Numbers Chapter 13

שלח לך אנשים SEND THOU MEN — Why is the section dealing with the spies put in juxtaposition with the section dealing with Miriam’s punishment? To show the grievousness of the spies’ sin: because she (Miriam) was punished on account of the slander which she uttered against her brother, and these sinners witnessed it and yet they did not take a lesson from her (Midrash Tanchuma, Sh'lach 5).

שלח לך SEND THEE (more lit., for thyself) — i.e. according to your own judgement: I do not command you, but if you wish to do so send them. — God said this because the Israelites came to Moses and said. “We will send men before us etc.”, as it is said, (Deuteronomy 1:22): “And you approached me, all of you, [saying, We will send men, etc.]”, and Moses took counsel with the Shechinah (the Lord), whereupon He said to them, I have told them long ago that it (the land) is good, as it is said, (Exodus 3:17): “I will bring you up out of the affliction of Egypt … [unto a land flowing with milk and honey]”. By their lives! I swear that I will give them now an opportunity to fall into error through the statements of the spies, so that they should not come into possession of it (the land) (Sotah 34b; cf. also Rashi on Sotah 34b:8 מדעתך and Midrash Tanchuma, Sh'lach 5).

'על פי ה With His consent; i.e — that He did not prevent him from doing so....

כלם אנשים ALL OF THEM WERE MEN — Wherever the term אנשים, “men”, is used in Scripture it is a term denoting worthiness. These men, [though they later sinned] but at that time [when they were appointed] they were worthy men.

ויקרא משה להושע וגו׳ AND MOSES CALLED HOSHEA [THE SON OF NUN JEHOSHUA] — By giving him this name יהושע which is a compound of יה and הושע “God may save”, he in effect prayed for him: “May God save you from the evil counsel of the spies” (Sotah 34b).

עלו זה בנגב GO UP THIS WAY SOUTHWARD — It (the South) was the worst part of the Land of Israel. He bid them spy this out first because such is the way of merchants: they show a prospective purchaser the inferior goods first, and afterwards they show the best (Midrash Tanchuma, Sh'lach 6).

את הארץ מה הוא AND SEE THE LAND; WHAT IT IS — There are countries which rear strong people and there are countries which rear weak people; there are such as produce a large population and there are such as produce a small population (Midrash Tanchuma, Sh'lach 6).

החזק הוא הרפה WHETHER THEY ARE STRONG OR WEAK — He gave them a sign: if they live in open cities they are strong, since they evidently rely on their own strength, but if they live in fortified cities they are weak (Midrash Tanchuma, Sh'lach 6).

הבמחנים — The Targum rendering is: “whether in open places” i.e. in cities open and exposed — without a wall.

הטובה הוא WHETHER IT IS GOOD, through possessing springs and other good and healthy supplies of water.

היש בה עץ WHETHER THERE ARE TREES IN IT [OR NOT] — i.e. whether there is a righteous man amongst them who will protect them by his merits (cf. Bava Batra 15a).

בכורי ענבים — [AND THE DAYS WERE THE DAYS OF] THE FIRSTLING OF THE GRAPES — i.e. the days when the grapes were ripening at its early stage of growth.

ממדבר צן עד רחב לבא חמת [SO THEY WENT UP AND SEARCHED THE LAND] FROM THE DESERT OF ZIN UNTO REHOB, AS MEN COME TO HAMATH — They went along its (the Land’s) boundaries lengthwise and broadwise in the form of a gamma (the third letter of the Greek alphabet, Γ), viz., they went along the side which forms the southern boundary from its eastern corner to the western corner, just as Moses had bidden them, (v. 17) “Go up this way southwards”, i.e. the way of the south border from its eastern Point up to the Mediterranean Sea, for the Sea is the western boundary of the Land. From there they turned and went along the entire western boundary on the sea-coast up to the point whence one goes on to Hamath which is situated near Mount Hor in the North-western corner, as is set forth in the section dealing with the “boundaries of the Land” in the Sedrah אלה מסעי (Numbers 34:7—8).

ויבא עד חברון [AND THEY WENT UP BY THE SOUTH] AND HE CAME UNTO HEBRON — Caleb alone went there and prostrated himself on the graves of the Patriarchs, offering prayer that he might be helped not to give way to the enticement of his colleagues and join them in their counsel. You may see that it was Caleb who went there, for so indeed it (Scripture) states, (Deuteronomy 1:36) “[Save Caleb the son of Jephunnch, he shall see it] and unto him will I give the land upon which he hath trodden!” and it is written, (Judges 1:20) “And they gave Hebron unto Caleb” (Sotah 34b)

שבע שנים נבנתה [NOW HEBRON] WAS BUILT SEVEN YEARS [BEFORE ZOAN IN EGYPT] — Is it possible that Ham (who was the father of both Canaan and Mizraim; cf. Genesis 10:6) would have built Hebron for Canaan, his younger son, before he built Zoan for Mizraim, his elder son? But the meaning is that it was furnished (lit., built up) with all excellencies seven times better than Zoan. It (Scripture), by mentioning this, means to tell you the excellency of the Land of Israel. For you have no rockier ground in the Land of Israel than Hebron, — for this reason, indeed, they set it apart for a place of burial — and there is, on the other hand, no soil in any country as good as that of Egypt, for it states, (Genesis 13:10) “like the garden of the Lord, viz., like the Land of Egypt”. Now Zoan must have been the best part in the land Egypt since the residence of the kings was there, as it is said, (Jes. 30:4) “For in Zoan were its princes”, and yet Hebron was seven times better than it (Sotah 34b; Ketuvot 112a).

זמורה (lit., AND THEY CUT DOWN FROM THENCE) A BRANCH [AND ONE CLUSTER OF GRAPES] — i.e. a vine branch with a cluster of grapes hanging from it (not as the text might suggest, that they cut a branch and they cut also a cluster of grapes),

וישאהו במוט בשנים AND THEY BARE IT UPON A POLE BETWEEN TWO — From what is implied in the statement “And they bare it upon a pole”, do I not know that it was carried by two men”? why then does it add the word ‎בשנים?‎ It means, not as you assume, “by two men” but “upon two poles”. How was that done? Eight of the spies bore the cluster of grapes. Besides these, one spy took the fig and one the pomegranate, but Joshua and Caleb did not take anything (although all of them were bidden to do so; cf. v. 20), because the very essence of their (the other spies’) intention was only to bring an evil report: “Just as its fruit is extraordinary in size, so is its people extraordinary in size”. — Now if you wish to know how much was the burden of each of them, go and learn from the weight of the stones which they erected at Gilgal; for it is related (Joshua 4:5 and 20) that each man lifted by himself one stone from out of the Jordan on to his shoulder, and set it up at Gilgal; — and our Rabbis ascertained the weight of each stone to be forty Seahs, and it is an accepted fact that a load which a person can by himself lift up on to his shoulder is only the third of the load he can carry if people assist him in lifting it up (Sotah 34b).

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום AND THEY RETURNED FROM THE SEARCHING OF THE LAND AT THE END OF FORTY DAYS — But surely it was four hundred Parsangs (Persian miles) by four hundred Parsangs (Megillah 3a). And the journey of an average man is ten Parsangs a day (Pesachim 94a) and consequently it was a distance of forty days from east to west alone, whilst they traveled during that period along its length and breadth! But the fact is that it was manifest before the Holy One, blessed be He, that He would make a decree against them, "a day for a year" (cf. Numbers 14:34), therefore He shortened the road for them (i. e. He made them cover ground rapidly) (Midrash Tanchuma, Sh'lach 8).

וילכו ויבאו AND THEY WENT AND CAME [TO MOSES] — What is the force of “they went” (we have been informed that they had returned; why afterwards make any reference to their going on the journey)? It is intended to compare their “going” with their “coming" to Moses! How was their coming to Moses? With an evil plan! So, too, was their “going” on the journey with an evil plan (i.e. that when they were travelling they had already resolved to bring back an evil report)! (Sotah 35a).

וישיבו אתם דבר AND THEY BROUGHT BACK WORD UNTO THEM — unto Moses and Aaron (for the Congregation is mentioned separately).

זבת חלב ודבש [WE CAME INTO THE LAND … AND SURELY] IT FLOWETH WITH MILK AND HONEY — They stated this because no fabricated statement in which one does not say at least some true words at first can in the end be maintained (Sotah 35a).

בצרות is an expression for strength — Its rendering in the Targum is כריכן, a term for circular fortresses, for in the Aramaic language כריך means round.

עמלק יושב וגו׳ THE AMALEKITES ABIDE [IN THE LAND OF THE SOUTH] — Because they had already been “burnt” by Amalek, the spies mentioned him first in order to terrify them (cf. Midrash Tanchuma, Sh'lach 9).

ועל ידי הירדן AND BY THE יד OF THE JORDAN — יד means what it literally implies: beside the Jordan. They meant: the Canaanites live on the bank of the Jordan and therefore you will be unable to cross it.

ויהס כלב AND CALEB STILLED [THE PEOPLE] — he caused all of them to be silent.

אל משה means he silenced them that they should hear what he was going to say about Moses. He cried aloud saying: “Is this the only thing the son of Amram has done to us?!" — One who heard him thus speaking believed that he was about to speak to his disparagement, and because they had something in their mind against Moses through the spies’ statements, all of them kept silent to hear his disparagement. He, however, said: “Did he not divide the Red Sea for us, and bring down the Manna for us, and collect the quails for us?!” (Sotah 35a).

עלה נעלה WE CAN INDEED GO UP — even to heaven, if he were to say “Make ladders and go up there”, we should listen to him because we would be successful in all his words (in all he bids us do) (Sotah 35a).

ויהס is an expression denoting silence — Similar is, (Zechariah 2:17) “Be silent, (הס) O all flesh”; (Amos 6:10) “Be silent (הס): for we may not mention [the name of the Lord]”. So is the manner of people: he who wishes to silence a group of men says “sst” (This sibilant sound is therefore used to command silence).

חזק הוא ממנו [FOR] THEY ARE STRONGER ממנו — They said this, — if this were at all possible (i.e. if one may be permitted to say so of God) — with reference to the Omnipresent (ממנו, stronger than “He”, they thus uttered blasphemy) (Sotah 35a; Arakhin 15a).

אכלת יושביה [A LAND] THAT EATETH UP THE INHABITANTS THEREOF — “In every place which we passed we found them (the inhabitants) burying their dead". — But, as a matter of fact, the Holy One, blessed be He, did this (caused many deaths amongst them at that time, and so the Canaanites were engaged in burying their dead) for the best, in order to occupy them busily with their mourning so that they should pay no attention to these (the spies) (Sotah 35a).

אנשי מדות MEN OF GREAT STATURE (lit., of measure) — tall and high men, in speaking of whom one feels compelled to give their size, as is stated, for instance, with reference to Goliath (I Samuel 17:4): “his height was six cubits and a span”. Similar to this phrase are: (II Samuel 21:20) “a man of great stature"; (I Chronicles 11:23) “a man of great stature.

הנפילים (lit., the fallen ones) — Anakim who were descendants of Shemchazai and Azael who fell from heaven in the generation of Enosh (cf. Targum Jonathan on Genesis 6:4 and Rashi on Niddah 61a s. v. בני אחיה).

וכן היינו בעיניהם AND SO WE MUST HAVE BEEN IN THEIR EYES — We heard them say one to another; “There are ants in the vineyards that look like human beings (Sotah 35a).

ענק — They were thus called because it seemed as if the sun was draped around their necks (מַעֲנִיקִים) because of their height (Sotah 34b).

שלח לך אנשים כבר בארתי (בפ' מקץ) כי יש שני מיני מרגלים, [א] העם המבקשים להם מקום לשבת שולחים תחלה תרים לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, [ב] אחר ששבו התרים והודיעו להם שמושב הארץ טוב לפניהם והסכימו לרשת אותה ולכבשה אז שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, היינו שירגלו את המקומות שאין הארץ מבוצרת שם כ"כ לכבשה משם, הראשון נקרא תר והשני נקרא מרגל, כי התר מבקש את הטוב והמרגל מחפש את הרע ואת ערות הארץ, ויש הבדל בשליחותם, [א] את התרים ישלחו כל העם כי להם נוגע הדבר, ואת המרגלים ישלח שר הצבא כי הדבר נוגע לו לדעת מאיזה מקום ילחים על הארץ ויכבשנה, ולרוב יעלימו תשובת מרגלים אלה מן העם לבל יגלה סתרי המלחמה וסדריה שהם דברים המשומרים בסוד בין ראשי הצבא, [ב] אם כמה שבטים ישלחו תרים לראות את הארץ הטובה היא אם רעה אז כ"א מן השבטים שולח איש מיוחד מבני שבטו ואין שבט אחד סומך על שליח שבט אחר, כי יצויר תהיה הארץ טובה לפני שבט אחד ורעה לשבט אחר, למשל ארץ מקנה היתה טובה לפני בני ראובן ובני גד, וארץ ששם חוף אניות טובה לפני שבט זבולון אשר על חוף ימים ישכון. וכדומה, משא"כ אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ, ישלח שר הצבא מרגל אחד בעד כל השבטים, [ג] שאם שולחים ע"ד לתור את הארץ אם טובה היא או רעה שולחים נשיא השבט והחשוב שבהם שעליו יסמך לבם ויאמינו בדבריו ובמדעו לדעת הטוב לפניהם, לא כן אם שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ שולחים אנשים פחותים, שלכן מרגלים ששלח יהושע שהיה שליחותם לראות את ערות הארץ שלחם יהושע לא העם, ושלחם בשתיקה כמ"ש מרגלים חרש, כי זה נוגע לשר הצבא לבדו, ושלח רק שנים אנשים, לא איש אחד לשבט, ולא הודיע שמותם כי אין נ"מ מי היו. והנה מבואר במשנה תורה (דברים א') כאשר אמר להם משה ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שמזה מבואר שהיה דעתם לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ מהיכן קל לכבשה, לא תרים לראות הטובה היא אם רעה, כי באשר אמר להם עלה רש חשבו שיכבשוה ע"י כבוש ותכסיסי מלחמה ובזה צריך לשלוח מרגלים לראות מקומות שאינם מבוצרים ושקל לכבוש משם, ובעיני משה הוטב הדבר באשר חשב ג"כ שיהיה הכבוש בדרך הטבע כי לא ירבה ה' נסים בחנם, אבל ה' גלה לו שא"צ לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ וא"א לכבשם, רק שיהיה הכבוש נסיי ע"י ה' וכמ"ש להם אח"ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו', ר"ל ומכל זה תדע שא"א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ"ז א"צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה' להושיע בכל מקום שיכנסו שמה, רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע"ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא"כ א"צ מרגלים רק תרים, ואחר שהשליחות יהיה לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, א"כ צריך שכל שבט ישלח תר מיוחד מצדו לראות אם טובה היא לפני בני שבטו ועז"א איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו וכן צריך שהשליח יהיה איש גדול במעלה שבני שבטו יסמכו עליו, ועז"א כל נשיא בהם ר"ל כל אחד מהם יהיה נשיא ונכבד שבשבטו, וגם אמר תשלחו בל"ר כי השליחות לראות טיב הארץ הוא נוגע לכלם לא לשר הצבא, והגם שמשה שלחם היה השליחות לצורך הכלל:

וישלח אותם ספר כי משה שלח אותם על פי ה' שהבטיחו שיהיה הכבוש בדרך נס ע"י ה' ולא היה צריך למרגלים רק תרים, ומצד זה היה בזה שני דברים, [א] כלם אנשים ראשי ב"י לא אנשים פחותים, [ב] ואלה שמותם למטה ראובן וכו' שכל שבט שלח שליח מיוחד כנ"ל:

אלה שמות מבאר כי שמותם אלה שהיו לכבוד ולתפארת בשהיו נשיאי העם, זה היה מצד ששלח משה כי כבוש נסיי כזה יצוייר רק אצל משה שאם היה הוא נכנס לארץ היה הכבוש ע"י ה' לא ע"י מלחמה, שלא יצויר זה אצל יהושע שהוא נצרך לתכסיסי מלחמה וכמ"ש חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ לא היו צריכים למלחמה, וגם ר"ל שזה היה מצד ששלח משה לפי דעתו שהיה השליחות לתור את הארץ לא לרגל אותה כמו שרצו ישראל. ויקרא משה ספר כי אחר ששליחות הזה היה לתור את הארץ שהוא שליחות של מעלה שבחרו לזה נשיאי העם קרא את יהושע בשם המעלה יהושע לא בשם התולדה הושע, כי שם יהושע יחד לו משה מצד שעלה לגדולה להיות משרתו ותלמידו והיה קורא אותו בשם זה בכל עת שהשתמש בו לענין מעלה וחשיבות, וגם כי אחר שהבטיח ה' שיהיה כבוש נסיי ויכנסו בדרך ישר שהוא דרך הנגב כמ"ש עלו זה בנגב, ושם ישב עמלק כמ"ש עמלק יושב בארץ הנגב, ואם היו נכנסים אז היה העת למחות את זכר עמלק שע"ז נצטוה יהושע כמ"ש ושים באזני יהושע והיה אז השם שלם והכסא שלם כמ"ש חז"ל. היה צריך שיעשה זה ע"י יהושע שבא משבט אפרים כמ"ש חז"ל, לכן קורא אותו בשם יהושע שנמצא בו ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה:

וישלח אחר שספר שמענין שמות האנשים שהיו נשיאי השבטים נודע שהיה השליחות לתור לא לרגל, ספר עתה שכן פרט להם בפירוש בעת ששלח אותם שמשלחם לתור את הארץ לא לרגל, וזה שאמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען לא לרגל, וברר זה מפרטי הדברים שצוה אותם בעת השליחות [א] שאמר עליהם עלו זה בנגב הגם שנודע ששם המקום היותר קשה לכבוש כי עמלק יושב בארץ הנגב ואם היו הולכים לרגל את ערות הארץ היה להם לכנס במקום אחר ולבקש איזה מקום שקל יותר לכנס משם אל הארץ, וכן אמר להם ועליתם את ההר וההר היה ג"כ המקום היותר קשה לכמש כמ"ש בספר יהושע:

וראיתם, [ב] שצוה להם לראות את הארץ ואם היו הולכים לרגל מקום הנוח לכבוש משם לא היה צריך שיכנסו אל תוך הארץ, רק לרגל גבולי הארץ סביב לידע מאיזה מקום נוח לכבוש, ולמה להם לעבור אל תוך הארץ, [ב] הדברים שצוה אותם לעיין עליהם כלם היו רק לתור את טיב הארץ לא לרגלה, והנה צוה להם לתור ג' דברים וכולם היו רק לראות הטובה היא אם רעה, [א] וראיתם את הארץ ואת העם שהוא לראות טבע האקלים ואוירו לענין החיים והבריאות, וזה ישוער בהשקף על הארץ בצירוף יושביה, כי ידוע שיש ארץ שאוירה טוב לפני אנשים גבורים ולא לפני אנשים חלושי המזג, למשל מדינת אפריקא יתקיימו בה הכושים שמזגם חם וינזקו בה הלבנים שמזגם רך ואין יכולים לסבול החום הגדול, וכן יש מדינה שאוירה חזק ופירותיה שמנים מרוב החום והלחות ולא יתקיימו בה רק אנשים חזקים לא אנשים חלשים אשר לא יוכלו לסבול חריפות האויר והחום ושמנות המזונות ופירותיה, ובפרט כשבאים לשם מאקלים אחר, וזה לא יודע רק בשיעריכו יחוס הארץ טבעה ומזגה ואוירה בערך יחוס העם חזקם וחולשתם רבוים או מעוטם, וז"ש וראיתם את הארץ ואת העם ר"ל תעריכו יחוס שניהם זל"ז, ואמר את הארץ מה היא ר"ל טבעה ומזגה חם או קר יבש או לח, ואת העם היושב עליה מלת עליה מורה אוירה החיצוני וטבע האקלים הפועל על חיי האנשים ובריאותם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב:

ומה הארץ אשר הוא יושב בה היא בחינה שניה לראות איכות הארץ לישיבת בני אדם שיש ארץ שבריאה בטבעה ואינה טובה לישוב מחסרון המים והמעינות כמ"ש כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, או אם מלאה צורים וסלעים בלתי נעבדת ונחרשת, וכ"ז שייך לישוב הארץ כמ"ש אשר הוא יושב בה, ועם זה יראו אם טובה לבנות בה בנינים וזה יודע מבנין הערים ואיכותם אם יש בה ערים גדולות ומבצרים או פרזים ישבו בשאין להם אבני גזית או שהם עניים מלבנות להם כרכים מוקפים חומה וזה ג"כ עדות שלא נמצאו ביניהם דברים יקרים שייראו בעבורו שימא רגל זרים לארצם, וע"כ יושבים פרזים לבטח כי לא יחרידם אויב:

ומה הארץ בחינה ג' לראות הארץ עצמה לענין התבואה והפירות ומרעה המקנה השמנה היא אם רזה וגם אם יש בה עצים עצי פירות ואילני סרק לשרפה ולבנין שזה מתנאי טוב הארץ [ומהרי"א כתב מפני שבמצרים היו חסרים עצים שא"מ לרוב לחותה לא תגדל עצים], ועכ"פ מבואר שכל הבחינות שצוה להם לעיין עליהם הם רק לתור את טיב הארץ לא לרגל, כי כ"ז לדעת אם טובה הארץ לשבת בה, ולדעת כ"ז צריכים ללכת בתוך הארץ לא אצל הגבולים לבד, וע"כ צוה ג"כ שיתחזקו ויקחו מפרי הארץ להראות פריה לשולחיהם, ואמר שיתחזקו ולא ייראו פן ירגישו בם יושבי הארץ כי ה' אתם, ובפרט שהימים ימי בכורי ענבים ודרך כל הנוסעים לשאת אתם ענבים ולא יתראו עי"כ כמרגלים:

ויעלו ספר כי בעליתם שמרו פקודת משלחם ויתורו את הארץ כדרך תרים לא כדרך מרגלים, והראיה כי הלכו ממדבר ציון נגבה שהיא במקצוע דרומית מזרחית עד רחוב לבא חמת שהיה במצר הצפוני ר"ל במקצוע צפונית מערבית, נמצא שלא הלכו אצל הגמלים לבד כדרך המרגלים רק עברו את כל הארץ מדרום לצפון וכמו שפרש"י כדרך התרים:

ויעלו ובחזרתם שחזרו מצפון לדרום באו בחזרה לנגב, ויבא עד חברון שבחברון לא הלכו כלם ביחד רק בא כל אחד לבדו, והטעם שבכ"מ שהלכו לא מצאו לא ענקים ולא ערים בצורות ולכן הלכו כלם ביחד ולא חשו פן ירגישו בהם שהם מרגלים, כי בערי הפרזות לא יקפידו על אורחים הבאים לחשדם כמרגלים, שמרגלים לא ילכו לרגל רק את ערי המבצר לרגל שם את המבצרים וכלי הנשק ומספר אנשי החיל והגבורים, ולכן הלכו ביחד, אבל כאשר רצו לכנס בחברון ששם היו ענקים וערים בצורות כמ"ש (יהושע י״ד:י״ב) ועתה תנה לי את ההר הזה וכו' כי ענקים שם וערים גדולות ובצורות, פחדו שיחשדו אותם למרגלים וע"כ לא נכנסו לשם ביחד, ועז"א ויבא עד חברון בלשון יחיד שבא כ"א בפ"ע, ובאר הטעם כי שם אחימן ששי ותלמי וגם שחברון שבע שנים נבנתה וכו' והיתה עיר בצורה ושם יש פחד שיתנם למרגלים. עכ"פ מבואר שמה שאמרו המרגלים שראו ענקים וערים בצורות לא היה כולו אמת כי רק בחברון נמצאו ענקים, וע"ז דייק ואמר ושם אחימן ששי ותלמי, אבל במק"א לא ראו ענקים, וגם מ"ש שראו ערים בצורות לא היה זאת רק בחברון, ולא תאמר כשם שחברון היתה עיר בצורה כך בצרו עריהם בכ"מ, עז"א וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים ואז ישבו שם זרעו של שם והם כוננו שם עיר מבצר, וזה היה בימי קדם, אבל הכנעני שכבשו את הארץ מבני שם לא היה דרכם לשבת במבצרים:

ויבאו עד נחל אשכל אחר שיצאו מחברון שוב התחברו יחד והלכו ביחד כי לא היה פחד עוד כי היו ערי פרזות, ובאו בחזרתם עד נחל אשכול ושם היה סוף מהלכם, ולכן כרתו משם זמורה למלאות מ"ש להם ולקחתם מפרי הארץ ופירושו שכרתו זמורה שלא נמצא עליו רק אשכל אחד ובכ"ז הוצרך לנשאו במוט בשנים, ומבואר כי עד עתה הלכו כפי שליחות משה לתור את הארץ לא לרגל, כמ"ש אח"כ וישובו מתור הארץ, וכן אמר כמספר הימים אשר תרתם את הארץ, כי עד עתה לא מצאו שום טענה להוציא דבה, וגם בהיותם בחברון ששם ראו ענקים וערים בצורות, מ"מ אחר ששם הלכו אחד אחד לבדו לא נתאספו עדיין להשלים עצתם אל הרגול והוצאת דבה, עד שהתקבצו יחד בנחל אשכל ושם דברו ביחד מן הענקים וערים בצורות שראו בחברון אז פרח הזדון וגמרו ביניהם להוציא דבה, כמ"ש במשנה תורה ויפנו ויעלו ההרה ויבאו ער נחל אשכול וירגלו אותה שמ"ש ויפנו, היינו בעת שפט מדרכם לשוב לביתם ואז ויבואו ההרה הוא חברון, כמ"ש תנה לי את ההר הזה (יהושע י״ד:י״ב) ומשם באו עד נחל אשכל ואז וירגלו אותה, ר"ל אז הסכימה דעתם אל הרגול והוצאת דבה, וכן אמר (במדבר ל״ב:ח׳) כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ [ר"ל לראות הטובה היא אם רעה לא לרגל] ויעלו עד נחל אשכל ויראו את הארץ [ר"ל שעד שם ראו את הארץ ולא הסכימו לרגל] ויניאו את לב בני ישראל ור"ל ואח"כ הסכימו אל הרע ויניאו את לב ב"י, ומזה מבואר שלא היה זה מצד טעותם שנדמה להם באמת שכן הוא רק מפני רשעתם שהסכימו לאמר על רע טוב:

למקום ההוא באר לבל תטעה שלכן נקרא מקום ההוא בשם נחל אשכל מפני ששם גדלו אשכולות גדולות, וא"כ אין ראיה מגודל האשכל במקום הזה שכן הוא בכל הארץ, לז"א כי נהפוך הוא ששמו נחל אשכל ניתן לו עתה מצד שב"י כרתו האשכל משם, כי באמת האשכולות שם לא היו משונים מאשכולות של כלל הארץ:

וישובו מתור הארץ הוא כמ"ש (בפסוק כג) שכל הארבעים יום שמרו פקודת משה והיו תרים לא מרגלים, ורק מקץ ארבעים יום שהגיעו לנחל אשכל שבו מתור הארץ, וגמרו במחשבתם להיות מרגלים ולהוציא דבה:

וילכו ויבואו ספר כי תחלת דבריהם היו טובים והיה תשובה על מה שנשלחו ועז"א וישיבו אותם דבר שהתשובה הוא על דבר שנשלחו שהיה כדי לתור את הארץ הטובה היא אם רעה, ובאשר שליחות זה יצא מכלל העדה לא משר הצבא לבד כנ"ל לכן אמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה שזה יצדק על מה ששלחם לתור את הארץ, כי על הרגול לראות ערות הארץ אין התשובה שייך אל העדה רק אל שר הצבא, ויראום את פרי הארץ כדי שכלם יראו בעיניהם שהארץ טובה:

ויספרו לו אמנם הוסיפו גם דברים אחרים דרך ספור [ולא דרך תשובה כי ע"ז לא נשלחו] והיה הספור לו, ר"ל למשה לבדו שזה נוגע רק לשר הצבא. ויאמרו באנו אל הארץ עתה מפרש, נגד מ"ש וישיבו אותם דבר אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו ר"ל מצד הענין ששלחתנו שהיה לתור את טיב הארץ, נשיב לך כי ארץ זבת חלב ודבש היא:

אפס עתה מפרש מ"ש ויספרו לו, שהוסיפו ספור לומר אולם אליה וקוץ בה, ויש לנו לספר מענין שלא נשלחנו ע"ז אבל זה שולל כל הטוב שראינו, כי עז העם מלת עז מורה שקשה לכבשם בין מצד העם בין מצד הערים שהם בצורות, בין מצד גבוריהם היוצאים בראשיהם שהם ילידי הענק, ולא זאת לבד כי גם אי אפשר שנעבור את הגבול, כי אם נרצה לכנס אליה מצד דרום, הנה

עמלק יושב בארץ הנגב ואם נרצה לכנס בצד צפון שם ההר שיושב החתי והיבוסי והאמורי, ואם נרצה לכנס מצד מזרח או מצד מערב הכנעני יושב על הים במערב ועל יד הירדן במזרח. והנה דבר זה אמרו רק דרך ספור ורק למשה, ובכ"ז ממה שאמרוה במעמד כל העם והודיעו מחשבתם הרעה במלת אפס ששולל הטוב שדברו קודם, נודע מחשבתם שהיה כונתם להפחיד את העם:

ויהס כלב ראה שעי"ז יתהוה צעקה בין העם ורצה להשתיק אותם, וייחד ג"כ דבורו אל משה כמו רעיו שדברו זאת אל משה, אבל כונתו היתה להשתיק את העם, ואמר כגומר את דברי חבריו שבכ"ז הגם שעז העם עלה נעלה ונעבור את הגבולים וגם וירשנו אותה את הארץ עצמה, כי הגם שהם גבורים יכול נוכל לה כי כחנו עז מכחם:

והאנשים מצד שעלו עמו ויודעים הדבר כמוהו השיבו שלא לבד שלא נוכל לרשת את הארץ כי גם לא נוכל לעלות אל העם אף לעבור את הגבולים. והנה דבור המרגלים ותשובת כלב הכל היה אל משה לא אל ב"י כי מה שנוגע מענין הכבוש שייך לשר הצבא כנ"ל, והם ידעו שמשה לא שלח אותם ע"ז לרגל את הארץ, וידעו שמשה ישיב להם שהכבוש לא יהיה באמת בדרך מלחמה רק יהיה נסיי ע"י ה' וכמו שנזכר במשנה תורה שמשה השיב להם כן באמת כמ"ש (דברים א' כט) ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם הוא ילחם לכם, ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה וז"ש:

ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה הוציאו דבה לא מצד הרגול שע"ז לא נשלחו רק מצד מה שתרו לבקש טובת הארץ שע"ז נשלחו, ולכן אמר אל בני ישראל כי לשון הרע שספרו תחלה מצד הרגול דברו אל משה שזה שייך אל שר הצבא, אבל דבה זו שהי' מצד מה שתרו זה שייך אל כלל ישראל לא אל שר הצבא, ועז"א הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ר"ל שהודעה זו שנאמר עתה הוא מצד שעברנו כדי לתור אם היא טובה לישוב. והנה בעת ששלחם משה לתור נתן להם ג' בחינות, והבחינה הראשונה היתה וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, שפרשתי שצוה שיבחנו מזג האקלים ואוירו אם טוב לבריאות הגוף וזה יבחנו בצירוף הבחינה על הארץ עם העם היושב עליה, שיש ארץ שהמזג שלח היא חריף וחד ולא יתקיימו רק אנשים גבורים חזקי הגוף לא אנשים חלשים, וע"ז השיבו שבבחינה זו זו מצאו שהיא אוכלת יושביה היינו שמרוב החום וחריפות המזג לא יתקיימו בה אנשים פשוטים רק אנשים עצומים וחזקי הגוף, וכל האנשים הפשוטים תאכל אותם הארץ היינו חריפות אוירה ומזגה, שלכן כל העם אשר ראינו בתוכה הם רק אנשי מדות גבהי קומה וחזקי הגוף שרק הם מתקיימים שם ואנשים הפשוטים לא נמצאו שמה כי אכלה הארץ אותם, וא"א שיתקיימו בני ישראל שם, וזה כוונו ג"כ במ"ש וזה פריה ופי' חז"ל כשם שפירותיה משונים כך אנשיה משונים שמן גודל הפירות ודשנותם בררו חריפות המזג שלא יצמחו בה רק פירות משונים ולא יתקיימו בה רק אנשים משונים:

ושם ראינו את הנפילים הנפילים הם קטנים מענקים, הם היו מזווג ענקים עם בנות האדם שהעוברים טפלים מן הרחם קודם זמנם כמ"ש חז"ל והם קטנים מענקים שנולדו מזווג ענק עם בנות ענקים. והנה בכל מדינה ימצאו ענקים ונפילים לפי ערך אנשי המדינה, מדינה שאנשיה ננסים יהיו אנשים הבינונים כנפילים וגדולי הקומה כענקים, אבל בארץ ההיא שאמרו שכל העם הם אנשי מדות וגבהי הקומה א"כ הנפילים שבארץ ההיא הם ענקים במדינה אחרת, וז"ש שהנפילים שם הם בני ענקים של נפילים סתמיים, ועפ"ז ירדנו בעינינו כמה מדרגות, כי גם נגד גדולי הקומה אנתנו ננסים וכ"ש נגד נפילים וכ"ש נגד הנפילים אשר שם שהם כענקים, ובערך זה ונהי בעינינו כחגבים, אבל בעיניהם לא היינו אף כחגבים רק כן, [כן הוא הנפרד מן כנים, כמ"ש בישעיה במ"ש ויושביה כמו כן ימותון], כמו כנה, היינו בעיניהם ככנימה וכנה שהיא פחותה מחגב וע"כ לא שמו עלינו לב: