מסכת חולין דף מ״ג עמוד ב׳

לספק דרוסה כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן (חולין דף נג:) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן:

ההיא ספק דרוסה וכו' אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני (לעיל חולין כח.) ושחט הקנה והכשירו ואח"כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו:

קורטי דמא שחילחל הארס ונכנס:

לחדודי לאביי כדי שישאל:

ישב לו קוץ כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים:

אין חוששין שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום. ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג):

מאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר:

קסבר אין חוששין לספק דרוסה דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין (דף נג.):

ההיא ספק דרוסה פירש בקונטרס דבבהמה נמי איכא תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומה מאדים אפי' שחט בה יש היכר במשהו ולפי מה שפירשתי בפ"ב (לעיל חולין דף כח.) גבי בר אווזא דקאמר נשחטיה לוושט דלמא במקום נקב שחיט דבספק דרוסה איירי לא יתכן לומר כן:

ישב לו קוץ בוושט פירש בקונטרס וקורט דם אין בו מבפנים ונראה דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא:

קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לקמן (חולין דף נג:) פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בוושט חוששין נמי שמא הבריא ואם תאמר ואמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרינן בפ"ק (לעיל חולין ט.) גבי בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובים וכי תימא שאני הכא שנולדה ספיקא מחיים הא אמר בפ' ד' אחין (יבמות דף ל: ושם) ואילו גבי גירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני פירוש ומותרת צרת ערוה לשוק בלא חליצה ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה והכא נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן (חולין דף נג.) גבי ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן על גבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אבל למ"ד חוששין לא מוקמינן ליה אחזקיה התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי כמו בספק דרוסה בעלמא:

שאני התם דאיתחזק איסורא ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואע"ג דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתרא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה:

כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא ואפי' למאן דמכשיר בפ"ק (לעיל חולין יט.) הגרים שליש ושחט שני שליש שאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא:

אי כשמואל הא אמר ברובו אע"ג דשמואל פוסל בפ"ק (לעיל חולין כ.) הגרים שליש ושחט שני שליש גבי כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הכא בעי למימר דרבא לא פסיל מהאי טעמא אלא משום חומרי דרב וחומרי דשמואל:

זיל שלים דמי תורא למריה ואע"ג דטעה בדבר משנה הוא לא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים:

אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ומדאפסיקא הלכתא לקמן (חולין נג, ב) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש"י ז"ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (חולין מח, ב) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז"ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז"ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז"ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א"כ] אין חוששין לו, (ו)אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה. ומה שכתב רש"י ז"ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי (הזעצער: יכול להיות אולי רבותינו) בעלי התוס' ז"ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (חולין נ, ב) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש"י ז"ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אולין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ"ל.

אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו [ו]אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמאול הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי') [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.

זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל ומה שסדר בסנהדרין (לג, ב) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז"ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.

אחר שעור חיצון אדום הוא אם בא לפנינו עוף שהוא ספק לנו אם נדרס בצוארו אם לאו כגון שראינו שבעל ארס נכנס לשם ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן אם לאו אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובבהמה אין תיקון ובעוף בודק את הקנה ושוחטו ואחר כך בודק הושט מבפנים ואם לא נמצא בו דם או אדמימות כשר ואע"פ שאם נדרסה כנגד חלל גוף ר"ל שהאדים בשר שכנגד פנים טרפה דזיהרא מקלא קלי וסופו לנקוב המעין בסימנין מיהא אין טורפין אותן בהאדמת בשר שכנגד הסימנין שהסימנין קשים הם אצל דריסה וגדולי לוניל עם גדולי פורווינצא מחמירים בה ולא נראו דבריהם הא כל שהאדימו הסימנין טרפה אפי' בקנה דזיהרא מיקלא קלי רובו או כלו וענין זה אף בודאי דרוסה כן ר"ל שראינו שבעל ארס דרסו בצואר אלא שלפי דרכו לימד שחוששין לספק דרוסה ויש מי שאומר שאף אצל ספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ ויש שואלין בה אם כן היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא נאמר כן אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה וכן שואלים כן אף בספק דרוסה שאם לא מצא אדמימות בפנימי שמא מ"מ החיצון נדרס ואינו ניכר אלא שזו לדעתי אינה שאלה שהעור הפנימי דק הרבה ואי אפשר שידרס החיצון ולא יראה בפנימי ואף בראשונה יש לומר שאף החיצון לבן מצד פנים וכשהופכו ניכר בו הנקב ונמצא שהוא צריך להפריד העורות זה מזה בודק אם יש קורט דם בפנימיותו של חיצון וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בפרק שני:

קוץ שנמצא תחוב בושט מבפנים אפי' לא נראה בו נקב מבחוץ ולא קורט דם מבפנים חוששין שמא נקב ויצא לחוץ אלא שעלה בו קרום וטרפה ואע"פ שאמר עולא עליה אין חוששין לשמא הבריא ר"ל לשמא נקב מלשון וברא אותם בחרבותם אינו אלא מפני שהוא סובר גם כן שאין חוששין לספק דרוסה אע"פ שנודעה דריסתו אלא שנסתפק אם נגעה בסימנין אם לאו וכבר פסקנו אנו שחוששין לספק דרוסה ר"ל שכל עוף שנודעה דריסתו ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת ר"ל שנגעה במקום שהנקב טורף בו אם לאו או שראינו שנכנסה שם חיה הדורסת חוששין לה אע"פ שאלו ראינו עוף מבוצבץ בדם ולא נודע לנו שנדרס כלל ולא ראינו שנכנסה שם חיה הדורסת תולין בדבר שאינו פוסל כמו שיתבאר וכמו שכתבנו בפרק שני ואחר שחוששין לספק דרוסה אף זו חוששין לשמא נקב ויצא לחוץ וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' לא נמצא שם קורט דם ופי' לפירושם לא בושט ולא בקוץ שהרי מ"מ ניקב הוא מבפנים ובחוץ אין לו בדיקה וזה שאין בו קורט דם מבפנים הוא מפני שאוכלין ומשקין מעבירין את הדם ואע"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היה ופירשו הטעם דאי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך פי' במחט פירשו גדולי הדור שבבית הכוסות האוכלין עומדין שם בנחת והדם נסרך במחט אבל ושט האוכלין והמשקין עוברין שם בשטף ואין הדם יכול להתיבש ולהסתרך סביב הקוץ ויש מי שמתירה בבדיקה מבחוץ כנגד הקוץ שהם סוברים שכל ספק נקב שבמקום ידוע בושט יש לו בדיקה מבחוץ כמו שביארנו בפרק שני:

נמצא שם קוץ שאינו תחוב כשרה שכך דרכן לאכול את הקוצים תמיד כשהן רועות ומ"מ אם יש שם קורט דם חוששין אף בנמצא וכתבו הגאונים שאף עוף אע"פ שאין דרכו לאכול קוצים כל שבנמצא כשר שאין מחלקין ביניהם וכן כל שנמצא שם מחט הן בעוף הן בבהמה דנין אותו כקוץ ואע"פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו מצד אחד כשרה ואין חוששין שמא ניקב מצד האחר אף בנמצא תחוב ושט שאני שהעור דק וראוי לחוש יותר:

אשם תלוי שהוא בא על שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל זה אחת מהן ולא ידע איזו ודין השוחט ונמצאת פגומה וספק טומאה ברשות היחיד שטמא וברשות הרבים שטהור כבר התבאר הכל בפרקים הקודמים:

תרבץ הושט שניקב שיעורו במשהו כושט עצמו אע"פ שאינו מקום שחיטה ומאמר שאינו מקום שחיטה וששיעורו במשהו הדבר ידוע שאין בושט דין הגרמה שאם התחיל לשחוט כל שהו בתורבץ קודם שחיטת רוב הואיל ואינו מקום שחיטה נפסל בנקב ואם נשחט רובו במקום הראוי והגרים אין כאן הגרמה שאין לאחר שחיטת רוב כלום:

איזהו תרבץ הושט תדע ששלש תכונות יש בושט חלוקות זו מזו העליונה המחברו לצד הראש הוא מקום שכשחותכין אותו הוא מתרחב ולמטה ממנו מקום שכשחותכין אותו עומד בחתוכו לא מתרחב ולא מתכווץ למטה ממנו על פני כל ארכו הוא מקום שכשחותכין אותו מתכווץ העליון אינו ראוי לשחיטה ואינו לא ושט ולא תרבץ הושט השני סמוך לתחילת מקום דבוקו בלחי ולמטה כל מקום שבו שאינו רך כל כך שכשחותכין אותו יהא פי החתך מתקבץ ומתכווץ אלא עומד על שיעור חתוכו הוא נקרא תורבץ הושט ומתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ הוא נקרא ושט עצמו ומשם ולמטה שוחטין ושיעור תרבץ בבהמה נאמר למטה כדי תפיסת יד כלומר שיניח ממנו למעלה כדי תפיסת יד ופירשו בו הגאונים וגדולי הפוסקים והמחברים בכללם כדי תפיסת שתי אצבעות וגדולי הרבנים אומרים שלש וארבע לפי גדלה ויש אומרים רחב אצבע מפני שהם מפרשים תפיסת יד שתי אצבעות משני צדי הצואר אחד מכאן ואחד מכאן ושיעורין אלו ודאי בבהמה וחיה נאמרו אבל עוף כתבו גדולי המחברים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והוא לדעתנו מה שאמרו כאן יונה אמר ר' זירא מבלעתו ופי' יונה על עוף היונה כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה (כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה) כלומר סמוך לצד הנקב מאד יתר מארך גרגיר חטה ופחות מגרגיר של שעורה וכן לכל עופות דקים ובגסים יותר מעט לפי מה שהוא ויש אומרים שאין תרבץ הושט בעוף אלא בכדי תפיסה בחדן של שתי אצבעות ומפרשים ביונה הנזכר כאן שהוא שם חכם ועל שיעור בהמה הוא חוזר אלא שמ"מ הלכה בכדי תפיסת יד ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שביארנו ולמטה שיעור שחיטה שבו בבהמה עד מקום שישעיר ומתחיל להיות פרצים פרצים כדמות הכרס ובעוף כתבו גדולי המחברים ששיעורו למטה עד גג הזפק שחט משיעור זה העליון ולמעלה או משיעור התחתון ולמטה פסולה ובקנה משפוי כובע ועד מקום שכנף הריאה נוגע בה בשעה שהיא רועה כדרכה במזומן לה בלי שתדחוק את עצמה לאיזה דבר שתראה שנמצא שיעור זה מן הצואר מגולה תמיד אבל מה שמתגלה מן הצואר יותר מזה לפעמים כשהיא דוחקת עצמה ליטול איזה דבר שאינה יכולה להשיג בה אלא באונס משיכת הצואר אינו מקום שחיטה וכל ששחט משיעור זה ואילך הן למטה הן למעלה הן שנמשך על ידי אדם הן שאנסה היא עצמה טרפה וכנף (רואה) [ריאה] זהו העליון הסמוך לקנה שהוא התחתון כשהבהמה תלויה וראשה למטה ושיעור זה למטה אף בעוף הוא שאע"פ שאין בריאה שלו חלוק אונות מ"מ שיעורה במקום שכנף הריאה נוגע בו והוא עד המקום שמושך צוארו כשהוא אוכל ולמעלה בקנה של עוף אין בו שיעור אלא כל הצואר כשר בו כמו שביארנו בפרק ראשון בענין הגרמה:

תלמיד שהורה ואסר את הדבר הראוי להתירו אם טעה בדבר שטעותו טעות על הדרך שיתבאר במסכת סנהדרין בראשון ורביעי שבו רשאי חברו להתיר מה שאסר ונוהגין בו היתר ואם כבר הושלך לכלבים על פי הוראת הראשון יש מי שאומר מכאן שעליו לשלם ואין אנו מודים בה אלא בשהאכילה על כרח הבעלים וכבר כתבנוה בראשון ורביעי של סנהדרין אסר וטעה בדברי הגאונים ובדומיהם יש אומרים שאף זה חוזר ואין כאן משום חכם שאסר:

מחלקת על דבר אחד מסתבב לשני ענינים ודברי חולק זה חומרא לענין זה וקולא לענין זה וכן דברי חברו יש ברירה לתלמיד לנהוג כאחד מהם בשני הענינים או כחברו בשניהם אבל לא כאחד מהם בענין זה וכשני לו בענין זה שהרי דברים הסותרים זה את זה הם ואם עשה כן אם תפס שני הקולות נקרא רשע ואם תפס שני החומרות נקרא כסיל המשל בזה הנה שהשדרה שחסרה אמרו בית שמאי שאינה נקראת חסירה אלא בשתי חוליות ואמרו בית הלל שהיא נקראת חסרה בחוליא אחת והרי שדברי בית שמאי חומרא לענין אהל המת שאם חסרה חוליא אחת אין כאן חסרון ועדין מטמאה באהל וקולא לענין טרפה שכיוצא בה בבהמה חיה ואין כאן חסרון ודברי בית הלל חומרא לענין טרפה וקולא באהל המת אין כח לתלמיד לברור אלא או שניהם כבית שמאי או שתיהן כבית הלל שאם יברור אחת כבית שמאי ואחת כבית הלל הרי דבריו סותרין זה את זה וכן ככל שכיוצא בזה ומ"מ כבר נמסר לנו כלל גדול בכל מקום שבית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל חוץ ממקומות ידועים מתבארים במקומם ולא כתבנוה כאן דרך מחלקת אלא דרך משל למה שכתבנו:

בגמ' יונה אמר ר' זירא מבלעתא פי' יונה הוא שם חכם אמר משמיה דר' זירא דתורבץ הוושט הוא מבלעתא ורבים טעו בזה ופירשו יונה ר"ל בעוף ועיין בב"י בטור י"ד סימן כ':

ברש"י ד"ה מאי שנא מספק דרוסה וכו' והכא לא אפשר למיבדקיה דנקב במשהו בעור החיצון של ושט לא מינכר. פי' וכל שכן ללשון ראשון שפרש"י לעיל שיש לחוש שהבריא ועלה בו קרום מחמת מכה כל שכן דאין לה בדיקה אלא שרש"י רוצה ליישב שיטת ההלכה גם לפירוש השני ולקמן בסמוך גבי אבל ישב חיישינן פרש"י חיישינן שמא ב' עורות נקבו והבריא החיצון פי' כן כדי ליישב הסוגיא גם לפי' הראשון כי לקמן משמע טפי פי' השני דבישב חיישינן לשמא ניקב גם עור החיצון ולכך הוכרח לפרש וליישב הסוגיא גם לפי' הראשון:

בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין וכו' וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן וכו' עד אבל למ"ד חוששין לא מוקמינן אחזקה כל זה לשון הקושיא כלומר והתם טעמא מאי דלא מוקמינן לה אחזקתיה ומשני התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי ולכך לא מוקמינן לה אחזקתיה כמו בספק דרוסה דעלמא ולפי זה כיון דפסקו התוס' דהואיל ופסקינן לקמן דחוששין לספק דרוסה חיישינן נמי לשמא הבריא ע"כ צ"ל דבישב לה קוץ בושט הוי נמי שכיח דהבריא כמו בדרוסה דאל"כ הוי מוקמינן לה אחזקת היתר וק"ל וכן הוא בתוס' פרק ד' אחין (יבמות דף ל') ד"ה אשה בחזקת היתר עומדת: