מסכת חולין דף ע״ב עמוד א׳

והא עובר וחיה דקתני מתני' החיה טמאה שבעה והאשה טהורה:

וקמטמי לה עובר לחיה ש"מ דטעמא דאשה טהורה משום מגע בית הסתרים הוא ולא משום בלוע:

טבעת אין סופה לצאת בתמיה:

טומאה זו דחיה:

מאי אינה מדברי תורה ל"ל למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה:

לא תימא מתני' ר"ע היא דאמר עובר מת שבמעי אשה טמא הלכך מטמא לחיה דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמא ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא:

אלא אפי' לר' ישמעאל כו' ולקמן בעי מאי ר' ישמעאל ור"ע:

גזירה שמא יוציא כו' דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' טהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה:

והרי חיה ועובר דכשתי טבעות דמו מה שפי' בקונטרס אלמא דטומאה בלועה מטמאה וטעמא דאשה טהורה משום בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתני' ר' עקיבא היא וקשה נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במשא מטמא אלא צ"ל כדפירשנו דאשה טהורה משום טומאה בלועה היא וחיה הויא כשתי טבעות:

גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו' משמע דר' אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה דאמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו או הסיטה דתו לאו טומאה בלועה היא וי"ל דגזירת הכתוב היא דעד שיהא כילוד לא מטמאה כדדריש מעל פני השדה והשתא ניחא הא דצריך ר' ישמעאל למדרש טעמא מקרא דטעמיה פשוט דטומאה בלועה היא אלא משום דלא מטמא בהוציא ידו עד שיהא כילוד ור' עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע דלא תימא אליבא דר"ע משמע דכר"ע אתיא מתני' בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כולו במעי אשה אטו הוציא ידו אבל אי ר"ע מטמא עובר במעי אמו אפי' לא יצא לחוץ כלל היכי מתוקמא מתניתא אליביה דחיה טמאה ואשה טהורה:

גולל ודופק מפורש בפ"ק דכתובות (דף ד: ד"ה עד):

שתי נפשות ושיעור אחד ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ"ק (דף ד.) וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפש:

הוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:

וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה בשחיטה עושה ניפול פליגי כדאמר בגמ' וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרות ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפי' הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי דאפי' הכי בטמאה טמא א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ:

דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה מטמא מדאורייתא ואם תאמר והיאך היה באפשר להעמיד משנתינו כר' עקיבא, והא קתני והאשה טהורה, ואי ר' עקיבא הא אמר עובר במעי אשה טמא. ויש לומר דהכי קאמר לא תימא רישא דמתני' רבי עקיבא וסיפא רבי ישמעאל ותברה מי ששנה זו לא שנה זו, ורישא רבי עקיבא ותנא חיה טמאה והוא הדין לאשה, וסיפא רבי ישמעאל ותנא אשה טהורה והוא הדין חיה, אלא כולה רבי ישמעאל היא ומדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, וראשו לאו דוקא, אלא הוא הדין לאחד משאר האיברים, דהא טומאה שבחוץ הוא, ותדע דהא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, ואי ראשו דווקא מי מרגשת בכך, אלא לא שנא ראשו ולא שנא שאר האיברים ולא שנא רובו ולא שנא מיעוטו דאשה נמי לא מרגשת בעצמה אי רובו אי מיעוטו.

ורבי עקיבא עובר במעי אשה דמטמא מדאורייתא מנא ליה תמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה לרבי עקיבא מנא ליה, הא ודאי מדאיצטריך קרא למעוטי לרבי ישמעאל שמע מינה דאי לאו דמיעטיה קרא מדינא הוה אמינא דמטמא, ולא מייתיה לה מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא, מ), דהתם בטומאה בלועה שאין סופה לצאת אלא לאחר עיכול שנפסלה מולגר ומלכלב, אבל עובר שסופו לצאת לא, וכיון דאוקי רבי עקיבא קרא דכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט, טז) לגולל ודופק, ממילא קים ליה עובר במעי אשה לטומאה, ויש לומר דהכי קאמר כיון דבעלמא אשכחן דטומאה בלועה לא מטמיא וכתיב כל אשר יגע על פני השדה, ואיכא למידרש מיניה הכין מלאיפלוגי בין טומאה בלועה דעלמא שאין סופה לצאת לטומאה שסופה לצאת, דהא תנאי דעלמא לא מיפלגי בינייהו, וכדתנן בלע טבעת טמאה וכו' טובל ואוכל בתרומה, אם כן מאי טעמיה דרבי עקיבא, ופרקינן אמר קרא (שם, יג) כל הנוגע במת בנפש האדם וגו', וזה הזקיקו לרבי עקיבא לומר כן, כך נראה לי.

עובר במעי אשה שמת דינו כטומאה בלועה ומתוך כך אין האשה מיטמאת ממנו עד שתצא כמו שביארנו במשנה והחיה שהושיטה ידה לפנים ונגעה בו מן הדין טהורה היא אלא שחכמים גזרו בה ליטמא טומאת שבעה כמו שביארנו במשנה גזרה שמא יוציא הולד ראשו ואין החיה מרגשת והיא נוגעת וסבורה שאינה מטמא ובאשה עצמה אין כאן גזירה שמרגשת היא בנדנודו:

הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר אבל לא במשא וכבר ביארנו ענין גולל ודופק במסכת ברכות פרק מי שמתו:

דם המת מטמא כמת עצמו במגע ובמשא ובאהל שנאמר בנפש האדם אשר ימות וכתיב כי הדם הוא הנפש ואינה מטמאה אלא בשיעור רביעית ולא עוד אלא שרביעית זו צריך שתהא כלה ממת אחד אבל רביעית דם הבאה משני מתים טהורה:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה בביאור החלק השלישי ואמר על זה בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את העובר אמר להם ר' מאיר לא אם טיהר שחיטת טרפה אותה דבר שהיא גופה תטהר את העובר שאינה גופה מנין לטרפה ששחיטתה בהמה טמאה אסורה באכילה [אף טרפה אסורה באכילה] מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר טול לך מה שהבאתה הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין במינה שחוטה תאמר בטרפה שיש במינה שחוטה בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחוטה אמר הר"מ פי' מגע טרפה שחוטה מטמא בקדשים ואע"פ שאינו מטמא חולין וכן אמרו טרפה ששחטה מטמא בקדשים ומה שאמר ר' מאיר בכאן מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה אינו על דרך שיחלוק עליהם בזה אבל הוא מקשה עליהם כדי שישמע תשובתם לפי שאמרו שהיתה לו שעת הכושר ועובר זה לא היתה לו שעת הכושר רק הוא כמו טרפה מן הבטן לפיכך הוא אצלו נבלה ואין מועיל לו שחיטת אמו ואין הלכה כר' מאיר ודע שבעל חי שנטרף ונשחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה:

אמר המאירי בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכוה והדבר ידוע באבר זה שהוא נבלה כמו שהתבאר למעלה ואחר כך שחט את אמו הבשר שנשאר מן העובר בפנים טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים שחט אמו ואחר כך חתכו אותה היד הרי אותו אבר כנבלה והנשאר מן העובר נוגע בו והרי כל בשר העובר מגע נבלה דברי ר' מאיר ושמא תאמר והרי מגע זה מגע בית הסתרים הוא שהרי הנשאר מן העובר לא נגע באבר אלא על ידי חבורו ומקום חבורו אינו נראה פירשו בגמרא שאין זה נוגע בית הסתרים משני טעמים אחת שכל העומד ליחתך באוכלין כחתוך דמי וכמו שאמרו חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו והרי הם כנוגעים זה בזה בגלוי והאחרת שאי אפשר שלא נגעו זה בזה בגלוי בשעה שהוא חותכו מעט ואי אפשר לצמצם שלא יגע זה בזה באחד ממקומות החתך וחכמים אומרים שאין אבר זה נידון כנבלה מאחר שהוא מחובר בשעת שחיטה לעובר שבפנים ששחיטת האם אע"פ שאין מועילתו להתירו מועילה היא לו לטהרה מידי נבלה אפי' היה אותו העובר מת והרי דין אותו האבר כדין טרפה שחוטה ונמצא בשר העובר מגע טרפה שחוטה לפסול בקדשים הנוגעים בהם מדברי סופרים כמו שיתבאר בגמרא מה מצינו בבהמה טהורה שהיא טרפה ששחיטתה מטהרתה מידי טומאה אף שחיטת בהמה מטהרת את האבר היוצא המחובר עם העובר בשעת שחיטה ואמר להם ר' מאיר לא אם אמרת בטרפה שתהא שחיטתה מטהרת אותה ואת האבר המדולדל שבה כמו שיתבאר במסכתא זו הדין נותן כן בה מפני שהיא גופה ואין ממנה הקש לטהר את האבר היוצא אע"פ שמחובר לעובר שבפנים אחר שאינו גופה ועוד שאף הטרפה מנין ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה (שמא אני דן אותה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה) והשיב לו שאין לדונה כטמאה אחר שהיתה לזו שעת הכושר ואפי' נולדה טריפה מן הבטן מ"מ יש במינה שחוטה ואין לדמותה לבהמה טמאה ומ"מ בן שמנה שנולד מבהמה חיה אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה שאין במינו שחוטה:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים בכלה ופסק שבה הוא שאם הוציא עובר וחתכה האבר נידון כנבלה ובשר העובר טהור:

שחט את אמו ואחר כך חתכה האבר נידון כטרפה שחוטה ובשר העובר מגע טרפה שחוטה ופוסל בקדשים מדברי סופרים טרפה שנשחטה נטהרה מידי נבלה היא והאבר המדולדל בה ר"ל שנחתך ועדין מעורה במקצת אלא שאין אותו אבר יכול לחיות עוד ולהדבק בגוף הבהמה אפי' היתה טרפה מן הבטן:

בהמה טמאה שנשחטה וכן בן שמנה חי שנולד מבהמה חיה ושחטם אין שחיטתם מוציאתם מידי נבלה כלל ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

תד"ה גזירה שמא יוציא כו' ור"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו כו' עכ"ל פי' בהוציא את ידו מטמא אף הבלוע שעדיין בפנים כדמשמע במת בנפש איזהו מת שבנפש כו' ובהכי ניחא מ"ש התוס' גבי שמת עוברה במעיה כו' דאצטריך לק"ו לטהר בבהמה מה שבפנים משום דר' עקיבא מטמא לקמן עובר במעי אשה מה שבפנים אבל לידו שבחוץ ליכא התם ק"ו כלל ודו"ק:

בד"ה וחכ"א מגע כו' לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחייב כו' ולעיל דקתני הושיט כו' עכ"ל כדבריהם כן הוא ודאי דבההיא דרועה דטהור אף במגע באבר שבחוץ היינו לרבה לקמן דאמר דפליגי אף בעובר מת דשחיטה מהני לרבנן ואי מחיים הוה מטמא היכי מהני שחיטה אבל לרב חסדא דאמר לקמן דבעובר מת ד"ה אין שחיטה עושה ניפול איכא לאוקמי ההיא דרועה בפשיטות כיון דעובר מת מה שבחוץ מטמא אף שהבהמה מחיים אך יש לדקדק לדבריהם דמהיכא נפקא לן לטהר ברועה אף מה שבחוץ דמק"ו דקאמר לעיל אם הועילה אמו להתירו באכילה כו' לא אתי אלא מה שבפנים ולא אבר שבחוץ וי"ל דודאי מסברא לית לן לטמויי בהוציא ידו אף מה שבחוץ כיון דלא הוה כילוד אלא בהוציא ראשו אלא משום דרבי עקיבא מטמא עובר במעי אשה א"נ משום דכתיב הולך על כפיו היה לנו לטמאות אף מה שבפנים כמ"ש התוס' ואתא ק"ו לטהר מה שבפנים והולך על כפיו ע"כ מוקמינן ליה לדרשא אחריתא וממילא איטהר לן נמי אף מה שבחוץ דאוקמא אסברא ועוד נראה לרבה ודאי בלאו ק"ו דלעיל מטהר אף מה שבחוץ והיינו מטעם דאמרי רבנן דשחיטת אמו מטהר כמו בטרפה אלא רב חסדא דהוא מרא דשמעתא דלעיל דעביד קל וחומר לטהר מה שבפנים היינו לפי שיטתו לקמן דלא מטהר בעובר מת אבר שבפנים ודו"ק:

תד"ה כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות וכו' וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה למת וכו' שלא תטמא את האדם וכו'. תיבת וקשה דלעיל נמשך למטה כאילו אמר וקשה שלא תטמא את האדם וכו':

בא"ד היינו טהרה בעלמא וכו' ר"ל טהרה שהיא בחוץ:

בא"ד ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם וכו' ר"ל כיון דהא דקאמר רבה בריש דבריו כשם שטומאה בלועה אינה מטמא וכו' הוי פירושו שתי טבעות בלועות אחת טמאה ואחת טהורה שאין הטמאה מטמאת את הטהורה א"כ נשמע מזה ג"כ שטהרה בלועה אינה נטמאת א"כ למה מסיים אח"כ טהרה בלועה אינה מטמאת והוי כפילות דברים דבשלמא לפרש"י לא קשיא זה דלפירושו אצ"ל דרבה בתחלת דבריו דקאמר כשם שטומאה בלועה וכו' ר"ל שתי טבעות אלא אתא לאשמועינן דטומאה בלועה אינה מטמאה אפילו היכי דשייך טומאת משא כגון מת ונבלה דמטמאה במשא אפילו בבית הסתרים דזה לא אשמועינן ממתני' דבלע טבעת טמאה וכו' דהא טעמא הוי משום דלא הוי כ"א מגע בית הסתרים והא דקאמר גמרא כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות וכו' לא אצטריך זה למימר אלא בשביל טהרה בלועה דקאמר רבה אבל לפירוש התוספות דדחה פירושו של רש"י ולא ס"ל ענין זה כדלעיל קשה:

בא"ד וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מטמאה וכו' לפרש"י לא קשה מידי משום דלפרש"י אי טהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא שמבחוץ ובין מטומאה שאצלה אלא דאי לא אשמועינן רבה ה"א דטעמא דמתני' דקתני בלע טבעת טהורה וכו' לא הוי מטעם טהרה בלועה אלא משום דמגע בית הסתרים דאדם אינו מטמא את הטבעת אבל אחר דשמעינן מק"ו דצמיד פתיל דטהרה בלועה אינה מטמאה אין חילוק בין מטומאה דעלמא ובין מטומאה שאצלה אבל לפי' התוס' קשה:

בא"ד וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתם וכו' מקשין העולם א"כ למה לי ק"ו דצמיד פתיל ר"ל דאי לאו ק"ו ה"א דדוקא מטומאה שאצלה אינה מטמאת טהרה בלועה והטעם הוי משום דהטומאה הוא בלועה לכך קאמר רחמנא בפסוק האוכל מנבלתם וגו' אפילו באכל סמוך לשקיעת החמה מותר לאכול תרומה אע"ג שנגע בטומאה שבמעי הבלועה אבל מטומאה דעלמא כגון אדם הבולע טהרה ונכנס באוהל המת אה"נ דהטהרה הבלועה נטמאת לכך אצטריך ק"ו דצמיד פתיל וק"ל:

ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' וכן משמע דלא תימא אליביה דרבי עקיבא משמע וכו'. ולפי סברת התוס' צריך לפרש הא דקאמר גמ' מאי אינה מדברי תורה וכו' ר"ל ופשיטא דלא שייכא טומאה זו מרברי תורה ופשיטא דשייכא מדברי סופרים ומשני דלא תימא אליבא דר"ע דוקא שייכא מדברי סופרים דאמר עובר במעי אשה והוציא ידו טמא ולכך גזרינן כולו אטו ידו אבל אליבא דרבי ישמעאל אפילו מדברי סופרים לא שייכא ועיין במה שכתבתי לעיל (חולין דף ע') בתוס' ד"ה מאי טעמא דת"ק וכו':

ד"ה שתי נפשות וכו' וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש ונפשות כצ"ל ור"ל דלרבי ישמעאל דס"ל דיש אם למסורת וקרא דעל כל נפשות מת איירי נמי ברביעית דם מנפש אחת וקרא דלעיל במת בנפש אדם מוקי ליה ר' ישמעאל ג"כ לרביעית דם ותרי קראי ל"ל: