Numbers Chapter 27

למשפחת מנשה בן יוסף OF THE FAMILIES OF MANASSEH THE SON OF JOSEPH — Why is this stated? Has it not already been said בן מנשה, and consequently we know that they belonged to the family of Manasseh the son of Joseph?! But it is to suggest the following idea to you: Just as Joseph held the Promised Land dear, as it is said, (Genesis 50:25) “And ye shall bring my bones up (to Palestine) from hence”, so, too, his daughters held the Land dear, as it is said, (v. 4) “Give us an inheritance”; and further to teach you that they were righteous all of them (everyone here mentioned in the pedigree), for in every case where a person’s doings and his ancestors’ doings are nowhere plainly described and Scripture somewhere enters into the details of the pedigree in respect to one of them, tracing his genealogy back to someone worthy of praise, it is evident that the person in question is himself a righteous man and a son of a righteous father. But if it gives his genealogy in connection with something deserving of reprobation, — as, for example, (2 Kings 25:25) “Ishmael the son of Nethanian the son of Elishama came … and smote Gedaliah”, then it is quite certain that all who are mentioned in connection with him were wicked people (Sifrei Bamidbar 133:1).

מחלה נעה וגו׳ MAHLAH, NOAH, etc — — But further on (Numbers 36:11) states, “And Mahlah, Tirzah were” (changing the position of the names within the verse): this is to tell you that they all were of equal worth one with another, and on this account it is that it changed their order (i.e. the order of their names) (Sifrei Bamidbar 133:2).

לפני משה ולפני אלעזר [AND THEY STOOD] BEFORE MOSES AND BEFORE ELEAZAR [THE PRIEST] — The fact that they approached Eleazar the Priest and not Aaron tells us that they stood before them (i.e., that this incident occurred) only (not earlier than) in the fortieth year after the Exodus indeed after Aaron’s death (Sifrei Bamidbar 133:3).

לפני משה [THEY STOOD] BEFORE MOSES, and afterwards לפני אלעזר, BEFORE ELEAZAR?! But is it possible if Moses did not know what reply to give them that Eleazar should know it? Rather, invert the words of the text and so expound it (before Eleazar and before Moses). This is the view of R. Josiah; but Abba Chanan said in the name of R. Eleazar that this inversion is unnecessary: they were sitting in the House of Study and they (the daughters of Zelophehad) stood before all of those who were present (Sifrei Bamidbar 133:3; Bava Batra 119b and Rashi on Numbers 9:6).

והוא לא היה וגו׳ AND HE WAS NOT [… IN THE CONGREGATION OF KORAH] — Because they intended to state בחטתו מת, that HE DIED IN HIS OWN SIN they felt compelled to say he had taken no part in the sin of those who murmured, nor had he been in the congregation of Korah who incited the people against the Holy One, blessed be He (cf. Sifrei Bamidbar 133:3, Bava Batra 118b), but he had died through his own sin only, and had not made others to sin with him (Sifrei Bamidbar 133:3). — As regards what this sin was, R. Akiba said that he was the man who gathered sticks on the Sabbath day (Numbers 15:32); R. Simeon said that he was one of those who presumed to disobey God’s command (Numbers 14:44) (Shabbat 96b).

למה יגרע שם אבינו WHY SHOULD THE NAME OF OUR FATHER BE DONE AWAY — We stand in the place of male children, and if you say that females are not regarded as issue in respect to inheritance, then our mother should marry her deceased husband’s brother (cf. Deuteronomy 25:5, 6) (Bava Batra 119b).

כי אין לו בן [WHY SHOULD OUR FATHER'S NAME BE DONE AWAY WITH] BECAUSE HE HATH NO SON — Thus it follows that if he had had a son they would have made no claim of any kind: this tells us that they were women of intelligence (Sifrei Bamidbar 133:4; cf. Bava Batra 119b).

ויקרב משה את משפטן AND MOSES BROUGHT THEIR CAUSE [BEFORE THE LORD] — The law on this subject escaped him (Sanhedrin 8a). Here he received punishment because he had assumed a “crown” (he had set himself up as the supreme judge) by saying, (Deuteronomy 1:17) “And the cause that is too hard for you ye shall bring to me”. Another explanation: This chapter ought to have been written by Moses (i.e., like most laws in the Torah it should have been spoken to the people by Moses without his having waited until some incident made its promulgation necessary), but for the fact that the daughters of Zelophehad had so much merit, it was therefore written through them (it was their complaint which gave occasion for stating it) (Bava Batra 119a; Sanhedrin 8a).

כן בנות צלפחד דברת THE DAUGHTERS OF ZELOPHEHAD SPEAK RIGHT — Understand the word כן as the Targum does: יאות rightly, properly. God said: Exactly so is this chapter written before me on High (The Law has long since been fixed) (Sifrei Bamidbar 134:1). This tells us that their eye saw what Moses’ eye did not see. (They had a finer perception of what was just in the law of inheritance than Moses had.) (cf. Midrash Tanchuma, Pinchas 8).

כן בנות צלפחד דברת — “They have made a fair claim”. Happy is the person with whose words the Holy One, blessed be He, agrees (Sifrei Bamidbar 134:1).

נתן תתן lit., GIVING THOU SHALT GIVE [A POSSESSION OF AN INHERITANCE AMONGST THEIR FATHER’S BRETHREN] — This suggests: thou shalt give two portions, viz., the portion of their father (אחזת נחלה) who was one of those who came out of Egypt, and his portion that he should have had together with his brothers (נחלה בתוך אחי אביהם) in the property of his father Hefer (who also was one of those who left Egypt) (cf. Rashi on Numbers 26:55) (cf. Sifrei Bamidbar 134:1; Bava Batra 118b).

והעברת — This is an expression (also) denoting “wrath” and it is used here instead of a form of נתן found throughout the chapter to suggest that God’s wrath is directed against one who leaves no son to be his heir (Bava Batra 116a). Another explanation is that the form of העבר “causing to pass” is exceptionally used in the case of a daughter being her father’s heiress because a daughter as heiress ordinarily causes the inheritance to pass from one tribe to another tribe, since her son and her husband are her heirs (Sifrei Bamidbar 134:2; Bava Batra 147a), for it must be born in mind that the command (Numbers 36:7), “The inheritance shall not move from tribe to tribe” was laid only upon that generation (Bava Batra 120a). And so, for the same reason, we have this verb used in (v. 8): “Then ye shall cause his inheritance to pass to his daughter”, for you see that in all of them (the other cases mentioned here) it says, ונתתם, “and ye shall give” (vv. 9, 10, 11), but in the case of a daughter it says, והעברתם, “and ye shall cause it to pass”.

לשארו הקרוב אליו ממשפחתו TO HIS KIN THAT IS NEXT TO HIM OF HIS FAMILY — The term משפחה used in connection with inheritance denotes kinship only on the father’s side (Sifrei Bamidbar 134:3; Bava Batra 119b).

עלה אל הר העברים GO UP INTO [THIS] MOUNT ABARIM — Why does this follow immediately here? Because when the Holy One, blessed be He, said to Moses, (v. 7) “Thou shalt surely give them an inheritance in the land” he (Moses) said, “It is me that the Omnipresent has commanded to apportion the inheritance. Perhaps then the decree that I must die in the wilderness is annulled and I shall enter the Promised Land!” Whereupon God said to him, “My decree remains exactly as it was” (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Another explanation: As soon as Moses entered into the territory of the sons of Gad and the sons of Reuben (the eastern side of the Jordan, which, having been assigned to these tribes, might be regarded as part of the Promised Land), he rejoiced, saying, “It seems to me that the vow regarding me has been annulled in my favour”. God, therefore, said to him, My decree remains exactly as it was. A parable! It may be compared to the case of a king who decreed against his son that he should not enter the door of his palace. He (the king) entered within the gate, and he (the son) went after him (without the father raising any objection); to the audience chamber, and he after him. But as soon as he was about to enter his sleeping-chamber (his private room) he said to him, “My son, from here and further on you may not go” (Sifrei Bamidbar 134:4).

כאשר נאסף אהרן אחיך [THOU SHALT BE GATHERED TO THY PEOPLE] AS AARON THY BROTHER WAS GATHERED — From this it is evident that Moses longed for a death similar to that of Aaron (cf. Rashi on Numbers 20:26). — Another explanation: you will die as he died (in the wilderness) because you are no better than he (Midrash Tanchuma, Pinchas 9). — Such indeed is suggested by (Deuteronomy 32:50. 51): “[and die … as Aaron thy brother died …] because you sanctified me not”. Thus it follows, if ye (both of you) had sanctified me your time would not have yet come to depart this life and you would not have died in the wilderness (Sifrei Bamidbar 137:1). In every passage where it writes about their death you will find that it writes about their offence. Because a decree had been made against the generation of the wilderness (those who left Egypt) that they should die in the wilderness on account of the sin that they did not have faith in God, therefore Moses requested that the nature of his offence should be stated in the Torah, so that people might not say, “He, too, was one of those “rebels”. A parable: It may be compared to the case of two women who were punished by the Court; one was an immoral woman and one had merely eaten unripe figs of the sabbatical year’s growth. The latter, therefore, requested that the nature of her offence might be made public, and they did so by proclamation. So, too, here: wherever it mentions their death it mentions also their misdeed, in order to make it known that there was only this single sin in them (Tanchuma 4:6:10 on חקת; Yoma 86b; cf. Sifrei Bamidbar 137:2).

המה מי מריבת קדש THEY, THE WATERS OF MERIBA IN KADESH — they alone were the cause of their death: there was no other sin in them. — Another explanation is: it was they (the waters) which were the cause of their rebellion at Marah (Exodus 16:23-24), it was they which made them rebel at the Red Sea (Exodus 14:11—12) and yet it was they which made them rebel here in the wilderness of Zin.

'וידבר משה אל ה‎‎‎ וגו׳ AND AND MOSES SPAKE TO THE LORD, [LET THE LORD … SET A MAN OVER THE CONGREGATION] — This statement serves to show the praise of the righteous: when they are about to depart from the world, they abandon all thought of their own affairs and occupy themselves with the affairs of the community (Sifrei Bamidbar 138).

לאמר saying (more lit., to say, i.e., that God should say, or answer him) — He said to Him, “Answer me whether You will appoint a leader for them or not” (Sifrei Bamidbar 138).

יפקד ה׳ LET THE LORD … SET [A MAN OVER THE CONGREGATION] — When Moses heard that the Omnipresent said to him, “Give the inheritance of Zelophehad to his daughters”, he said to himself, “The time has come that I should ask something that I want — that my sons should inherit my high position”. God replied to him, “Not thus has entered My mind; Joshua deserves to receive the reward of his ministrations, because “he has never departed from out the tent” (Exodus XXXIII 11). — This is what Solomon said, (Proverbs 27:18) ‘‘Whoso keepeth the fig-tree shall eat the fruit thereof, [and he that waiteth on his master shall be honoured]” (Midrash Tanchuma, Pinchas 11).

אלהי הרוחת GOD OF THE SPIRITS [OF ALL FLESH] — Why is this expression used? (i.e., why does it not state simply אלהי כל בשר?) He said to Him: “Lord of the Universe! the personality of each person is revealed to you, and no two are alike. Appoint over them a leader who will tolerate each person according to his individual character (Midrash Tanchuma, Pinchas 10; cf. Yalkut Shimoni on Torah 776).

אשר יצא לפניהם ONE WHO MAY GO BEFORE THEM — not as is the way of the kings of the nations who sit at home and send their armies to battle, but as “I” have done — I who fought against Sihon and against Og, as it is said, (Numbers 21:34) “Do not fear him: “[for I have delivered him into thy hand … and thou shall do to him as thou didst unto Sihon, etc.]” and as is the way that Joshua followed, as it is said, (Joshua 5:3) “And Joshua went to him and said, Art thou for us [or for our adversaries]”. And so, too, in the case of David, it says, (I Samuel 18:16) “For he went out and came in before them” — went out at their head, and came in at their head (Sifrei Bamidbar 139:2).

ואשר יוציאם AND WHO WILL LEAD THEM OUT, safely through his merits,

ואשר יביאם AND WHO WILL BRING THEM IN, safely through his merits (Siphre). Another explanation: ואשר יביאם AND WHO WILL BRING THEM IN — I ask that You should not do to him, as You have done to me' for I may not bring them into the Land. (cf. Yalkut Shimoni on Torah 776).

קח לך TAKE TO THEE [JOSHUA] — take him through fine words, saying,“Fortunate are you that you have merited to lead the children of the Omnipresent!” (cf. Sifrei Bamidbar 92 on 11:16).

לך [TAKE] TO THEE — take one who has been examined by you, the one with whom you are familiar.

אשר רוח בו [A MAN] IN WHOM THERE IS SPIRIT — As you requested; someone able to deal with the character of each one. (Sifrei Bamidbar 140:1).

וסמכת את ידך עליו AND LAY THY HAND UPON HIM — Give him an interpreter, so that he will hold Halachic discourses during your life-time, — in order that people may not say about him if he does this only after your death: he dared not raise his head during Moses days but did so only at his death (cf. Sifrei Bamidbar 140:1).

וצויתה אתו AND GIVE HIM A CHARGE concerning Israel; say to him, “Know that they are troublesome, that they are refractory — accept your office having in mind that you will have to take upon yourself all this (cf. Sifrei Bamidbar 92 on 11:16).

ונתתה מהודך עליו AND THOU SHALT PUT SOME OF THY GLORY UPON HIM — This refers to the shining of the skin of his countenance (see Exodus 34:29—30).

מהודך SOME OF THY GLORY, and not all thy glory; consequently we learn from this: Moses’ face beamed like the sun, Joshua's face only like the moon (Sifrei Bamidbar 140:2; Bava Batra 75a).

למען ישמעו כל עדת ישראל THAT ALL THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHOULD BE OBEDIENT TO HIM — that they should comport themselves towards him with respect and reverence, in the same way as they comport themselves towards you (cf. Yalkut Shimoni on Torah 776).

ולפני אלעזר הכהן יעמד AND HE SHALL STAND BEFORE ELEAZAR THE PRIEST — Here you have the request that you have made: that this honour should not depart from your father’s house, for Joshua, too, will need Eleazar (Midrash Tanchuma, Pinchas 11).

ושאל לו AND HE SHALL ASK OF HIM, whenever he finds it necessary to go forth to war (cf. Targum Jonathan on).

על פיו AT HIS WORD [SHALL THEY GO FORTH] — at Eleazar’s.

וכל העדה AND ALL THE CONGREGATION — the Sanhedrin (Sanhedrin 16a).

ויקח את יהושע AND HE TOOK JOSHUA — he took him by fine words and told him the reward that will be given to Israel’s leaders in the world to come (Sifrei Bamidbar 141:2).

ויסמך את ידיו AND HE LAID HIS HANDS [UPON HIM] — generously (in full measure), even more than he had been commanded, for the Holy One, blessed be He, had said, (v. 18) “Lay thy hand [upon him]”, but he did this with his two hands (Yalkut Shimoni on Torah 960), and so made of him a full and heaped up vessel (Sifrei Bamidbar 141:3) and filled him generously with his own wisdom.

כאשר דבר ה׳ AS THE LORD SPAKE, in respect also of the glory: he put some of his glory upon him.

ותקרבנה ותעמודנה שקרבו זו אל זו להתיעץ, וכאשר הסכימו שא"א שלא רחם ה' עליהם לתת להם שארית בארץ עמדו לפני משה:

בן חפר בן גלעד הזכיר היחוס עד מנשה, שמנשה הי' בכור ומכיר הי' בכור מנשה (כמ"ש ביהושע י"ז) וצלפחד הי' בכור ומזה מלמד שכולם היו בכורים, וגם מלמד שצלפחד הי' זכאי כאבותיו ולא כר"ע שס"ל שמקושש היה שאז לא היה מיחסו עד ראש אבותיו, ור' נתן לשטתו שאמר (בסי' ט"ז) שצלפחד היה מן האומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ומלמד צדקת בנותיו שלא למדו ממעשיו, שגדול צדקתו של צדיק אם הוא בין רשעים ונבדל ממעשיהם, וכן יגדל עון הרשע אם גר בין צדיקים שלכן נבא עובדי' לאדום וכמ"ש בסנהדרין (ל"ט) ובגי' הגר"א ר' נתן אמר מה אמור למעלה כי אמר ה' להם מות יומתו ולא וגו' ותקרבנה מה ענין זל"ז אלא בא הכתוב ללמדך שיפה כחן של נשים שבאותו הדור הכח אנשים, שאנשים אמרו נתנה ראש וגו' ונשים אמרו תנה לנו אחוזה וגו', כי"ב אתה אומר חזון עובדי' כה אמר ה' לאדום שמועה שמענו וגו' מ"מ נתנבא עובדי' לאדום אלא להודיע כמה גדול כחו של צדיק שגדל בחיק רשע ולא עשה כמעשיו וכמה גדול רשעו של רשע שגדל בין שני צדיקים ולא עשה כמעשיהם עשו גדל וכו' יבא עובדי' שגדל בין ב' רשעים ולא עשה כמעשיהם ויתנבא על עשו וכו' לכך נאמר חזון עובדי' לאדום:

למשפחות מנשה בן יוסף ר"ל כי חצי מטה מנשה לקחו נחלתם בעבר הירדן כי לא חבבו את א"י, ובעבר הירדן בקל היו משיגים נחלה דהא מכיר נתן שלוחים לבתו כ"ג ערים בארץ הגלעד [עי' מ"ש בפי' דה"א ב כב ושם סי' ז' י"ח ואחותו המולכת], רק שהם היה מחצי מנשה שהי' מתיחס ליוסף באהבת א"י שלכן השביע את אחיו שיוליכו עצמותיו לשם, ורצו נחלה דוקא בא"י:

ואלה שמות בנותיו וכו' כבר בארתי (ויקרא סי' רפ"ח) דכ"מ שבאו דברים רבים בסדר מיוחד סדרן דוקא, אבל אם במקום א' הפך הסדר בא להורות שכולם שוים, ושם בארתי שזה דעת ר"ש וסתם ספרי ר"ש, אבל לחכמים צ"ל טעם בכל א' מדוע שינה הסדר וע"כ בב"ב (דף ק"כ) אמר להלן מנאן הכתיב דרך גדלתן וכאן דרך חכמתם שזה לדעת חכמים:

ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן אלעזר היה נוגע בדבר כי פינחס היה לו אשה שהיתה בת יורשת ומתה וירשה כמ"ש בספרי (סי' כ"א) ובב"ב (דף קי"א) על ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמה באו לפניו רק שהיה בשנת הארבעים שמת אהרן וישב אלעזר במקומו בבהמ"ד וזה נכון יותר למ"ד בבהמ"ד היו יושבים, ופלוגתא זו של ר' יאשיה ור' אליעזר מובא בגמרא ב"ב (דף קי"ט) ובספרי למעלה פ' בהעלותך, שלח סי' נ"ה, ואמרו דפליגי אם חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב:

אבינו מת במדבר מה נ"מ ממ"ש במדבר, ופי' ר"ע שר"ל שמת בעת שנכנסו למדבר כמו שפרשתי (שלח) עמ"ש ויהיו בני ישראל במדבר שר"ל פעם הראשון שנכנסו למדבר שאז נקרא מדבר סתם ואח"כ פרטו שם המדבר מדבר צן או מדבר שור וכדומה, והוציא שהוא מקושש כמ"ש בשבת (דף צ"ז):

והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח היל"ל והוא לא היה בעדת קרח וע"כ הוציאו מאריכות הלשון שכללו כל הנועדים לחלוק על ה' כמו מתלוננים ומרגלים ועדת קרח ביחוד, שכולם לא נטלו חלק בארץ, וכמ"ש בב"ב (דף קי"ח ע"ב) וגם י"ל מפני שעקר טענתם היה מכח יבום ועדת קרח ואינך אין להם חלק לעוה"ב ולא שייך אצלם יבום לתקן נפש המת לז"א שהוא לא היה מכללם כי בחטאו מת ולא החטיא אחרים ומיתתו כפרה וי"ל חלק בארץ וחלק לעוה"ב:

למה יגרע שם אבינו לפי הפשטות כונו על הנחלה שלא יקום שמו ע"י נחלתו כאילו אין לו יורש, וגבי יבום שאמר להקים לאחיו שם בישראל ר"ל ע"י הזרע שיקרא ע"ש המת, וידעינן מכאן לשם שע"י שיקים היבם את שם המת ע"י הזרע הוא ג"כ יורש את נחלתו ויקום שמו גם ע"י הנחלה, ומשם למדינן לכאן, שהיו דרשניות ואמרו ממ"נ אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו וכוונו במ"ש למה יגרע שם אבינו גם על הזרע, ר"ל אם אין אנו חשובים כבן לירש נחלה למה יגרע שם אבינו שלא תתיבם אמנו להקים לו זרע, ועז"א כי אין לו בן, אחר שאין אנו חשובים כבן לתת לנו נחלה א"כ למה יגרע שמו ע"י שלא תתיבם אמנו להקים זרע:

כי אין לו בן מה שאמרו שנית כי אין לו בן, מפני ששאלו שני דברים: [א] שיירשו נחלת אביהן, [ב] שיירשו בתוך אחי אביהן חלק אביהם בנחלת חפר, ועל הא' אמרו הלא בנים לא היו לו וא"כ אנו היורשים אותו כי למה יגרע שם אבינו ע"י גרעון נחלתו, ועל הב' אמרו כי אין לו בן ר"ל שעוד מגיע לנו חלק בנכסי חפר, שבזה אנו באים מצד שאנו בת הבן, ואם היה לו בן שמת ונשאר ממנו בת הבן לא היינו תובעות, אבל אחר שאין כאן אף בת הבן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו שהוא החלק שיחלקו עם אחי אביהן בנכסי חפר, כי אנו בת הבן, ומ"ש ר' נתן אומר וכו' כבר פרשתי למעלה (סי' ט') שר"נ ס"ל שצלפחד היה מאלה שאמרו נתנה ראש ורשובה מצרימה וע"כ יחס בנות צלפחד לומר שהיו צדקניות ולא למדו ממעשה אביהן שנתאוה לא"י, והגר"א גורס מאמר ר' נתן למעלה עיי"ש:

ויקרב משה את משפטן יש הבדל בין דין ובין משפט, שדין מציין אם אין הדבר מבורר עדיין ודנים וחוקרים בו, ומשפט מציין גמר הדין ודבר שמשפטו מבואר ונודע, כמ"ש בכללים כמה פעמים, וממ"ש ויקרב משה את משפטן משמע שהיה דבר שמשפטו מבואר, כי משה ידע שהבנות יורשות ולא נסתפק רק על חלק בכורה כי היה מסופק אם א"י מוחזקת להם מאבותיהם כמו שמפ' בגמ' (דף קי"ט ע"ב). והנה ר' אליעזר אמר בב"ב שמ"ש ה' לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה בזה קנה את א"י בחזקה. אולם בפ' שלח הוכחתי מדברי הירושלמי בחלה שר"ע מסופק בזה עיי"ש. ולכן אמר לשטתו שמשה היה מסופק בזה אם מ"ש ונתתי אותה לכם מורשה פי' שהיא ירושה להם מאבותיהם או פי' שמורישים ואינם יורשים, וגם י"ל שר"ע לשטתו שס"ל שדור המדבר אין להם חלק לעת"ל כי למ"ד ויש להם חלק הלא יירשו לעת"ל, כמ"ש בסנהדרין (דף צ' ע"ב) מנין לתה"מ מן התורה שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם, וא"כ למה אומר מורשה שמורישים ואינם יורשים הלא יירשו גם הם לעת"ל וע"כ פי' ירושה להם מאבותיהם ורק לר"ע לשטתו נסתפק כי לשטתו הם מורישים ואינם יורשים גם לעת"ל:

כן בנות צלפחד דוברות מלת כן פי' חז"ל כפשוטו שבתורה הכתובה במרום היה כתוב ותקרבנה בנות צלפחד וכו' וכל מה שדברו, והראו הקב"ה למשה וא"ל כן כמו שכתוב בתורה שלפני הם דוברות:

נתן תתן להם אחזת נחלה היינו נחלת אביהן וגם תתן להם בתוך אחי אביהם בנחלת חפר, והוסיף והעברת את נחלת אביהן ר"ל שבנחלת אביהן בנכסי חפר יקחו חלק בכורה כי א"י מוחזקת מאבותיהם, וראב"י סבר דלא דברה תורה כלשון ב"א ובמ"ש נתן תתן מוסיף חלק אח א' שמת בלא בנים ועז"א ויפלו חבלי מנשה עשרה (יהושע י״ז:ה׳), והאח שמת היה חוץ מן הששה אחים שנעשו ראשי משפחות:

ואל ב"י תדבר לאמר מלת לאמר מציין שהוא מצוה לדורות כמ"ש במכלתא בשלח (פ"א) רשב"י אומר כ"מ שאומר לאמר ואמרת אליהם ה"ז לדורות וכ"מ שאינו אומר לאמר ה"ז לשעה ורבי חולק עליו וסתם ספרי ר"ש וכ"ה בספרא אמור (סי' רמ"א):

איש כי ימות ובן אין לו סדר נחלות לפי הלכות תורה שבע"פ משונה מאד מסדר נחלות הכתוב בתורת הכתב, ולפי הלכות תורה שבע"פ כן היה לו לכתוב ואם אין לו בת [ונתתם את נחלתו לאביו ואם אין לו אב] ונתתם את נחלתו לאחיו [ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחותיו ואם אין לו אחות ונתתם את נחלתו לאבי אביו ואם אין לו אבי אב] ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו [ונתתם את נחלתו לאחות אביו ואם אין אחיות לאביו] ונתתם את נחלתו לשארו וכו'. והנה חז"ל באו במאמר זה להחזיק קבלתם במסמרים בל ימוטו, אם מצד השכל אם מצד הכתוב, ומ"ש בספרי ומנין שהאב יורש עד ומנין שהאיש יורש את אשתו הוא לברר קבלתם מצד הסברא ויתר המאמר בא לבאר אמתת תורה שבע"פ מצד הכתוב ולהראות כי תורת הפה והכתב יכונו יחדו, הנה מצד הסברא אי אפשר לומר כפשטות הכתובים שאם אין לו בנים הנחלה עוברת אל האחים, שהלא קורבת האחים אליו הוא ע"י האב, וא"כ האב קרוב יותר מן האחים והתורה אמרה לשארו הקרוב שהקרוב קרוב קודם, וז"ש ומנין שהאב יורש אמרת ק"ו וכו', ועוד שא"כ לא נדע מ"ש ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והלא אביו קודם לאחי אביו, מזה מבואר שמ"ש ונתתם את נחלתו לאחיו, פירוש שהנחלה תחזור אל האב וממנו תבא אל יורשי האב שהם אחיו, וכן מ"ש ונתתם לאחי אביו הוא ע"י שתחזור אל אבי אביו וממנו אל יורשיו שהם אחי אביו, וממילא אחר שאחיו באים מכח האב אם אין זכרים לוקחים הנקבות, כי האב הוא המוריש, וכן באבי אביו שמוריש לאחי האב אם אין זכרים יורשים הנקבות, וז"ש ומנין לעשות הנקבות כזכרים וכו', ואגב באר שהבת יורשת את אמה ממ"ש וכל בת יורשת נחלה ממטות ב"י וכמ"ש בב"ב (דף קי"א) איזו בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן ושם אומר אין לי אלא בת, בת הבן מנין אמרת ק"ו וכו':

ועתה נבאר איך נוכל להסכים דברים האלה עם תורת הכתב שאמר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו ולא הזכיר את אביו, וכן אמר ונתתם לאחי אביו ולא הזכיר אבי אביו, ויש בזה שני למודים ר' ישמעאל ברי' יוסי בספרי ובב"ב (דף ק"ט) למד לה מן והעברת ובגמ' (דף ק"ח) אומר למוד אחר, דתניא שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחים, ועוד שם (דף ק"ט ע"ב) וממאי דשארו זה האב דכתיב שאר אביך היא אימא שארו זה האם דכתיב שאר אמך היא אמר רבא אמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת האב קרויה משפחה משפחת האם אינה קרויה משפחה, ושם (ע"א) מקשה עמ"ש שארו זה האב והא קראי לא הכי כתיבי דכתיב ואם אין אחים לאביו, קראי שלא כסדרן כתיבי, ר"ל שמ"ש ונתתם לשארו צריך לכתב אצל ואם אין לו בת, והוא דבר זר ומוזר מאד, שנעקור פסוק ממקומו ונציגנו למעלה שלא במקומו, ואנכי שמתי חק ולא יעבור כי תורה שבע"פ והקבלה מסכמת תמיד עם פשוטי המקראות ואיך נעות את הכתובים באופן כזה שאמרו פה דקראי שלא כסדרן כתיבי? ועתה אחוך שמע לי: הנה אחר שידעינן מצד הסברא שא"א לסדר סדר נחלות כפי פשטות הכתובים שהנחלה תלך מן האת אל האחים בלא אמצעי רק שהפי' שתלך מן האח אל האחים באמצעות האב שמוריש אותם כפי משפטי הירושה, בקשו למצוא חפץ בתורת הכתב, ולמד ר' ישמעאל בר' יוסי משנוי הלשון שגבי בת אמר והעברתם וגבי אחים ואחי האב אמר ונתתם, שיש הבדל בלשון, שהעברה מציין שעובר בלי אמצעי, וע"כ גבי אחים לא יכול לומר והעברתם כי אינו מגיע אל האחים בלי אמצעי, כי הנחלה עוברת אל האב, וממנו באה אל האחים בתורת ירושה, ובזה שייך לשון ונתתם, וז"ש מפני הבת מעביר אתה את האב [ר"ל הולך אל הבת שלא באמצעי] ואי אתה מעביר מפני האחים כי אליהם בא ע"י אמצעי שהוא האב, ועתה נפרש הלמוד השני דתניא שארו זה האב, כי כבר בארתי (אמור סי' ה') שיש הבדל בין שארו סתם ובין שאר בשרו, ששאר סתם לא בא רק על הקרוב בבלי אמצעי, והם ז' קרובים המפורשים בפ' אמור אמו ואביו בנו ובתו אחיו ואחותו, וה"ה אשתו, אבל יתר הקרובים כולם אינם רק ע"י אמצעי, ולא נקראו שאר סתם רק שאר בשרו. והנה פה שנזכר כל הקרובים שלא ע"י אמצעי בנו ובתו ואחיו וה"ה אחותו כנ"ל, וא"כ מ"ש ונתתם את נחלתו לשארו בהכרח כוון על האב שהיא שאר בלא אמצעי [כי על האם אאל"פ דע"ז כתיב ממשפחתו דהיינו משפחת אב שקרויה משפחה לא משפחת אם שאינה קרויה משפחה] וז"ש וממאי דשארו זה האב שנאמר שאר אביך היא ר"ל שממ"ש על ערות אחות אביו שאר אביך היא ולא שארך היא מבואר שאחות האב לא נקראת בשם שאר סתם כי היא קרובה ע"י אמצעי והיא שאר בשר לא שאר, והיא רק שאר אביך לא שארך, וממילא כשאמר פה לשארו הקרוב מכוין על האב שהוא שאר בלא אמצעי, וכן פי' הכתובים: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו פי' באמצעות האב, וכאלו כתוב ונתתם לשארו שהוא האב וממנו ילך לאחיו בתורת ירושה, וה"ה לאחותיו כשאין אחים, ומ"ש ונתתם לאחי אביו פי' ג"כ באמצעות השאר שהוא אבי אביו שהוא שארו הקרוב נגד אבי זקנו שהוא יורש ומוריש לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו שהיא אבי זקנו שהוא שאר הקרוב נגד זקן זקנו שרחוק יותר, ולפ"ז הגם שתחלה סתם ולא הזכיר שיתן לשארו שהוא האב או אבי האב, הלא ממה שאמר זה בסוף ידעינן שכן הולך סדר נחלות גם במה שניתן לאחיו ולאחי אביו שכולם הם באמצעות שאר הקרוב שהוא האב המוריש, ולפ"ז מ"ש קראי שלא כסדרן כתיבי אין הפי' שנעקור פסוק זה מכאן ונעמידנו תחלה במ"ש ואם אין לי בת, רק ר"ל שענין זה שהנחלה הולך באמצעות שאר הקרוב שהוא האב או אבי האב היה ראוי שיכתב תיכף בסדר הראשון במ"ש שהנחלה הולכת לאחי המת היל"ל שהוא באמצעות השאר שהוא האב, והתורה בארה זאת בסוף שנלמד מזה לכל הסדר לפניו ולאחריו שהכל הולך באמצעות שאר הקרוב:

ועתה נבאר מה שלמד ר"ע מזה שהאיש יורש את אשתו שהוא ג"כ דרשא סתומה וחתומה מאד, והוא שר"ע ס"ל כר' ישמעאל בר"י שלמד ירושת אב מן והעברתם [כן אמר בגמ' דף ק"ט ע"ב] ולא צריך למוד על ירושת האב ולדידיה מ"ש ונתתם את נחלתו לשארו אינו קאי על האב רק ר"ל לשאר בשרו שהיא אחרי אחי אביו, ואיך אמרו לשארו, ששאר מציין רק הקרוב בלא אמצעי, והיל"ל לשאר בשרו, ולמדו מזה ירושת הבעל, כי גם אשתו נקראת שארו סתם שקרובה ג"כ בלי אמצעי, ופירשו מה שאמר ונתתם את נחלתו לשארו ר"ל הנחלה שנחל את שארו זו אשתו זה יתנו להקרוב אליו ממשפחתו, והקרוב הזה ירש אותה ר"ל את נחלת שארו, וקמ"ל בזה כי כבר אמר על בנות צלפחד שלא ינשאו לשבט אחר מפני הסבת הנחלה והם ירשו גם בנכסי חפר וידעינן שנחלת ג' דורות שהם חפר צלפחד והבנות יוכל להסב למטה אחר ע"י ירושת הבעל, וה"ה שיסובו לשבט האחר ג"כ עד ג' דורות שהוא אם אין לו אח שאז חוזרת אל זקנו שהם ג' דורות, אבל אם אין אחים לאביו שאז חוזרת אל אבי זקנו שהם ד' דורות לא נדע שגם נחלת שארו זו אשתו תעקר משבטה, כי לא למדנו מבנות צלפחד רק ג' דורות ונוכל לומר שאז חחזור הנחלה למטה אשתו, לזה מלמדני שגם אם אין אחים לאביו תתנו נחלתו לשארו דהיינו נחלת אשתו להקרוב קרוב שהוא אבי זקנו שהוא הדור הרביעי, וממילא ידעינן שהבעל יורש את אשתו, ור' ישמעאל למד ירושת הבעל ממ"ש וכל בת יורשת נחלה ומובא בגמ' (דף קי"א) ושם (דף קי"ב) מפרש ברייתא זו עיי"ש, וא"כ ר' ישמעאל ס"ל שמ"ש לשארו וירש מלמד על ירושת האב ופליג על ר' ישמעאל בר' יוסי שלמד מן והעברתם דס"ל והעברתם אתי לכדרבי [ובהגר"א מחק ר' ישמעאל בר' יוסי וגרס ר' ישמעאל, והגהה זו לא יצאה מן הגר"א כי ר' ישמעאל בר"י ור' ישמעאל מחולקים כמו שתראה בגמ' ק"ט ע"ב וקי"א ע"ב]:

ממשפחתו היינו משפחת האב שמשפחת אם אינה קרויה משפחה ועי' בב"ב (דף ק"ט ע"ב), ומ"ש וירש אותה ללמד שהבעל יורש את אשתו כנ"ל:

והיתה לבני ישראל לחקת משפט חק הוא הדבר שאין לו טעם ורק המחוקק לבדו יודע טעמו של דבר, אבל משפט הוא דבר שהכל יודעים טעמו, ומפני שכפי תורת נחלה הכתובה נדמית שהיא חוקה בלי טעם כי למה ירשו האחים ולא האב, בארה התורה שהוא משפט, כי נתנה רשות לחכמים וגם דעת ובינה לדעת טעם הדברים, ועי"כ חקרו לפי ההלכה והעלו שכל הקרוב בשאר בשר הוא הקרוב בנחלה ועי"כ יצא להם ההלכה שהאב קודם להאחים כי הוא קרוב יותר מהם וכנ"ל סי' כ"א:

ויאמר ה' אל משה אחרי שמנה את אנשי המלחמה שהיה הכנה לכניסתן לארץ הודיע שנית למשה שהוא לא יכנס לארץ, ושבכל זאת יראה אותה, נגד שבקש אעברה נא ואראה את הארץ אמר שתפלה עושה מחצה שיראה את הארץ אבל לא יעבור שמה, והנה עתה א"ל שיעלה אל הר העברים ויראה את הארץ ולא צוהו עדיין למות, כי היה מוכן למלחמת מדין ולכמה דברים, רק אמר לו שעוד יראה אותה פעם שנית בעת מותו, ועז"א:

וראיתה אותה ונאספת שתראה אותה שמת בעת תאסף וזה הנזכר בוזאת הברכה:

כאשר הודיעהו שנית טעם הגזרה כי ישראל רבו אז אתו ובקשו אות שעל ידו יתברר להם שהוציא המים בדרך פלא ע"י ה' לא בתחבולה אנושית, וע"ז רצו שיוציא להם מסלע אחר כמ"ש חז"ל וכן אם היה מדבר אל הסלע הי' נתברר להם שהוא ע"י נס וז"ש במריבת העדה להקדישני ר"ל שהעדה רבו עמם וטענו שרוצים שיקדישני במים לעיניהם שיתברר להם שהוא נס ע"י ה', והוא לא עשה כן רק הכה את הסלע ועל ידי זה הם מי מריבת קדש, ר"ל נשאר הריב גם אח"כ כי אמרו שהוציא המים ע"י תחבולה וכמ"ש בארך בפ' חוקת:

יפקד אחר שראה משה שלא תשונה הגזרה בקש שיפקוד ה' איש על העדה, ואמר אל אלהי הרוחות לכל בשר ר"ל כי מצד הנשמה העליונה הנפרדת מן הגויה א"צ למנהיג כי היא קדושה ומלאכיית והמלאכים א"צ למנהיג, וכן מצד הנפש החיונית והגוף הבהמי ג"כ א"צ למנהיג, שכל בע"ח חיים נפרדים כ"א בפ"ע רק מצד הרוח הנתון בבשר, שהוא רוח האדם הכלוא בבשר שעי"ז י"ל בחירה וכ"א י"ל תכונות ומדות ותאות מיוחדות מזולתו ורוח אחרת אתו לפי המזג ולפי תכונת הרכבתו, ומצד זה צריך למנהיג שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד מהם הנפרד בטבעו ותכונתו מזולתו וכמ"ש אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, שכל בע"ח י"ל נפש שהוא הנפש החיונית, אבל האדם י"ל רוח השכלי והוא מעורב עם הבשר ונמשך לפי טבע הבשר, ובקש ג"כ שלא יהיה המנהיג רק להנהיג הגופים לבד אבל להנהיג הרוחות מצד שהאדם חי מדבר משכיל:

אשר יצא לפניהם וההנהגה הזאת תחלק לשתים — [א] בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם, [ב] בעת שישובו אל בתיהם שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו וכדומה כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו ועז"א ואשר יבא לפניהם והנהגות האלה יהיו בשתי פנים: [א] בעת שהעם נכנעים אל השופט ונמשכים אחריו ברצון שעז"א אשר יצא לפניהם, [ב] בעת שאינם שומעים ברצון וצריך להכריחם ע"ז בכח הזרוע אשר לו שעז"א ואשר יוציאם ואשר יביאם שזה מורה על שמכריח אותם ביד חזקה. ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה כי גם הצאן שאין להם רועה יש להם מנהיג והוא התיש ההולך בראש העדר וכלם הולכים אחריו רק זה אין קרוי מנהיג אחר שהוא סכל כמוהם ודומה להם, וצריך רועה שי"ל שכל ויודע איך להנהיגם על נאות דשא ועל מי מנוחות כן אין די בשיהיה מנהיג דומה להם, רק צריך איש אשר רוח אלהים בו שהוא נפרד ממינם בערך הרועה המשכיל נגד הצאן:

ואמר וגו' קח לך את יהושע בן נון שהוא נפרד במעלתו מן צאן קדשים אלה כי הוא איש אשר רוח בו, שהרוח כולל רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכל המעלות הנכבדות, וחוץ מזה וסמכת את ידך עליו ובזה תשפיע עליו שפע רוח יתירה יותר על מה שהוא איש הרוח מכבר. והנה השפע לא תחול רק על מי שהוא מוכן אליה מכבר כמ"ש חז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין ועז"א שהוא כבר יש בו רוח, ורוח זה המוכן לכך יתוסף בו קדושה ונבואה ע"י סמיכות ידך והשפעתך:

והעמדת ואח"ז יתוסף עליו עוד שפע יתירה ע"י שתעמיד אותו לפני אלעזר והעדה שזכות הרבים אשר נתמנה לפרנס עליהם תנשאהו במדרגה יותר גבוהה. וצויתה אותו פי' הרמב"ן שהוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם כמו ויצוני ה' לנגיד על עמו וכן ולמן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל (שמואל ב ז׳:י״א):

ונתתה מהודך עליו כבר בארתי (קדושים סי' ל"ז) ההבדל בין הוד ובין הדר, שהוד מורה היופי הפנימי הנפשיי והדר הוא היופי החיצוני, ואמר במדרש נתן ההוד למשה וההדר ליהושע ואלמלי נתן ההוד ליהושע אין כל בריה יכולה לעמוד כנגדו כי יהושע היה לו ההדר החיצוני כי היה גבור ואיש מלחמה כמ"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קריניו וכו' ומשה היה לו ההוד הפנימי הצוריי ולא היה איש מלחמה ואם היה ליהושע גם הכח הנפשיי כמשה לא היה כל בריה יכולה לעמוד לפניו, אמנם כבר בארתי בכ"מ שמטעם זה לא נכנס משה לארץ שהוא היה מוריש כל יושבי הארץ בלא מלחמה רק בכח האלהי ובהודו הפנימי הנסיי ולא היה אז העת המוכשר לזה לכן נעשה הכבוש ע"י יהושע שהוצרך למלחמה ורבים מז' אומות נשארו לנסות בם את ישראל כמ"ש שופטים ב' לכן אמר ונתתה מהודך ולא כל הודך כמ"ש חז"ל:

ולפני אלעזר הכהן יעמד ואחר שצוה לסמוך את יהושע רק ביד א' ולתת לו רק מקצת הודו, א"כ לא חלה הנבואה על יהושע לכן אמר שאם יצטרך לשאול דבר מאת ה' יעמוד לפני אלעזר והוא ישאל לו במשפט האורים, וא"כ בדברים שיצטרכו לדעת מאת אלהים יהי' אלעזר העקר ועל פיו יצאו ר"ל עפ"י אלעזר כי יהושע יהיה לו רק ההדר החיצוני ללחום מלחמותיהם להנהיגם:

ויעש משה וגו' ויקח את יהושע משה שינה מדברי ה' בשני דברים — [א] ה' אמר שתחלה יסמוך ידו ואח"כ יעמיד אותו לפני אלעזר והעדה ומשה העמיד אותו תחלה ואח"כ סמך ידו, שנית ה' אמר שיסמוך ידו אחת והוא סמך שתי ידיו, וזה יבואר ע"פ מה שאמרו חז"ל שמשה אמר ליהושע כי אתה תביא את העם היינו עפ"י דעתם ועצתם וה' אמר לו כי אתה תביא את העם טול מקל והך על קדקדם. וכן ה' אמר למשה שלא יחוש על העם וזקניהם לשאלם אם מסכימים על יהושע רק יסמוך ידיו עליו תחלה בלי עצתם ואח"כ יעמידהו לפניהם, ומשה לשטתו שהיה דרכו שלא לעשות דבר בלי עצת העם וזקמהם, העמידהו תחלה לשאול עצתם ואח"כ סמך ידו שבזה מינה אותו שיהיה המנהיג את העם, וה' אמר שיסמוך רק יד אחת ולא ישפיע עליו שפע מרובה, ומשה טוב עין הוא יברך וסמכו בשתי ידיו ובזה השפיע עליו רוח יתירא עד שלא נצטרך עוד לשאול דבר מאלעזר כי בא דבר ה' אליו בכל פעם. ובכ"ז אמר ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כי הסכים לזה, ולא חשב זאת לשנוי בדבר ה':