מסכת חולין דף צ״ג עמוד ב׳

אל תטוש תורת אמך מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי:

הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין משנולד:

שריין בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו. גדיא לאו דווקא:

אזרען יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם:

אומצא ביעי ומזרקי לקמיה מפרש פלוגתייהו:

בכל התורה כולה רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא:

דאסמיק שנקוטרא"ו:

חתכה חתיכות הרבה:

מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו מן התורה לא הוי אבר מן החי כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד כדאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.):

משום אל תטוש סבר כרב אשי דאמר בפ"ק (לעיל חולין דף יח:) דהיכא דדעתיה לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם א"נ ככ"ע ואת לא תיכול במקומו קאמר:

רישא בכיבשא יש שנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע"ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא ובה"ג כתוב האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי לבית השחיטה מתתאי כי היכי דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה ורישא גופה שרי משמע דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל בדם הקרום אבל תרנגולת דליכא למימר הכי שריא ונראה דגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן מתחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר לקמן (חולין דף קלג.):

שני גידים הם כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פירקין פירש בענין אחר:

נאמנין עליו ועל החלב בסתם חלב איירי דחלבו של גיד שרי ר' יהודה לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות כדפירשתי ועוד דאי בחלב דגיד איירי הוה ליה לאקשויי ממתני' לשמואל דשרי לדברי הכל והכא אסר לד"ה ולשנויי דמותר דקאמר שמואל מן התורה קאמר כדמשני לעיל אברייתא ועוד דהול"ל עליו ועל חלבו אי אחלבו דגיד קאי אלא בסתם חלב איירי ופליגי דרבי מאיר סבר דאין נאמנין בגיד הנשה דצריך חטיטה ואיכא טירחא ובחלב נמי אע"ג דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד החמירו עליה שלא להאמינו כיון דחמיר איסוריה ואיכא ביה נמי טירחא לכך אין נאמנין ולרבי יהודה נאמנין בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי אע"ג דאיכא ביה טירחא טפי מבגיד לרבי יהודה מכל מקום לית ביה טירחא כמו בגיד לרבי מאיר:

חזרו לומר נאמנין אגיד קאי ולא אחלב:

חלב מאן דכר שמיה לעיל (חולין דף פט:) דקאמר רבי יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר לא פריך הכי משום דחלבו מותר מילתא באפי נפשיה היא כדמפרש שמואל (לעיל חולין צב:) אבל הכא חדא מילתא היא ונאמנין עליו ועל החלב דנאמנין קאי אתרוייהו ומשמע דבתרוייהו קאתי לפלוגי עליה דרבי מאיר:

אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין. כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי. והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי, ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד, ב) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.

מזריקי פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (חולין כח, ב) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.

רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי. ופסק רבינו אלפסי ז"ל (ד)[כ]הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג [כ'] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (מנחות כא, א) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה. ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד, ב) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (חולין צז, א) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (חולין קיא, א) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (חולין צז, ב) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל. וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד, א) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלד, ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל. ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת (מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ה"ה) ובפ"ק דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עו, א) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש"נ) [ש"ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.

גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו. כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל (חולין צא, א) הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.

והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור (אסור) מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן (חולין צו, א) לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.

והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן [ד]בעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד (היא) [הוא] דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.

מתני' שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא (צד, א) השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה (ח, א) דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור ד(ב)דבר קרוב הוא ו(ב)[כ]וודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.

גמרא שלמה אין חתוכה לא. ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.

הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.

האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.

רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.

אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.

חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:

מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:

גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.

דם שנצרר מחמת מכה או מחמת סבה אחרת באיזה מקום שבבשר והוא הנקרא בלשון תלמוד אומצא דאסמיק לקדירה צריך חתיכה ומליחה שמאחר שנצרר הדם אין כח במלח להוציאו בלא פתח והוא החתך ולצלי אינו צריך כלום ויש אומרים שצריך מליחה מועטת בכל צלי ואין נראה כן ואם הניחו על גבי הגחלים ממש הרי הוא כצלי כמו שביארנו בקרום ביצה ובחוטין והם האמור עליהם כאן ביעי ומוזריקי שהאור שואב את הדם ואפי' לא הלך אדמימותו כשר:

מי שמניח ראש הבהמה בכבשן או שטומנו ברמץ בלא מליחה כדי להשיר שערו והוא הקרוי כאן רישא בכבשא צריך שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם בנקל ואם הניחו דרך נחיריו צריך לנעוץ קיסם או קוץ עד המוח ואם לא עשה כן או שהושיבו על הצדדין אסור שאין דם חוטי המוח וקרומות שלו יכולים לצאת כראוי ויש פוסקין בהושיבו על הצדדין שדיו בנעיצת קיסם ובהושיבו על נחיריו שאינו צריך כלום כלישנא בתרא אלא שרוב גאונים מסכימים להחמיר באיסורי תורה כלישנא קמא ולדעתנו לא סוף דבר שהותר לעשות כן כדי להשיר את השער שהיא צלייה מועטת אלא אף לאכילה בדרך זה מותר על הדרכים שכתבנו ובתוספות אוסרין עד שיוציא המוח ויפליט וינקה קרומות שבו מן הדם על הצד שהתבאר ולא יראה כן שהרי סתם נאמרה אף לאכילה:

מה שכתבנו שאם הושיבו על צדדיו אסור פירשו בהלכות גדולות שלא על כל הראש אנו אומרין כן אלא על כל המוח כלו וקרומותיו ומ"מ יראה שבקדרה אסור כלומר שעל ידי הרוטב מתמצה כלו לתוך הקדרה וחוזר ובולע ואם ניקב עצם המוח והשיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר ואפילו מלח את הראש אין המוח וקרומותיו נפלטין מדמו שהרי עצם הגולגולת מקיף ביניהם ואין לו מקום לזוב ואפי' היה צולהו אא"כ על הדרכים שביארנו ואם רצה למלחו להכשירו בקדירה קורעו ומוציא מוחו וקורע קרומותיו ומולח ומחזירו ומבשלו ובעניני מליחה נאריך בזה יותר וקצת גאונים אסרו דרך גדר שלא לבשל מוח לעולם ומ"מ גדולי פורובינצא כתבו בחבוריהם שכל אלו לא נאמרו אלא בלא מליחה אבל כל שמלחה מותר בכל ענין ולא יראה כן שאין המלח מפליט יותר מן האש והרי אף באש בעינן חתיכה ומ"מ חוכך אני לומר לפי הסוגיא שלא הצריכו לכל אלו אלא רישא בכיבשא שהוא נטמן ברמץ אבל בצלי או בהנחה על הגחלים אין צריך כלום שאם כן למה תפשו לשון רישא בכיבשא אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים:

אע"פ שלא הוזכרו בכאן אלא חוטין אלו שהזכרנו יש בבהמה חוטין אחרים שהם מלאים דם בצלעות הבהמה וסמוך לשדרה ובירך וכן בשאר מקומות ולמה לא הוזכרו כאן לאיסור יש מי שאומר שבכלל חוטי היד והלחי הם שכלם משתרגות להם וא"כ צריך לחתיכת אותן המקומות כדי לפסוק החוטין ולמלחן לקדרה או חתיכה לבד לצלי כמו שביארנו בשאר החוטים וכבר כתבנו בפרק שני כ"ז א' שיש מי שאומר שכל אלו נפטרו בחתיכת ורידין שבשחיטה ולא יראה לי כן שהרי החוש מעיד לנו שיש בהם דם ועוד שהרי בבהמה אינו צריך לנקיבת ורידין בשעת שחיטה:

עוף יש בו גם כן הרבה חוטין ומ"מ לצלי הואיל וניקבו ורידיו בשעת שחיטה אין צריך כלום שמתוך רכותן נוחות הן להפליט על ידי האור אבל בקדרה או לטפלן בבצק צריך לפשפש בחוטיהן וקצת גאונים כתבו על העוף שמאחר שפתחו מלמטה והכניס ידו והוציא בני מעיו ונקה אותו מבפנים ופתח את הצואר והוציא הורידין והשליכן ומלחו כראוי ורחצו מותר אף לקדרה ומ"מ צריך לנקות בכלל זה חוט שבירך העוף שהוא מלא דם וכן חוט של כף שבו כמו שביארנו:

ראשוני הגאונים כתבו וגזרו שלא לבשל כנתא והוא הנקרא אינטיריל בקדרה מפני שהוא מלא חוטין קטנים של דם ועכשיו נהגו בו היתר ומעידין לנו שנקור אותם החוטין קל עד שבמתיחה מעט נשלפין משם בנקל או שהם ניתרים בחתיכה ומליחה:

יש מי שאומר שכל מקום שהוצרכנו חתיכה לצלי צריך שיניח פי החתך לצד האש שיזוב דמו יפה ואין הדברים נראין:

יתבאר ממסכת פסח שני ע"ד א' על העוף שמלאוהו בשר כתית או שלם שאם לא נמלח אותו הבשר אע"פ שמותר לצלי אפי' היה פיה למעלה וכל שכן אם היה פיה למטה לצד האש שאע"פ שהבשר פולט והעוף בולע אף הוא נפלט מן העוף בכח האש לקדרה מיהא אסור וכן הדין בכרכשא או שאר המעים שמלאוה בבשר וכן כל כיוצא בזה שאם לא נמלח אותו בשר כראוי אסור הכל אא"כ בששים שאע"פ שאין מחזיקין דם בבני מעים מ"מ בולעין הם אבל אם היה בשר המלואים כתית של בני מעין אע"פ שלא נמלחו המעין מותר שאין מחזיקין בהם דם ודוקא להדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי בעובי הכוסות תלו הדבר בקורט דם ואף אלו שאין בהם משום דם דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם ודאי יש בהם דם וכן הכנתא עצמה כמו שביארנו וכל שלא נמלח בשר המלואים אוסר במוליאתא הא נמלח פשוט הוא שמותר וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נתבררו לנו אלא שכבר יישבנו את דבריהם כפי היכולת במסכת פסח שני בפרק כיצד צולין:

תד"ה שני גידים הם כאן פי' בקונט' דקרי ליה פנימי משום דמובלע בו' עכ"ל אין זה פרש"י שלפנינו כאן שהוא ממש כמו שפי' לעיל בר"פ וק"ל:

גמ' והלכתא כרבינא לקולא ויצא מן הכלל הזה סוטה כה ע"א ע"ז כז ע"ב ודף לג ע"ב ודף עה ע"ב: