מסכת חולין דף צ״ב עמוד א׳

כיון דאתיהיב רשותא להזכיר דכבר הזכירוהו בקדוש לאחר שלש תיבות של שבח:

אתיהיב רשותא לאדכוריה להדיא:

וישר אל מלאך מקרא הוא בתרי עשר:

ויוכל איני יודע על אי זה מהם הוא אומר ויוכל שנצח ונעשה שר אם יעקב למלאך והכי קאמר וישר יעקב אל מלאך ויוכל יעקב או הכי קאמר וישר אל יעקב מלאך כלומר נשתרר לעומתו המלאך ויוכל המלאך ונצחו:

כשהוא אומר כי שרית ותוכל הוי יעקב נצחו למלאך:

שרית עם אלהים נשיא שבארץ ישראל שסמוכים הם ונקראים אלהים עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב) ועם אנשים ראש הגולה:

ובגפן ישראל נמשלו לגפן דכתיב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ):

שרי גאים עשירים וקרובים למלכות:

ברוך אופנים הוא דאמרי ליה אבל קדוש אומרים שרפים כדכתיב (ישעיהו ו) שרפים עומדים ממעל לו וגו' וכתיב בתריה וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש וכו' ומה שאנו אומרים בתפלת יוצר והאופנים וחיות הקדש כו' דחיות נמי אומרים ברוך דעדיפי משרפים וקרא נמי מוכח דחיות ואופנים אומרים ברוך דבתר קרא דברוך כתיב וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם קול רעש גדול ובכל דוכתא משמע דהאופנים בתר חיות גרירי דכתיב (יחזקאל א) ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים וכתיב נמי כי רוח החיה באופנים ואם תאמר דילפינן השתא לפירוש זה דחיות ושרפים אין הכל אחד ובפרק אין דורשין (חגיגה דף יג:) אומר פסוק אחד אומר שש כנפים לאחד ופסוק אחד אומר ארבע כנפים לאחד ומאי קושיא הא האי קרא דשש כנפים בשרפים כתיב והאי בחיות כתיב וי"ל דמסתבר ליה שאין משונים בכנפיהם וכה"ג פריך בפ' בא לו (יומא דף עב:) כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים אע"פ שהיה ארון אחר מסתמא כמו שהיה זה כך היה זה וכן בהמוכר פירות (ב"ב דף צט.) למ"ד פניהם איש אל אחיו והכתיב ופניהם אל הבית מכרובים של שלמה אכרובים של משה פריך דמסתמא לא נשתנו זה מזה:

אופנים אמרו ליה פירש"י ז"ל שהם למעלה מן המלאכים והחיות שאומרים קדוש קדוש קדוש. ותימא דהא משמע מן המקראות שהחיות במעלה גדולה יותר כדכתיב כי רוח החיות באופנים. ויש מתרצים דתרי מיני אופני' הם. והנכון דלאופני' שהם קרובי' לארץ לא קפדי עלייהו כולי האי כי הם כעבד לפני המלך. אבל ישראל במעלות חיות הקודש הם אצל הקדוש ברוך הוא כשרים בפני המלך ואפ"ה יש להן רשות יותר מהן:

"בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" אֵינִי יוֹדֵע מִי בָּכָה לְמִי (הושע יב, ה). קשא כיון דיליף מן 'כִּי שָׂרִיתָ' (בראשית לב, כט) דיעקב אבינו ע"ה שר על המלאך אם כן ודאי המלאך בכה דמי שנעשה שר למה יבכה? ונראה לי בס"ד דהיה אפשר לפרש שבאמצע בכה בעת שתקע לו יריכו מחמת הצער שנצטער בכאב שכאב לו ולכן יליף מפסוק 'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי' (בראשית לב, כז) דזה הוא לשון תחנונים שהתחנן המלאך ליעקב אבינו ע"ה ואם כן מוכרח לפרש מה שנאמר 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' קאי על המלאך שהתחנן ליעקב אבינו ע"ה דהוא קאמר לו 'שַׁלְּחֵנִי' שהתחנן לו בזה ועל כן כיון דמפרשינן 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' על המלאך מוכרח לפרש 'בָּכָה' נמי על המלאך דתרי מילי נאמרו ביחד 'בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ'.

אָמַר רָבָא רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעֲתִידִין שְׁנֵי שָׂרִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ. פירוש שני רמזים על שני דברים האחד על פקידות ראש גולה ונשיא ארץ ישראל והשני על גלות וכדמסיק מכאן רמז לו גלות. והנה לפי פירוש המפרש (בראשית לב, כט) 'שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים' על נשיא שבארץ ישראל 'וְעִם אֲנָשִׁים' על ראש גולה הוה ליה לרבא להקדים בדבריו נשיא שבארץ ישראל קודם ראש גולה כפי סדר הכתוב? ונראה לי בס"ד כי רבא שהיה בבבל חלק כבוד לראש גולה להזכירו בראשנה. והנה לפי פירוש רש"י ז"ל דמפרש 'אֲנָשִׁים' על ראש גולה יש להקשות מהיכא משמע? ונראה לי בס"ד דידוע דנשיאים של ארץ ישראל היו מזרע דוד המלך ע"ה מצד הנקבות אך ראשי גולה היו מצד הזכרים וכמו שאמרו בגמרא דאמר רבינו הקדוש אנא מנוקבייא ורב הונא ראש גולה מדכדייא ועל כן אם יבא לארץ ישראל אותביניה לעיל מיני ולפי זה נרמז בתיבת 'אֲנָשִׁים' אותיות 'מן איש' כלומר יתרון ראש גולה מפני שהוא בא מן איש זכר ולא מנקבה.

אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גֵּאִים (בראשית מ, י) נראה לי בס"ד שלמים בחכמה ובעושר ובממשלה שהיו קרובים למלכות וזהו שלשה מיני השררה וגאות, 'בְּנֵי בַּרְתֵּיהּ דְּרַב' פירוש שזכות רב הגן עליהם. ומה שאמר ' פְּעָמִים שֶׁשְּׁנַיִם כָּאן וְאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ' נראה לי בס"ד מזדמן כך על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) חד מנייהו כתרי מינן ולכן כדי לרמוז על זה נעשה כך ומה שיזדמן שנים בארץ ישראל ואחד כאן רמז על מה שאמרו בגמרא חד מינן כד סליק להתם הוי כתרי מנייהו ולכן יהיו אחד בבבל ושנים בארץ ישראל לרמוז שהאחד שקול כשנים. ומה שאמר רבא ' אֵלּוּ שָׂרֵי גּוֹיִם ' שמלמדין זכות, נראה לי בס"ד גוים מלאכים כמו שפירש רש"י ז"ל וקרי להו 'גּוֹיִם' כי המלאך גְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ (דניאל י, ו) שהוא ים וזהו 'גֵּאִים גּוֹיִם' רצונו לומר גויה כשיעור ים שהוא תרשיש והם שלשה אחדנברא ממחשבה ואחד מדיבור ואחד ממעשה.

'גֶּפֶן' זֶה הָעוֹלָם 'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' זֶה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב (בראשית מ, י). נראה לי בס"ד כמו הגפן שהוא רך ואינו נושא עצמו להיות זקוף אלא מוכרח לסמכו על כלנסאות או אילנות אחרים כן העולם מצד עצמו רך ומתמוטט וצריך לסמכו על שלשה עמודים שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים שהם כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם האבות אברהם יצחק ויעקב. ' וְהִיא כְפֹרַחַת ' אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת שהם מושרשים בשכינה שנקראת 'הִיא'. גם תיבת 'וְהִיא' בהפוך אתוון 'אהו־י' שהוא שם קדוש הרמוז בראשי תיבות אֶ ת הַ שָּׁמַיִם וְ לֹא יִ הְיֶה (דברים יא, יז) שהוא סוד דעת דנוקבא והוא מספר טובה [22] ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו. ' הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים ' אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים דאיתא ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רלו.) דנצח והוד אינון אשכלות דצדיק וידוע דהבנים מתייחסים אל ירכי אבותם ואמותם שהם כנגד נצח והוד וכמו שאמרו 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו 'עובר ירך אמו' (יבמות עח.) ולכן אחר שזכר האבות אמר הבשילו אשכלות של אבות ואמהות אלו השבטים ענבים.

אֶלָּא 'גֶּפֶן', זֶה תּוֹרָה (בראשית מ, י) נראה לי בס"ד כי הגפן יש בו הנאת אכילה שהוא ענבים והנאת שתיה שהוא היין, כן התורה נמשלה לאכילה דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ונמשלה לשתיה דכתיב 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי'. גם גֶּפֶן 'ג' פן' רצונו לומר ג' פנים שהם חלק הסוד וחלק הפשט וחלק הפלפול דעליו נאמר קודשא בריך הוא חדי בפלפולא. ' שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם ' אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, כי משה ואהרן מלמדים הזכרים ומרים מלמדת הנקבות. ' וְהִיא כְפֹרַחַת ' אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שיושבים בעיגול דוגמת הפרח שהוא עגול, ' עָלְתָה נִצָּהּ ' שהגיע זמנם של ישראל להגאל. נראה לי בס"ד ' נִצָּהּ ' [145] גימטריא 'קָמָה' [145] הוא שם הק־ם שהוא אחד משמות ע"ב שבו הקמת המז"ל כמו שאיתא בקהילת יעקב, ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר יוסף הצדיק ע"ה 'וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה' (בראשית לז, ז). ומה שאמר רבי יהושע בן לוי ' גֶּפֶן ' זוֹ תּוֹרָה ' שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם ' זֶה בְּאֵר עַמּוּד עָנָן וּמָן, קשא מה שייכות יש לבאר וענן ומן עם התורה? ונראה לי בס"ד מים של באר היה מסוגל לעשות להם זכירה בתורה והוא תועלת ללמוד הגירסה ולכן רבינו האר"י ז"ל השקה למהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל מבארה של מרים שהוא בימה של טבריה והיה לו זכירה נפלאה בתורה והמן היה מפקיח אותם שיהיה להם בינה בתורה בלימוד העיון והסברה והענן ממשיך להם אור חכמה בתורה כי הענן מגהץ מוחם לקבל אור חכמה והמן מגהץ לבם לקבל אור בינה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח יז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומה שעשה שייכות לביכורים ונסכים עם התורה כי התורה נמשלה ללחם שהוא ראש לשבעת המינין ולכן היא שבעה ספרים (שבת קטו:) ונמשלה ליין שהוא הנסכים.

אֵין בְּיָדָהּ אֶלָּא מְכִירָה (הושע ג, ב) נראה לי בס"ד הקדוש ברוך הוא קנה לישראל בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בעבורם ואלו המכות הביא על המצרים בשנת ר"י [210] ובאמצע 'מְכִ ירָ ה' יש ר"י ונשאר אותיות 'מַכָּה' רצונו לומר קנאם בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בשנת ר"י וזהו צירוף מְכִירָה - מַכָּה ר"י.

(משלי ז, כ) "צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ" (הושע ג, ב) 'וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים' אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם. נראה לי בס"ד כינה אותם בשם כֶּסֶף כי אותיות כֶּסֶף עולים ונוספים אות ס' יותר מן כ' ואות פ' יותר מן ס' כן הצדיקים כל זמן שמזקינין דעתן וצדקותם מתוספת עליהם (מעילה כה.). ומה שדימה אותם לִשְׂעוֹרִים שהוא מאכל בהמה הוא לשבחן וכמו שאמרו לעיל בריש מכלתין (דף ה:) על פסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) אמר רבי יהודה אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה, פירוש ענוים ודכאי רוח וכמו שפירש רש"י ז"ל שם ולכן דימה אותם כאן לשעורים שהוא מאכל בהמה לרמוז שהם ענוים שמשימין עצמן כבהמה. והטעם למספר מ"ה נראה לי בס"ד כי התשעה במספר הקדמיי עולה מ"ה כזה: אבג"ד הוזח"ט [45] סך הכל מ"ה וידוע כל מספר תשעה מסומן לטובה שלא ימוט שאם תוסיף עליו תשעה יהיה י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' ואם תוסיף י"ח על י"ח יהיה ל"ו ובמספר קטן היא ט' ואם תוסיף ל"ו על ל"ו יהיה ע"ב ובמספר קטן הוא ט' אם תוסיף ע"ב על ע"ב יהיה קמ"ד ובמספר קטן הוא ט' ואם תוסיף קמ"ד על קמ"ד יהיה רצ"ח ובמספר קטן י"ח שהוא ט' וחוזר חלילה להיות כנזכר לעיל, לכן מספר ט' הוא סימן טוב ויפה שלא ימוט לכן הצדיקים המקיימים העולם שלא ימוט הם מ"ה שהוא במספר הקדמיי תשעה וגם אותיות מ"ה במספר קטן הוא תשעה. ועוד נראה לי בס"ד טעם למספר מ"ה של הצדיקים המקיימים העולם דאמר התנא באבות בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה אבות ה, א) ופירש רש"י תשעה 'וַיֹּאמֶר' כתיב (בראשית א, ג) ו'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא נמצא נוספו תשעה ויאמר בשביל לשלם שכר טוב לצדיקים, והנה תשעה 'וַיֹּאמֶר' הם מ"ה אותיות לכן העולם מתקיים על מ"ה צדיקים כנגד תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ"ה אותיות שנוספו בעבור הצדיקים להורות שלא נברא העולם אלא בעבור הצדיקים שבעבורם נוסף תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ"ה אותיות. ונראה לי בס"ד לכן ישראל לבדם נקראו אָדָם (יבמות סא.) שהוא מספר מ"ה להורות שהעולם קיים על ידי זכות מ"ה צדיקים שבישראל שאין חסרים מהם. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ' וַאֲמַרְתֶּם 'בַּמָּה' אֲהַבְתָּנוּ (מלאכי א, ב) כלומר במ"ה צדיקים שאין חסרים מאתנו בהם אהבתנו לכולנו. ובזה יובן בס"ד אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ (תהלים קמד, טו) כָּכָה [45] מספר מ"ה ולכן בחרבן קונן הנביא זְכוֹר הֳ' 'מֶה' הָיָה לָנוּ, כלומר מ"ה צדיקים שהעולם קיים עליהם היה לנו ולא חסרו מאתנו גם בזמן הזה ואם כן כדאי הוא זכותם להצילנו מן הגלות.

הֱוֵי אוֹמֵר שְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן (זכריה יא, יג) (משלי ז, כ). נראה לי בס"ד לכך אמרו במשנה דיומא (משנה יומא ו, ד) על השעיר ביום הכיפורים שהיו הבבליים מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא, שרמזו באותיות טול [45] על זכות ט"ו צדיקים שבחוץ לארץ ולמ"ד צדיקים שבארץ ישראל בזכותם טול העונות וצא. והא דהיתה החלוקה כך שארץ ישראל יש בה שלושים וכל חוץ לארץ ט"ו דכתיב 'וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף' (הושע ג, ב) דלכך היתה הגאולה בט"ו לחודש שהוא שם י־ה שהאיר להם והנה ארץ ישראל לרוב מעלתה לוקחת הארת שם י־ה במלואו כזה יו"ד ה"ה [30] שהוא מספר שלושים לכך זוכה בשלושים צדיקים אבל חוץ לארץ אין לה כח שתקח הארה משם י־ה במלואו אלא רק מאותיות הפשוט שהם מספר ט"ו נמצא בחוץ לארץ ההארה בצמצום שהוא מן הפשוט בלבד אבל בארץ ישראל ההארה בהרחבה שהוא משם י־ה מלא. ובזה יובן 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ' זו הארה של חוץ לארץ 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' (תהלים קיח, ה) זו הארה של ארץ ישראל שהיא במרחב של שם י־ה שהוא במלואו. ובזה יובן בס"ד אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א) כלומר קרב שם אלהי־ם הוא אותיות לה־י שהוא רמז לשתי חלוקות אלו של מ"ה צדיקים שהם למ"ד בארץ ישראל וט"ו בחוץ לארץ והצדיקים נקראים עֲדַת אֵ‏־ל (תהלים פב, א) ותסגי ליה בלמ"ד שבארץ ישראל וט"ו שבחוץ לארץ שהם רמוזים בקרב שם אלהי־ם ועל מספר זה הוא שופט העולם שאם יחסרון ח"ו יאבד העולם. ובזה יובן הטעם מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן כי כן היא המדה של חלוקת הצדיקים שבארץ ישראל הם כפלים על חוץ לארץ.