Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Numbers Chapter 32

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Numbers Chapter 32Verse 1 / 420%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Numbers 32 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1The Reubenites and the Gadites owned cattle in very great numbers. Noting that the lands of Jazer and Gilead were a region suitable for cattle,
    2. 2the Gadites and the Reubenites came to Moses, Eleazar the priest, and the chieftains of the community, and said,
    3. 3“Ataroth, Dibon, Jazer, Nimrah, Heshbon, Elealeh, Sebam, Nebo, and Beon—
    4. 4the land that G OD has conquered for the community of Israel—is cattle country, and your servants have cattle.
    5. 5It would be a favor to us,” they continued, “if this land were given to your servants as a holding; do not move us across the Jordan.”
    6. 6Moses replied to the Gadites and the Reubenites, “Are your brothers to go to war while you stay here?
    7. 7Why will you turn the minds of the Israelites from crossing into the land that G OD has given them?
    8. 8That is what your fathers did when I sent them from Kadesh-barnea to survey the land.
    9. 9After going up to the wadi Eshcol and surveying the land, they turned the minds of the Israelites from invading the land that G OD had given them.
    10. 10Thereupon G OD was incensed and swore,
    11. 11‘None of those involved from twenty years up who came out of Egypt shall see the land that I promised on oath to Abraham, Isaac, and Jacob, for they did not remain loyal to Me—
    12. 12none except Caleb son of Jephunneh the Kenizzite and Joshua son of Nun, for they remained loyal to G OD .’
    13. 13Incensed at Israel, G OD made them wander in the wilderness for forty years, until the whole generation that had provoked G OD ’s displeasure was gone.
    14. 14And now you, a breed of sinful men, have replaced your fathers, to add still further to G OD ’s wrath against Israel.
    15. 15If you turn away from [God], who then abandons them once more in the wilderness, you will bring calamity upon all this people.”
    16. 16Then they stepped up to him and said, “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our dependents.
    17. 17And we will hasten uncertain. as shock-troops in the van of the Israelites until we have established them in their home, while our dependents stay in the fortified towns because of the inhabitants of the land.
    18. 18We will not return to our homes until the other Israelites are in possession of their portion.
    19. 19But we will not have a share with them in the territory beyond the Jordan, for we have received our share on the east side of the Jordan.”
    20. 20Moses said to them, “If you do this, if at the instance of G OD you go to battle as shock-troops,
    21. 21and at the instance of G OD every shock-fighter among you crosses the Jordan, until [God] has directly dispossessed the enemies,
    22. 22and the land has been subdued at the instance of G OD , and then you return—you shall be clear before G OD and before Israel; and this land shall be your holding under G OD .
    23. 23But if you do not do so, you will have sinned against G OD ; and know that your sin will overtake you.
    24. 24Build towns for your children and sheepfolds for your flocks, but do what you have promised.”
    25. 25The Gadites and the Reubenites answered Moses, “Your servants will do as my lord commands.
    26. 26Our children, our wives, our flocks, and all our other livestock will stay behind in the towns of Gilead;
    27. 27while your servants, all those recruited for war, cross over at the instance of G OD , to engage in battle—as my lord orders.”
    28. 28Then Moses gave instructions concerning them to Eleazar the priest, Joshua son of Nun, and the family heads of the Israelite tribes.
    29. 29Moses said to them, “If every shock-fighter among the Gadites and the Reubenites crosses the Jordan with you to do battle at the instance of G OD , and the land is subdued before you, you shall give them the land of Gilead as a holding.
    30. 30But if they do not cross over with you as shock-troops, they shall receive holdings among you in the land of Canaan.”
    31. 31The Gadites and the Reubenites said in reply, “Whatever G OD has spoken concerning your servants, that we will do.
    32. 32We ourselves will cross over as shock-troops, at the instance of G OD , into the land of Canaan; and we shall keep our hereditary holding across the Jordan.”
    33. 33So Moses assigned to them—to the Gadites, the Reubenites, and the half-tribe of Manasseh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns.
    34. 34The Gadites rebuilt Dibon, Ataroth, Aroer,
    35. 35Atroth-shophan, Jazer, Jogbehah,
    36. 36Beth-nimrah, and Beth-haran as fortified towns or as enclosures for flocks.
    37. 37The Reubenites rebuilt Heshbon, Elealeh, Kiriathaim,
    38. 38Nebo, Baal-meon—some names being changed—and Sibmah; they gave [their own] names to towns that they rebuilt.
    39. 39The descendants of Machir son of Manasseh went to Gilead and captured it, dispossessing the Amorites who were there;
    40. 40so Moses gave Gilead to Machir son of Manasseh, and he settled there.
    41. 41Jair son of Manasseh went and captured their villages, which he renamed Havvoth-jair.
    42. 42And Nobah went and captured Kenath and its dependencies, renaming it Nobah after himself.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃
    2. ב׳וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃
    3. ג׳עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃
    4. ד׳הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ {ס}
    5. ה׳וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃
    6. ו׳וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃
    7. ז׳וְלָ֣מָּה (תנואון) [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃
    8. ח׳כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃
    9. ט׳וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃
    10. י׳וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃
    11. י״אאִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃
    12. י״בבִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    13. י״גוַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כׇּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    14. י״דוְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃
    15. ט״וכִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכׇל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ {ס}
    16. ט״זוַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃
    17. י״זוַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
    18. י״חלֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃
    19. י״טכִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ {פ}
    20. כ׳וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃
    21. כ״אוְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כׇּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃
    22. כ״בוְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    23. כ״גוְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃
    24. כ״דבְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃
    25. כ״הוַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃
    26. כ״וטַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכׇל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃
    27. כ״זוַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כׇּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃
    28. כ״חוַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
    29. כ״טוַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן׀אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כׇּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃
    30. ל׳וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
    31. ל״אוַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃
    32. ל״בנַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃
    33. ל״גוַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם׀מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י׀ שֵׁ֣בֶט׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃
    34. ל״דוַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃
    35. ל״הוְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיׇגְבְּהָֽה׃
    36. ל״ווְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃
    37. ל״זוּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃
    38. ל״חוְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃
    39. ל״טוַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃
    40. מ׳וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃
    41. מ״אוְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃
    42. מ״בוְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 3

      עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃

      עטרות ודיבון וגו׳ ATOROTH AND DIBON etc — — These belonged to the land of Sihon and Og.

    2. Verse 6

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃

      האחיכם SHALL YOUR BRETHREN — This denotes a question. (i.e., the ה prefixed is the interrogative particle).

    3. Verse 7

      וְלָ֣מָּה (תנואון) [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃

      ולמה תניאון means AND WHY WILL YE TURN ASIDE AND WITHHOLD their heart from passing over? — because they will think that you are afraid to pass over on account of the prospect of war and the strength of the cities and the peoples.

    4. Verse 8

      כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃

      מקדש ברנע FROM KADESH-BARNEA — this was its name. There were two places called Kadesh (therefore this one is distinguished from the other by being called Kadesh-Barnea).

    5. Verse 12

      בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃

      הקנזי [CALEB THE SON OF JEPHUNNEH] THE KENEZITE — He (Caleb) was the stepson of Kenaz (and therefore he is termed here the Kenezite), and Caleb's mother bore Othniel to him (to Kenaz) (and for this reason Othniel, the son of Kenaz is described in Joshua 15:17 as Caleb’s brother) (Sotah 11b).

    6. Verse 13

      וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כׇּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃

      וינעם means, AND HE MOVED THEM ABOUT; the word is of the same root as נע in (Genesis 4:12) “a wanderer (נע) and a vagabond”.

    7. Verse 14

      וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃

      לספות is similar in meaning to the verbs in (Isaiah 29:1) — “add (ספו) year to year”; ( 7:21): “add (ספו) your burnt-offerings” — an expression denoting adding (The translation is: to add even more to the Lord’s fierce anger against Israel).

    8. Verse 16

      וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃

      נבנה למקננו פה WE WILL BUILD [SHEEP FOLDS] FOR OUR CATTLE HERE — They paid more regard to their property than to their sons and daughters, because they mentioned their cattle before their children. Moses said to them, “Not so! Make the chief thing the chief thing and what is subordinate subordinate. First build cities for your little ones and afterwards enclosures for your flocks” (cf. v. 24) (Midrash Tanchuma, Matot 7).

    9. Verse 17

      וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר…

      ואנחנו נחלץ חשים means, AND WE SHALL ARM OURSELVES SPEEDILY, the last word being the same as in (Isaiah 8:3): “the spoil hasteth, the prey speedeth (חש)” and in (Isaiah 5:19), “Let Him make haste, let Him speed."

      לפני בני ישראל BEFORE THE CHILDREN OF ISRAEL — i.e. at the head of the troops, because they were mighty men; for thus is it said of Gad, (Deuteronomy 30:20): “He teareth the arm, with the crown of the head”. Moses distinctly stated this to them in Sedrah אלה הדברים (Deuteronomy 3:18): “And I commanded you at that time … Ye shall pass over armed before the children of Israel, all ye men of valour”. And regarding the siege of Jericho it is written, (Joshua 6:13): “And the armed men (החלוץ) went before them”— this refers to the tribes of Reuben and Gad who thus fulfilled the conditions they had laid down.

      וישב טפנו AND OUR LITTLE ONES SHALL STAY, so long as we are with our brethren waging war,

      בערי המבצר IN THE FORTIFIED CITIES which we will now build (cf — v. 16 with v. 36).

    10. Verse 19

      כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃…

      מעבר לירדן וגו׳ ON THE SIDE OF THE JORDAN AND YONDER — i.e., on the western side.

      כי באה נחלתנו FOR OUR INHERITANCE HAS COME [TO US] — This means: by that time we shall have already received it on the eastern side.

    11. Verse 24

      בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃

      לצנאכם FOR YOUR SHEEP — This word is from the noun form which is found in (Psalms 8:8): “Sheep (צנה) and oxen, all of them”, where, too, there is no א intervening between the נ and the צ. The א which here comes after the נ is in place of the ה of צנה (and לצנאכם is not the same form as לצאנכם with an inversion of the א and נ). I learned this from the work of R. Moses the Preacher.

      והיצא מפיכם תעשו AND DO THAT WHICH HATH GONE OUT FROM YOUR MOUTH, as a vow to the Most High God (cf. Numbers 30:3), because you have taken it upon yourselves to pass over for war until the end of the subjugation and division of the land; — for Moses asked of them only, (v. 22): “Let [the land] be subdued and afterwards ye may return”, but they undertook, (v. 18): “[we will not return to our houses] until [the children of Israel] have inherited”, so you see that they made an additional promise, to stay on the western side the seven years during which they were dividing the land. And so, indeed, they did (cf. Joshua XXII.).

    12. Verse 25

      וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃

      ויאמר בני גד AND THE CHILDREN OF GAD SAID, all of them as one man (ויאמר is the singular form of the verb, whilst the subject בגי גד is the plural; cf. Rashi on Exodus 19:2 s. v.).

    13. Verse 28

      וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

      . ויצו להם AND HE GAVE CHARGE — This is the same as, and he gave charge concerning them. The words imply: and to watch over the fulfilment of the agreement they had made he appointed Eleazar and Joshua. The use of the ל in להם here is the same as in (Exodus 14:14): “The Lord will fight לכם for you."

    14. Verse 32

      נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃

      ואתנו אחזת נחלתנו AND LET POSSESSION OF OUR INHERITANCE BE WITH US [ON THIS SIDE OF THE JORDAN] — it is as much as to say: (ואתנו) in our hands and in our ownership let the possession of our inheritance be on this side.

    15. Verse 36

      וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃

      ערי מבצר וגדרת צאן FORTIFIED CITIES AND ENCLOSURES FOR SHEEP — This end of the verse is to be connected back with the beginning of the paragraph (v. 24): And the children of Gad built these cities to be fortified cities and enclosures for sheep.

    16. Verse 38

      וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃

      ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם AND NEBO AND AND BAAL-MEON, THEIR NAMES BEING CHANGED — Nebo and Baal-Meon were names of idols, and the Ammonites used to call their cities by the names of their gods. The children of Reuben therefore changed their names into other names. This is the meaning of מוסבת שם: Nebo and Baal-Meon were changed to other names.

      ואת שבמה AND SIBMAH — i.e., they built (cf. v. 37) Sibmah also. This is identical with Sebam that is mentioned above (v. 3).

    17. Verse 39

      וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃

      ויורש — Understand this as the Targum does “AND HE DROVE OUT”, for the expression ריש is used in two different meanings, in the sense of ירושה (the Kal), “inheriting”, and in the sense of הורשה (the Hiphil) which denotes driving away and expelling (see Rashi on Numbers 14:24).

    18. Verse 41

      וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃

      חותיהם This is rendered in the Targum by THEIR VILLAGES.

      ויקרא אתהן חות יאיר AND HE CALLED THEM “THE VILLAGES OF JAIR” — Because he had no children, he named them after himself, as a memorial.

    19. Verse 42

      וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦הֿ נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ {פ}

      ויקרא לה נבח AND HE CALLED IT NOBAH — The word לה has no Mappik in the ה (as the word לָהּ "to it", usually has). Now I have seen the following in the work of R. Moses the Preacher: Because this name did not remain permanently to it, therefore the letter ה is weak (without a Mappik), — the implication of his explanation being that it (the word לה) is the same as לא “not”. But I wonder what explanation he will give of the two words similar to it, (Ruth 2:14): “And Boaz said לָה", and (Zechariah 5:11): “to build a house לָה”.

    Edition: Pentateuch with Rashi's commentary by M. Rosenbaum and A.M. Silbermann, 1929-1934. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה…

      והנה המקום מקום מקנה יש הבדל בין מקום מקנה ובין ארץ מקנה, שמקום מקנה הוא שבאותו מקום כבר היו רועים את המקנה, וארץ מקנה מציין שהארץ מוכשרת לזה כי יש שם מרעה ונאות דשא ואינו מציין שכבר רעו שם מקנה, ותחלה ראו רק ארץ יעזר וארץ גלעד ששם היו רועים בעדר ונמצאו שם גדרות צאן ועז"א שהמקום מקום מקנה:

    2. Verse 2

      וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃

      ויבואו ואח"כ שמו לב לכל הארץ וראו שגם בעטרות ודימן וכל המקומות שחשב הגם ששם לא היה מקום מקנה שלא נמצאו שם רועי בעדר וגדרות צאן בכ"ז הוא ארץ מקנה כי יש שם מרעה דשן ושמן, ועפ"ז אמרו אל משה עטרות ודיבון וכו' הארץ אשר הכה ה' ר"ל אחר שה' הכה את הארץ הזאת לפני ב"י בודאי רוצה להנחילה אל שבטי ישראל שאל"כ למה הוריש את יושבי הארץ משם, והיה די בשנצחו את סיחון לבד עד שיתן אותם עבור בגבולו, ואחר שרוצה לתתה לישראל ובודאי יתן לכל שבט חבל מהארץ לפי צרכו ועסקיו, שהגם שהמחוז שבו יקח השבט את חלקו היה עפ"י הגורל (כמ"ש בפ' פינחס), בכ"ז אחר שהגורל היה עפ"י ה' בודאי ברר לכ"א חלק במחוז הצריך לו, וא"כ אחר שארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה בודאי הוא המקום המוכן מאת ה' לפנינו, [וגם כולל במ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני ערת ישראל ר"ל בל תאמר שאין קדושתו כקדושת א"י מפני שנכבשה קודם א"י כמ"ש בספרי (סוף פ' עקב), שכל שכבשו מח"ל קודם שכבשו א"י אין מצות נוהגות שם וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' תרומות) שלכן לא נתקדש ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד בקדושת א"י, עז"א שהלא זה הכה ה' והיה עפ"י הדבור ובודאי דינו כא"י]:

    3. Verse 5

      וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃

      ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך עפ"ז בקשו שני דברים — [א] יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה וזה נמשך ממ"ש ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, [ב] אל תעברנו את הירדן שלא יעברו את הירדן אף למלחמה עם אחיהם אחר שהם לא יקחו חלק בארץ, וזה המשיכו ממ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, שהיה הכבוש עפ"י ה' בדרך נס וא"צ שנעבור להלחם אחר שה' הוא הכובש והלוחם:

    4. Verse 6

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃

      ויאמר משה הנה על שאלתם הראשונה שיתן להם הארץ לאחוזה לא השיב להם מאומה רק על שאלתם השניה שאמרו אל תעבירנו את הירדן השיב להם שתי תשובות: [א] מצד היושר והצדק הכי ראוי שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה בשלום ובמנוחה, והגם שאמרו שא"צ לעזרתם כי ה' הכה את הארץ והוא הלוחם בכ"ז הם יבואו למלחמה הגם שלא ילחמו כי ה' הנלחם להם בכ"ז יצטרכו לבא למלחמה ולעמוד על המשמר ולשאת כובד טורח המלחמה ואתם תשבו במנוחה ולא תשתתפו במשא אחיכם:

    5. Verse 7

      וְלָ֣מָּה (תנואון) [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה׃

      ולמה תניאון — [ב] הלא במה שלא תעברו את הירדן תניאון את לב ב"י מעבור אל הארץ. שהם יחשבו שאתם נמנעתם מלכנס אל הארץ מפני פחד יושבי הארץ ויפחדו גם הם מעבור אל הארץ:

    6. Verse 8

      כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃

      כה עשו אבותיכם — וא"כ אתם חוטאים החטא הזה שחטאו המרגלים שהיה חטאם מה שהניאו את לב ב"י לבלתי בא אל הארץ, ואגב ספר כי המרגלים נשלחו רק לראות את הארץ. הטובה היא אם רעה לא לרגל אם יוכל לכבשה. כי הכבוש היה מוכן להיות ע"י ה' וכמו שבארתי בארך בפ' שלח, והם באו בחזרתם עד נחל אשכול ויראו אותה כי טובה היא [ובפרט למש"ש שעד נחל אשכול לא היה דעתם להוציא דבה] והיה עיקר חטא המרגלים מה שהניאו את לב ב"י:

    7. Verse 10

      וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃

      ויחר אף ה' ביום ההוא ויחר אף ה' בישראל וגו' ארבעים שנה ר"ל וראו מה עלתה בם, שלפעמים יחרה אף ה' ויענוש תיכף ואז לא ימשך החרון ימים רבים. ולפעמים ימשך החרון ימים רבים ע"י שלא יחרה אפו תיכף רק יפרע מהם מעט מעט ע"י מדת ארך אפים [וכמ"ש במ"ש הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור עיי"ש בפירושי שם] אבל בכאן היו שני ריעותות, [א] שחרה אפו ביום ההוא והעניש תיכף באותו יום, [ב] במה שנמשך אפו ארבעים שנה שעז"א ויחר אף ה' וגו' ארבעים שנה, ומפרש שהחרון שהיה תיכף ביום ההוא פעל מה שנשבע לאמר אם יראו האנשים וגו' ולא הוציא מן הכלל רק יהושע וכלב, וכבר בארתי אצל מי מריבה שגם משה נכלל אז בכלל הגזרה, ועז"א בלתי כלב בן יפונה וכו', וחוץ מזה ויחר אף ה' בישראל ארבעים שנה במה שהניעם במדבר ארבעים שנה שבזה סבלו גם הבנים בעון אבותם כמ"ש ובמכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם וכמש"פ שם:

    8. Verse 14

      וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃

      והנה קמתם ר"ל ואם היה החרון גדול כ"כ על אבותיכם כ"ש שיגדל עליכם שאתם אוחזים מעשה אבותיכם בידיכם ובפרט שהחרון אף עדיין קיים ואתם תוסיפו עליו אש ועצים ועז"א לספות עוד על חרון אף ה':

    9. Verse 15

      כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכׇל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ {ס}

      כי תשובן — נגד מ"ש והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים מפרש כי תשובן מאחריו ונגד מ"ש לספות עוד על חרון אף ה' מפרש ויסף עוד להניחו במדבר ולפ"ז לא לבד שתענשו אתם כי גם ושחתם לכל העם הזה :

    10. Verse 16

      וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃

      ויגשו אליו ויאמרו — הנה הודו כי צדקו דברי משה וחדלו עוד מבקשה השמה שבקשו אל תעבירנו את הירדן, כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני ב"י למלחמה, רק שלפ"ז צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר ועז"א גדרות צאן נבנה ואח"ז נחלץ חשים לפני ב"י ונעבור בראשם למלחמה ונהיה חלוצים ומזוינים עד אשר אם הביאנם אל מקומם. ופי' את דבריהם נגד מ"ש גדרות צאן נבנה וערים לטפנו, אומר וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. ולזה צריך להקדים בניו ערי מבצר, ונגד מ"ש עד אשר אם הביאנם אל מקומם מפרש:

    11. Verse 18

      לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃

      לא נשוב אל בתינו וכו' ר"ל לבל תאמר שאחר שנכבוש את הארץ נשוב אל בתינו לא כן הוא רק כוונתנו שנחלץ חושים עד אשר הביאנם אל מקומם שעד שנכבוש את הארץ נהיה חלוצים ומזוינים בכלי נשק ובכ"ז גם אחר שתכבש הארץ שאז לא נצטרך להיות חלוצים ומזוינים בכ"ז לא נשוב אל בתינו ונשאר שם עד גמר החלוקה עד התנחל בני ישראל איש נחלתו :

    12. Verse 19

      כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃…

      כי לא — ולא תאמר שלבן נשאר עד גמר החלוקה מפני שאנחנו רוצים לקחת גם חלק בין השבטים בא"י, לא כן כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה וזה תועלת להשבטים שיתרחב שם גבולם. כי באה נחלתנו אלינו אמרו בדרך מליצה לא ננחל בא"י שבזה דומה שאנו באים אל הנחלה, כי הנחלה שבעבר הירדן המזרחי באה אלינו מבלי שבאנו אליה, רק שהזדמנה לנו מבלי הליכה והשתדלות, ורואים אנו שהיא באה אלינו מאת ה':

    13. Verse 20

      וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃

      ויאמר אליהם משה וגו' אם תחלצו לפני ה' למלחמה — הנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, ומשה אמר אם תחלצו לפני ה' וכן דייק בכל דבריו במ"ש לפני ה'. ויש בזה שני הבדלים שלפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכח ידם ובגבורתם והם יהיו ההולכים בראשם בכח גדול וביד חזקה, אבל לפני ה' מציין שה' הוא הלוחם, כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ כו' כי ימינך וזרועך וכו', והם הולכים לפני ה' ההולך בראשם ויפיל אויביהם חללים בדרך נס, [ב] שלפני ה' מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים ואין בוטחים על גבורתם רק על ה', ושני אלה תלוים זה בזה כי ההשגחה האלהית תהיה לפי ההכנה, שאם הם הולכים לפני ה' רק לש"ש ובלתי בוטחים על כחם רק על ה' אז כן גם ה' ילך בראשם בדרך השגחיי נסיי ויפיל אויביהם לפניהם חללים, אבל אם ילכו לפני בני ישראל לא לפני ה' בכונה לש"ש ובבטחון על ה' לבד אז גם ה' יניחם להלחם כפי הטבע לא בדרך הנסיי, וע"כ נגד מ"ש ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל אמר להם משה שיחלצו לפני ה' למלחמה. אולם עם הדיוק יש עוד דברים בגו, כי חז"ל אמרו שבני ראובן חטאו בזה במה שאמרו גדרות צאן נבנה למקנט פה וערים לטפנו שעשו הטפל עיקר והעקר טפל, ושע"כ גלו שבט ראובן וגד תחלה קודם לכל השבטים, והענין כי האיש הנלבב צריך להקדים את העקר ולאחר את הטפל ואצל האדם העיקר הוא הנשמה האלהית שבו שהיא עקר האדם, אבל הגוף הוא רק הלבוש החיצון של הנפש ואינו האדם העקרי וע"כ צריך שנפשו תיקר בעיניו מן גופו וגופו הוא עיקר נגד ממונו וקנינו שהם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עמו, אבל הגוף דבוק עמו כל ימי חייו בעולם הלז השפל, והסכל יקדים את הטפל אל העיקר והממון חשוב אצלו מן הגוף והגוף חשוב אצלו מן הנפש [וכמו שהוכיח המשורר ע"ז גם בני אדם גם בני איש בתהלות מזמור מ"ט במ"ש הבוטחים על חילם וכו' ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם עי' מה שפרשתי שם] וע"כ במה שהקדימו בני ראובן ובני גד את הממון אל הגוף במ"ש גדרות צאן לצאננו קודם ערים לטפנו בזה הראו שהטפל חשוב בעיניהם מן העיקר וה"ה שהגוף וכש"כ בממון חשוב אצלם מן הנשמה האלהית וע"כ נענשו והגלו מן הארץ קודם לכל השבטים, אולם זה תלוי אם ילכו למלחמה לפני ה' או אם ילכו לפני בני ישראל, רצוני שאם ילכו למלחמה לפני ה' היינו שתהיה מלחמה נסיית השגחיית מה' אז יפה דברו מה שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, כי אם תהיה המלחמה נסיית א"צ להם כלל ערי מבצר שישבו שם הנשים והטף מפני יושבי הארץ, אחר שה' הוא הנלחם להם בודאי ישמרם מכל פגע, ויהיו בטוחים מיושבי הארץ ע"י ה' שומרם ומגנם, וא"צ רק גדרות צאן לצאנם שלא ילינו בשדה וימותו, וא"כ לא חטאו כלל במ"ש במה שהקדימו גדרות לצאנם, רק לפי מה שאמרו הם שיחלצו לפני בני ישראל דהיינו שתהיה מלחמה טבעיית בזה צריכים הנשים והטף לערי מבצר ולא היה ראוי שיקדימו גדרות צאן קודם לערי מבצר והם עשו את העיקר טפל וחטאו בזה, וז"ש משה אליהם אם תעשון את הדבר הזה ר"ל אם תרצו לעשות כמו שדברתם להקדים גדרות הצאן אל ערים לטפכם זה תוכלו לעשות אם תחלצו לפני ה' למלחמה אם תלכו בכונה הראויה לש"ש עד שתהיה המלחמה השגחיית דהיינו לפני ה' שאז אין הנשים והטף צריכים שמירה ותוכלו להקדים גדרות הצאן שהוא העיקר:

    14. Verse 21

      וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כׇּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃

      ועבר מפרש שזה יהיה אם יעבור לכם כל חלוץ לפני ה' היינו בכונה הראויה עד שה' יהיה הלוחם שעז"א עד הורישו את איביו מפניו ובזה אין הנשים צריכים שמירה כי ה' הוא הלוחם והשומר:

    15. Verse 22

      וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ם מֵיְהֹוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָ֠ה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם…

      ונכבשה גם הודיע להם שבצד זה לא יהיו צריכים להיות חוץ מביתם רק עד אחר הכבוש לא עד אחר החלוק, אחר שה' הוא הכובש א"כ אחר הכבוש אין פחד אויב עוד, וז"ש ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו (ר"ל תיכף אחר הכבוש) ובזה והייתם נקיים מה' ומישראל ר"ל בין מה' שלא יקרכם עון במה שעשיתם את העיקר טפל והטפל עיקר, ובין מישראל אחר שעברתם את הירדן ונלחמתם. והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה תיכף אחר הכבוש לפני ה' שגם זה יהיה בהשגחת ה' ובשמירתו:

    16. Verse 23

      וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃

      ואם אבל אם לא תעשו כן שתלכו בכונה לש"ש עד שיהיה הכבוש השגחיי ע"י ה', הנה חטאתם לה' אלהיכם במה שעשיתם את העקר טפל ואת הטפל עיקר, שאם יהיה הכבוש בדרך מלחמה כמו שאמרתם שתעברו חלוצים לפני בני ישראל היה לכם להקדים ערי מבצר לטפכם אחר שגם הם צריכים שמירה מן האויב והם עיקר נגד הצאן, ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם שהלא עתידים אתם להענש ע"ז שהגלו עי"כ מארצם קודם לכל השבטים:

    17. Verse 24

      בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃

      בנו ר"ל וא"כ אחר שאתם אין יכולים ללכת בכונה ראויה עד שתהיה המלחמה לפני ה' ותרצו ללכת כמו שאמרתם נחלץ חושים לפני בני ישראל, א"כ צריכים אתם להקדים תחלה לבנות ערים לטפכם ואח"כ גדרות צאן לצנאכם שיהיה העיקר עיקר והטפל טפל ואז והיוצא מפיכם תעשו תוכלו לעשות כמו שיצא מפיכם שאמרתם ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל דהיינו מלחמה טבעיית:

    18. Verse 25

      וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃

      ויאמר בני גד השיבו לו שהם ימלאו את דבריו בכל הצדדים, [א] שיעשו את העיקר עיקר ואת הטפל טפל ויקדימו ערי מבצר להטף והנשים קודם לגדרות הצאן, עז"א עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה והוא שתחלה טפנו נשינו ואח"כ מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ר"ל שנקדים הטף והנשים קודם להמקנה באשר כן צוה אדוני:

    19. Verse 27

      וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כׇּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃

      ועבדיך ובכל זה עבדיך יעברו כל חלוץ למלהמה לפני ה' ר"ל לא לפני בני ישראל רק בכונה הראויה שתהיה המלחמה נסיית כאשר אדני דובר באשר בדבורו של משה הקפיד בדבורו ודייק שתהיה המלחמה לפני ה', וא"כ נזהר גם בזה:

    20. Verse 28

      וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

      רצו להם משה עפ"ז צוה משה בתנאי כפול שאם יעברו את הירדן ומ' יתנו להם אז את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא לא יתנו להם, ודייק בצווי זה אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', שכבר בארתי שמה שיתעכבו בא"י עד גמר הכבוש או ויתעכבו אחר גמר החלוקה זה תלוי באם יהיה הליכת המלחמה לפמ ה' או לפני בני ישראל שאם תהיה המלחמה לפני ב"י דהיינו מלחמה טבעיית צריכים הם להתעכב עד אחר החלוקה כי גם אחר הכבוש יש עדיין פחד אויב בעוד לא חלקו והתישב כל אחד בממנו, ולכן הם שאמרו תחלה ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל אמרו לא נשוב איש לביתו עד התנחל ב"י איש נחלתו שהוא עד אחר החלוקה, ורק משה אמר להם שאם יעברו למלחמה לפני ה' ויהיה כבוש נסיי אז א"צ להתעכב רק עד אחר כבוש כמ"ש ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו, ואחר שהם הבטיחו עתה שיעברו לפני ה' אמר משה שאם יעברו לפני ה' אז ונכבשה הארץ ונתתם להם את ארץ הגלער תוכלו לתת להם את ארץ הגלעד תכף אחר הכבוש קודם החלוקה:

    21. Verse 31

      וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃

      ויענו בני גד הם רצו שינתן להם ארץ הגלעד תכף, באשר מבטיחים שיעברו למלחמה ומוצא שפתם בל ישנו, אמנם השיבו בזה תשובה נצחת, כי כבר בארתי בדרושי ארצות השלום (דרוש ב'), שקשה מאד על האדם לעשות לשם שמים מצוה שהוא מקוה ממנה שכר וריוח תכף, למשל אם יבטיחו נו עושר גדול בעת שילמד מסכת פלונית אז קשה מאד שילמד למוד זה לשם שמים, אחר שהוא מקוה שכר בעד למודו הוא לומד לתקות השכר לא לש"ש, ושם בארתי כמה ענינים בזה, וזה טענו בני ראובן וב"ג שאחר שאתה רוצה שנעשה מלחמה לפני ה' היינו במנה הראויה רק לשם שמים, א"א שנעשה זה בעוד שאנו מקוים שע"י מלחמה זו נשיג ממקשנו שינתן לנו ארץ הגלעד אשר אנו חפצים בו, כי הלא יעלה על לבנו התועלת שנקבל מהליכה וא"א שנלך בלא שום פניה אחרת רק לשם ה' בלבד, ולכן צריך שתתן לנו ארץ הגלעד במתנה תיכף בין נלך למלתמה מן לא נלך כבר הוא שלנו, ובזה יקל לנו ללכת בכונה מיוחדת רק לש"ש כי אין לנו עוד פניה אחרת מתקות שכר שבעמר זה ינתן לנו ארץ הגלעד, אחר שכבר זכינו בארץ הזאת בכל אופן, וז"ש אחר כי את אשר דבר ה' אל עבריך כן נעשה והוא שנחנו נעבר חלוצים לפני ה' ר"ל רק לש"ש בלבד וא"כ זה לא נוכל לעשות רק אם אתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן אם כבר נזכה באחוזה זו תכף בכל אופן אז נוכל ללכת במנה לש"ש בלבד, ומשה קבל דבריהם:

    22. Verse 33

      וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם׀מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י׀ שֵׁ֣בֶט׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶ֨ת־מַמְלֶ֔כֶת…

      ויתן להם משה נתן להם אחוזתם תכף:

    23. Verse 34

      וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃

      מוסבת שם פי' שסיחון נתן להם שמות אחרים בעת שכבשם, וישראל קראו שמותם בשמות הראשונים שהיו להם מימי קדם כן פי' הרמב"ן:

    24. Verse 40

      וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃

      למכיר בן מנשה היינו שיהיו לבניו שלכדוהו:

    25. Verse 41

      וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃

      ויאיר בן מנשה הוא מצד אביו משבט יהודה בן בנו של חצרון ומצד אמו היה בן בנו של מכיר כמ"ש בדה"א ובאשר הי' בעבר הירדן לא הקפידו שתערב נחלת בן יהודה בנחלת מנשה, ועי' בדה"י שם:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Numbers Chapter 32

    Numbers Chapter 32 presents 42 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of the first 40 of 42 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 117 words

      Opens “וּמִקְנֶ֣ה׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם…”

    2. Verse 211 words

      Opens “וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר…”

    3. Verse 39 words

      Opens “עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם…”

    4. Verse 413 words

      Opens “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהֹוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל…”

    5. Verse 511 words

      Opens “וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את…”

    6. Verse 611 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙…”

    7. Verse 711 words

      Opens “וְלָ֣מָּה (תנואון) [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙…”

    8. Verse 89 words

      Opens “כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ…”

    9. Verse 914 words

      Opens “וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב…”

    10. Verse 106 words

      Opens “וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃…”

    11. Verse 1118 words

      Opens “אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙…”

    12. Verse 1210 words

      Opens “בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י…”

    13. Verse 1313 words

      Opens “וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה…”

    14. Verse 1413 words

      Opens “וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים…”

    15. Verse 1511 words

      Opens “כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר…”

    16. Verse 1610 words

      Opens “וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ…”

    17. Verse 1717 words

      Opens “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד…”

    18. Verse 189 words

      Opens “לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל…”

    19. Verse 1915 words

      Opens “כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה…”

    20. Verse 2010 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָ֥לְצ֛וּ…”

    21. Verse 2110 words

      Opens “וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כׇּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַ֧ד…”

    22. Verse 2217 words

      Opens “וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם…”

    23. Verse 2311 words

      Opens “וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֑ה וּדְעוּ֙…”

    24. Verse 248 words

      Opens “בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם…”

    25. Verse 2511 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ…”

    26. Verse 267 words

      Opens “טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכׇל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃…”

    27. Verse 2710 words

      Opens “וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כׇּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה…”

    28. Verse 2814 words

      Opens “וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת…”

    29. Verse 2919 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן׀אִ֠תְּכֶ֠ם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן…”

    30. Verse 308 words

      Opens “וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ…”

    31. Verse 3112 words

      Opens “וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר…”

    32. Verse 3212 words

      Opens “נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן…”

    33. Verse 3323 words

      Opens “וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם׀מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י׀ שֵׁ֣בֶט׀…”

    34. Verse 346 words

      Opens “וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃…”

    35. Verse 354 words

      Opens “וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיׇגְבְּהָֽה׃…”

    36. Verse 368 words

      Opens “וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת…”

    37. Verse 377 words

      Opens “וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃…”

    38. Verse 3812 words

      Opens “וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ…”

    39. Verse 399 words

      Opens “וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ…”

    40. Verse 407 words

      Opens “וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Numbers 32

    Open in the reader