום שריותא דחצר נקט ליה וכדאמרינן במסקנא. י"ל דקס"ד דאביי דאי משום הא פשיטא דמתניתין היא (להלן עירובין כב, ב) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, דהא למסקנא (להלן עירובין ח, א) פריך לה מינה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי לאו משנתינו היא זו, אלא לאוסרה למבוי קאמר. וקשיא לי כיון שאין איסור המבוי משום דנפרץ לחצר במלואו אלא משום דנפרצה חצר כנגדו, א"כ נפרץ במלואו דקאמר למה לי דמשמע דאי לאו הכי אפילו מבוי שרי, והא אי אפשר לומר כן שאילו גיפופי מבוי מצלי ליה דלא לדונן משום מפולש השתא נמי נימא הכי, דהא גיפופי החצר כגיפופיו של מבוי וכאילו לא נפרץ במלואו הוא דהא על כרחך סבירא ליה לרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וי"ל דקס"ד השתא דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דהוא הדין נמי כי לא נפרץ במלואו, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל, דטעמא דנפרצה חצר כנגדו הוא דאסור ומשום מפולש הוא, הא לאו הכי שרי ואפילו כי נפרץ במלואו לחצר דנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ואי נמי יש לי לומר דדוקא נקט נפרץ מבוי במלואו הא לאו הכי מבוי נמי שרי, דכיון דאית ליה גיפופי ממש הנראין מבפנים אינו נראה לעומדין בין מבפנים בין מבחוץ ככלה לפרצת החצר וכמפולש לרה"ר אלא הרי נראה לכל שהוא פתוח לחצר והחצר היא שנפרצה לרה"ר, וכשם שאין פרצת החצר למבוי נדון לחצר משום פרצה אלא משום פתח לגבי מבוי נמי פתח הוא ולא הוי מפולש. ואינו דומה לנפרץ במלואו, דהתם אף ע"ג דקושטא דמלתא אינו כנפרץ גמור דגיפופי חצר נדונין ליה משום לחי ולאו פילוש גמור הוא שהרי החצר שנפרץ לתוכה מותר לטלטל בכולה, אפ"ה כיון דלעומדין בפנים נראה כמפולש לרה"ר וכאילו כלה לפרצת החצר אנו מחמירין עליו לדון אותו משום מפולש. ותדע לך דהא למסקנא מפלגינן בין שנפרץ לאמצע רחבה לנפרץ בצדי רחבה, ואע"ג דבין כך ובין כך לגבי חצר ניתר באותו גיפוף לבדו שנראה לו מבחוץ וכדאמרינן לקמן (עירובין ט, א) ונימא לבוד מרוח אחת ותשתרי, אלא דכי כלה באמצע הרחבה אינו נראה כנמשך וכלה לפרצה ואף ע"ג (כ)שנפרץ במלואו וכשנפרץ בצדי רחבה נראה כנמשך וכלה לפרצה, והכא נמי דכותה וכל שכן כיון שאינו נפרץ במלואו ונראה לכל שאינו נמשך עד הפרצה אלא כלה לחצר, כנ"ל.

ור׳ יהושע היא דאמ׳ אין משגיחין בבת קול פרש״י ז״ל דאמר הכי בפ׳ הזהב גבי תנורו של עכנאי. וק״ל דהתם רבנן מודו ליה ואלו הכא פליגי עליה וסברי דהלכתא כב״ה. וי״ל דשאני התם שהתריס ר׳ אליעזר כנגד המרובין ולפיכך אין משגיחין בבת קול שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות מה שאין כן בזו דב״ה נפישי אלא דב״ש מחדדי טפי.

שנהג בו שני עישורין פי׳ ובכל א׳ מהם הוציא המעשר הראוי לכל האתרוג ולא מן הנשאר בלבד שא״כ שמא זה מעשר ואינו מפרישו כראוי. ובתוס׳ פירשו כי מעשר אחר הוציא וחללו על המעות ואח״כ נתנו לעניים בתורת מעשר עני א״נ שהוציא מעשר אחד ונתנו בירושלים לעניים שיאכלוהו שם:

גמריה אסתפיק ליה פי׳ ולא היה מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אע״פ ששורת הדין כך יש לו לעשו׳: מ״מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחשך שהיה לו ללמוד ולא למד. בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא: פי׳ דסגי ליה בצ״פ וא״ת ודילמא הא קמ״ל דאפי׳ האי צריך צורת פתח תירצו בתוס׳ דהא פשיטא כיון שהוא מפולש. וי״ל כי מלשון רב יוסף שאמר מחלקת נראה שלא בא אלא להשמיענו אלא שיורה חנניה דסגי ליה בצורת הפתח ודו״ק:

אם היה מבוי כולה לרחבה אינו צריך כלום פי׳ לישנא מוכח שאינו צריך כלום ואפי׳ לחי וקורה לאותו רוח ומיירי ודאי כשרחבה פתוחה לרשות הרבי׳ דאי לא פשיטא דהא אין רחבה בה דיורין כדי שתאסור ועוד דממבוי מפולש לרשות הרבים דאיירי לעיל עסקינן אלא ודאי ברחבה מפולשת עסקי׳ ואשמועינן דההוא פלוש לא מזיק לן כלל. ופרש״י ז״ל דאע״ג דהאי רחבה אין בה דיורין כדמוכח מלישנא ה״ה לחצר שיש בה דיורין אלא דעובדא ברחבה הוה ופירושו בחצר דומיא כרחבה שאין שם דיורין לאסור וכגון שערבו עם בני המבוי וכדמוכח לקמן.

כבר ביארנו במסכת ראש השנה שכל מחלוקת שנזכר בתלמוד ונתלים באותו מחלקת דברים שהאחד הפך לחברו עד שנמצאת סברת כל אחד מהם קולא אצל דבר אחד וחומרא אצל דבר אחר כגון חסרון בשדרה הנזכר במסכת חולין [מב:] שלבית שמאי אינה חסרון עד שתחסר שתי חוליות ובבהמה אינה טרפה אלא בשתי חליות ולענין אהל לא נפקע ממנה תורת טומאת אהל אלא בשתי חליות ולבית הלל באחת וכן בגולגולת לבית שמאי כמלא מקדח ולבית הלל כדי שינטל מן החי וימות והוא כסלע והוא שיעור קטן (ממקח גדול) [ממקדח] כמו שיתבאר במסכת (ברכות) [בכורות] שנמצא לענין אהל המת בית שמאי לחומרא ולענין טרפות שבבהמה לקולא ובית הלל באהל לקולא ובטרפות לחומרא אעפ״י שבזו אין ראוי לו לעשות אלא כבית הלל הואיל והדבר ידוע שהלכה כמותו במקום בית שמאי בכל כיוצא בה מיהא ר״ל בשאר תנאים או אמוראים כל שלא נפסקה הלכה (באחד) [כאחד] מהם יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד מהם באחת ובשני לו באחרת [אבל לפסוק בשניהם להקל] הואיל והדברים תלויין זה בזה אינו רשאי שהרי נמצאו עכשו דבריו סותרים זה את זה ואם עשה כן אם פסק בשניהם להקל נקרא רשע ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל ואף במחלקת שאינה בדרך זה אלא ששניהם מצריכים איזה דבר זה לפי צד אחר וזה בא ועושהו לפי שני הצדדין שאף זה נקרא כסיל אלא יברור לו דעתו של אחד מהם הא אם בירר לו דעתו של אחד לפי מה שהוא יודע במעלתו אלא שנסתפק איזה הוא דעתו של זה ומצד אותו ספק יוצא ידי שתיהן אין זה בכלל המוזהר כיצד אתרוג הנכנס משנה שניה לשלישית שנחנט קודם שבט ונלקט לאחר שבט והרי שנחלקו בו חכמי׳ ור׳ אליעזר שר׳ אליעזר סובר שדינו כאילן לילך בו אחר חנטה ומתעשר כדין שנה שניה למעשר שני וחכמי׳ סוברי׳ שדינו כירק לילך אחר לקיטה ומתעשר כדין שלישית למעשר עני אם היה זה בא ומעשר שני עשורין אחד בשניה [שני׳] כר׳ אליעזר ואחד בשלישית כחכמי׳ אין זה נכון והרי הוא בכלל המוזהר כמו שזכרנו הא אם דעתו לפסוק כחכמי׳ לפי מה שיודע ממעלתם אלא שהוא מסופק בהם היאך אמרוה אם כאילן אם כירק אין בזה כלום שכל שנולד לו ספק בגוף הדבר כך הוא ראוי לו לעשות. וכן אם נלקטו אתרוגין אלו מאחד בשבט שהוא שנה שלישית לבית שמאי עד חמשה עשר בו שהוא שנה שלישית לבית הלל והוא בא ומעשר כדין שניה למעשר שני וכדין שלישית למעשר עני הרי זה בכלל המוזהר ואפי׳ היה המחלקת לשאר חכמי׳ שלא נודע בהם הלכה כאיזה מהם הא אם הוא רוצה בה לעשות כבית הלל אלא שהוא מסופק בבית הלל היאך אמרוה כך הוא ראוי לו. וזהו שאמרו בר׳ עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עישורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית מפני שנסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו והיה דעתו לפסוק כבית הלל על כל פנים לפי מה שהיה יודע ממעלתם:

ולעיקר הענין מיהא יש לשאול היאך אפשר להפריש שני עישורין שאם הפריש את של עני תחלה ואחר כך הפריש השני לפי חשבון הנשאר אחר עשור ראשון הרי פחת במעשר ואם עשרו לפי חשבון ראשון הרי הרבה במעשר ונמצאו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכן שאם הפריש תחלה את השני שמא שנה שלישית היא והראשון לעניים ונמצא אוכל ממון עניים בירושלם ומה שהוא נותן להם אחר כן מתנה אחרת היא ואף במפריש את של עני תחלה יש לחוש בכיוצא בזה שהרי הראשון שני ונמצא מאכיל שני לעניים. ומתוך כך פרשוה שהפריש מעשר שני ופדאו והעלה המעות לירושלם ואחר כך נתנו לעניים ר״ל אותו מעשר הפדוי וכן היא שנויה בתלמוד המערב בשני של בכורים. ומכל מקום לענין פסק בית הלל בחמשה עשר בו אמרו כמו שביארנו במסכת ראש השנה. וכן לענין חסרון שדרה וגלגולת הלכה כבית הלל וכבר ביארנו הענין במסכת חולין:

מבוי המפלש מצד האחד לרשות הרבים וצדו השני כלה לרחבה אינו צריך כלום מצד הרחבה ורחבה זו פרושה בשהוקפה לדירה ואם שמא לא הוקפה לדירה אתה מפרשה בבית סאתים שהוא כרשות היחיד שאם לא הוקפה לדירה והיא יתרה על בית סאתים הרי הוא פתוח לכרמלית והמבוי הפתוח לשם או שנפרץ לשם במלואו ר״ל כותל רוחב אמצעי שלו על פני כלו נפרץ הוא למקום האסור לו וצריך הכשר אבל רחבה זו פירושה רחבה המותרת על הדרך שביארנו. ואי אתה מפרשה ברחבה שלא נפרצה כלל אלא שמוקפת ארבע מחיצות שאם כן מבוי סתום לגמרי הוא ולא הוצרכה ללמדה ואי משום רחבה סתם רחבה אין בה דיורין ואינה אוסרת על המבוי עד שנצריכהו אפי׳ עירוב ממנה למבוי אלא אף בנפרצה כותל של רחבה לרשות הרבי׳ הואיל והרחבה מותרת לטלטל בה בבית סאתים כמו שביארנו אע״פ שפתוחה לרשות הרבי׳ אף המבוי מותר ואף ראשו המפלש אינו צריך אלא לחי או קורה כתורת מבוי סתום ואין צריך עירוב בין רחבה למבוי הואיל ואין בה דיורין ומה שאמרו למטה בשעירבו פירשו בו שכיון שאין בה דיורין הרי היא כדיורין שבמקום אחד ועירבו. זו היא שטת גדולי הרבנים ויראה שפירשוה כן מפני שאם יש בה דיורין הרי היא כחצר וצורת מבוי זה הוא וגדולי המפרשים פירשוה בשיש בה דיורין שהיא כחצ׳ אלא שאין לה דין חצר אלא דין רחבה מפני שבני המבוי נכנסין ויוצאים דרך עליה וכן שאין לה דלתות ובית שער כחצר ולפי זה צריך עירבו ממש מרחבה למבוי:

בד"ה כגון שדרה כו' מאי קאמרי ב"ה כדי כו' וימות לב"ש נמי מיית כו' עכ"ל ר"ל כיון דקאי נמי לטרפה ואינה חיה לב"ש נמי מיית כו' וממאי משמע דפליגי ב"ה על ב"ש ותירצו בכדי שינטל כו' פליגי דלב"ש בכדי חסרון דרקיבה וחולי איירי וק"ל:

בד"ה ונהג בו וכו' שעישר על תנאי וכו' עכ"ל עי' בתוס' פ"ק דר"ה:

בד"ה בקעה כו' ולא משמע לי' דאתי לאשמועינן דאפ"ה בעי צורת כו' עכ"ל דמדקאמר מחלוקת בסרטיא כו' אבל כו' עושה צורת הפתח כו' משמע דהתירא אתי לאשמועי' דסגי בצורת הפתח וק"ל:

בתוס' ד"ה כגון שדרה וגולגולת וכו' לב"ש נמי מיית בשיעורא וכו' פי' מה משיב ב"ה כדי שינטל וכו' הא ע"כ צ"ל דב"ש סבירא להו דבכמלא מקדח דהוא שיעורא דידהו דוקא מתה הבהמה ולא בפחות דאי ס"ל דמתה בפחות מאי טעמא דס"ל דאינה טריפה עד כמלא מקדח וא"כ אינהו נמי ס"ל דבכמלא מקדח הוא כדי שינטל מן החי וימות וא"כ מה משיב להו ב"ה ואי ס"ל לב"ה דהוי שיעור בפחות ממלא מקדח הוי להו לאפלוגי הכי ולומר דהוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח ולא הל"ל כדי שינטל וכו' ומשני דרגילות וכו' פי' והשתא ב"ש נמי ס"ל דבנטילה הוי שיעור מיתה בפחות ממלא מקדח אלא ברוחב סלע כסברת הפוסקים והכא בחסרון ע"י רקיבה פליגי וס"ל לב"ש דברקיבה לא הוי שיעורא כסלע אלא כמלא מקדח ובית הלל ס"ל דהוי נמי שיעורא בכדי שינטל וכו' דהיינו בכסלע כמו גבי נטילה ודו"ק:

ד"ה ונהג בו ב' עישורין מפרש בירושלמי וכו' משום דקשה דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים ואם כן אם הפריש שני מעשרות ממש לא היה מתוקן לכך מפרש הירושלמי דלא הפריש אלא מעשר אחר על תנאי ואח"כ הללו כדין מעשר שני והמעשר עצמו נתן לעניים והשתא אי מעשר עני הוא הרי נתנו לעניים כדינו ואם מעשר שני היה הרי הללו כדינו ואכל המעות בירושלים כדין מעשר שני והמעשר עצמו יצא לחולין ומה מזיק שנתנו לעניים בתורת מתנה הרי יכול ליתנו לכל מי שירצה שהרי חולין גמורין הוא ועיין בר"ה דף י"ד:

ד"ה אם היה מבוי כלה לרחבה וכו' הציור הוא כזה *:

ד"ה אם היה מבוי וכו' ובריש ע"ב ד"ה דאי דרב קשיא וכו' וד"ה בערבו קמפלגי כו' הד"א:

גמ' אמר לי' אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא לקמן דף פה ע"א יבמות יח ע"א כתובו' דף יב ע"ב: