מסכת מנחות דף כ״ט עמוד א׳

תמני סרי דקנים דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד:

כפתוריה דמנורה גופה תרי:

ושית דקנים דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' וכפתור תחת שני קנים וכן לשנים האחרונים כדאמרן לעיל ושני קנים יוצאין ממנה הא חד סר:

[וששה דקנים] בכל קנה כפתור ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתור ופרח:

עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח:

אבן גדולה כו' ואם אינה גדולה אלא ט' טפחים למה לי אבן תחת הכהן:

שימי את אתה הוא המקשה לי בתמיה:

משפת קנים ולמעלה היתה ט' ומן הארץ ועד לקנים ט' כדמפרש לעיל:

אבן היתה לפני המנורה משנה היא במסכת תמיד (פ"ג מ"ט). מ"ר:

סילוקו כסידורו ולמ"ד אין תנור מקדש (לקמן מנחות דף צה:) לא היה חם בשעת סידורו אלא כלומר רך. מ"ר:

הכא כתיב כמשפטו והתם כתיב כתבניתם ואם תאמר גבי משכן נמי כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וי"ל דהכא לא כתיב בהר והתם כתיב בהר דמשמע שמן השמים ירדו למשה על ההר. מ"ר:

שלשה דברים היו קשין לו למשה כו' ואם תאמר וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין דף מב.) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל ויש לומר דלא חשיב אלא הך דכתיב זה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן (שקלים דף ג ומ"ר) כמין מטבע של אש הראהו למשה ויש לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו. מ"ר:

קוצו של יו"ד פירש בקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר"ת דהוא ראשו כפוף כדאמרינן בסמוך מפני מה כפוף ראשו ואם תאמר דאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין דף צה:) ונער יכתבם דהיינו יו"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד ויש לומר דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש:

והא כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה, פי' אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו לכל זהב. זהב סגור קאמרי', פי' זהב סגור בשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויו' שמוכרין שם זהב, ל"ה. ור"ל דמאי דאמרי' לכל זהב של שלמה דוקא זהב סגור ולא שאר זהב וכסף שלו עד שאין הכסף נחשב בימי שלמה: ועל מאי שפירש"י דפריך אלמא טשיר הוה קשיא דכי מפני שכליתו לכל זהב שלו לא היה יכול להיות עשיר בכסף מאד שיהיה לו כל כך כסף עד שאין כסף נחשב בימיו למאומה ומאי פריך אלמא עשיר הוה אה"נ דהוה עשיר בכסף ואימא הזהב שלו הלך לו, אלא נראה דפריך הכי דמדקאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה אלמא היו לו אוצרות זהב לרוב דאל"כ אמאי לא יהיה הכסף נחשב הואיל ואין לו זהב אלא דר"ל דלכך לא היה נחשב לפי שהיה לו כל כך זהב דלא היה הכסף נחשב מפני רוב הזהב אלמא זהב הרבה הוה ליה ואת אמרת כליתו, ומשני ליה זהב סגור ולא שאר זהב ולכך מרוב שאר זהב שאינו סגור שהיה לו לא היה נחשב כלום: אלא מעתה על השלחן הטהור הכי נמי שירדו מעשיו ממקום טהרה. וקשיא דמאי קשיא ליה אימא דאין הכי נמי שהרי אינו בא אלא לפרש הפסוק לומר מה שכתו' מנור' טהורה ר"ל טהור ופי' דר"ל שירד ממקום טהרה וכמו שפי' מה ר"ל טהורה דמנורה כמו כן יפרש מה ר"ל טהור דשלחן ר"ל שירד מעשיו ממקום טהרה: וי"ל דר"ל דוקא גבי מנורה שייך למימר הכי שהיו צריכין להראותו מן השמים מנורה כמותה מפני שקשה היה לצייר אותה והכי נמי אמרי' בתר הכי דנתקש' בה משה מפני שציורה קשה אבל בשלחן מה היה צריך להראותו שלחן כמותו והלא אין בו שום ציור קשה שיצטרך להראותו לו דוגמתו. ועוד דדוקא גבי מנורה נוכל לומר שהראה לו מנור' כמותה כדכתי' כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה אלמא קאמר קרא דהראה מנורה כמותה אבל בשלחן לא מצינו כן ואפ"ה קרי ליה טהור אלמא דטהור אינו ר"ל הכי וכמו כן טהורה נימא דלא נפרשה כן כלומר שירדו מעשיה ממקום טהרה אלא טהורה מכלל וכו':

(ציון משנ') שתי פרשיות שבמזוז' מעכבו' זו את זו ר"ל שאם חסרה אחת מן הפרשיות אינה כשרה או אם כתב כל פרשה ופרשה בפני עצמה אינה מזוזה כשרה דבעינן שיהיו שתי הפרשיות בקלף אחד ואם אינם בקלף אחד מעכבות זו את זו שלא יצא ידי מזוזה: וא"ת א"כ כי קאמר שמואל בגמ' מזוזה על שני דפין פסולה וכי מתני' אתא לאשמועינן דאמרינן דמעכבות זו את זו כדפירשנו: וי"ל דאי ממתני' ה"א דלא חזינן אלא אם כתב כל פרשה בקלף בפני עצמו אבל אם כתבן בקלף אחד רחוקות זו מזו אימא דלתכשר הואיל דבקלף אחד הן ולהכי אתא שמואל לאשמועינן דגם בשני דפין בקלף אחד דהיינו דהניח אויר בגויל ביניהם דפסולה דבעינן שיהיו סמוכות זו לזו, ואפי' כתב אחד ר"ל פסוק אחד אם חסר מן הפרשיות הויא פסולה. ומעכבות זו את זו דמתני' לא זו אף זו מתני' לא מבעיא חסרון פרשה דמפסל בהו אלא אף חסרון פסוק ולא מבעיא חסרון פסוק אלא אפי' חסרון אות אחת תהא האות מעכבת ופסולה:

גמ' פשיטא דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה, ל"ה. ר"ל שלימה. לא נצרכה כו', ואפי' אות אחת דמתני' אינו ר"ל דחסרה דפשיט' היא אלא דר"ל דאפי' אם אינה עשויה כתקנה כגון שחסר בה קוץ אחת מן הצד ואינה עשויה נגמרת כצורתה שחסר מצורת הכתב אותה האות שאינה נגמרת כצורתה דהחסרון מעכבת בה ופסולה, והכא ליכא למפרך פשיטא דכתיבה תמה בעינן דסד"א הואיל ורוב צורת האות ניכרת דכתיבה תמה קרינן לה קמ"ל מתני' דלא, ואפ"ה פריך הא נמי פשיטא כדפרישי' דהא לא נעשית האות כתקנה דר"ל דאע"ג דצורת רוב האות ניכרת מ"מ כיון דלא נגמרה צורתו הרי לא נעשית האות וכמו שלא נגמרה דמיא ומשני אלא לכדאידך דאמר רב יהודה כל אות שאין גויל מוקף פי' רש"י שמודבקת באות אחרת, ובהא ליכא למפרך הא נמי פשיטא דדוקא כשהאות חסרה שלא נגמרה כל צורתה אעפ"י שרוב צורת האות ניכרת שייך למימר פשיטא דלא נגמרה הרי לא נעשית אבל זו נגמרה בכל צורתה אלא שנדבקה בחבירתה וסד"א דכיון דנעשית כל האות כצורתה אע"ג דנדבקה אחרת בה דלתכשר וקמ"ל דאפ"ה פסולה. ומיירי שצורתה ניכרת דאל"כ כמו כן הוה ליה למפרך פשיטא דהא כיון דמאותה דבוק שנדבקה לחברתה אין צורתה ניכרת לאו אות היא ומה לי אם נגמר צורתה ואחרי כן נדבקה ואינה ניכרת ומה לי אם [לא] נגמרה צורתה ולא היתה ניכרת מעולם, אלא מיירי דניכרת וקמ"ל דאע"ג דנגמרה צורתה קודם שנדבקה ואחרי כן נדבקה וחסרה בצורתה קצת ומ"מ ניכרת דאפ"ה פסולה הואיל דאין לה כל צורתה שהרי מפני שדבקה בחברתה אין חיתוך צורתה ניכר: ומ"מ נראה לומר דמאי דפסל בנדבקה בחברתה הוי כגון דנדבקה מכל רוח אחת מד' רוחותיה אבל אם נדבקה קצת מרוח אחת ולא כל הרוח לא מפסלא. דהכי משמע לישנא דשאין גויל מוקף מד' רוחותיה דאין הגויל מקיף כל רוחות שלה כי אם ב' רוחות או ג' רוחות ולא כל הד' רוחות ושחסר ממנה רוח אחת אבל אם מקיף בכל הד' רוחות אעפ"י שאינו מקיף כל הרוח לא מפסלא בהכי דא"כ הוה ליה למימר שאינו מקיף הד' רוחות או שאינה מוקפת מכל הד' רוחו' דלשתמע דאם חסר מעט מכל הד' רוחות שאינו מוקף דפסול' ומדלא קאמר מכל משמע דלא בעינן כל הרוחות בשלימות כי אם שלא יחסר ממנה רוח אחת היקף שלם בלא היקף גויל, וכן צ"ל שהרי אין לפסול יותר בחסרון היקף גויל מאלו היה שם חסרון קלף באמצע אחת מארבע רוחות דהיינו דאיפסקא באמצע דמכשירין בתר הכי אם אינו מעכב דאין הנקב מונע קרייתה כדקאמר דינוקא דלא חכם ולא טפש אי קרי ויהרוג כשרה כ"ש בדבוקה שאין הדבוק מונע קרייתה שאין לפסלה הילכך אין לפסלה אלא אם כגון שדבוקה מרוח אחת אבל אם דבוקה מעט כמו קוץ שיוצא מזו לזו אבל חיתוך צורתה ניכר אין לפסלה, לאפוקי ממנהג מדינה זו דכשמוצאין אותדבוקה בחברתה כמלא חוט השערה פוסלין אותה ולוקח ספר אחר דז"א כדאי לפסול דאפי' אם היה חסר האות כולו ואפי' פסוק אחד אין לפסול הספר שקראו בו וכ"ש מפני דבוק מועט שאינו צריך לתקנו דכשרה קריאתו:

בד"ה תוכו כו' יריכו רגל כו' ובתפילין קמיירי עכ"ל לא ידענא אמאי דקדק לפרש דבתפילין איירי דהא ודאי במזוזה נמי הוה דינא הכי ושוב ראיתי במרדכי שהקשה כן לפרש"י צ"ע אמאי נקט תפילין כו' ע"ש וק"ל:

עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָה אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לַכּוּר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. הנה ודאי עתה בזמן הזה נראה דבר זה חידוש נפלא לזכך זהב הטוב כל כך זיכוך רב שיעמוד על אחד מאלף אך ודאי בזמן הראשונים היה להם חכמה נפלאה בזה ונשכחה אחר כך מדורות הבאים וכאשר נמצא בחכמת החניטה שקורין מומיהא שהיו עושין במצריים שיתקיים הגוף כמו שהוא אשר עתה אף על פי שגדלה חכמתם ברפואה ושאר חכמות הטבע לא יכלו להשיג חכמה זו של חניטה לעשות כראשונים וכן הדבר הזה של חכמת זכוך הזהב הנזכר. ומה שעשה הזיכוך באופן זה להביא אלף ככר ולהעמידו על אחד, נראה לי בס"ד דכיון בזה להמשיך לישראל על ידי מעשה המנורה ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל 'יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' (דברים א, יא) והוא מדה כנגד מדה דעל ידי זכות מצוה זו שעשה לכבוד השם יתברך לעשות מן אלף הככר אחד ככר כן הקדוש ברוך הוא יוסף ברכתו על ישראל לעשות כנגד כל אחד מישראל אלף איש. גם נראה לי בס"ד לרמוז הענין בסוד הגלגול כי המנורה רמז לנשמה דכתיב נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז) וידוע כי גלגול הנשמות הוא עד אלף דור וביאת הנשמה בגלגול הוא ענין כניסת הזהב לכור להזדכך ובגלגול אלף דרין ישתלם זכוכה וכל נצוצותיה יהיו עצם אחד גמור ושלם.

"עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר", מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם הַפָּנִים לְעוֹלֵי רְגָלִים (ויקרא כד, ו). מקשים מנא ליה למידק הכי, דילמא נקיט הכי למימר שירדו מעשיו ממקום טהרה וכדאמר במנורה? ונראה לי בס"ד התם במנורה כתיב (שמות כה, לא) תֵּעָשֶׂה‏ בציר"י דרצונו לומר תעשה על ידי אחרים לכך דריש שירדו מעשיה ממקום טהרה דהיינו שירד מלמעלה אש רוחני ונתלבש בה ונעשו מעשיה בידי שמים, על כן בשלמא גבי מנורה דכתיב 'תֵּעָשֶׂה' איכא למדרש הכי מה שאין כן בשלחן דלא כתיב כן מנא ליה למדרש הכי? לכך אמר 'מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ'.

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ (ויקרא כד, ו) (שמואל א כא, ז). נראה לי בס"ד טעם לנס זה שישאר חם בסילוקו כעת סידורו לעורר מוסר לאדם העוסק בתורה ארבע או חמש שעות שיהיה לו התלהבות וחשק בעסק התורה כשיגמור לימודו אחר חמש שעות שכבר טרח הרבה כעת שהתחיל ללמוד דעדיין לא יגע וטרח כי לחם הפנים רומז לעסק התורה שנקראת לֶחֶם דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ויש בה ב' פנים אחד נגלה ואחד נסתר.

אֶלָּא מֵעַתָּה "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" הָכִי נַמִּי? (שמות כו, ל). קשא, אין הכי נמי שראה את המשכן כולו בהר! ונראה לי דמקשי ליה דאם נאמר 'הָכִי נַמִּי' למה פרט בדבריו שלשה אלו ירדו מן השמים וראה אותם ועשה כתבניתם, והלא שלשה אלו בכלל המשכן וכיון שראה המשכן כולו ראה גם אלו.

גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פַּסְקַיָּא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה (שמות כה, מ). נראה לי בס"ד מה שהוצרך להדמות כך היינו להורות שכל האומנים העוסקים במלאכת המשכן רשאין לעשות כך כדי שלא יטנפו בגדיהם ואין חוששין פן יהיה נראה מזה זלזול למלאכת הקודש.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁים לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבַּע וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים (במדבר ח, ד) (ויקרא כד, ו). נראה לי בס"ד אין הכוונה 'אֶצְבַּע' ממש אלא הכוונה על שם אהו־ה שהוא בסוד הדעת ויוצא מן ראשי תיבות אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א) ומספרו טוב [17] לכך כתוב בלידת משה רבינו ע"ה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) ששם זה במלוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י [163] עולה 'אֶצְבַּע' [163] וטוב לאדם שיביט ויסתכל כל שעה באצבעותיו ויכוין בכל אצבע מהם שם אהו‏־ה דמלוי יודי"ן שהוא מספר 'אֶצְבַּע' עיין שם. ולכן כיון שנתקשה משה רבינו ע"ה בשלש אלו המשיך לו השם יתברך שפע דעת מרובה על ידי שם אהו־ה שהוא בדעת והוא מספר 'אֶצְבַּע' כדי שישיג לדעת בשלשה אלו ועל זה אמר בתנא דבי רבי ישמעאל שהראה לו באצבע לרמוז על שם אהו־ה הנזכר שהוא נקרא אצבע. ונראה לי שלשה אלו שְׁרָצִים מְנוֹרָה חֹדֶשׁ ראשי תיבות 'שָׂמַח' כי משה רבינו ע"ה נצטער בתחלתם ואחר כך שמח בהשגתם וידיעתו בהם ולכן אמר לו אנכי ידעתיך בשם ראשי תיבות ב'חודש ש'רצים מ'נורה שחננתיך דעת בהם להשיגם.