מסכת חולין דף ס״ג עמוד ב׳

מכדי משנה תורה לאוסופי קאתי כדאמרי' לקמן למה נשנו בבהמה מפני השסועה שלא נאמרה בויקרא והיא בריה שיש לה ב' גבין ובעופות לא אשכחן מידי לאוסופי אלא כתיב ראה דלא אכתיב בויקרא הכי אלא דאה קרייה בויקרא וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסרה תורה ולא ראה הלכך חזרה וכתב ראה והיא היא:

דאי ס"ד תרי נינהו וכי היכי דבהמה לאוסופי אתא בעופות נמי מוסיף הוה ליה למיכתב הכא תרוייהו ולמה גרעה לדאה אלא שמע מינה לפרושי:

כך איה ודיה דכתיבא במשנה תורה אחת היא ולא נכתבה אלא כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כדפרישית שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא אותה דיה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה:

ומאי שנא התם דכתיבא למינה אדיה וגרעה למינה דאיה:

אקרא אני איה די היה לי בקריאת איה שהרי היא עצמה דיה ולמה נאמרה דיה:

לבעל הדין למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה:

שלא תהא אתה קורא איה והוא אומר איה אסרה תורה אבל זו דיה היא שמה לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם:

מיתיבי לרב דאמר לעיל כ"ד עופות טמאים הן וקחשיב דאה וראה בחד ואיה ודיה בחד:

למה ליה למיכתב איה ודיה הכי נמי הוה מצי למנקט מראה ודאה אלא חדא נקט וצריך לדקדק ומאי שנא דכתיב בויקרא דאה ובמשנה תורה כתיב ראה ולא כתיב תרוייהו בחד דוכתא וגבי איה כתיב בויקרא איה ובמשנה תורה כתיב תרוייהו איה ודיה וי"ל דהיינו טעמא דבשלמא דאה וראה לא רצה לכתוב שניהם במשנה תורה אע"פ שמן הדין היה לו לכתוב במשנה תורה כל השמות דאתא לאוסופי ולפרושי משום דא"כ הוה אמינא דדאה וראה תרתי נינהו ולאוסופי קא אתי אבל באיה ודיה אין לטעות אע"פ שכתוב שניהם דמדכתיב למינהו אאיה ובמשנה תורה כתיב למינהו אדיה ש"מ חדא היא:

עופות עשרים וארבע הויין כמה מינים יש כדפיר' לעיל דילפינן מנשר כפשוטה של ברייתא וכאן היה סובר המקשה דדומיא דרישא קתני דז' מאות מיני דגים וח' מאות מיני חגבים מיירי בטמא וה"ה נמי הכא בעופות טמאים דרישא ודאי בטמאים איירי אפילו לפי ספרים דלא כתיב בטמאים בברייתא דאילו בטהורים לא נפיק מיניה מידי להאי חושבנא אבל בטמאי' קמ"ל שהרוצה לאכול דג בלא קשקשת אע"פ שאין בקי אם עתיד לגדל אחר זמן או משירן בשעה שעולה מן המים אם לאו אם מכיר ז' מאות מיני דגים טמאים ויודע שאין זה מהם יכול להתירו כי אין בטמאים יותר מז' מאות מינין וכמו כן בא להשמיענו גבי חגבים להתיר בלא קרסולים כי בכך יתברר שעתיד לגדל לאחר זמן ולפיכך היה סבור המקשה שגם בעופות בא לומר שאם יכיר כל אותן הנכתבים בפרשה לא יכול להתיר שאר עופות הבאים בסימן א' או בב' או בג' כיון שאלו סימנים מצויין כמו כן בטמאים ואין מספר לאותן שצריך להכיר כדי להתיר השאר ולכך פריך הא כ"ד הוויין ותו לא שעל ידיהם אנו מכירים האחרים ומשני כי קאמר אין מספר אטהורות קאי ולא הוי כעין רישא דמיירי בטמאים:

ודילמא דעוף טמא נינהו וא"ת כיון דעופות טהורים הוו רובא נזיל בתר רובא ולפי מה שפירשתי דמרבה כמה מינים ניחא ואף לפ"ה דלא מרבינן אלא מין נשר י"ל מ"מ הא אמרי' לעיל מאה עופות טמאים שהן במזרח וכולן מין איה הן הלכך אפשר דיש בטמאים מינין הרבה:

לוקחין בנים מ"מ ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפות כלומר דמיעוטא נינהו ואין חוששין למיעוטי.

ודילמא דעוף טמא הוא וקשיא לן היכי חיישינן לעופות טמאין, דהא מיעוטא נינהו כדאמרינן לעיל תניא רבי אומר גלוי וידוע לפנימי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובים מן הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין. ויש מי שתירץ דסמוך מיעוטא דעופות טמאין למיעוט דנבילות וטריפות והוו להו רובא. ולא מיחוור דאם כן הוה ליה למימר ודילמא אסורות נינהו דהוה בכלל לשון זה בין נבלות וטריפות בין בעוף טמא, אבל השתא דקאמר דילמא דעוף טמא הוא אין בכלל עוף טמא נבלות וטרפות. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל תירצו דאף על גב דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין, מיני טמאין גדולין מהן, וכדאמר לעיל תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הם.

אלא כך סימני עוברי דגים כך היא הגרסא ברוב הספרים. ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל כאן ובמסכת עבודה זרה שילהי פרק אין מעמידין (עבודה זרה מ, א) גריס כך סימני קרבי דגים, נראית מזה דעת רבינו ז"ל דסבירא ליה כמאן דאמר התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, והילכך כל אימת דמטיל ביצים בידוע שהוא טהור, ועוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהם אלא טהורים, אבל לפי גרסת הספרים שלנו אפילו עוברי דגים צריכין סימן.

עוף טהור נאכל במסורת שבודאי נודע להם שאינו מעופות הטמאים שאם לא כן לא נהגו לאכלו בלא היתר סימנין ומ"מ דוקא בסימן אחד ואינו צריך בדיקה אבל שלא בשום סימן אינו נאכל כמו שכתבנו בביאור דברי ר' חייא וכן כתבו מגדולי המפרשים אע"פ שיש בזו חולקים ונאמן הצייד הבקי בטיבן של עופות לומר עוף זה התיר לי פלוני חכם בשם צייד בקי או עוף זה התיר לי פלוני הצייד והוא שהיה אותו הצייד בקי בהן ובשמותיהן ודוקא צייד ישראל:

ביצת עוף טמא אסורה כעוף עצמו שכל היוצא מן הטמא טמא כמו שהתבאר בענין בהמה טמאה שחלבה אסור וכן צירה ורוטבה ואיסורין אלו מן התורה והוא שבציר וחלב ורוטב יצא לנו מן המקראות בראשון של בכורות ובביצת עוף טמא יצא לנו כאן ממה שנאמר בת היענה ודרשו בה דרך רמז זו ביצתה ולענין ביאור מיהא יש שואלין מה הוצרכנו לכך והרי דרך כלל התבאר שם שכל היוצא מן הטמא טמא ואם תאמר שלא נאמרה שם אלא בדבר שיש בו חיות כגון טהור שנולד מן הטמא כמו שלמדוה שם מדכתיב ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה כלומר ולא כלם להוציא טהור שנולד מן הטמא והרי אסרו שם צירן ורטבן וחלבן וכן אמרו שם בדבש צרעין שמותר מפני שמכניסות אותו בגופן ואין ממצות אותו מגופן אלמא שאם היו ממצות אותו מגופן היו טמאין ומעתה מה הוצרכנו ללמוד איסור ביצת עוף מפסוק אחר תירצו בה מקצת קדמונינו שהביצה ראויה היתה ליאסר אף מעוף טהור שהרי בא מן החי הוא והוה ליה אבר מן החי והא דשרנהו רחמנא מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים חדוש הוא וס"ד אמינא אשתרי אף בטמא לכך הוצרכה ואף באותה סוגיא כיוצא בה בחלב של בהמה טמאה שהביאוה לאיסור מריבויא דאת הגמל ושאלו בה הא לאו קרא שריא ומאי שנא מצירן ורוטבן איצטריך סד"א הואיל ואף בטהורה חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי והאי שריא אי נמי דאמר מר דם הוא שנעכר ונעשה חלב ואפי' הכי שרי והילכך אף בטמאה שרי קמ"ל ושאלו שם ושל טהורה מנא לן דשריא דכתיב לכו שברו ואכלו לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב וביצים נמי כתיב ואת הבנים תקח לך וכן כתבוה הגאונים אע"פ שלא הוזכרה שם ופירשו שאין לומר לך להנאתך לבד אלא אף באכילה וכמו שהקשו שם כשהיו מביאין היתר חלב מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש דאי לאו דשריא היכי משבח לן במאי דלא חזי והקשו בה ואימא לסחורה עד שהוצרכו להביאה מקרא דלכו שברו כדכתיב ואף כאן יש להקשות דילמא לך להנאתך אלא שתירצוה הגאונים אלא לאכילה שהרי בפרק אחרון דרשו שאם האפרוחים טרפות פטור מלשלח את האם הואיל ואין האפרוחים ראויים לאכילה אע"פ שמותרים בהנאה שנאמר תקח לך ולא לכלבך:

לוקחין ביצים מן הגויים בכל מקום ואין חוששין שהן מנבלות או מטרפות ומ"מ יש לחוש שמא של עוף טמא הם שאין הטהורים מרובים אלא במיניהם אבל פרטי הטמאים מרובים הרבה וכיצד עושין הדבר ידוע שכל הטהורים עגולים באמצע כעגולה של כדור וראשן אחד חד וראשן אחד כד וכן חלבון שלהם מבחוץ וחלמון מבפנים ושל טמאים אינה כודרת כל כך באמצעה ושני ראשיה כדין בקצתם וחדים בקצתם וחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ובשרץ חלבון וחלמון מעורבים זה בזה כל שאינו מוצאה כדרך הטהורים ודאי טמא אבל כשהם בדרך זה ודאי טהורים אלא שאעפ"כ כל שלוקחו מן הגוי צריך שיאמר לו מעוף פלוני הם וטהורים הם מתירא הוא שמא יביאו מביצים של אותו המין ויקיפום וימצא מוכחש ומתוך כך אע"פ שאומר שטהורים צריך שיזכור שם העוף אבל מן הסתם אין לוקחין אף בסימנין אלו אלא מן המומחה ר"ל ישראל בקי אע"פ שכל הטהורים על תכונה זו יש בטמאים שדומים לאלו ואפי' אמר טהורים הם בסתם או שאמר מעוף פלוני והיה ישראל יודע עליו שהוא טהור אין לוקחין עד שיאמר של עוף פלוני וטהור אלא שאם הוא עוף הרגיל והמצוי תמיד אין צריך להזכיר בו שם טהרה אלא שיזכיר שם העוף ודיו הא כל שלא אמר כך אין לוקחין על סמך סימנין אלו ועל זו אמרו סימנין לאו דאוריתא כלומר לסמוך עליהם מכל וכל ופי' הדברים במקום שיש לטעות בהם כגון זו שיש קצת מן הטמאים שדומין להם אבל במקום שאין לטעות בהם ודאי סומכין עליהם והוא שבקרבי דגים אמרו במסכת ע"ז שאין ניקחין אלא מן המומחה והדבר ידוע שסימניהם כסימני ביצים ומתוך כך שאלו שם וליבדוק בסימנין ותירצה רבינא כשנימוחו הא לא נימוחו סמכינן אסימנין וכן פסקו שם גדולי המפרשים ואחרוני הרבנים ונתישבו להם הסוגיאות שזו שבכאן הוא שהביצים יש לטעות בהם ולא בקרבים דהכי קים להו שאין בטמאין דומין להם וכן הדברים נראין שאם כן היאך לא הקשו לרבינא מספיקות שבעופות שנבדוק בביצתם כדקאמר הכא אי סימנין דאוריתא שמנה ספקות ליבדוק בביצתיהו אלא ביצים לחוד וקרבי דגים לחוד ויש חולקים בזו כמו שנבאר למטה ואף בביצים מנהג פשוט עכשיו שלא להזהר מזה כלל ולוקחין אותם בלא שום תנאי שאין ביצים טמאות נמכרות אצלנו ואין אדם רגיל בהם כלל ומ"מ אני אומר שביצי תרנגולות ואווזות ומיניהן שהם ניכרים בהדיא אין חוששין ואין נזקקין לסימנין אבל בשל הרבה עופות שאין ניכרים יש לחוש שאף הם עם טהרתם אינם מצויים:

תד"ה ל"ל למכתב איה ודיה ה"נ ה"מ למנקט מדאה וראה כו' וצריך לדקדק מ"ש כו' עכ"ל ולולי דברי התוס' היה נ"ל דלא קא קשיא ליה אלא מאיה ודיה דל"ל למכתבינהו בחד דוכתא במשנה תורה בב' שמות הללו כיון דאיה ודיה אחת היא אבל מדאה וראה לא קשיא ליה דקרא אותה פעם אחת דאה ופעם ראה כיון דמ"מ בחד דוכתא לא קרא אותן בב' שמות הללו ויתר דברי התוס' גם פרש"י בזה מבוררים ואולי הם נעלמים מעיני הרא"ם בפ' ראה ואילו ראה דבריהם היה מביאם לברר ספיקותיו שם:

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. נראה לי בס"ד הבהמות רמז לעכו"ם כי הבהמה אינה יכולה לפרוח באויר ולקפוץ ולדלג לעלות למעלה אלא היא דבוקה בקרקע וכן העכו"ם דבוקים תמיד בחומר הארץ והעפר שהם עפר ואל עפר ישובו (בראשית ג, יט) אך הרעים שבהם דומין לבהמות טמאות והטובים שבהם דומין לבהמות טהורות אבל העופות רומזים לישראל כי העופות אף על פי שהם מהלכים על גבי קרקע יש להם כח לפרוח באויר ולהיות למעלה למעלה ברגע אחד. וכן ישראל הגם דלפעמים חוטאים ודבקים בחומר המתייחס לעפר עם כל זה בנקל יכולים לעשות תשובה ולעלות למעלה ברוחניות שבקדושה בלתי איחור ועיכוב כלל והוא ממש כמו העוף שאתה רואה נח על גבי קרקע ורובץ בארץ וברגע אחד כהרף עין עולה עד לב השמים כן ישראל ברגע אחד יעשה הרשע תשובה ונקרא צדיק וכנודע מדין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אף על פי דקודם רגע אחד ראינו שהוא רשע גמור הרי זה מקודשת דשמא הרהר תשובה (קידושין מט:) ולכן מאחר שהבהמות רומזים לעכו"ם על כן בהמות הטמאות רבים מן הטהורות כי הטובים שבהם מועטים שהם נחשבים טהורים לגבי מינם והעופות הטהורים שרומזים להכשרים שבישראל הם מרובים מן עופות הטמאים הרומזים לרעים שבישראל (ויקרא יא, ב). אי נמי הטעם שבהמות הטמאים מרובין מפני שנבראו מן העפר שהוא גס החומר לכן דבקו בהם סיגים של טומאה יותר ורבו על בהמות הטהורות שאין בהם סיגים כל כך אבל העופות שנבראו מן הרקק שהוא עפר ומים שאינו חומר גס מאד לכן לא דבקו בהם סיגים של טומאה כל כך כבהמות וכמו שאמרו לעיל (דף כז:) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל.