מסכת חולין דף ק״ה עמוד א׳

אילימא בית שמאי אומרים מקנח פיו:

ולא מדיח במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:

ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:

אין קינוח פה להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:

אלא אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:

נימא בית שמאי היא דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:

אף מדיח תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:

וליתנייה במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:

אילימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע"ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב"ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח:

מקנח וה"ה למדיח תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ"פ ר"ח:

לסעודתא אחריתא אכילנא לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן:

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' בברכות בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:

אלא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח וה"ה למקנח. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעינן מדיח, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל, הלכך בעיא מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח וה"ה [מקנח] דסגי, ולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח, וזה נראה עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב"ש אמאי אמר חדא ולא אמר אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.

הא דאמרינן כמה ישהה בין בשר וגבינה. פירש הרב אלפסי ז"ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים, ואי לילא הוא בנטילת ידים, וכן פירש ר"ח ז"ל, וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא, ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע"כ, והא דאמר רב נחמן אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל, ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, והכי נמי לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מדרב חסדא שמעינן ליה, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל, ותדע לך דאי ר"נ דוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה"נ למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי, (דהא) [אלא ודאי] רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעים שהם חובה כנ"ל. נמצא פסק הלכה, לדברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל דבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות, כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הכ"ח), והרב בעל העיטור ז"ל (הכשר בשר דין ד), ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב העיטור זצ"ל שכתב ואם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאם, וגבינה ואחר כך בשר אין צריך לשהות כלל, כדאמר ר' יוחנן לר' אסי ולא כלום והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, דלגבי קנוח פה ימים כלילות דאינו רואה מה בין השנים. ובנט"י בלילה וביום בלא נט"י, והיינו דרב יצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמא קנח פיו, דלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה ובשר חיה לדברי הר"מ והר"ז ז"ל כבשר בהמה, ולפי הפי' השני שכתבתי אינו אלא כעוף. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פי' ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקא בלא קינוח, אבל מקנח פומה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וכן דעת רבינו יעקב ז"ל, וגאון ז"ל ג"כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרת למיכל גבינה, וה"מ בחסידי, אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים, וה"מ דחזייה לידיה דלא מטנפא. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל, ולדבריהם הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוח הפה קאמר, והא דרב יצחק בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כי לא משא לידיה, משום דחדושו כשלא נטל ידיו, אבל קנוח הפה לא צריכה למימר דגבינה מתעכל היא מיד שהוא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא, וכ"ש מאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואח"כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאמר רב חסדא לגמרי משמע, לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות. ועוד נראה לי ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן כמה ישהא אפי' בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר, דאי לא, לא הוה אמר ליה ר' יוחנן ולא כלום, דלכ"ע [בעי] נטילת ידים, אלא ע"כ כמה ישהה אפי' לאחר נטילת ידים בענין בין גבינה לתבשיל קאמר, אפ"ה קאמרינן דאכל בשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ"ל. ולענין עוף ואח"כ גבינה, לדברי הרמב"ן ז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף, ולעולם נאכלין באפיקורין בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה.

מים ראשונים מצוה כדאמרינן לקמן (חולין קו, א) מצוה לשמוע דברי חכמים שהתקינו שם משום סרך תרומה, וכיון דמצוה נינהו, בעו ברכה על נטילה.

ואחרונים חובה כלומר חובת שימור גופו כדאמרינן לקמן (חולין קה ע"ב) מה ראו לומר אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, והלכך אין טעונין ברכה. ואם תאמר והא גמרינן לה בברכות (נג, ב) פרק אלו דברים מוהתקדשתם והייתם קדושים ודרשי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וכיון דנפקא לן מקרא ליבעו ברכה, תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וראיתי משם הרב ז"ל דלפיכך מי שמברך על כוס של ברכה מברך על מים אחרונים ומברך על רחיצת ידים שהרי אינו צריך כלי. ודבר מזוהם פי' הראב"ד ז"ל שהוא כל דבר לח שמסתרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם. ויש מי שפי' דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ודבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה.

ת"ר בש"א מקנח ובה"א מדיח יש מקצת רבותי' שפירשו דלנט"י קרי הדחה וזהו שלא הזכיר אגרא לשון קינוח ונט"י. ואינו נכון בעיני כלל חדא שאין הלשון הזה נאמר בכ"מ על נט"י. ועוד האיך ס"ד לומר דהאי בעי קינוח ולא בעי נט"י והאי בעי נט"י ולא קינוח והנכון כדפרש"י ז"ל וכן פי' כל המפרשים דמדיח היינו להדיח הפה במים. ומה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכללל קנוח הפה שהזכיר.

אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח ובה"א מדיח ולא בעי מקנח, פירש"י ז"ל דב"ש ס"ל קינוח עדיף ולא הוזכרה כאן הדחה וכי היכי דמקנח לא בעי הדחה. וכי עביד הדחה גרידתא לא סגיא ליה וב"ה ס"ל איפכא דהדחה עיקר ולא בעי קינוח בהדה וכי עביד קנוח לחוד לא מהני ליה והקשו בתוספות דלא הל"ל בתרווייהו ולא בעי והכי הל"ל בש"א מקנח ולא מדיח ובה"א מדיח ולא מקנח. ועוד למה הוצרכו לומר כמסקנא דב"ש וב"ה לא פליגי ומפקי' מתני' מפשטי' נימא דב"ש ס"ל מקנח דוקא ולא סגיא בהדחה וב"ה ס"ל דאף בהדחה סגי' לכך פי' דלכ"ע הדחת פה במים עדיפא מקינוח וה"ק בש"א מקנח דקיל ולא בעי מדיח. ובה"א מדיח דוקא ואיהו סגי ולא בעי קינוח בהדי'. ובדין הוא דנימא ובה"א מדיח ולא סגיא בקינוח אלא דנקט ליה אגב דנקט ב"ש ולא בעו מדיח ובדין הוא דמצי למיפרך השתא דא"כ ה"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא דאידך פירכא דפריך דא"כ ר' זירא כב"ש עדיפא לן ובאידך אוקימתא דליכא פירכא אחריתי פרכי' ליה.

מקנח וה"ה למדיח וכו' יש שפרשו דסגי' בחדא מנייהו והוזכר בכ"מ קינוח לפי שהוא יותר קל. אבל רש"י ז"ל ור"ח ז"ל פי דתרווייהו בעי וראוי להחמיר. ואמרו בתוספות שם ר"י ז"ל היה שורה פת במים או ביין ואכלו ועומד לו במקום קינוח והדחה.

הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. פי' רבי' יעקב ז"ל דכולו' מיירי בלא קינוח ובלא נט"י אבל אם קנח ונטל ידיו אעפ"י שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכרו שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו. א"נ דעביד הכי ממדת חסידות ולפי שלא היה מפריז כ"כ בחסידות אביו קרי נפשי' חלא בר חמרא. ואין זה נכון חדא דהיכי אמרינן אסור לאכול גבינה במידי דאפשר בקינוח ונט"י ועוד דא"כ בעי' דרב אשי מר' יוחנן בלא קינוח הפה היא. וא"כ אדפרכי' עליה מרב ניפרוך ממתניתין דב"ש וב"ה דבעי קינוח. והנכון כפי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל דה"פ אכל בשר אסור לאכול גבינה באותו סעודה אע"פ שקנח פיו ונטל ידיו. אכל גבינה מותר לאכול בשר ע"י קינוח אפי' ביום ונט"י בלילה כדינו ובעי' דרב אשי מיירי בקינוח ונט"י וכן עיקר.

בשר של בין השינים מהו פי' לענין סעודה שני' דאי נפיק מתורת בשר או לא. וא"ל דצריך קינוח כי עודנו שם בשר עליו דכתיב הבשר עודינו בין שיניהם. דאלו בסעודה ראשונה פשיטא דתורת בשר עליו. ולפיכך הצריכו עליו קינוח. והא דאמרינן בסעודה אחריתי היינו כדרך שהעולם אוכלין אחת שחרית ואחת בין הערבים וכן דעת הגאונים ז"ל וכן עיקר. אבל בתוספות פי' שלא חלקו בדבר והתירו בבא לאכול סעודה שני' מיד. נמצא פתקן של דברים הלכה למעשה. שאם אכל בשר בהמה תחלה אסור לאכול גבינה באותה סעודה ובסעודה שניה מותר לאכול גבינה אע"פ שלא קנח. ואם מצא עכשיו בשר בפיו מקנחו ודיו: ואם אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר באותו סעודה כשיקנח וידיח פיו בנתיים ואפילו ביום ונט"י בלילה או ביום אם ידיו מזוהמות. ולענין עוף וגבינה אפי' אכל עוף בתחלה מותר לאכול גבינה באותו סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נט"י. וה"ה לבשר חיה למאי דקיי"ל בשר חיה מד"ס ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי. א"נ דס"ל כר' יוסי הגלילי דסבר חיה מדאורייתא. ולית הילכתא כוותי'. ולא כדברי ר"ת ז"ל שפי' דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כ"כ אבל חיה דינו כבהמה ואינו נכון. וכל שאין שם בשר וגבינה בעין אלא שזה תבשיל של בשר וזה תבשיל של גבינה נראין דברי ר"ת ז"ל: דאפילו אכל תבשיל של בשר תחלה ובא לאכול אחריו גבינה שהוא מותר בנט"י בנתיים אם הוה בלילה או ביום אם היו ידיו מזוהמות ואצ"ל לקנוח הפה וזהו שאמרו לקמן בשמעתין הא דאמרת מים האמצעים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ולשון בין תבשיל לגבינה שאכל תחלה תבשיל של בשר משמע. וכדאמרן לעיל כמה ישהא בין בשר לגבינה ואפ"ה משמע דבנט"י בנתיים סגי. ויקשה על פי' הגאונים ז"ל. א"ו שבזה אנו תופסים כפי ר"ת ז"ל. והיינו דנקט לישני' דתבשיל ולא נקט בין בשר וגבינה כדאמרינן בכולי' שמעת'. משום דהתם מיירי בתבשיל של בשר ולא אכל מן הבשר ובששניה' זה של בשר וזה של חלב אפי' נט"י אינה אלא רשו' וכדאמרינן לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל ולא בשניהם של בשר או שניה של גבינ' איירי כדפרש"י ז"ל דא"כ פשיט' שהם רשות אלא ע"כ כדאמרן וכן התירו בתוספות אפי' לשיטת הגאונים ז"ל וכן נראה עיקר. ותו לא מידי. ירושלמי אכל חובץ וחזר ואכל קופר בעי למבער פתיתי פי' חובץ גבינה וקופר בשר צריך לכבד השולחן בנתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר ע"כ ממהדורא בתרא. מהדורא קמא.

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשאין מים ראשוני מצוה פי מצוה מדרבנן כדפרשי' לקמן משום סרך אוכלי תרומה. אחרונים חובה פי' חובה מדרבנן משום שמירת גופו משום מלח סדומית והא דאמרי' בברכות בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא מים אחרונים מצוה משום קדושה תירץ הראב"ד ז"ל דהתם למברך. וכשאכל דבר מזוהם שחייב ליטול ידו משו' והיית' קדושים ובעי לברוכי על הנטיל' כדאמרי' התם כשם שכהן מזוה' פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה. ולפיכך הנוטל ידיו לברכה ואכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים אבל אינו אומר על נטילת ידים שהרי אינם אלא לנקיות וא"צ כלי ולא כח גברא ושאר בני הסעודה שאין נוטלין ידיהם אלא משום מלח סדומית או משום נקיות בלבד שאכלו דבר מזוהם א"צ לברך על הרחיצה. ודבר מזוהם פי' בו שהוא כל דבר לא שמסתבך בידים אבל דבר יבש אינו מזוהם וכן נראה מדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה דכהן מזוהם היינו דאית ליה זיעה או ריח הפה כדאיתא בכתובות ומינה נמי דידים מזוהמות ענין ליכלוך הוא וכן פירש הרב רבי' יונה ז"ל ואחרים פרשו שכל דבר שאינו נקרב לגבי מזבח קרי מזוהם וכדאמרי' בעלמא בהמה שקרב' לגבי מזבח פסקה זוהמתה ודעת מורי ז"ל שאפי' באוכל דבר מזוהם ואפי' המברך עצמו כיון שא"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות בלבד אין לו לברך כלל שאינו נראה שיש הפרש בדבר שזה נוטל ומברך וזה נוטל ואינו מברך וכן הוא עושה מעשה וכן כתב הרב ז"ל בס' בעל התוספות ז"ל שאין מברכין לא על נט"י ולא על שטיפת ידים ולא על רחיצת ידים כדעת מקצת חכמים ז"ל ואסיקנא בלישנא בתרא דמים ראשונים נוטלין אפילו בחמין שהיד סולדת בהן אבל אחרונים אין נוטלין אלא בחמין שאין היד סולדת בהן:

אמצעים רשות אמר רב נחמן ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה פי ומשכחת ליה כפשטא אפילו בין תבשיל ואח"כ גבינה לפום פי' ר"ת ז"ל.

והדר אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה וסתם אמרה אפי' בעוף ואף בקנוח ורב אחא שאלו בשר שבין השנים מהו ומתוך כבודו לא רצה להקשות לו אלא דרך שאלה כלומר שהקנוח ודאי מעביר הוא שמנינות הנדבק בחיך ונמצא שאין עוד לחוש אלא לבשר שבין השנים שאינו סר בקנוח ובשר זה מי מיקרי בשר והשיבו שבודאי נקרא הוא בשר ומתוך כך צריך לשהות ולא מצינו בשהייה זו פחות משיעור שבין סעודה לסעודה והוא שש שעות או קרוב לזה שבשיעור זה נתעכל אף במקומו ואינו קרוי עוד בשר ומה שאמרו למטה במה שאמרו מים אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל כלומר שאין הנטילה אלא לנקיות אבל בין תבשיל ר"ל של בשר וגבנה חובה ואתה סבור לומר שמאחר שהקדים תבשיל לגבנה ודאי של בשר אכל תחלה ואפי' הכי שרי למיכל גבינה בנטילה והוא הדין לקנוח אין זה כלום שרב נחמן לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבנה ללשון גבנה ותבשיל שאלו היה מדקדק בכך אף הוא היה אומר בין בשר לגבנה שלא בא הוא עכשיו ללמד דין הקדמת גבנה לבשר או בשר לגבנה שסומך הוא על דברי רב חסדא אלא שבא ללמד דין הנטילה אם רשות אם חובה ודרך בני אדם להזכיר את החשוב תחלה אע"פ שנאכל אחרון הואיל ואינו מכוין לעקרי השמעת אותו ענין או שאין הכונה אלא בין תבשיל דהשתא לגבנה דמעקרא ועל הדרך שאמרו בנסח על ידי חפה וקדושין שפירושו חפה דבתר קדושין ואם כדבריך היה לו להקשות מדבריו לרב חסדא או מדברי רב חסדא לדבריו והרי אגרא הקדים עוף לגבנה ודאי בקדימת גבנה אמרה כמו שהכרענו ממה שסמך לו דברי רב יצחק:

זהו עקר הדברים והשכל עוזר בה שמאחר שאיסור גבינה אחר בשר הוא מדין בשר השנים מה לי עוף מה לי בהמה והלא אף הוא נכנס ונתחב בין השנים כבשר הבהמה והרי הוא בשר גם כן אלא שאיסורו מדברי סופרים ועוד ראיה שלא הקפידו בהקדמתם שהרי אמרו לרב יצחק והא תני אגרא עוף וגבינה וכו' עוף וגבנה אין בשר וגבנה לא והרי הוא ודאי גבנה אכל תחלה וקרו לה בשר וגבנה ואע"פ שאף רב חסדא במה שאמר אכל גבנה מותר לאכול בשר סתם אמרה ולא הזכיר קנוח ונטילה בזו כבר למדנוה מאגרא ורב יצחק וסמך בה לומר על הצדדין שהזכרנו אבל מה שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה שלא הוזכר אלמלא שבכל צד נאסר לא היה לו לסתום וזהו שר' אסי שאל מר' יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבנה כלומר שפשוט היה לו שאין תקון באכילתו עד שיפקע שם בשר ממנה ואע"פ שהפכו השאלה לכמה ישהא בין גבינה לבשר לתשובתו של ר' יוחנן הפכוה כלומר שלפי תשובתו אין לה מקום אלא בכך והרי לפי דרכנו למדנו שדברי רב חסדא מכוונים שהרי הקשו מדבריו לר' יוחנן ומה שפירש ר' יוחנן ולא כלום פירושו שאין הענין בשהייה אלא בקנוח ונטילה אבל בשר ואחר כך גבינה ודאי צריך שהייה:

ועוד אני חוזר ללשון בין תבשיל לגבינה שהלשון בא בכוון שהוא בא ללמד כשהוא בא ליטול לצורך התבשיל וכאלו הוא אומר בין תבשיל זה שהוא בא ליטול עליו לגבנה דמעקרא וראוי היה להקדים את שעליו הנטילה באה וכן אתה יכול לפרש בעוף וגבינה דאגרא ובמה שאמרו לרב יצחק אבל בשר וגבנה לא והרי שנתישבו כל השמועות לשטתנו ואף הלשון מסייענו שלשון קנוח אינו נופל על בשר התחוב בין השנים שאינו סר בקנוח אלא על שמנינות או פרורין שבחיך והוא עקר הדברים ומ"מ אחרוני הרבנים מפרשים על מדותיהם ומקילין לאכול גבנה אף לאחר בשר בהמה ולאלתר בקנוח הפה ובנטילה אם הוא בלילה או בקנוח הפה לבד אם הוא ביום ואחר עוף בלא קנוח ונטילה אפי' בלילה ולאכול אף בשר בהמה לאחר גבנה בלא שום קנוח אלא בנטילה אם הוא בלילה והם מפרשים זו של אגרא בעוף תחלה ומותר לאכול אחריו גבנה בלא שום קנוח ונטילה כלל אפי' בלילה ורב יצחק אכל גבנה תחלה ואחר כך בשר בהמה בלא קנוח ובלא נטילה אלא שהיה מצריך נטילה בלילה משום ידיו אבל קנוח לא צריך שהגבנה בפה מתעכלת היא לשעתה ורב חסדא שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה פירושו אלא בקנוח ונטילה בלילה או קנוח לבד ביום ואם שהה שש שעות אין צריך כלום אף בגבינה שאחר בשר בהמה ואף בלילה ומה שאמר אכל גבינה מותר בבשר פירושו בלא קנוח ונטילה אלא שאם הוא בלילה צריך נטילה וכמה קשים לפרש דבריהם שאם כן מה הקשו לרב יצחק מדברי אגרא והלא רב יצחק גבנה אכל תחלה ועוד מה הקשו לר' יוחנן על מה שאמר ולא כלום מדברי רב חסדא והא רב חסדא לא מצריך שהייה כלל אלא קנוח ונטילה ועוד היאך אמר רב חסדא אסור סתמא ועוד אם אין צורך לקנוח אלא בבשר ואחר כך גבנה היאך הביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקנוח אחר מעשה של רב יצחק שאכל הגבנה תחלה והיה לו להביאה אחר דבריו של רב חסדא אלא ודאי דברים זרים הם ולא הביאם לכך אלא מה שראו בדברי רב נחמן אבל בין תבשיל לגבנה לא וכבר ביררנו שאין הכרח בכך ואע"פ שהם מחזיקים את דבריהם לומר שהתלמוד מקפיד בלישני כמו שדקדקו בסוגיא זו בכמה ישהא בין בשר לגבנה והפכו בו בין גבנה לבשר אינו כלום שבזו הוא עקר מה שהיה הוא בא ללמדו והוצרך לדקדק בו מה שאין כן בזו וקצת רבנים מודים לשטתנו בכל עניני בשר בהמה אלא שחולקים בעוף לומר שדברי אגרא בעוף תחלה נאמרו שאין אדם אומר עוף וגבנה נאכלים במה שצריך לפרש שאין נאכלים אלא גבנה ועוף ואנו כבר יישבנו הלשון שהזכירו תחלה מפני שהוא בא לאכל עכשיו וכן הדבר מוכרח ממה שהביא אחריו דברי רב יצחק שהיה גבנה ואחר כך בשר וכן שאמרו בלשון הקושיא הא בשר וגבנה לא כלומר אם בא לאכול בשר בהמה אחר גבינה וכן מעקר מה שהקשו לו מדברי אגרא ואע"פ שהם דוחקים לתרץ דהכי קא מקשי והא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין ר"ל בכל ענין הא בשר וגבנה אסורין בכל ענין דאי לאו הכי הוה ליה נמי לאשמועינן בגבנה ואחריה בשר בהמה מ"מ דברים דחוקים הם ואין ראוי לסמוך עליהם וכל שכן במקום קולא וכנגד הסברא והשכל כמו שביארנו:

ויש חולקים לשיטתנו לפרש בדברי רב נחמן בתבשיל שאין בו בשר בעין אלא שאין בו טעם בשר כגון שנתבשל בו בשר שמותר לאכול גבנה אחריו אלא שצריך נטילת ידים ומדקדקים אותה מדנקט תבשיל ולא נקט בשר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בקצת הגהותיהם ואין צורך בכך שכל שלא אכל מן הבשר עצמו אוכל הוא אחריו גבנה בלא כלום אלא שקצת קדמונינו מוחים בתבשיל של חמין מפני שהבשר נימוח ומתמסמס ומתערב ממנו בעין בתוך התבשיל ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקאתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקב"ה למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך:

ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח בו לשהות שש שעות וסעודותיו תכופות זו לזו ועכולם ממהר הן באיסטומכא הן בין השנים ומקילין מזו לומר שלא ליתן שיעור שש שעות אלא כל שהפסיק בסעודה זו וקבע לאכול פעם אחרת אפי' בתוך שש שעות שהרי לא הוזכרו כאן שש שעות אלא מסעודתא לסעודתא ואע"פ שאין הדברים נראין מפני שסתם מסעודה לסעודה סתם קאמר שהוא כשיעור שש שעות מיהא לגדול ושאם לא כן נתת דבריך לשיעורין מ"מ בעוף מיהא יראה לי לדון כן מפני שהוא נקל להתעכל ולהפקע שם בשר מעליו יותר משאר בשר:

קנוח הפה שאמרנו אינו צריך אלא שיאכל פת או דבר אחר כדי שיבלע עם אותו אוכל כל פירורי הגבנה הנמצאים בפיו וכל דבר כשר לכך חוץ מקמח וירקות ותמרים שהן מחליקין את הפה ומדביקין הפירורין לחיך ואינם מנקים את הפה (ומדביקים הפירורין לחיך ואינן מנקין את הפה) מהם ואם רצה להדיח את הפה ביין או במים די לו בכך:

תלמיד חכם אע"פ שראוי לו להיות תורתו קבע ראוי לו להיות מפנה שעה אחת ביום ליתן בה לב לעסקיו ונכסיו דרך הערה אמרו אמר שמואל אנא לגבי הא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא צייר נכסיה תרי זימני ביומא ואלו אנא חדא ביומא וכן אמרו דצייר נכסיה משכח איסתרי:

כבר ביארנו בסוף מסכת ברכות שחייב אדם ליטול את ידיו קודם שיאכל ושיש בסעודה חמש נטילות הראשונה נקראת מים ראשונים והיא לכל מי שרוצה לאכול והוא מצוה השניה מים אמצעיים והיא נטילה הבאה בין תבשיל לתבשיל אפי' שניהם של בשר מדרך נקיות והיא רשות השלישית נטילה שבין גבנה לבשר על הדרך שביארנו והיא מצוה רביעית נטילה למברך ברכת המזון לכל מי שאכל דבר לח או דבר המזהם את הידים אף על פי שלא אכל מלח שאין לחוש ממלח סדומית והיא מצוה חמשית נטילה שאחר סעודה למי שאכל מלח שמא היו קורטין של מלח סדומית מעורבין בה ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהו ידיו נוגעות בעיניו ויזיקו להם ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה לשמור עצמו מן ההיזק נמצאו חמש נטילות בסעודה שלש של מצוה ואחת של רשות ואחת של חובה הראשונה נקראת בלשון תלמוד מים ראשונים ושתים שבהן קרויות מים אמצעיים ושתים שבהן נקראות מים אחרונים מי שלא היה לו מים אלא נטילה אחת נוטל מים ראשונים שקודם סעודה ונטילות אחרות נדחות ויש אומרים שמצניעין לאחרונה ואוכל הוא במפה מפני הדחק ואין הדברים נראין:

תד"ה מקנח וה"ה למדיח דתרוייהו בעינן כדפירש בקונטרס כו' עכ"ל לדברי התוס' שפירשו דפשיטא ליה לתלמודא דהדחה עדיפא ניחא דליכא לפרושי דב"ש אמרי דבקינוח לחודה סגי וה"ה בהדחה לחודה וב"ה אמרי בהדחה לחוד וה"ה לקנוח לחוד ולא פליגי דא"כ כיון דאמרי ב"ש תחילה דסגי בקנוח לחוד לא הוצרכו ב"ה למימר דסגי בהדחה לחוד דעדיפא וכ"כ הרא"ש אבל לפרש"י שפי' דאיכא למימר נמי דקנוח עדיף לא ידענא מי הכריחו לפרש דבעינן תרתי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בגמ' בשר שבין השיניים מהו קרי עליה וכו' הטור י"ד סי' פ"ט כתב דלהרמב"ם דנתן טעם למה שמצריכים שהייה עד סעודה אחרת באכל בשר תחלה משום בשר שבין השינים לפי דבריו שאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השיניים ע"ש ולפי סברא זו לא יתיישב הא דבעי הכא מהו וכו' דמאי בעי הא טעמא דרב חסדא דמצריך שהייה עד סעודה אחרת אינו אלא מטעם בשר שבין השיניים ונראה דלפי סברת הרמב"ם צריך לפרש דהא דקאמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו לאו בלשון בעי קאמר ליה אלא בלשון קושי וסתירה לדבריו ור"ל מפני מה אמר דאכל בשר אסור לאכול גבינה משום בשר שבין השינים בשר שבין השינים מהו ר"ל הא אינו חשוב עוד בשר וקרי עליה רב חסדא לתרץ דבריו הבשר עודנו בין שיניהם ש"מ דמקרי בשר ולכך שפיר אמרתי דאכל בשר אסור לאכול גבינה אחריו משום בשר שבין השינים וק"ל כן נראה לי:

בתוס' ד"ה מקנח וה"ה למדיח תרוייהו בעינן וכו' וזה לשון האשר"י ואין לפרש דב"ש אמרי דבקינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וב"ה אומרים בהדחה לחודיה וה"ה בקינוח לחודיה ולא פליגי דא"כ כיון דאמר ב"ש תחלה דסגי בקינוח לחודיה מה הוצרכו ב"ה תו למימר דסגי בהדחה לחודה דהא עדיפא היא מקינוח לכך צריך לומר דתרוייהו בעי וכו' עכ"ל אלא שזה יתיישב שפיר לפי' התוספות שפירשו דפשיטא לה לגמרא דהדחה עדיפא מקינוח אבל לפרש"י דלא פירש כן א"כ מנ"ל לרש"י שפירש וה"ה למדיח דתרוייהו בעי ונראה דלסברת רש"י נמי מתורץ דהוצרך לפ' דתרוייהו בעי משום דאיהו מפרש דלב"ש קינוח עדיף ולב"ה הדחה עדיפא וא"כ אם איתא דלב"ש ס"ל קינוח לחודיה סגי וה"ה למדיח לחודיה וכן לב"ה הדחה לחודה סגי וה"ה לקינוח לחודיה לא ה"ל לב"ש למינקט קינוח דעדיף לדידיה אלא הדחה דגריעה לדידיה וכן ב"ה לא ה"ל למנקט הדחה דעדיפא לדידיה אלא קינוח דגריעה לדידיה לכך צריך לפרש דס"ל דתרוייהו בעי אלא שהתוס' הקשו לעיל על פרש"י דאם איתא דלב"ש קינוח עדיף מנא ליה לגמרא דב"ה פליגי עלייהו בסברא דלמא גם ב"ה ס"ל דקינוח עדיף ובהא פליגי דב"ש אמרי בקינוח דהוא עדיף סגי לחודיה וב"ה סברי דאף הדחה לחודה סגי כמו בקינוח ולכך פירשו דפשיטא ליה לגמרא דהדחה עדיף מקינוח וק"ל:

ד"ה מים ראשונים וכו' ומכאן כתב רבינו יהודה בפ' במה מדליקין בתוס' וכו'. אם זה מדברי התוס' הלשון מגומגם דאין דרך הלשון שהתוס' יכתבו על דברי עצמם בתוס' ע"כ צ"ל דלשון זה איזו גליון הוא וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים:

אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא אף על גב דלשון זה לא נקטי ליה אלא על ענייני שמים ואזהרות השייכים לדברי תורה ומצותיה נראה דגם זה חשיב בכלל עבודת שמים כי מי שהוא חס על ממונו לשמרו שלא יתאבד הרי זה מכבד את השם יתברך שנתן לו שפע זה וכמו שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שסיכן יעקב אבינו ע"ה עצמו לחזור על פכים קטנים והטעם שהצדיקים חביב עליהם ממונם (בראשית לב, כה). ועוד נראה ' דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא ' מסיר מכשול מן פועליו ואריסיו שלא יגנבו ממנו כיון דרואים איתו משגיח ומפקיח על ממונו הם יראים לגזול ולגנוב פן ירגיש בהם.

מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִיסְתְּרָא נראה לי בס"ד רבותינו ז"ל רומזים לפי דרכם על עניינים הנפשים ועל נכסים הנפשיים שהם תורה ומצות וידוע מה שכתב הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) דשיעור משקל דם הנפש הוא תל"ב אסרין כמנין תבל [432] ובתענית מתמעט בכל יום התענית איסר אחד מתל"ב איסרי דם הנפש עיין שם. ולזה אמר 'מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' רמז בזה על נכסים הנפשיים לפקח עליהם ולידע מה חסרון נמצא בהם כדי להשלים החסרון ולתקן המעוות משכח איסתרא דעל ידי כך אינו צריך להתענות כדי שיתמעט מדם הנפש שיעור איסר אלא ימצא זה השיעור אצלו.