דף ביאור
מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳
מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־373 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
א"ר יוחנן מפי השמועה אמרה ר' יוסי הלכך הלכתא כוותיה:
מנה ופרס החמשה כולן:
שיהו מחומשות לכל אחת מהן שבעה סלעים וחצי דהוו לה כולהו מנה ופרס שהמנה מאה זוז עשרים וחמשה סלעים הרי ל"ז סלעים וחצי:
ונותן סלע מהם לכהן ולקמיה פריך ליה ממתניתין:
רבי יוחנן אומר שש סלעים הוי כל שהן ויתן מהם חמש סלעים כדתנן במתני':
ואחד לו ואפילו הן גוזזות אלף סלעים סגי ליה נמי בחמשה סלעים לכהן:
כל שהן תנן ואפילו אין גוזזות כולן אלא סלע אחד:
בשלמא לרב ורבי יוחנן ניחא דרב לא איירי בנתינת כהן כלל ואיכא למימר דהוא נמי סבירא ליה דנותן מהנך ל"ז סלעים לכהן ה' סלעים:
ועוד 32 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 137b · Sefaria
תוספות
עד שצבעו פטור פירש בקונטרס משום דהוי כמו מזיק מתנות או אוכלן דפטור וה"נ גוזל ותימה דא"כ מאי קמ"ל רב חסדא כיון דמתני' היא ובפי' רש"י הראשונים במכתב ידו פירש שקודם שגזז חמש צאן דהיינו כדי חיוב צבע מה שגזז שלא בא לידי חיוב עד שצבעו והעביר עליו קולמוס ונראה דקמ"ל רב חסדא שלא נפרש מתני' כפירוש שמחק בקונטרס אלא פטור משום דמזיק מתנות כהונה שקנאן בשינוי:
והא אנן תנן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים ולא בעי למימר דשמואל איירי בעין רעה דאם כן מאי קמ"ל מתניתין היא במסכת תרומות (פרק ד מ"ג) עין רעה אחד מששים:
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה כו' בירושלמי דמסכת פאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה אחת פוטרת הכרי כדשמואל ומשני דתרומה יש לה שיעור למעלה שאין יכול לעשות כל גרנו תרומה כדתנן העושה כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה לא עשה ולא כלום ופריך והרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה וקתני ומשני פאה בשעת חיובא דהיינו משמתחיל לקצור אדם עושה כל שדהו פאה דהוי פאה למה שכבר קצר אבל תרומה בתר חיובא דהיינו אחר מירוח אין יכול לעשות כל גרנו תרומה בגמ' דהראיון פריך אמאי לא חשיב אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה ומשני דלא חשיב במתני' אלא דברים דאי עביד טובא הוי מצוה אבל אין מחויב לעשות אלא כל שהוא:
Tosafot on Chullin 137b · Sefaria
רשב"א
הא ד תנן ר' דוסא אומר מנה מנה ופרס דברי ר' דוסא פרש"י ז"ל כל אחת ואחת מנה ופרס. אבל בתוספתא משמע דר' דוסא בין כולן אומר שגוזזות מנה מנה ופרס, דתניא התם חמש רחילות גזוזות מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים חייב בראשית הגז דברי רבי דוסא, אלמא מנה מנה ופרס בין כולן קאמר, וא"ת א"כ אמאי קתני מנה מנה ופרס ליתני שלשה מנין, תירץ הרמב"ן ז"ל שהרחלות גזוזות שתי פעמים בשנה ומצטרפות הן דמחדש על חדש הוא ולה"ק ר"ד מנה ופרס בכל גיזה שהן שלשה מנין מצטרפות וחייבות, וחכמים אומרים אפילו גזוזות כל שהן בפעם אחת ובלבד שיהא בהן בסוף כדי הפרשה דהיינו ששים. ומיהו איכא למידק למ"ד כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא לרבנן אלא פורתא דלר' דוסא שבעים וחמש מנין ולרבנן ששים, אבל לפרש"י זצ"ל ניחא דאיידי דאמר ת"ק שיעורא רבה אמר איהו שיעורא זוטא, וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר (דהכא) [דהכי] קאמר כל שהן ראויות להפרשה חייבות בראשית הגז, והראב"ד ז"ל [כ'] דר' דוסא במנה של קדש קאמר דהוו לה מנה ופרס שבעים וחמש מנים דמנה של קדש כפול היה ומנה מנה ופרס כל אחת ואחת קאמר
Rashba on Chullin 137b · Sefaria
ריטב"א
תנן מהו נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל בשלמא לר' ולר' יוחנן ניחא פי' דאלו ר' יוחנן הא אמר חמש לכהן ואחת לו ורב נמי לא איירי בשיעור נתינ' כלל ואפש' ליה למימר כמתנית' אלא לשמואל קשיא דאמר סלע אחת לכהן זה ראיה לפרושינו שפרשנו דר' דוסא ג' מנים בין כולם קאמר דאי לפרש"י ז"ל שפי' מנה ופרס לכל אחת מאי קושיא לימא ליה דמתני' איירי במנה בן ארבעים סלעים כדאמר בסמוך דה"ל לכל חדא מנייהו ס' סלעים וכי קתני ה' סלעים היינו לרב דוסא דה"ל אחד מס' ורבנן נמי מודו דכל היכא דגוזזו' ז' מנים ומחצה שנותן ה' סלעים אלא דקאמרי דבפחות מכאן דהיינו בששים וכן כולם חייב בראשית הגז וכולהו אית' ליה דחד מס' נותן כהן ואיכא למימר לפי פרש"י ז"ל דא"כ למה ליה למיתני נותן חמש סלעים וכי תנא חושבנא אתי לאשמעי' ליתני אחד מס' בין לרבנן ובין לרבי דוסא וכ"ת אליבא דידן למ"ד דכל שהן לדרבנן היינו ששים סלעים היכי קרי להו כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא ורבנן אלא ט"ו סלעים דבשלמ' לרש"י ז"ל איידי דקתני ר' דוסא שיעורא רבה נקט איהו שיעורא זוטא דקרי ליה כל סהן ואיכא למימר ודה"פ כל שהן ראויות להפרשה חייבת בראשית הגז דהיינו ששים בפחות מסלע אינה ראוי להפרשה שאין בו כדי נתינה ודיקא נמי דקתני כל שהן ולא קתני כל שהוא. רבי' הגדול ז"ל ועיקר:
Ritva on Chullin 137b · Sefaria
מאירי
כבר ביארנו ששיעור חיוב ראשית הגז הוא כשיש לו חמש צאן שעושות גיזות חמשתן ששים סלעים כמה הוא נותן לכהן משקל סלע שמן התורה אין שיעור לראשית זו ומ"מ מדברי סופרים שלא לפחות מאחד מששים:
היו גזותיו יתר מששים מרבה לו עד שיהא אחד מששים שבגזותיו לחשבון גדול אם לא היה חלק זה מגיע אלא לחמש סלעים אינו רשאי ליתנו אלא לכהן אחד הואיל ובידו ליתן צריכין אנו לכדי נתינה הראויה וכן אפי' הגיע חלק זה למשקל תשעה סלעים הא אם הגיע לעשרה רשאי הוא ליתנו לשנים אחר שיגיע משקל חמש לכל אחד וכן בחמשה עשר לשלשה וכן לפי חשבון זה לעולם כמו שיתבאר במשנה השלישית:
תרומה גדולה כבר ביארנו שאין לה שיעור מן התורה אפי' חטה אחת פוטרת את הכרי ומ"מ חכמים נתנו בה שיעור לעין רעה אחד מששים וכן רמוז ביחזקאל ונתנו לעין יפה אחד מארבעים לבינונית אחת מחמשים והוא הרמוז במלת תרומה תרי ממאה וכן הדין בתרומה שאין חיובה אלא מדברי סופרים:
הפיאה אין לה שיעור מן התורה אפי' הניח שבולת אחת יצא וחכמים תקנוה בששים וכן הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים וכן הדין בחוצה לארץ אע"פ שאין בה חיוב פאה אלא מדברי סופרים:
קרבן הראיה האמור בשלש רגלים אין לו שיעור מן התורה וכבר ביארנו ענינה במסכת חגיגה:
Meiri on Chullin 137b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה ולרב מי ניחא כו' וכיון דאמר ל"ז סלעים וחצי חייבים כו' ול"ז סלעים וחצי דבר כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה בשלמא דר' יוחנן דאמרת משמיה בס' עכ"ל האי לישנא דאמרת אינו לשון לנוכח אלא כמו דאתמר והיינו בהך עובדא דאמר ר' יוחנן בששים וה"ק אנחת לן חדא דמהך דקאמרת דקאמר ר' יוחנן משמיה דר' ינאי בשש יכולין להתקיים ב' מימרות דר' יוחנן דלעיל דחדא משמיה דר' ינאי הוא ומהרש"ל דחק בזה להגיה כאן בדברי רב דימי ומשמיה אמר בס' ואין צורך להגיה כל הספרים וטפי היה לו להגיה בפירוש רש"י דאתמר במקום דאמרת ותו לא מידי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 137b · Sefaria
מהר"ם
בגמ' כי אתא רב דימי אמר ראשית הגז רב אמר בששים ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר בשש וכו'. כך הגירסא בספרים שלפנינו אבל בפרש"י משמע בהדיא דגרס רב ור"י אמרי בששים ולא גריס כאן משום רבי ינאי אלא לעיל גבי רבה בב"ח אר"י בשש גריס משום רבי ינאי משום דע"כ צ"ל דהא דקאמר הא דידיה הא דרבי' הא דקאמר בששים היינו דידיה משום דהא לעיל מזה בסמוך איתא א"ל איסי ראשית הגז בכמה א"ל ר' יוחנן בס' וק"ל אבל יותר נ"ל גירסת הספרים שלנו דלפי גי' רש"י ופירושו יש להקשות דמאי קאמר ואקשה לן חדא דהיינו דלעיל קאמר ר"י בשש רב דימי קאמר בששים הא בלא רב דימי איתא לעיל דא"ל ר"י לאיסי בששים ודוחק לומר דאביי לא ידע מזה דבר וגם לישנא דאנחת לא יתיישב לפרש"י ודחיק לפרש אנחת יכולה להתקיים אבל לפי גירסת הספרים שלנו יתיישב שפיר והכי פי' אנחת לן חדא ר"ל דבדבריך תירצת לנו קושיא אחת שהיתה קשה לנו וקושיא אחת ניתוספה לנו ע"י דבריך ור"ל שהיה קשה לנו מתחלה דר"י אדר"י דלעיל אמר שש והכא א"ל לאיסי בששים אבל השתא ע"י דבריך שאמרת ר"י משום ר' ינאי אמר בשש נתיישבה לנו מה שהיה קשה לנו דבשלמא דר"י אדר"י ל"ק דהא דידיה הא דרביה אלא דרב אדרב קשיא ודו"ק אלא שלפי פי' זה לישנא דבשלמא לא יתיישב קצת וק"ל:
Maharam on Chullin 137b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' א"ל לשון תורה לעצמה עי' תי"ט פ"א מ"ב דפסחים:
שם ונפקי זיקוקין מלשון הקרא מאזרי זיקות (ישעיה נ'):
Gilyon HaShas on Chullin 137b · Sefaria
בן יהוידע
אָמַר לֵיהּ לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן. הקשה הגאון בכור שור ז"ל הא בלשון חכמים נמי מצינו 'רְחֵלִים' במסכת שבת דתנן (משנה שבת ה, ב) חוץ מן הרחלים הכבונות, ובמסכת כלאים (משנה כלאים ט, א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה ובמציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סח:) שמין את העזים ואת הרחלים עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע ההפרש שיש בין שבעה לשבעת ובין שלש לשלשת שזה קאי על התחברות וזה על נפרדים והנה בכל הנך דוכתי דשבת וכלאים ומציעא מזכירין חכמים שם המין לכך נקטי 'רחילים' שבזה אין טעם למנקט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות אך כאן בראשית הגז אמרו 'ראשית הגז אינו אלא ברחלות' שהוא לשון התחברות משום דהכא קפדינן אמניינא שצריך שיהיו אצלו חמש ביחד קודם גיזה שאם היה לו רק רחל אחת וגזזה והניח גיזתה וקנה עוד רחל וגזזה וקנה עוד רחל וגזזה עד שהשלים לחמש אין מצטרפים ופטור מראשית הגז אף על פי שכל הגיזות עודם לפניו, ולכן נקיט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות ולא נקיט 'רחילים' שהוא לשון המורה על נפרדים דאם היו נפרדים בשעת גיזה שקנה זו אחר שגזז זו אינם חייבים. וכל זה הוא בלשון חכמים דקפדי בכהאי גונא אבל בלשון תורה לא קפיד קרא בדבר כיוצא בזה וכמו הך קרא ד'רְחֵלִים מָאתַיִם' (בראשית לב, טו) דהיה ראוי לומר 'רחילות מאתים' שהוא לשון המורה על התחברות ללמד ששלח כל המאתים ביחד ולא שלחם נפרדים בזה את זה אך לשון תורה לחוד דלא קפיד קרא להך דיוקא בלישנא כדקפדי חכמים ודייקי בלשונם ולכן בתחילה שנה לו 'רחלים' דאזיל בתר לישנא דקרא דלא אזיל בתר דיוקים אלו וכדאמר רחלים מאתים ואמר לו רבי יוחנן לא כן הוא אלא צריך למנקט הכא רחילות דלשון חכמים לחוד למידק מינה דיוקא לענין דינא כדאמרן.
וְאַתְּ 'אַבָּא אֲרִיכָא' קָרִית לֵיהּ פירש רש"י ז"ל ולא אמרת רבינו בלשון כבוד. קשא הוה ליה למימר 'אַבָּא קָרִית לֵיהּ' דכל טענתו היא בשביל שקראו אבא בשמו כי הוא שמו אבא ולא קרי ליה 'רבינו' אבל על מה שקראו 'אֲרִיכָא' אין עליו תרעומת בזה כי אריכא היינו שהיה אריך בדורו וכמו שאמרו בגמרא (נדה כד:) רב אריך בדורו היה וידוע אריכות הקומה הוא שבח וכמו שאמר הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז, ח) וכן מצינו דרבותינו ז"ל שבחו את משה רבינו ע"ה באריכות קומה שהיתה קומתו עשר אמות וכן שמואל הנביא ע"ה שבח את שאול המלך ע"ה לפני ישראל הַרְּאִיתֶם וכו' מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט, ב) אם כן אריכא הוא שבח ואין לו עליו תרעומת בזה ורק התרעם עליו דקראו אבא בשמו ולא אמר 'רבינו' ועל כן הכי הוה ליה למימר וְאַתְּ 'אַבָּא' קָרִית לֵיהּ? ונראה לי בס"ד כי באמת אי הוה אמר אבא בלבד לא היה מתרעם עליו כי רב אף על גב דשם העצם שלו הוא אבא היו קורין אותו אבא בסתם שהוא כינוי של כבוד כלומר הוא אב של ישראל על דרך מה שנאמר וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגם אונקלוס דין אבא למלכא וגם הנוצרים קורין עתה לכומרים בשם אב בסתם וכן מצינו בסוף יומא (יומא פז.) דאמר רב הונא תלמידו של רב על רב אזיל אבא למקטל גברא ופירש רש"י אף על גב דרב שמו אבא לא קרא את רבו בשמו אלא קראו בשם אבא לכבוד כלומר אב. ועל כן אם כששאל 'מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל?' והיה משיב לו 'אַבָּא' לא היה מקפיד ומתרעם רבי יוחנן עליו כי קורין לרב אבא בסתם לשון כבוד כדאמרן אך כיון דאמר 'אַבָּא אֲרִיכָא' הנה מה שאמר 'אֲרִיכָא' קאי על גופו שהיה אריך וממילא משמע גם 'אַבָּא' הוא קאי על גוף העצם שלו דאין לפרש כונתו באומרו אבא רצונו לומר אב של ישראל דעל זה אין קשר למה שאמר עליו אריכא וכיון דאמר 'אֲרִיכָא' דקאי על גופו משמע גם 'אַבָּא' הוא שם גוף שלו ולכן הקפיד עליו דלא אמר רבינו כדפירש רש"י ז"ל.
Ben Yehoyada on Chullin 137b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קל״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־373 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 110 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…״
- קטע 424 מילים
נפתחת ב״תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים…״
- קטע 512 מילים
נפתחת ב״וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל…״
- קטע 627 מילים
נפתחת ב״הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי…״
- קטע 712 מילים
נפתחת ב״גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן…״
- קטע 921 מילים
נפתחת ב״דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן…״
- קטע 1122 מילים
נפתחת ב״מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין…״
- קטע 1231 מילים
נפתחת ב״כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי)…״
- קטע 1350 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר…״
- קטע 1423 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר…״
- קטע 1529 מילים
נפתחת ב״כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז…״
- קטע 1611 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא:…״
- קטע 1722 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳ · קטע 15 — “…וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳ · קטע 9 — “דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי!…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳ · קטע 15 — “…בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת חולין דף קל״ז עמוד ב׳ · קטע 3 — “…חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- ר' יוחנן · נוספים
רבותיו: רב אושעיא
המקור המדויק: חולין קלז ע"ב
כל 13 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שִׁשִּׁים, וְנוֹתֵן סֶלַע אַחַת לְכֹהֵן.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁשׁ – לְכֹהֵן חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״ שָׁנִינוּ.
תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. בִּשְׁלָמָא לְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן – נִיחָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר – קַשְׁיָא!
וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים!
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִּין הַרְבֵּה עָסְקִינַן, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָן לְכֹהֵן, וְאָמְרִינַן לֵיהּ: כֹּל חַד וְחַד לָא תְּבַצַּר לֵיהּ מֵחֲמֵשֶׁת סְלָעִים.
גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים, תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים, פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים.
תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן יָפָה – אֶחָד מֵאַרְבָּעִים! דְּאוֹרָיְיתָא – בְּשִׁשִּׁים, דְּרַבָּנַן – בְּאַרְבָּעִים.
דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי! דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא – אַחַת מֵאַרְבָּעִים, דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שִׁיעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן. דְּאוֹרָיְיתָא – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דְּרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַפֵּאָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר! הָתָם בָּאָרֶץ, הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי) [רַבִּי] יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ ״רְחֵלִים״, אֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״רְחֵלוֹת״, אֲמַר לֵיהּ: כְּדִכְתִיב ״רְחֵלִים מָאתַיִם״, אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן.
אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ?! דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין, וְאַתְּ ״אַבָּא אֲרִיכָא״ קָרֵית לֵיהּ?!
אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשִׁשִּׁים. וְהָאֲנַן ״בְּכׇל שֶׁהֵן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מָה בֵּין לִי וְלָךְ?
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז – רַב אָמַר בְּשִׁשִּׁים, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא וְאַקְשֵׁת לַן חֲדָא.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.
אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב מָנֶה וּפְרָס! דְּרַב אַדְּרַב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, מַאי מָנֶה דְּקָאָמַר? בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ