מסכת חגיגה דף י״ד עמוד א׳

קודם שנברא העולם נגזר עליהם להבראות להיות קודם מתן תורה לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה) ראויה היתה תורה להינתן לסוף אלף דור וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרדן ונתנה לסוף כ"ו דורות מאדם הראשון עד משה רבינו:

רבה אמונתך רבה תהלתך עליהן:

כרסיה משמע כסא אחד:

כרסון רמיו שני כסאות הוטלו נתקנו לישב עליהן:

שכינה חול להושיב אדם בצידו:

כלך מדברותיך חדל מדבריך עד שתגיע אצל נגעים ואהלות שהן הלכות עמוקות:

קילל ישעיה את ישראל כלומר נתנבא עליהן י"ח פורעניות:

ירהבו יתגאו:

וטרדן ואיכא למ"ד ושתלן פרש"י לפי לשון ראשון נתן נשמתן בגיהנם ולא נבראו ותימה הוא וכי עביד דינא בלא דינא כי מה פשעו להיות בגיהנם ונראה לפרש וטרדן שלא נבראו ביחד כי אם מעט לכל דור ודור כדי שלא יחריבו העולם ושני הלשונות בירושלמי שוה אך הלשון משונה ולכך לא חש למתני איכא דאמרי לה בהאי לישנא כיון שאינו משנה לה רק חדא תיבה:

ופליג אר' שמואל בר נחמני שהוא אומר שמלאכים נבראים בדבור המקום ולא מנהר דינור:

רבי חנינא בן דוסא למעלה שהיה בעל מעשים יותר מכל בני דורו:

ולמטה בבית קיסר ולאו משום שלא היה חשוב למעלה אלא משום שגם בדורו היו אנשי מעשה כמותו:

א"ר שמעון בן לקיש יחזקאל בקש רחמים ונהפכו פני השור לפני כרוב ומקשינן וכי בקש יחזקאל להיות שני פני אדם ופרקינן פני אדם פנים גדולים ופני כרוב פנים פחותים ומקשינן ישעיה ראה שש כנפים שש כנפים לאחד ויחזקאל ראה ארבע כנפים ופרקי' ישעיה שראה בזמן שהיה בהמ"ק קיים ראה שש כנפים אבל יחזקאל שראה אחר חרבן ארבע כנפים כביכול שנראה ליחזקאל כאלו נתמעטו מכנפי החיות שתים שתים ואמרינן הי מינייהו אימעוט אמר רב חננאל אמר רב אותן שנאמר בהם ובשתים יעופף וקרא כלומר שמשוררות בהן כדכתיב התעיף עיניך בו ואיננו ורב פי' שאין כתוב בזה הענין בס' שלנו ורבנן באו לגלות דבר זה מדרך אחרת כי ישעיה ראה רגלים מכוסין ויחזקאל ראה רגלים מגולות עד שידע כי הן רגל ישרה ואמר אותן שהיו מכוסין רגליהן בהן הן שנתמעטו ודחינן ודלמא דגלו ואחזו ליה דאי לא תימא הכי אפייהו היכי חזא להו אלא דגלו ואחזו ליה רגליהן נמי דגלו ואחזו ליה ודחינן בשלמא אפיה אורח ארעא לגלויי קמיה רביה אלא כרעא מי אורח ארעא לגלויי קמיה רביה. ותוב פרכינן ודלמא במסנא אחוון ליה והאי דקאמר ורגליהם רגל ישרה לא אתחזי במסנא מקום גבוה ונמוך ברגל אדם ואף אין בראשה אלכסון כראשי אצבעות רגלי אדם. וכי הכי מתחזי במסנא. ועוד סייעינן לרבנן דאמרי כנפים שהיו מכסות בה רגליהן אימעטו וראן מגולות דאי ס"ד מיכסיין הוו רגליהון ואפיהון בשלמא גליין אפיהון כי היכי דלחזינהו יחזקאל דאיכא תמן פני שור וליבעי עלייהו רחמי כריש לקיש אלא רגליהון למה להון לגלינהו אלא אימעיטו גפייהו ואתגליין רגליהון ופרכינן לעולם מיכסיין הוו ולא איגליין אלא לאחוויי יחזקאל דקיימי רגל ישרה לכדריב"ח (ברכות י) ללמד שחייב אדם לכוון את רגליו בתפלתו שנאמר ורגליהן רגל ישרה נהר. דינור נגד ונפק מזיעת החיות ושפיך על ראש רשעים בגיהנם. אשר קומטו בלא עת אלו הרשעים שקומטו קודם שנברא העולם ושתלן הקב"ה בכל דור ודור.

והן הן עזי פנים.

רב נחמן בר יצחק אמר ברכה היא אלו ת"ח שמקמטין עצמם משינה בעוה"ז על דברי תורה הקב"ה מגלה להן סור לעוה"ב.

כתוב אחד אומר ושער רישיה כעמר נקי וכתוב אחר אומר קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. ל"ק כאן בישיבה פי' במושב הדין כזקן. שאין נאה בישיבה אלא זקן. וכן במלחמה אין נאה אלא בחור פי' יש מי שאומר מראות הללו כדרך חלום נראים כדכתיב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכתוב ביד הנביאים אדמה. להודיע שמראה לנביאים כעין דמות באובנתא דליבא. אבל הקב"ה ישתבח שמו אין לו דמות. וזה הדבר מוכיח שאין שם דמות שאילו היה תמיד אחד או דמות בהור לעולם או דמות זקן לעולם אלא ללמדך שאין שם דמות כלל. אלא מה שמראה לנביאים כעין דמות מה שיישר לפניו. ויש מי שאמר מלאך הוא זה שנאמר בו ושער רישיה ושחורות כעורב:

עד כרסוון רמיו פשטוה אחד לכסא ואחד לשרפרף.

י"ח קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להן ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. וחשבון י"ח קללות הא דכתיב כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה וגו' אלו ת"ר סדרי משנה:

לא אהיה חובש כלומר לא הייתי מחובשי ביהמ"ד ובביתי אין לחם ואין שמלה. אין בידי לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד. איני והא אמר רבה לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה ראשי אמנה שנאמר אם יש איש עושה משפט מבקש אמנה.

אין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנא' זקן ונשוא פנים וכו':

תד"ה וטרדן ואיכא למ"ד ושתלן כו' עכ"ל כ"ה הנוסחא בגמרא כנראה מפרש"י ובגירסת ע"י ודו"ק:

אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּקַמְּטִים אֶת עַצְמָן מִשֵּׁנָה עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר לָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד נָּהָר במלואו כזה נ ו ־ ן ה־ ה ר י ־ ש המלוי הוא אותיות שֵׁינָה רמז על ידי דמקמטין עצמן מן השינה יזכו לסוד הנהר. והנה ידוע מה שאמר רבינו ז"ל וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן (בראשית ב, י) נהר דעת, ולזה אמר 'יְגַלֶּה לָהֶם סוֹד הַנָּהָר' דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) ולכן מלוי נָּהָר הם אותיות ' יש הון '. גם יובן רמז הַנָּהָר לתלמידי חכמים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נו:) הרואה נהר בחלום יצפה לשלום שנאמר הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיהו סו, יב), ולכן החכמים זוכים לשלום יותר דכתיב (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ שמאהבתם עוסקים בלילה גם כן אז זוכים לשלום שהוא סוֹד הַנָּהָר.

אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא (דניאל ז, ט) נראה לי בס"ד כונת רבי עקיבא הוא על המלכות שנקראת בשם דוד כמו שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פד) הכי תנינן דוד אחרא את ליה לקודשא בריך הוא ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין וכו' ובגין ההוא דוד עלאה אמר דוד פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי (תהלים כה, טז) עיין שם. ופרשו מבארי הזוהר דהכונה הוא על המלכות העליונה שגם היא מכונית בשם דוד. ונראה בודאי גם הכא מה שאמר רבי עקיבא אֶחָד לוֹ קאי על התפארת וְאֶחָד לְדָוִד קאי על המלכות. ונודע שכל זה המראה שראה דניאל ע"ה הוא ראה בעשר ספירות דעשיה וכמו שכתב רבינו ז"ל בספר הלקוטים הנדפס בירושלם ת"ו [תבנה ותכונן] דאיך אמר וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז, ט) מה שלא ראה משה רבינו ע"ה! אלא שכל זה המראה הוא בעשיה דבכל עולם יש עשר ספירות וחמשה פרצופים עליונים כנודע עיין שם. והנה רבי יוסי ודאי ידע דאין כונת רבי עקיבא על דוד המלך ע"ה עם כל זה אמר לו ' אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חֹל ' כי באותם הימים לא נתפשטה חכמת האמת של סודות עליונים והשומעין שבבית המדרש יבינו שכונתו על דוד המלך ע"ה על כן הוא העתיק הדברים על שם הפעולה היוצאה מתפארת ומלכות כי התפארת שהוא רחמים פועל צדקה והמלכות שהיא גבורה פועלת דין. לכך אמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה והיינו הך דרשה של רבי עקיבא עצמו ולכך גם רבי עקיבה חש לחששה דרבי יוסי מפני השומעין ואז גם הוא תפס הדרשה בלשון זה דרבי יוסי ואמר אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה. אמנם רבי אלעזר בן עזריה בא לפרש הכסאות על ענין אחר ואמר אֶחָד לַכִּסֵּא וְאֶחָד לַשְּׁרַפְרַף והוא כי שם אלקים כפשוטו עולה פ"ו כמנין הכסא [86] והוא בחינת דין בפני עצמו כנזכר בסוד פ"ו דש ופ ר. ועוד יש בחינת דין בשם אלקים והוא בסוד המלוי דשם אלקים שמתמלא ביודי"ן שעולה מספר ש' [אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300] והוא בסוד ש' ד ש ופר. ועוד רמוז בשם אלקים בחינת פ"ר דינין דמנצפ"ך והם מתחלקים בחמשה אותיות שם בכל אות חלק נ"ו מן פר ונודע כי אלו הפ"ר דינין הם כפולים שהם פרפר בסוד אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק (מלכים ב' ה, יב), ובסוד הכתוב באיוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב) כנזכר בשער הפסוקים. ולזה אמר אֶחָד לַכִּסֵּא כנגד בחינת הגבורות הרמוזים בשם אלקים כפשוטו שהוא פ"ו כמנין הכסא שרמוזים באותיות פ"ו דשופר. ואמר אֶחָד לַשְּׁרַפְרַף רמז בזה על שני בחינות של גבורות ודינין הרמוזים בשם אלקים האחת הוא בחינת שם אלקים במלואו שעולה ש' והוא סוד אות ש' ד ש ופר והשנית הם פר דינים דמנצפ"ך המתחלקים בחמשה אותיות של שם אלקים שהם כפולים 'פר פר' וכל זה רמז בשם שְּׁרַפְרַף שהוא אות ש' ואותיות פרפר. ובזה יובן בס"ד לתרץ קושיא עצומה איך תלמודא מסיק 'אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד' והלא דבר זה דחאו רבי יוסי וגם רבי עקיבא עצמו הדר ביה ושנה 'אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה'? ובזה שכתבתי בס"ד ניחא דבאמת דבר זה לא נדחה ורק רבי יוסי ערער על לשון זה בשביל השומעין שאין בקיאין בחכמה זו של הסוד ולפי משמע אזניהם נראה להם דעושה שכינה חול אבל באמת מה שאמר אֶחָד לְדָוִד הכונה על המלכות ולשון דנקיט רבי יוסי, ולשון דנקיט רבי עקיבא שניהם עולין בקנה אחד וכאשר אמרנו, ורבי עקיבא לא חזר ושנה בלשון רבי יוסי אלא משום חשש השומעין שלא נגלו עדיין להם מראות אלקים המה סודות העליונים אבל בזמן חתימת התלמוד נתפשטה חכמה זו דסודות עליונים אצל רוב האמוראים ולכן מסדר התלמוד לא חש בימיו לחששא דרבי יוסי ולכן מסיק בלשון דנקיט רבי עקיבא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּישִׁיבָה, כָּאן בְּמִלְחָמָה הנה נודע דמה שנגלה לעיניהם הוא בדרך שאמר הכתוב (הושע יב, יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, שאין הנביאים רואין מראה ממש אלא כל אחד יצטייר לפניו כפי מה שיוכל להשיג ולסבול וכן כאן נצטייר לעיניהם אורות חסדים עליונים במראה שערות לבנות ועל הים נצטייר לעיניהם אורות גבורות עליונים במראה שערות שחורות ומלבד שהיה זה המראה כדי להשכילם ענין סודיי ונסתר על הארת העולמות למעלה. עוד לימדם בזה בינה להבין ולהשכיל דכן ראוי להיות בישיבה זקן ובמלחמה בחור ויבינו בזה דבר מתוך דבר דבמלחמה צריך זרוז ומהירות במעשה המלחמה ולא יתנהגו בכבידות אלא כטבע הבחור שהוא תקיף וזריז ומהיר אך בישיבה שהוא ענין לימוד תורה לתלמידים לא טוב החפזון ומהירות אלא יתנהג בכבידות כטבע הזקן.

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה קְלָלוֹת קִלֵּל יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל נראה לי בס"ד טעם למספר שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה טרפיות וכנגד שמונה עשרה פרסאות של גיהנם. או יובן מספר שמונה עשרה עולה מספר קע"א במספר הקדמיי כמנין עקא [171] כי שמונה עשרה קללות אלו הם עקא גדולה ולא נתקררה דעתו עד שקללם באחרת נמצא נעשו תשע עשרה ומספר תשע עשרה במספר הקדמיי נחשב במספר קץ [90] ובזה נעשה קץ וסוף לקללות. ברם קשא וכי לא נשאר בספר ישעיה עוד דברים של פורענות, ואמאי מנה רק האמור בפסוק זה? ונראה לי דכל השאר לא חשיבי קללות כי זכות התורה שעוסקים בה מגין לדחות הפורענות מה שאין כן בהאי קרא שהזכיר ביטול תורה ולימודה אם כן כל הני פורענות דהזכיר כאן חשיב קללות דאין מי שידחה אותם.

(ישעיה ג, א) 'מַשְׁעֵן', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא 'מַשְׁעֵנָה', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה. נראה לי בס"ד ישראל אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע' ופרשו רבותינו ז"ל נַעֲשֶׂה הוא המעשה וְנִשְׁמָע זה הלימוד לכן פירש 'מִשְׁעַן' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא כי 'מַשְׁעֵן' בהפוך אתוון 'נִשְׁמָע' וכן 'מַשְׁעֵנָה' בהפוך אתוון 'נִשְׁמְעָה'. ולהיות כי המקרא הוא בחינת זכר קרי ליה מִשְׁעַן לשון זכר והמשנה שהיא בחינת נוקבא קרי לה מַשְׁעֵנָה לשון נקבה. ועוד נראה לי בס"ד מַשְׁעֵן אותיות ' שמן ע י־ן' כי המקרא קדים לכל לימוד כדמיון השמן שהוא צף ועליון על כל המשקים ואות עי־ן רמז דהמקרא תלוי בראיית עין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ולזה אמר 'מִשְׁעַן' בַּעֲלֵי מִקְרָא אך מַשְׁעֵנָה דריש על משנה כי המשנה היא תורה שבעל פה שיש לה שבעים פנים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, טז) שבעים פנים לתורה, ואותיות מַשְׁעֵנָה הוא משנה ע ' כלומר משנה שיש לה ע' פנים. ומה שאמר כְּגוֹן רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וַחֲבֵרָיו כדגריס בעין יעקב נראה לי בס"ד דנקיט רבי יהודה בן בתירא על פי מה שכתב בפתח עינים דעד בני בתירה היו קורין ת"ר סדרי משנה ממשה רבינו ע"ה ואחר כך נסדרו ששה סדרים בלבד. ולכן נקיט רבי יהודה בן בתירא שהוא היה הגדול בבני בתירה וזקן מופלג והיה דר בנציבין דאליו שלחו שלום מירושלים בהך עובדא דאותו גוי שהיה אוכל פסחים בערמה ונודע להם על ידי חכמתו ושלחו לו שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים (פסחים ג:), ולכן דריש 'מַשְׁעֵנָה' על רבי יהודה בן בתירא שהיה משענה לקיום מצות התורה.

'כֹּל־מִשְׁעַן־לֶחֶם', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד גְּמָרָא נראה לי בס"ד בַּעֲלֵי גְּמָרָא אלו הן מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא ופרשתי בס"ד במקום אחר הא דרבנן אקרו מלכי דכתיב (משלי ח, טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, היינו אלו דמסקי שמעתתא אליבא דהלכתא דהלכה כמותם ואז דבריהם קימים כדברו של מלך דאין להשיב. וידוע דהתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות והמלכות נקנית בשלושים מעלות (משנה אבות ו, ו), על כן אלו שהם חכמים ומלכים יש להם ארבעים ושמונה ויש להם שלושים הרי כאן צירוף לחם [48+30=78] שהוא שלושים וארבעים ושמונה, לכן דריש 'מִשְׁעַן לֶחֶם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי גְּמָרָא. ואמר ' מִשְׁעַן מָיִם ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי אַגָּדוֹת כי כל לימוד האדם קץ בסופו מחמת הטורח אך באגדות שהם מושכין לבו של אדם ושמח בהם אינו קץ כלל אלא שש ושמח בסוף כמו ההתחלה נמצא דרוש שלהם שוה בסופו כתחילתו ולכן קוראו בשם 'מָיִם' שהם שוים שגם אם נקראים מסיפא לרישא נקראים בשם מים.

'גִּבּוֹר', זֶה בַּעַל שְׁמוּעוֹת נראה לי בס"ד למוד התורה מרב אחד מכונה בשם בור דכתיב (משלי ה, טו) שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ וְיָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה, ובעל שמועות יש לו שלשה מיני שמועות האחד הלכות פסוקות ששמע מרבותיו והשני טעמים של הלכות והשלישי סודות של הלכות, ונרמזים שלשה אלה באות ל' שהוא שלשה קוין ראש ואמצע וסוף וקו הראש הזקוף למעלה הוא רומז לשמועה של הסוד שהוא עליון וקו האמצע שעשוי כבריח רומז לשמועה של הלכות פסוקות וקו התחתון היורד תחתיו רומז לשמועה של טעמי ההלכות, וכולם צורת ווי"ן שהם תורה שבעל פה שנחלקת לששה סדרים. ונמצא שלשה מיני שמועות הנזכר הם דלויים משלשה בורות שכל אחד נקרא בור בפני עצמו ככתוב 'שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ' ולכן בעל שמועות נקרא 'גִּבּוֹר' חלק התיבה לשתים וקרי ביה ג' בור.

'אִישׁ־מִלְחָמָה', זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה נראה לי בס"ד על פי מה שאמר עטרת ראשי הרב מר אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] במאמר נשאת ונתת באמונה (שבת לא.) דהמלכות העליונה מכונית בשם אמונה וזהו נשאת ניצוצי קדושה מן הקליפה ונתת אותם באמונה במלכות הנקראת אמונה וזה יהיה עסק התורה ולכן שואלין אותו אחרי זה: קבעת עתים לתורה? עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן]. ולזה אמר כאן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא ניצוצי קדושה מן הקליפה וְלָתֵת אותם בחלק הקדושה על ידי מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וזכר בזה לשון מלחמה היינו על ידי שילחם בקליפות לשברם כדי שיוציא מתוכם ניצוצי קדושה וזה יהיה קושיות ותירוצים שהוא מלחמה של תלמידי חכמים שעושין זה בזה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל האדם דמחדש חדושי תורה בעולם הזה כבר קבלה אותם נשמתו כשהיתה במעמד הר סיני אך קודם בואה לעולם הזה עתה כל חידושי תורה הם עצורים בתוך נשמתו בכח והאדם טורח בעסקו בתורה להוציאם מן הכח לפועל לגלותם בעולם הזה וזהו שאמר שיודע לישא חידושי התורה מן הכח העצור בקרב נשמתו וליתן אותם בעולם הזה להשומעין בית המדרש בפועל עד כאן דבריו נר"ו.