מסכת ביצה דף כ״ד עמוד א׳

המחוסר צידה שצריך לצודו:

גמ' הצד צפור מן החוץ עד שהכניסו למגדל עץ שקורין מישטיי"ר או הצד צבי מן החוץ עד שהכניסו לבית בשבת:

חייב דכיון דהכניס צפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכן צבי לבית ונעל בפניו אבל צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ואין כאן צידה או צבי שהכניסו מן החוץ לביבר ונעל לפניו אין זו צידה:

וחכמים אומרים צפור למגדל היא צידתו כאשר אמרת אבל צבי אין צריך עד שיכניסנו לבית דאף לגינה ולחצר ולביבר הוי צידה ומתניתין דקתני צדין מן הביברין ביום טוב רבנן היא דאמרי משנכנס לביבר הוא נצוד ועומד וברייתא ר' יהודה:

אלא עופות קשיא דהא כולהו מודו דאין צידתן אפילו לבית:

מקורה שיש לו גג:

הכא דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית:

בצפור דרור שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום:

כל היכא דנפלי טולא מן הכתלים ושיעור היה להם גובה בכתלים של ביברין:

כל שאומר הבא מצודה ונצודנו כו' וא"ת והרי אמרינן לעיל שיעור אחר ופ"ה דאידי ואידי חד שיעורא הוא ודוחק הוא דאם כן אמאי מפרש אותו פעם אחרת והלא פירש לעיל היכי דמי ביבר גדול וכו' לכך נ"ל דלעיל מיירי בבהמה וחיה והכא מיירי בעופות ואע"ג דלעיל קאמר הא בביבר מקורה מכל מקום לא פירש שיעור הביבר בכמה לא הוי מחוסר צידה והשתא ניחא דפריך עלה מאווזין ותרנגולין:

ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות וא"ת והא קיימא לן כל פטורי דשבת פטור אבל אסור מדרבנן ומתניתין נמי מודה דפטור אבל אסור מדרבנן וי"ל לפי מה שפירשתי במתניתין ניחא דגזרינן מזונות גזירה שמא יבא לצוד מהן דאם כן ע"כ צריך לומר דאסור מן התורה דאם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות משום שמא יצודם דהוי גזירה לגזירה אי נמי סמיך אההי"א דתנן פ' האורג במסכת שבת (דף קו: ושם) דאמר התם ר"ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור דהא מחוסר צידה [וא"כ] הצד מתוכו חייב והכי פריך הואיל ואוקמת מחוסר צידה דרוצה לומר כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"כ היכי קאמרת הכא הצד אווזין ותרנגולין פטור הא שפיר חשיב מחוסר צידה כיון שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו ובמחוסר צידה הצד מתוכו חייב והכא הוי הצד מתוכו:

הדרן עלך יום טוב אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב כו' אבל צדין חיה ועופות מן הביברין ורמינן עלה הא דתניא ביברין של חיה ושל עופות ושל דגין אין צדין מהן ביו"ט כו' קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות ומפרקינן לא קשיא מתנית' ר' יהודה היא דתנן בפ' ר' אליעזר אומר כו' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב ש"מ דר' יהודה כל חיה שהיא בבית נגמרה צידתה כשמכניסה בבית (שצד) אבל צד הצבי והכניסו לביברין פטור שאינה צידה וכיון שלענין שבת פטור שאינו כצדוי אסור לצוד אותו ביו"ט מן הביברין לפיכך שנה בברייתא אין צדין כי הביברין לר' יהודה כיער חשובין ומתניתין דקתני אבל צדין חיה מן הביברין לחכמים הוא דפליגי עליה דר' יהודה ותנן הצד צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין נגמרה צידתו וחייב בשבת וקתני לחצר ולביברין ביברין דומיא דחצר כאשר כל מה שבחצר מותר לצוד אותו ביו"ט כך כל מה שבביברין צדוי הוא קודם לכן ואסיקנא עופות אעופות לא קשיא מתניתין בביבר מקורה והוא כבית ונגמרה צידתו ובריית' בביבר שאינו מקורה שלא נגמרה צידתו כיון שאינו מקורה יתכן שיפרח אחרי כן בכל שעה שירצה לפיכך אין צדין ואי קשיא לך דהא בין ר' יהודה ובין רבנן הצד צפור לבית בשבת פטור הוא שלא נגמרה צידתו והנה הבית מקורה הוא ואעפ"כ אינה צידה בו וכיון דבשבת פטור ביו"ט אסור לצוד ממנו חלוקתם בצפור דרור הוא ושאני צפור דרור משאר עופות דשאר עופות כיון שנכנסין בביבר מקורה נגמרה צידתן אבל צפור דרור אינה מקבלת מרות ואין נגמרה צידתה אלא במגדל.

בחד שחיא פי' כגון ריצה אחת ואינו צריך לפוש ביני ביני כל היכא דנפל טולא דכתלין אהדדי פי' בעת שהחמה במזרח צל כותל המערבי מגיע עד כותל המזרחי והוא ביבר קטן.

רשב"ג אומר.

היכי דמי מחוסר ואסיק' ואע"פ דבאין לכלובן לערב כגון יוני שובך ויוני עלייה כיון דבעי רבויי להו אסור לצוד מהן ביו"ט אבל אווזים ותרנגולים ויונים הרדסיות אע"ג דצדין אותן כיון דבאין לכלובן לערב ומזונותן עליו ולבוא לכלובן מיהא לא בעו רבויי דבני תרבות הן ואין בורחין מבני אדם אלא כשרואין כי באין לצודן צדין מהן ביו"ט אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג דכל מחוסר צידה כענין שאמרנו אסור ושאינו מחוסר צידה מותר:

נראה שרש"י ז"ל גריס היכי דמי ביבר קטן כל דמטי ליה בחד שחיא. (ב"ח) [בפ"א], שהוא זכרונו לברכה פירש כל ששוחה עליו לתופסו ואינו יכול להשמט ממנו, ואינו מחוור דביבר זה קטן מבית וזה פשיטא דצדין. וגרסת הספרים שלנו כל דרהיט ומטי ליה בחד שחיא, ופירש רבינו שמואל כל שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך לפוש בינתים.

הא דבעינן היכי דמי מחוסר צידה ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. [קשיא] מאי קא מיבעיא ליה דהא אסיק רב אשי לעיל דכל דלא מטי ליה בחד שיחיא מחוסר צידה ואסור, וליכא למימר דהא דשמואל פליגא אדרב אשי דא"כ בתר אוקמתא דרב אשי הוה ליה לאתויי להא דשמואל ולמימר הא דרב אשי פליגא דשמואל ולא לאתויי הא דשמואל אסיפא דכל המחוסר צידה. על כן פירש ר"ת ז"ל דרב אשי לא איירי אלא בחיה אבל בעופות הא אמרינן בביבר מקורה שרי והכא פשיטא מדשמואל דאפילו במקורה כל שאומרין הבא מצודה ונצודנו אסור, והיינו דאקשי עלה מאווזין ותרנגולין וכולה סוגיא דעלה מיירי בעופות, והיינו נמי דבעי הכא על מילתא דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה ואלו בשבת בפרק ר' אליעזר דאורג (קו, ב) לא בעי אמילתיה דרשב"ג היכי דמי מחוסר צידה משום דהכא תנא עופות לענין ביברין ואלו התם לא תנא עוף לענין ביברין. ולפי דבריו ז"ל קיימא לן בחיה כל שאינו מגיעו בריצה אחת אסור ואף על פי שאינו צריך למצודה ובעופות כל שצריך למצודה. אבל מדברי הרי"ף ז"ל יראה דהא דשמואל פליגא אדרב אשי, ונקטינן בגמרא הא דשמואל שהוא ז"ל לא הזכיר בהלכות הא דרב אשי אלא הא דשמואל, ולפי דבריו בין עוף בין חיה הכל תלוי בהבא מצודה.

הא דתניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור. פטור ומותר קאמר אלא משום דקתני ביוני שובך ויוני עליה חייב לפי שהיא צידה גמורה תנא הכא פטור, ואף על גב דאמר שמואל (שבת ג, א ועיין שם בתוס') כל פטורי דשבת פטור אבל אסור חוץ מצידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא בשבת, ההוא כללי בפטורי דתנו במתניתין בלחוד הוא.

גמרא חסורי מחסרא וכו'. הא דעביד הכא במתני' ר' יהושע בר (פלוגתייהו) [פלוגתיה] דרשב"ג בהא, משום דברייתא מפרשא דר' יהושע הוא דפליג עליה ואסר.

צידה האמורה לענין חיוב שבת שהצידה קרויה בו אב מלאכה אינה אלא כשהוא מוציא אותו דבר הניצוד ממקום המחוסר צידה למקום שאין מחוסר צידה כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו מכח רדיפתו לבית ואח"כ נעל עליו וכן ששלה דג מן הים ונתנו לתוך ספל של מים וכן שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל של עץ שהוא ניצוד ועומד בתוכו אבל אם הבריח צפור לבית ונעל עליו או שהעתיק דג מן הים שלא כאחיזת ידו לבריכה או לנהר או שהכניס צבי לטרקלין רחב פטור שאין זו צידה גמורה שהרי אם בא ליטלו עדין הוא צריך לרדוף אחריו או לומר הבא מצודה ונצודנו או שצריך להשתדלות ולחוזק רדיפה ומ"מ כל שהוא אוחזו בידו אע"פ שהתירו כבר צדהו בשעה שאוחזו ולא נאמרו הדברים אלא בשמכניסו מכח רדיפתו ממקום למקום:

מה שאין דרך מינו לצודו כגון אווזין ותרנגולים ויונים הגדלים בבתים והם הקרויים יוני הרדסיאות אפילו צדן במצודה פטור ושלא במצודה מותר ליטלן ביום טוב לכתחלה אפילו בבית גדול ויש מתירין כן אף בשבת אבל יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך וצפרים שקננו בטפיחים והם דלועין יבשים שמנקבין אותן ומגדלים לתוכן עופות קטנים ומעמידין אותן על החומות ובבירות כל אלו הצד אותן חייב אע"פ שבאין לכלובן לערב שמכל מקום נשמטין הם מידו וכמו שאמרו עליהם בעו רבויי אבל אווזין ותרנגולין מאחר שהם בכלובן אינם נשמטין:

המשנה השניה מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יו"ט לא יטול מהם ביום טוב אא"כ ידוע שנצודו מבעוד יום מעשה בגוי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הם אלא שאין רצוני לקבל ממנו אמר הר"ם פי' רבן גמליאל סובר כי ספק מוכן מותר וכן סובר כי גוי שהביא ביום טוב דגים או פירות אע"פ שצדן ביום טוב מותרין ואין הלכה כרבן גמליאל וכשהביא גוי פירות ונתאמת אצלנו מצורתן שלא נתלשו ביום טוב וכן דגים שנתאמת אצלנו שלא נצודו ביום טוב ולא באו מחוץ לתחום שהם מותרין לאכלן ביום טוב ואפי' לאותו שבאו בשבילו והדבר הניצוד או הנתלש ביום טוב ראשון מותר בשני אלא בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה ואמר שמצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יו"ט ר"ל שפרסן מערב יו"ט כדי לצוד בתוכן ומצא בהם ביו"ט לא יטול אא"כ יודע שנצודו מערב יו"ט קודם בין השמשות כגון שראה שנצוד מבערב או שבא מבערב ומצא המכמורת מקולקל ונפרק מצד אחד אע"פ שלא נסתכל בצדו האחר אם יש בו חיה או עוף אם לאו שודאי לא נתפרק אלא מחמת נענוע העוף שבתוכו ומשנתפרק שוב אין עוף מלבר בתוכו עד שיקיימוהו א"כ בודאי מבערב היה שם ולמדת שכל שנודע לו שנלקט מאמש אפילו הוא דומה שנלקט היום מותר ואין גוזרין משום מראיתם ופי' בגמ' על משנה זו לדברי תנא קמא שאם היה ספק לא יטול ורבן גמליאל מתיר מספק ומעשה בגוי אחד שהביא דגים לפני רבן גמליאל ביום טוב ולא ידעו אם נצודו מאתמל אם מהיום ואמר מותרין אלא שאיני רוצה לקבל הימנו ר"ל אם מפני שהיה שונאו או מפני שרצה להחמיר על עצמו ובגמרא נחלקו אם דעתו לומר מותרין לקבל ר"ל בטלטול ולא שיתירם באכילה או שמא אף באכילה אלא שלענין פסק אין לנו אבל לענין ביאור נראה מן הסוגיא דדוקא לקבל התירו ולא באכילה אלא שהלכה בכל ספק מוכן שאסור ולא סוף דבר שאכילתו אסורה אלא אף טלטולו אסור אע"פ שהוא ספק סופרים הואיל ויש באכילתו ספק תורה שמא מתוך טלטולו יבא לאכול ואף לדעת האומ' מוקצה דרבנן אף באכילתו פעמים שהולכין בכיוצא באלו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור ולמדת שאין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא וכן בכל ספק מוכן והוא שאמרו בגמרא שוחטין מן הנגרין ופירושו שוחטין חיות מן הביברין ומן הקרפיפות שלהם שניצודים ועומדים הם ובביבר קטן על הדרך שביארנו והוא קורא אותם נגרין מצד בריכות של מים הקרויות נגרין וחריצין לשתות בהן החיות אבל אין שוחטין מן הרשתות ומן המכמורות ר"ל שהיו פרוסות מערב יו"ט ומצא בהן חיות ועופות ביום טוב ואין ידוע אם נצודו היום אם מאתמל וא"כ מה שאמרו בגמרא דגים המפולמים ר"ל הלחים וי"מ הנקובים מצד שהם נאחזים בחכה ופירות בני יומן ופירשוה בכבישי בירקא ר"ל שטמונים בירק להעמיד לחותם אע"פ שהן ספק אם ניצודו או נלקטו היום מותרין אין הלכה כן אלא אסורים אא"כ צורתם מוכחת שמאתמל נלקטו או ניצודו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה הכא דקתני גבי שבת צפור למגדל ולא לבית בצפור דרור כו' עכ"ל אבל ההיא דאין צדין עופות בי"ט לא מוקים בצפור דרור דא"כ אמאי קתני ביברין דהא אפי' בבית נמי אינו ניצוד ועומד אלא במגדל ועוד דעופות קתני דמשמע נמי שאר עופות מדלא קתני צפור כדקתני גבי שבת ולפ"ז האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה ע"כ קאי השתא ומיהו למאי שכתבו התוספות דהא דקאמר לקמן כל שאומר הבא מצודה כו' מיירי בעופות מצינן למימר שפיר דלא קאי האי תירוצא דמחלק בין ביבר מקורה לאינו מקורה אלא דאיכא לפלוגי דמתני' דקתני צדין בי"ט איירי באין בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' וברייתא דאין צדין בי"ט איירי ביש בשיעור הביבר לומר הבא מצודה כו' ועיין בזה בר"ן ודו"ק:

בד"ה השתא דאתית כו' ורשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' א"נ לאו כו' עכ"ל יראה דרש"י מספקא ליה בדברי רב יוסף אם בדרך דחייה בעלמא קא"ל אביי הכי ומאי נפקא לך מינה וקושטא דמילתא הוא לשמואל דפליג רשב"ג אף בביבר קטן אלא דלא חש להשיב כך והיינו כפירוש הראשון שפרש"י או נימא דשמואל נשאר בקושיא כתמיהת אביי הלכה מכלל דפליגי וקושטא דמילתא דלא פליגי ורש"י שפי' לקמן דשיעורא דרב אשי ורב יוסף חד שיעורא הוא היינו לפי' שני שפירש"י אבל עיין בהגהות אשר"י שקיימו פירש ראשון של רש"י דנראה להם עיקר ולקמן בפרק משילין מצינו בכה"ג גבי שתק רב שפסק הרי"ף כוותיה והא דשתק רב משום דלא חש להשיב ודו"ק:

בגמ' אמר רבה כר רב הונא הכא בצפור דרור עסקינן וכו' פי' לעולם כדקאמרת דלא קשיא הא בביבר מקורה והא בביבר שאינו מקורה דההיא דשבת דצפור למגדל אין לבית לא בצפור דרור עסקינן:

ברש"י ד"ה השתא דאתית להכי וכו' עד ורשב"ג אף בביבר קטן פליג כו' אי נמי לא לאפלוגי אתא וכו' צ"ע למה לו לרש"י לאדחוקי ולפרש דרשב"ג פליג אפילו בביבר קטן והא משמע בהדיא בגמרא דרשב"ג לאו לאפלוגי אתא וכדאמר ליה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי בתמי' וא"כ צ"ל דשיעוריה בביבר קטן הוא שאינו מחוסר צידה שאין צ"ל הביא מצודה ונצודנו ות"ק ורשב"ג לא פליני כלל ומטעם זה הוצרך רש"י לפרש לקמן בסמוך ד"ה הבא מצודה וכו' והיינו שיעורא דביבר גדול דלעיל ואידך בביבר קטן וכו' משום דמתוך שהשיב רב יוסף לעיל לאביי ומאי נפקא לך מינה ולא השיב לו דאין ה"ג דת"ק פליג ארשב"ג משמע דגם רב יוסף אורי ליה לאביי דת"ק ורשב"ג לא פליגי כלל וצ"ל דמשום דמתחלה כשאמר רב יוסף הלכה כרשב"ג עלה על דעתו של אביי דס"ל לרב יוסף דרשב"ג אתא לאפלוגי את"ק ולכך תמה עליו והאמר הלכה מכלל דפליני לכך כתב רש"י הכא ורשב"ג אף בביבר קטן פליג וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה כל היכא דנפלי טולא מן הכתלים ושיעור היה להם וכו' נ"ל דהוצרכו התוס' לכתוב כן משום דהוקשה להם דעדיין לא ידעינן שיעורא דביבר קטן משום דהא לפי גובה הכתלים יתארך הצל ויש ביבר קטן וקצר והכתלים נמוכים ואז לא יפלו הצללים אהדדי ויש ביבר שהכתלים גבוהים ואז יפלו הצללים אהדדי אע"ג שהוא רחב וגדול וק"ל:

ד"ה ותניא הצד אווזין כו' עד אי נמי סמיך אההיא דתנן וכו' מחוסר צידה הצד לתוכו פטור וכו' והצד מתוכו חייב והשתא פריך שפיר דהכי פריך וכו' כצ"ל:

גמרא הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות פירוש הא דקתני צפור למגדל ולא לבית וברייתא נמי דקתני אין צדין דמשמע אפילו בבית מיירי בצפור דרור שיודעת להשמר בזויות הבית ועדיין היא מחוסרת צידה. ומתניתין דקתני צדין בשאר עופות. ולעולם בבית מקורה שאילו היה בו אפילו חלון אחד אינו חשוב ניצוד כלל.

שאינה מקבלת מרות פירוש שאינה מקבלת שררה ואדנות משום אדם שאינה יראה לדור בבית. ותמהתי על הרב בעל הערוך ז"ל שפירש צפור דרור אינה מקבלת מרות שאינה מצויה בישוב שלא יתפשנה אדם ואם יתפשנה חונקת עצמה עד כאן. והכא אמרינן שדרה בבית כבשדה. וצריך עיון.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מהכא שמעינן דמה שאמרו כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה לאו בכל דוכתא איתמר אלא דוקא היכא דמסתברא טעמיה. ומשום דאיפשר למימר כאן לא מסתבר טעמיה הוצרכו לפסוק כמותו.

היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף כו' יש מפרשים דאיפשר דלא שמיע להו שיעורי דרב אשי דלעיל. ומורי נר"ו פירש דשמיע להו ולא פליג רב יוסף אהא דרב אשי דכלהו חד שיעורא נינהו דכל האומר הבא מצודה וצריך לבקש תחבולות לתופסו הוה ליה בדלא מטי ליה בחד שחייה. ולא בא רב יוסף אלא לבאר דברי רבן שמעון בן גמליאל מאי קרי ליה מחוסר צידה. ויש מפרשים דרב יוסף פליג אמאי דאמרינן לעיל. ומאי דקאמר הכא היכי דמי מחוסר צידה לאו לישנא דגמרא דכבר ידוע לבעל הגמרא מהו מחוסר צידה מיהא דרב אשי אלא מדברי רב יוסף הן והרי הוא כאילו אמר אמר רב יוסף היכי דמי מחוסר צידה. ודכותה פרק אלו מציאות פירות מפוזרין עד כמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות והתם מוכח דמדברי ר' יצחק נינהו.

הצד אווזין ותרנגולין פטור יש מפרשים פטור לגמרי דאילו פטור אבל אסור מאי קושיא. ולדידי לא קשיא דמתניתין קא אסר צידה מדאורייתא בכל שאומר הבא מצודה ואילו ברייתא תני איסורא דרבנן. ויש מפרשים דארבן שמעון בן גמליאל קאי ורבן שמעון בן גמליאל דקתני אסור ליתן מזונות קאמר דחיישינן שמא יצוד והלכך בנתינת מזונות ליכא איסורא אלא דרבנן. (ואם איתא דהאי פטור פטור אבל אסור קאמר מאי קושיא) ט"ס.

חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן רבן גמליאל מתיר ור' יהושע אוסר הקשה מורי נר"ו אמאי אמר חסורי מיחסרא כו' לימא לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן ידוע שניצודו מערב יום טוב דברי ר' יהושע כו'. ורש"י ו"ל נשמר מזה ופירש דספק מוכן לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע הוא בברייתא בסמוך. וכיון שכן מחסר ליה למתניתין כי היכי דליהוי במחלוקת דר' יהושע ורבן גמליאל ממש דאיירי בספק הכן.

אית ספרי דגרסי אלא הכא בכוורי דאדימי כו' פירש רש"י ועל ידי שהיו מנותחין היה הדם יוצא ונראין כבני יומן. ואמאי קרי להו בני יומן שהן כבני יומן דמרחוק נראין כבני יומן אבל כשהאדם מסתכל בהם יפה נראין שאינן בני יומן ובודאי ניצודו מבעוד יום. ואין אנו יודעין בודאי אם ניצודו מבעוד יום אלא שהן ניכרים מתוך מראיתן שנצודו או שנלקטו מבערב. שכתב ז"ל והני ודאי מוכן נינהו לפי שהן ניכרין דמערב יום טוב הן. כלומר והא דקאמר בגמ' שהן כבני יומן הכי קאמר אף על פי שמראיתן מעיד שמערב יום טוב הן אפילו הכי אין המראה ממש כאותן שמערב יום טוב שעדין יש להם קצת לחות ואינו ניכר אם נצודו מאמש או היום אלא בעיון הדק אפילו הכין לא חיישינן למראית העין זו היא כונת רש"י ז"ל. ובפלוגתא דרב ולוי לית לן למיחש דאינהו אליבא דרבן גמליאל איפליגו ואנן הא קיימא לן כר' יהושע שאסר בין בטלטול בין באכילה. וכתב הרב רבינו אשר דאף על גב דאסר ר' יהושע בספק מוכן מכל מקום מותר הוא ביום טוב שני של גלויות דספקא דרבנן הוא ולקולא. ולא עוד אלא דהוי ספק ספקא ספק נצוד או נתלש היום וספק יום טוב וספק חול ואפילו היכא דלא הוו ידעי בקיבועא דירחא עד כאן.

בגמרא בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא ר"י הא רבנן אלא עופות אעופות קשיא וכו' לכאורה יש להקשות דהשתא מאי קסבר אי סבר דרשב"ג פליג את"ק א"כ בפשיטות מצי לאוקמי נמי עופות אעופות כתנאי והא רשב"ג והא רבנן ואי סבר דרשב"ג לא פליג את"ק אלא פרושי קמפרש כדמסקינן בסמוך לאביי א"כ האיכא לאוקמי כאן במחוסר צידה וכאן בשאין מחוסר צידה אלא דבאמת לא קשה מידי דכיון דעיקר קושיא דעופות היינו ממתניתין דשבת דכ"ע למגדל אין לבית לא א"כ הוי סבר דרשב"ג לא קאי כלל אעופות אלא אחיה לחוד אלא דאכתי היא גופא קשיא כיון דעיקר קושיא השתא אינו אלא מעופות אעופות וממשנה דשבת אם כן אמאי איצטריך לאתויי מברייתא אהדדי דבפשיטות הו"מ לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא מעופות אעופות וכ"ש דקשיא טפי בכה"ג אסוגית הגמרא דשבת דמייתי נמי הקושיא דברייתא ולא מקשה בפשיטות מתניתין אמתניתין ויש ליישב לפי מה שפירשתי במשנתינו בסמוך דלפ"ז ודאי לא מצי לאקשויי מתניתין דשבת אמתני' דהכא דאפשר דביום טוב לא שייך איסור צידה כלל והוי אוכל נפש אלא הא דאסרינן צידת דגים היינו משום איסור מוקצה כדפרישית בשיטת הרמב"ם ז"ל משו"ה פריך ברייתא אברייתא חיה אחיה בי"ט גופא וע"כ איצטריך לאוקמא הא ר"י הא רבנן א"כ ממילא ע"כ שייך איסור צידה בי"ט דאל"כ מ"ט דמאן דאסר הא לא שייך בחיה ועופות איסור מוקצה כדשמעינן לתנא דמתני' ובהא מילתא לא אשכחן מאן דפליג אע"כ דיש איסור צידה בי"ט אם כן מקשה שפיר עופות אעופות דהא לענין צידה לכ"ע למגדל אין לבית לא ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דלא פסיקא ליה למקשה הך סברא דכל מידי דלא הוי צידה גמורה לחייב חטאת בצד לתוכו כגון ציפור לבית דמה"ט נאמר דמחייב בכה"ג בצד מתוך אותו מקום גופא והיינו ציפור מבית או מביברין משום דאפשר לומר דלאו כללא הוא אלא דלעולם לא מחייב משום צידה דאורייתא אלא דומיא דצידה גמורה דהוי במשכן דמסתמא היו צדין מתוך מקום המופנה לגמרי כגון חלזון מהמים ממש ולא מביברין והיו מכניסין אותו למקום המשומר לגמרי דלא ליהוי מחוסר צידה כלל ומשו"ה פטרינן בשבת ציפור לבית דאכתי לא מיקרי צידה גמורה ואפ"ה פטרינן נמי ושרינן בי"ט לצוד מהביברין מה"ט גופא דלא הוי דרך צידה גמורה והא דאסרינן בדגים היינו כמ"ש מהרש"ל ז"ל בשם הירושלמי דהו"ל עוקר דבר מגידולו אלא לבתר דמקשי ברייתא אהדדי ע"כ צריך לאוקמי כתנאי דר"י ורבנן וא"כ ע"כ דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא א"כ מקשה שפיר עופות אעופות ממתניתין דשבת דלכ"ע ציפור לבית לא וא"כ ממילא יש לאסור בצד מתוכו כנ"ל ודוק מיהו זה לא יתכן לפי פירוש שני שכתבו תוספות בד"ה ותניא הצד אווזין דמשמע דלמסקנא נמי פשיטא ליה לתלמודא דצד לתוכו וצד מתוכו הא בהא תליא ודוק. אמנם בר מן דין יש ליישב עוד דלא מצי לשנויי בין אברייתא דחיה אחיה ובין בעופות אעופות דהא רשב"ג והא רבנן לפי מה שמצאתי בתוספתא דבהך ברייתא גופא דמייתי הש"ס דקתני דבחיה ועופות נמי אין צדין מייתי שם נמי בסיפא מלתא דרשב"ג גופא דלא כל הביברין שוין ואע"ג דבהך ברייתא בתוספתא קתני נמי ביברי דגים וחיה ועופות וא"כ משמע לכאורה דברייתא אחריתא הוא אלא דבס"פ האורג מייתי הש"ס נמי הך ברייתא דהכא גופא וקחשבה נמי ביברי דגים ע"ש ואין להאריך יותר:

שם וכ"ת הא נמי לא קשיא כאן בביבר מקורה וכאן בשאינו מקורה ואין להקשות אי בשאינו מקורה מאי קמ"ל דודאי טובא קמ"ל דמסתמא הנך עופות שדרכן להניחן בביבר שאינו מקורה היינו משום דבאין לכלובן לערב וקמ"ל דאפ"ה לא מיקרי ניצודין ועומדין כדמסקינן בשמעתין מברייתא דיוני שובך ויוני עלייה והיינו משום הנך טעמי דמסיק בגמרא בסמוך דאין מזונותן עליך או דעבידא לרבויי וכ"ש בשאינו מקורה פשיטא דשייכי הנך טעמי טפי:

שם והא בית דכביבר מקורה דמי ובין לר"י בין לרבנן ציפור למגדל אין לבית לא. לכאורה לפי מה שפירש"י כאן בד"ה חייב דהא דציפור לבית לא מיקרי צידה היינו משום דיוצא לו דרך חלונות וכן פירש"י בשבת ס"פ האורג א"כ לא הוי מקשה הש"ס הכא מידי דהא איכא לאוקמי שפיר בביבר מקורה שאין בו חלונות ולכאורה היה נ"ל דחלונות לאו דוקא אלא דבביבר מקורה נמי כיון דודאי יש בו פתחים לצורך כניסת ויציאת בני אדם אם כן אפשר דבשעה שיפתחו הפתח יצא ויפרח דרך פתח הביבר אלא דא"א לפרש כן בכוונת רש"י ממה שכתב ציפור שהכניסו לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ומדשבק דרך פתח דאיירי ביה שנעל בפניו ונקיט דרך חלונות אלמא דחלונות דוקא לכך נ"ל ליישב ולפרש בדרך אחר דודאי האי טעמא דיוצא לו דרך חלונות לאו מילתא דפסיקא היא דמה"ט לא הוי צידה כלל דודאי מהני הך צידה לבית טובא שבקל יכול לסתום החלונות דאע"ג דאם סתם החלונות בשבת כדי לצודו יתחייב ממה נפשך מ"מ כיון דבחוץ כה"ג הוי צידה שהוא בנקל יכול לתפסו הו"ל כניצוד ועומד אף בשבת אע"כ דאפ"ה פטור בצד ציפור לבית כיון דאכתי מחוסר צידה מחמת סתימת חלונות וא"כ סבר המקשה דכ"ש דאף בביבר מקורה לא מיקרי צידה דודאי מחוסר צידה טפי דהשתא ס"ד דאיירי מסתמא בביברין גדולים דמחוסרין צידה אף בחיה כ"ש בעופות שפורחין ונשמטין אנה ואנה נמצא דלפ"ז פרש"י אינו אלא לפי סברת המקשה אבל לבתר דמשני הש"ס דהא ציפור לבית לא היינו בציפור דרור דוקא ע"כ דאין הטעם משום שיוצא דרך חלונות דא"כ בשאר עופות נמי אלא דלסברת התרצן סברי דרשב"ג דאף במחוסר צידה נמי מיקרי צידה דהו"ל ניצוד ועומד ואפ"ה פטרי בציפור דרור דאפשר שלא יבא לידי צידה גמורה כיון שדר בבית כבשדה כן נ"ל נכון ומוכרח בכוונת שיטת רש"י ז"ל ובזה נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דהשמיט בהל' שבת הך אוקימתא דאיירי בציפור דרור וכתב סתם דכל ציפור למגדל אין לבית לא וכבר תמה עליו בעל לחם משנה שם ולמאי דפרישית אתי שפיר דהא אוקימתא דרבה בר רב הונא בציפור דרור היינו למאי דקאי השתא בסברת המקשה דלא שני ליה בין ביבר גדול לביבר קטן והיינו משום דמשמע ליה דת"ק ורשב"ג פליגי דלת"ק במחוסר צידה נמי הוי צידה גמורה ומיקרי ניצוד ועומד ומשמע ליה הכי מרומי' דחיה אחיה הא רבי יהודה הא רבנן משא"כ למסקנא דמסיק השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן והיינו משום דבמחוסר צידה לא הוי ניצוד ועומד וכדמסקינן נמי דרשב"ג ורבנן לא פליגי ומפרשינן נמי דכל היכא דלא מטא בחד שחייה לא מיקרי ניצוד ועומד אף לענין חיה אם כן כ"ש בעופות דלא מיקרי ניצוד ועומד אלא במגדל דוקא דמטי ליה בחד שחייה ואפ"ה לא קשיא ליה עופות אעופות דהא רשב"ג דמפרש טעם דרבנן מחלק להדיא בין ביברין לביברין והיינו בהנך עופות דבאין לכלובן לערב ומזונתן עליו או באינך שינויא דבהך ודאי תליא מלתא בכל שאומר הבא מצודה ונצודנו כנ"ל נכון וברור בעז"ה ודוק היטיב:

בפרש"י בד"ה השתא דאתית להכי וכו' ולא דחיקת לאוקמי מתני' בפלוגתא דתנאי וכו' עכ"ל. ולשון רש"י ז"ל בזה תמוה דהא ברומיא דעופות א"א כלל לדחוק ולאוקמי בפלוגתא דתנאי דהא ממתניתין דשבת מוכח להדיא דלכ"ע ציפור למגדל אין לבית לא כ"ש ביברין וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה ותניא הצד אווזין ותרנגולים פטור וכו' א"כ סמיך אההיא דתנן פרק האורג וכו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך שאין זה מוכרח דכבר אפשר דלמסקנא דלעיל בשמעתין הצד מתוכו וצד לתוכו לאו הא בהא תליא וא"כ צריך לפרש כתירוץ הראשון דהתוספת ועיין בס' ים של שלמה שכתב לפרש בענין אחר דאע"ג דלענין שבת פטור אבל אסור אפ"ה מקשה שפיר דיש להתיר בי"ט לכתחלה כיון שהוא צורך אוכל נפש אמנם לענ"ד גם זה אינו מוכרח דע"כ לאו מילתא דפסיקא היא להתיר כל איסורי דרבנן ביש בו צורך אוכל נפש כדמוכח בריש מכילתין דאסור לשחוט חיה ועוף בי"ט ואף כשדקר נעוץ וליכא אלא חפירת גומא או כתישה דרבנן אפ"ה אסור אע"ג דצורך אוכל נפש הוא ונהי דבהא אפשר לומר דשאני התם דלא הוי אלא מכשירי אוכל נפש משא"כ באוכל נפש עצמו אפשר דשרי אלא דאפ"ה א"א לומר כן דא"כ לפי דברי מהרש"ל ז"ל יהא מותר לקצור ולתלוש בי"ט ע"י שינוי שלא כדרך קצירה גמורה והא ודאי ליתא אם כן אמאי פשיטא ליה להקשות לענין צידה טפי משאר מלאכות האסורין מדרבנן:

אמנם לענ"ד היה נראה לפרש דמקשה הכא בפשיטות מצידת אווזין ותרנגולים היינו משום דממעשים בכל יום מצי לאקשויי דצדין אווזין ותרנגולין בי"ט ולא מייתי ברייתא אלא לרווחא דמלתא דבכה"ג לא מיקרי מחוסר צידה ומש"ה פטור בשבת והא דקתני פטור ולא קתני מותר היינו משום דסתם צידת אווזין ותרנגולים אינו על ידי כלי מצודה אלא שצדין אותן בידים ואם כן פשיטא דאסור לכתחלה בשבת לטלטלן דהא מוקצה מחמת איסור שבת נינהו ובפשיטות קי"ל דאסור לטלטל בעלי חיים בשבת ומהרש"ל ז"ל לשיטתו בתשובותיו סי' י' שהתיר לצודן בשבת ובאמת דגם שם יש תימה בדבריו ויבואר בקונטרס אחרון. ועוד נ"ל דאף אם אין צדין אותו בידים אלא ע"י כלי מצודה נראה לי דאסור לכתחלה בשבת דהוי עובדא דחול משא"כ ביום טוב דמותר לכתחלה כנ"ל ברור ונכון:

לעיל פיסקא רשב"ג אומר וכו' אמר רב יוסף אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרשב"ג אמר ליה אביי הלכה מכלל דפליגי וכו'. משמע לכאורה דפשיטא ליה לאביי דהא דקאמר רשב"ג לא כל הביברין שוין אחיה ועוף לחודה קאי ולא איירי כלל בדגים דבדגים בכל הביברין אין צדין דאלת"ה לא א"ש הא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי דהא ודאי פליגי בדגים דהא לת"ק ודאי בכל ענין אין צדין אפילו בביבר קטן דאל"כ מאי שנא רישא בדגים דקתני אין צדין ובסיפא בחיה ובעופות קתני צדין אע"כ דבדגים לת"ק אין צדין כלל ואי ס"ד דלרשב"ג בדגים נמי קאמר דלא כל הביברין שוין וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג לענין דגים אע"כ דרשב"ג נמי לא איירי בדגים וא"כ לפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דבדגים נמי מחלק בין ביבר קטן לגדול וכתב הרב המגיד שטעמו משום דסובר דרשב"ג קאי נמי אדגים וא"כ הוי דלא כסברת אביי דהכא וכבר ראיתי שבעל לחם משנה הרגיש קצת בזה ורוצה לפרש דאביי ורב יוסף בהא גופא פליגי דאביי סבר דרשב"ג לא קאי אדגים ורב יוסף סבר דפליגי והא דקאמר לאביי מאי נפקא לך מיניה היינו שלפי שיטתו השיבו וזה דוחק גדול דנהי דמהרש"א ומהר"ם ז"ל בחידושיהם כתבו כיוצא בזה לשיטת רש"י דאביי ורב יוסף פליגי לענין שיעור דביבר קטן וביבר גדול ע"ש היינו משום דשיעורין הללו איירי בהו בשמעתין אביי ורב יוסף גופא בסמוך לענין מחוסר צידה משא"כ לענין דגים דלא איירי בהו בשמעתין כלל לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול ומכ"ש דלא איירי בשיעורא דידהו א"כ אין סברא כלל לומר דאביי ורב יוסף פליגי בהא במה שלא הזכירו בדבריהם כלל ולא בכולה שמעתין וכל כה"ג לא הוה ליה להש"ס לסתום:

מיהו מלשון התוספתא שהבאתי לעיל משמע להדיא דרשב"ג אדגים נמי קאי דהא ת"ק דהתם איירי בהדיא בדגים וחיה ועופות דבשלשתן קאמר דאין צדין וא"כ ע"כ איירי בביבר גדול כדאמרינן הכא בשמעתין דלא תיקשי מתניתין דהכא אברייתא וא"כ ע"כ דרשב"ג אדגים נמי קאי והיינו כשיטת הרמב"ם ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר אביי הלכה מכלל דפליגי היינו משום דמשמע ליה דהא דקאמר שמואל הלכה כרשב"ג עיקר מילתא אחיה ועוף קאי דהא ע"כ הא דאמר שמואל הלכה כרשב"ג דמחלק בין מחוסר צידה היינו משום דשמואל סמיך אאידך מימרא דידיה דקאמר בסמוך היכי דמי מחוסר צידה היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו דלת"ק בחיה ועופות אפילו בכה"ג אין צדין אי הוי אמרינן דרשב"ג פליג את"ק וא"כ שפיר קאמר שמואל דהלכה כרשב"ג דאי אמר הבא מצודה ונצודנו אין צדין משא"כ אי הוי אמרינן דשמואל קאי אדגים ולקולא פליג א"כ איפכא הוה ליה לשמואל למימר ה"ד אין מחוסר צידה דשרי בדגים אע"כ סבר אביי דשמואל אחיה ועופות קאי א"כ מקשה שפיר לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי דהא לקושטא דמילתא בחיה ועופות לא פליגי כדמסקינן לעיל בשמעתין דת"ק נמי ע"כ מחלק בין ביבר קטן לביבר גדול מכח רומיא דמתני' וברייתא כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָּא תְּהֵא נראה לי בס"ד הכונה כי בעסק התורה יש שתי תועליות האחת הוא שידע המעשה אשר יעשה לפום דינא, והשניה שבזה הלימוד מזמר עריצים הם הקליפות, ואם לומד הלכתא למשיחא או פלפול דליכא מיניה נפקותא לענין דינא אין בו תועלת הראשונה אלא רק תועלת האחרונה שהיא לזמר עריצים ולכן כשאמר לו כאן למאי נפקא מינה? השיב גמרא גמור זמורתא תהא! רוצה לומר אף על גב דליכא נפקותא לפום דינא יועיל לימוד זה לזמר עריצים.