Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Numbers Chapter 31

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Numbers Chapter 31Verse 1 / 540%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Numbers 31 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1G OD spoke to Moses, saying,
    2. 2“Avenge the Israelite people on the Midianites; then you shall be gathered to your kin.”
    3. 3Moses spoke to the people, saying, “Let troops be picked out from among you for a campaign, and let them fall upon Midian to wreak G OD ’s vengeance on Midian.
    4. 4You shall dispatch on the campaign a thousand from every one of the tribes of Israel.”
    5. 5So a thousand from each tribe were furnished from the divisions of Israel, twelve thousand picked for the campaign.
    6. 6Moses dispatched them on the campaign, a thousand from each tribe, with Phinehas son of Eleazar serving as a priest on the campaign, equipped with the sacred utensils and the trumpets for sounding the blasts.
    7. 7They took the field against Midian, as G OD had commanded Moses, and slew every male.
    8. 8Along with their other victims, they slew the kings of Midian: Evi, Rekem, Zur, Hur, and Reba, the five kings of Midian. They also put Balaam son of Beor to the sword.
    9. 9The Israelites took the women and other noncombatants of the Midianites captive, and seized as booty all their beasts, all their herds, and all their wealth.
    10. 10And they destroyed by fire all the towns in which they were settled, and their encampments.
    11. 11They gathered all the spoil and all the booty, human and animal,
    12. 12and they brought the captives, the booty, and the spoil to Moses, Eleazar the priest, and the whole Israelite community, at the camp in the steppes of Moab, at the Jordan near Jericho.
    13. 13Moses, Eleazar the priest, and all the chieftains of the community came out to meet them outside the camp.
    14. 14Moses became angry with the commanders of the army, the officers of thousands and the officers of hundreds, who had come back from the military campaign.
    15. 15Moses said to them, “You have spared every female!
    16. 16Yet they are the very ones who, at the bidding of Balaam, induced… limsor uncertain. the Israelites to trespass against G OD in the matter of Peor, so that G OD ’s community was struck by the plague.
    17. 17Now, therefore, slay every male among the noncombatants, and slay also every woman who has known a man carnally;
    18. 18but spare every female noncombatant who has not had carnal relations with a man.
    19. 19“You shall then stay outside the camp seven days; every one among you or among your captives who has slain a person or touched a corpse shall cleanse himself on the third and seventh days.
    20. 20You shall also cleanse every cloth, every article of skin, everything made of goats’ hair, and every object of wood.”
    21. 21Eleazar the priest said to the troops who had taken part in the fighting, “This is the ritual law that G OD has enjoined upon Moses:
    22. 22Gold and silver, copper, iron, tin, and lead—
    23. 23any article that can withstand fire—these you shall pass through fire and they shall be pure, except that they must be cleansed with water of lustration; and anything that cannot withstand fire you must pass through water.
    24. 24On the seventh day you shall wash your clothes and be pure, and after that you may enter the camp.”
    25. 25G OD said to Moses:
    26. 26“You and Eleazar the priest and the family heads of the community take an inventory of the booty that was captured, human and animal,
    27. 27and divide the booty equally between the combatants who engaged in the campaign and the rest of the community.
    28. 28You shall exact a levy for G OD : in the case of the warriors who engaged in the campaign, one item in five hundred, of persons, oxen, donkeys, and sheep,
    29. 29shall be taken from their half-share and given to Eleazar the priest as a contribution to G OD ;
    30. 30and from the half-share of the other Israelites you shall withhold one in every fifty human beings as well as cattle, donkeys, and sheep—all the animals—and give them to the Levites, who attend to the duties of G OD ’s Tabernacle.”
    31. 31Moses and Eleazar the priest did as G OD commanded Moses.
    32. 32The amount of booty, other than the spoil that the troops had plundered, came to 675,000 sheep,
    33. 3372,000 head of cattle,
    34. 3461,000 donkeys,
    35. 35and a total of 32,000 human beings, namely, the females who had not had carnal relations.
    36. 36Thus, the half-share of those who had engaged in the campaign [was as follows]: The number of sheep was 337,500,
    37. 37and G OD ’s levy from the sheep was 675;
    38. 38the cattle came to 36,000, from which G OD ’s levy was 72;
    39. 39the donkeys came to 30,500, from which G OD ’s levy was 61.
    40. 40And the number of human beings was 16,000, from which G OD ’s levy was 32.
    41. 41Moses gave the contributions levied for G OD to Eleazar the priest, as G OD had commanded Moses.
    42. 42As for the half-share of the other Israelites, which Moses withdrew from those who had taken the field,
    43. 43that half-share of the community consisted of 337,500 sheep,
    44. 4436,000 head of cattle,
    45. 4530,500 donkeys,
    46. 46and 16,000 human beings.
    47. 47From this half-share of the Israelites, Moses withheld one in every fifty humans and animals; and he gave them to the Levites, who attended to the duties of G OD ’s Tabernacle, as G OD had commanded Moses.
    48. 48The commanders of the troop divisions, the officers of thousands and the officers of hundreds, approached Moses.
    49. 49They said to Moses, “Your servants have made a check of the warriors in our charge, and not one of us is missing.
    50. 50So we have brought as an offering to G OD such articles of gold as each of us came upon: armlets, bracelets, signet rings, earrings, and pendants, uncertain; cf. Exod. 35.22 . that expiation may be made for our persons before G OD .”
    51. 51Moses and Eleazar the priest accepted the gold from them, all kinds of wrought articles.
    52. 52All the gold that was offered by the officers of thousands and the officers of hundreds as a contribution to G OD came to 16,750 shekels.—
    53. 53But in the ranks, everyone kept his booty for himself.—
    54. 54So Moses and Eleazar the priest accepted the gold from the officers of thousands and the officers of hundreds and brought it to the Tent of Meeting, as a reminder in behalf of the Israelites before G OD .

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    2. ב׳נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃
    3. ג׳וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃
    4. ד׳אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃
    5. ה׳וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃
    6. ו׳וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃
    7. ז׳וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃
    8. ח׳וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃
    9. ט׳וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כׇּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כׇּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃
    10. י׳וְאֵ֤ת כׇּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כׇּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃
    11. י״אוַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
    12. י״בוַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ {ס}
    13. י״גוַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכׇל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
    14. י״דוַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃
    15. ט״ווַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃
    16. ט״זהֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסׇר־מַ֥עַל בַּיהֹוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה׃
    17. י״זוְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃
    18. י״חוְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃
    19. י״טוְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃
    20. כ׳וְכׇל־בֶּ֧גֶד וְכׇל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכׇל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ {ס}
    21. כ״אוַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
    22. כ״באַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃
    23. כ״גכׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃
    24. כ״דוְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ {ס}
    25. כ״הוַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    26. כ״ושָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃
    27. כ״זוְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כׇּל־הָעֵדָֽה׃
    28. כ״חוַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃
    29. כ״טמִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה׃
    30. ל׳וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח׀ אֶחָ֣ד׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָֽה׃
    31. ל״אוַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
    32. ל״בוַֽיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שֶׁת אֲלָפִֽים׃
    33. ל״גוּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃
    34. ל״דוַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃
    35. ל״הוְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִ֨ן־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כׇּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃
    36. ל״ווַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
    37. ל״זוַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהֹוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃
    38. ל״חוְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהֹוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃
    39. ל״טוַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהֹוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃
    40. מ׳וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהֹוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃
    41. מ״אוַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
    42. מ״בוּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃
    43. מ״גוַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
    44. מ״דוּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃
    45. מ״הוַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃
    46. מ״ווְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃
    47. מ״זוַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃
    48. מ״חוַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃
    49. מ״טוַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃
    50. נ׳וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קׇרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
    51. נ״אוַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃
    52. נ״בוַיְהִ֣י׀ כׇּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃
    53. נ״גאַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃
    54. נ״דוַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 2

      נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃

      מאת המדינים — ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

    2. Verse 3

      וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃

      וידבר משה וגו' — אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר:

      החלצו — כתרגומו לשון חלוצי צבא מזינים:

      אנשים — צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידעים:

      נקמת ה' — שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:

    3. Verse 4

      אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃

      לכל מטות ישראל — לרבות שבט לוי:

    4. Verse 5

      וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃

      וימסרו — להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן:

    5. Verse 6

      וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת…

      אתם ואת פנחס — מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כלם ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אתו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר (שמות ו, כה) מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה:

      וכלי הקדש — זה הארון והציץ שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם:

      בידו — ברשותו וכן (במדבר כא, כז) ויקח את כל ארצו מידו:

    6. Verse 8

      וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם…

      חמשת מלכי מדין — וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

      בחרב — הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

    7. Verse 10

      וְאֵ֤ת כׇּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כׇּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃

      טירתם — מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חקיהם דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי:

    8. Verse 11

      וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃

      ויקחו את כל השלל וגו' — מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כלם צדיקים:

      שלל — הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין:

      בז — הוא בזת מטלטלין שאינם תכשיטין:

      מלקוח — אדם ובהמה ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:

    9. Verse 13

      וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכׇל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

      ויצאו משה ואלעזר הכהן — לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטף מן הבזה:

    10. Verse 14

      וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃

      ויקצף משה על פקודי החיל — ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:

    11. Verse 16

      הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסׇר־מַ֥עַל בַּיהֹוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהֹוָֽה׃

      הן הנה — מגיד שהיו מכירין אותן זו היא שנכשל פלוני בה:

      בדבר בלעם — אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:

    12. Verse 17

      וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃

      וכל אשה ידעת איש — ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות:

      הרגו — למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:

    13. Verse 19

      וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם…

      מחוץ למחנה — שלא יכנסו לעזרה:

      כל הרג נפש — ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו:

      תתחטאו — במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד)

      אתם ושביכם — לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

    14. Verse 20

      וְכׇל־בֶּ֧גֶד וְכׇל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכׇל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ {ס}

      וכל מעשה עזים — להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

    15. Verse 21

      וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

      ויאמר אלעזר הכהן וגו' — לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י. יא) בשמעו נא המרים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה:

      אשר צוה ה' וגו' — תלה ההוראה ברבו:

    16. Verse 22

      אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃

      אך את הזהב וגו' — אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טמאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות געול ואך לשון מעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפלו לאחר טהרתן מטמאת המת, עד שיטהרו מבליעת אסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

    17. Verse 23

      כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ…

      כל דבר אשר יבא באש — לבשל בו כלום:

      תעבירו באש — כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

      אך במי נדה יתחטא — לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:

      וכל אשר לא יבא באש — כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור:

      תעבירו במים — מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

    18. Verse 24

      וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ {ס}

      אל המחנה — למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

    19. Verse 26

      שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃

      שא את ראש — קח את החשבון:

    20. Verse 27

      וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כׇּל־הָעֵדָֽה׃

      וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו' — חציו לאלו וחציו לאלו:

    21. Verse 32

      וַֽיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שֶׁת…

      ויהי המלקוח יתר הבז — לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו':

    22. Verse 42

      וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃

      וממחצית בני ישראל אשר חצה משה — לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

    23. Verse 43

      וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃

      ותהי מחצת העדה — כך וכך:

    24. Verse 47

      וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙…

      ויקח משה וגו'

    25. Verse 48

      וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃

      הפקדים — הממנים:

    26. Verse 49

      וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃

      ולא נפקד — ולא נחסר ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה, (בראשית לא, לט) תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח), יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם וכן (שם כ, כז) ויפקד מקום דוד, נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

    27. Verse 50

      וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קׇרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ…

      אצעדה — אלו צמידים של רגל:

      וצמיד — של יד:

      עגיל — נזמי אזן:

      וכומז — דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 2

      נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃

      נקם נקמת ב"י מה שתלה מיתת משה בנקמת מדין כי מצד שרואים בעה"ז שרשע עושה רע להצדיק מתלוננים על ההנהגה, והתשובה לזה אמר אסף עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, שעת יבואו לעולם הנפשות ששם הקדיש ה' לתת שכר ועונש לנפשות אז יסולק התלונה, כמו שפרשתי בפירושי שם, אבל פרנסי ישראל עת עומדים להפטר מן העולם הגם שיודעים כי שם יראו עונש הרשע שהצר לעם ה', רוצים שתהיה הנקמה בעולם הזה כדי שכולם יראוהו ויצדיקו דין שמים, וכן הבטיח ה' למשה כי יראה נקמתו במדין בעודו בחיים:

      נקום וגו' מאת המדינים הגם שהמואבים התחילו להסית נגד ישראל, בכ"ז אחר שא"ל בלעם שישראל לא ירעו עתה למואב רק באחרית הימים לא קבל עצת בלעם להפקיר בנותיו, כמש"ש במקומו, ורק מדין קבלו עצתו, וז"ש שהיו מתיעצים על ישראל. והנה קראם בשם מדינים, ולא אמר נקום מאת מדין, פי' שרומז ג"כ ענין דין ומדון מפני שהם היו להם דינים ואיבה על ישראל והיו מוכנים להרע להם כשתמצא ידם:

      אחר תאסף היה ביד משה להתמהמה בדבר כי חייו תלויין בזה ואעפ"כ נזדרז וזרז את העם למהר הדבר לקיים מצות ה', והנה ה' אמר נקום נקמת ב"י, ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין כי היו נגד מדין שתי נקמות, [א] מה שהרעו לישראל שע"י נפלו כ"ד אלף, וזה נקמת ב"י, [ב] מה שהחטיאו אותם לה' בבעל פעור שחללו כבוד ה' וזה נקמת ה', וה' א"ל שינקום נקמת ב"י ובזה היו ישראל מסרבים לצאת אחר שמיתת משה תלוי בזה ושקול הוא בעיניהם ככל ישראל, וע"כ אמר להם משה שיהיו זריזים בדבר מאחר שהוא נקמת ה' ואין להם להתעכב בעבור חיי ב"ו:

    2. Verse 4

      אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃

      אלף למטה אלף למטה ר' ישמעאל מדייק שמכל שבט היה אלף למלחמה ואלף היושבים על הכלים ומספיקים מים ומזון ובזה מיישב כפל הלשון ההלצו מאתכם וגו' לכל מטות ישראל, ר"ל החלצו מאתכם היינו בעלי המלחמה שהם הולכים חלוצים ומזוינים והם יהיו על מדין לתת נקמת ה' ויהיו אלף למטה, וחוץ מזה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, הם לא יהיו חלוצים בכלי זין ולא יהיו הנוקמים רק שומרי הכלים, ור"ע סובר שלא היו רק י"ב אלף ומה שכפל לכל מטות ישראל לדייק ששבט לוי לא שלחו, כן גרס הגר"א להוציא שבט לוי ובנוסחת הספרי לרבות שבט לוי וכ"פ ברש"י ולפ"ז צ"ל שמנשה ואפרים לא שלחו רק אלף:

    3. Verse 5

      וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃

      וימסרו מאלפי ישראל הנפעל מורה שנמסרו על ידי אחרים, ופי' בפי' א' שהיה בזה מסירת נפשם כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מן נפש אדם ששבו, ורחוק מן הטבע שי"ב אלף יכבשו אותם והיה בזה מסירת נפשם, ור' נתן ס"ל שבא הנפעל כי בחרו לזה צדיקים שתהיה כוונתם לש"ש ובזה כ"א נחבא אל הכלים כמ"ש אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע ונמסרו ע"י אחרים שאמרו עליהם שהם צדיקים ור"א אמר שנמסרו על כרחם מפני שידעו שבזה תלוים חיי משה:

    4. Verse 6

      וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת…

      וישלח אותם משה אלף למטה אותם ואת פינחס ר"ל כי מלחמה זו היתה בצד א' בדרך מלחמה כי יצאו י"ב אלף חלוצי צבא, ועז"א נקום נקמת ב"י שמצד א' היתה מיוחסת אל ב"י שהם הנוקמים, ומצד א' היתה בדרך נם, כי מדין היתה מדינה גדולה כמו שנראה מסך הטף שהחיו ולא היה אפשר שי"ב אלף יכבשו אותה רק שהיה הכבוש נסיי עפ"י ה', ועז"א משה לתת נקמת ה' במדין שבאמת ה' היה הנוקם, והגם שה' אמר למשה נקום נקמת ב"י בכ"ז ידע משה שיהיה הכבוש ע"י נס ממה שבא הצווי אליו שהוא ינקום ולא אמר אמור אל ב"י שינקמו ממדין, מזה מבואר שתהיה נקמה נסיית שהנסים נעשו ע"י משה ובזכותו, ולכן כדי שיהיה בדרך מלחמה ויקוים נקמת ב"י ושבכ"ז יהיה בדרך נס אמר החלט מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין שילכו בכלי זין והם יהיו על מדין בדרך מלחמה, ובכ"ז לא יקחו צבא רב שיספיק לכבשם עפ"י הטבע רק לתת נקמת ה' במדין ה' יהיה הנוקם והמנצח, וע"כ רק אלף למטה תשלחו, שבזה א"א לכמש בדרך הטבע רק בעזר ה' ובכחו. והנה אחר שבמלחמה זו היה צריך כח ישראל ע"י אנשי צבא וכח ה' ע"י ארון הברית וחצוצרות התרועה שבזה כבשו בדרך נס, וזה היה ע"י פינחס שבא בכח ה' אמר נגד אנשי הצבא בדרך מלחמה וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, ונגד מלחמת ה' בנס אמר אותם ואת פינחס, וכבר נתנו כלל בזה (בספרי סוף פ' עקב) שכ"מ שבא לשון כזה מורה שהא' היוצא מן הכלל שקיל כנגד כולם, כמו לכו ראו את הארץ ואת יריחו, ויפקדו מאנשי דוד תשעה עשר איש ועשהאל, ושלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה. וכן פה פינחס שקול כנגד כולם, כי הוא עשה התשועה העקרית ע"י ה' והם שקולים כפינחס כי היה צריך ג"כ שיהיה נקמת ב"י ומיוחסת עליהם, וכלי הקדש היינו הארון שהיה כלי זין לענין המלחמה הנסיית והוא היה ברשותו של פינחס, שהיה מלאך ה' וכובש בכח הי עפ"י נס:

    5. Verse 7

      וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃

      ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה לר' נתן צוהו ה' שיניחו רוח רביעית וכמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' מלכים ה"ז) שמפי השמועה למדו שבכך צוהו, ות"ק סובר שמ"ש צרור את המדינים והכיתם אותם היה הצווי שלא יניח להם מקום פליטה (כמש"ש בפי') וזה כדי לנקום מהם:

    6. Verse 8

      וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם…

      ואת מלכי מדין וגו' חמשת מלכי מדין חזר לומר חמשת מלכי מדין להורות שהשוו ברעתם ובפורענותם, עפ"י הכלל הממאר באילת השחר (כלל ס"ז) שיש הבדל בין שני ובין שנים, שמספר שני בסמיכות מורה על השווי שהיו דומים בענינם, וה"ה שכל שמות המספר שבאו בצורת הסמימת שלשת חמשת מורה על השווי:

      ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב ת"ק סבר שהרגוהו מדין המלכות על שבא לתת להם עצה, וע"כ אמר הרגו בחרב כי הריגה מדין המלכות היא מיתת חרב, ור' נתן ס"ל כר' יוסי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שכל האמור בפ' כשוף ב"נ נהרג עליו ושם כתיב וקיסם קסמים, ועז"א ביהושע ואת בלעם בן בעור הקוסם ר"ל שהרגוהו ע"י שהוא קוסם והיה חייב מיתה מדין ב"ד לא מדין המלכות בלבד, ועז"א בב"ד הרגוהו ומיתת ב"נ על ז' מצות הוא בסייף, ות"ק י"ל שסובר כתנא דבי מנשה בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) שמיתה האמורה בב"נ הוא חנק ולמה הרגו בחרב וע"כ סובר שהרגוהו מדין המלכות שהוא מיתת חרב:

    7. Verse 10

      וְאֵ֤ת כׇּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כׇּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃

      ואת כל טירותם פי' בפי' א' על בית ע"ז, ששם היו מנחשים ורואים בכוכבים שזה היה עבודתם, כי על נחש ינחש בו ת"י מטיירא מטייר ביה, ובפסיקתא דפרה מהו בטייר אסטרולוגין וכן פרשתי ביחזקאל (סי' כ"ה) וישמ טירותיהם בך, בתי ע"ז, ולפי' ב' מושב השרים כי על סרני פלשתים תרגום טורני פלישתאי, וטוב יותר לגרוס מקום שהיו טורנים שלהם ר"ל סרנים:

    8. Verse 11

      וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃

      וישבו ב"י את נשי מדין וגו' ויביאו אל משה וגו' את השבי ואת המלקוח יש הבדל בין שבי ומלקוח ושלל ובזה שבי ומלקוח לא שייך רק בבע"ח, ושלל ובזה שייך בכל דבר, וההבדל בין שבי למלקוח, שבי לא שייך רק באדם ומלקוח שייך בין באדם בין בבהמה, ושבי ומלקות הנאמר גבי אדם, יציין במלקוח שלוקחו לעצמו לעבד והשבי לקחו לארץ שביו ולפעמים לא יעבוד בו. כמ"ש בישעיה (סי' מח) על היוקח מגבור מלקוח עיי"ש. וההבדל בין שלל ובין בזה, ששלל נקרא כל הנשאר אחר נפל בעליהם במלחמה, ואחר שיבוזו את השלל או יחלקוהו ביניהם יאמר לבוז שלל, לקוח שלל, יחלק שלל וכדומה כמ"ש ישעיה (סי' ח' ובכ"מ), ובתחלה רצו לקחת הכל לעצמם והקדימו וישבו את נשי מדין ואת טפם, לבל יברחו, ואח"ז את כל בהמתם ואת כל חילם בזזו, שהבוזז הוא לקחת לעצמו, אבל אח"כ מיחו בם השרים והוצרכו להחזירו והחזירו תחלה את כל השלל של המטלטלין שכבר היו ברשותם ונקרא בו, ועתה נקרא בשם שלל, כי החזירוהו, ואח"ז החזירו את המלקוח באדם ובבהמה שג"כ כבר לקחוהו לרשותם וע"כ קראו בשם מלקוח, ועז"א בספרי עמ"ש ויקחו את כל השלל שלא נחשדו על הגזל, כי המטלטלין היו יכולים להעלים כמו שעשה עכן, ועתה יספר שהביאו אל משה, בזה הקדים את השבי של בני אדם וקראו שבי כי לא היה מלקוח, ואת המלקוח של הבהמות ואת השלל של המטלטלין, החשוב חשוב קודם, ומשה יצא לקראתם שהגם שהם היו צדיקים יראו פן ימצאו נערים שיפשטו יד בבזה שהוא הפקר:

    9. Verse 14

      וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃

      ויקצף משה ר"ל כי פקודי החיל דנו שדינו כמו ביתר מלחמות שאינו מז' עממין שכתוב רק הנשים והטף וגו' תבוז לך, ועז"א שפינחס אמר כשם שהפקדתנו כן עשינו, רק משה אמר שזה אינו דומה ליתר מלחמות שהם גרמו עקר המלחמה וזה היה בעצת בלעם וא"כ לא היה ראוי להחיותם:

    10. Verse 17

      וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃

      ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש אין לפרש שדוקא נבעלה דהא אמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הרי שלענין להחיותם התנה שני תנאים שיהיה טף ושלא ידעו משכב זכר, שהטף היינו אינו ראוי להבעל, הרי צריך שלא תהיה ראויה להבעל ושלא נבעלה מבואר שבמ"ש וכל אשה יודעת איש היינו גם הראויה להבעל, שכבר בארתי בפ' סוטה שהגם שבכ"מ שאומר ואשה היינו בת י"ב שנים ויום אחד מ"מ כל אשה שנזכר גבי ביאה הוא בת ג' שנים ויום אחד שמאז היא אשה לענין ביאה, וא"כ מ"ש וכל אשה יודעת איש כולל כל שהיא יותר מבת ג' שנים שנקראת אשה שמאז היא יודעת איש ר"ל ראוי לביאה, כן עולה מדברי הגמ' יבמות (דף ס' ע"ב):

    11. Verse 18

      וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃

      וכל אשה וגו' הרוגו למה אמר שנית הרוגו, פי' ר' ישמעאל שלא נפרש וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים החיו, ושלא צוה להרוג רק כל זכר בטף, ולפי הדבר אחר יאמר שאם לא יאמר שנית הרוגו יהיה הכל משפט אחד הרגו כל זכר בטף וכל אשה [בטף] אשר לא ידעו משכב זכר פי' שאינה ראויה לביאה, ולא נדע שיהרוג אם אינה ראויה לביאה ונבעלה, כי אחר שנפרש וכל אשה בטף א"כ במ"ש אשר לא ידעה מ"ז פי' שאינה ראויה לבעילה ולא נדע אם נבעלה, והגם שיש ק"ו אין עונשין מן הדין, לכן אמר הרוגו שבזה מ"ש וכל אשה הוא מאמר בפ"ע לא אשה בטף רק אשה גדולה, ובזה ידעינן שכולל גם בלתי ראויה לביאה וגם בעולה כנ"ל בסי' הקודם, ומ"ש החיו לכם מכאן היה רשב"י אומר (יבמות שם) ממ"ש החיו לכם והלא היה פינחס עמהם:

    12. Verse 19

      וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם…

      וכל אשר באהל מציין פה המאמר שכבר נזכר בספרי פ' חוקת (סי' מ"ט). ומ"ש אתם ושביכם היינו אם נתגיירו דעכו"ם אין מקבלים טומאה:

    13. Verse 20

      וְכׇל־בֶּ֧גֶד וְכׇל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכׇל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ {ס}

      וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים מימרא זו מובא בספרא פ' שמיני (סי' ק"ך) ומפורש בשבת (דף סד) ומסקנת הגמ' שם דבגד ועור שנאמר בשרץ ובמת מופנה דכתיב בפ' אמור והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו ש"ז או איש אשר יגע בכל שרץ הרי הקישם הכתוב זיל"ז, וכיון דכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו ש"ז ידעינן שה"ה שבגד ועור נטמאין במת ושרץ, ומיותר בגד ועור דכתיב בהו כדי להקישם להדדי שבשרץ לא נאמר מעשה עזים רק שק ונאמר שרק שק שנעשה מנוצה של עזים טמא לא שאר כלים שהם טווי ואריג מנוצה של עזים, לכן תפס כאן וכל מעשה עזים להביא את פסיקיא וכו', ומלשון מעשה עזים י"ל שאף שאינם טווי ואריג אמר שם שק להורות שדוקא מה שהוא טווי ואריג כשק:

    14. Verse 21

      וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

      ויאמר אלעזר הכהן איך הורה אלעזר הלכה בפני רבו פי' חז"ל מפני שראה שעל ידי שקצף משה נתעלמה ממנו הלכה זו שהזהיר להם על דיני טהרה ולא הזהיר על געולי כלים מבליעת איסור, ולאפרושי מאיסורא מותר להורות במקום רבו, וי"א שמשה נתן לו רשות ע"ז כדי שישמעו להוראותיו גם לעתיד אחר מיתת משה, ומ"ש אשר צוה ה' את משה כדי לאמר דבר בשם אומרו:

    15. Verse 22

      אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃

      אך את הזהב כבר התבאר בפ' חוקת (סי' מט) שרק כלים מטמאים, וה"ה במתי מודין וא"כ גולמי כלי מתכות אין מטמאים כמו שמפ' בחולין (דף כה ע"ב) משום דדמיהם יקרים או שלכבוד עשוין וחין עושים גולמים, וריה"ג למד לה ממ"ש מלת אך, שבזה מוסב עמ"ש וכל כלי עור וכל כלי עץ ולנגד זה אמר אך את הזהב שפי' כלי זהב, וכבר בארנו לריה"ג שמלת אך מורה מעוט גם במשפט הזה עצמו ר"ל אך אם הוא כלי זהב לא גולמים שאין דרך לעשות כלי זהב גולמים כטעם הגמ' הנ"ל ואיט כדוגמת כלי זהב:

    16. Verse 23

      כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ…

      כל דבר אשר יבא באש היינו כלים שתשמישן ע"י האור בלי מים [והגהתי כפי נוסחת הגר"א כי נוסחא הישנה א"א לישבה עי' בז"א] וכל שתשמישו ע"י מים רותחין יגעיל, וכל שתשמישו במים קרים תעבירו במים, היינו טבילה כפרש"י, ומזה למד בספרי שכ"ש שצריך הזיה אחר שאמר כל דבר אשר יבא באש במי נדה יתחטא היינו אפר פרה [כרש"י לא כהרמב"ן שהשיג עליו], א"כ למדינן בק"ו חד מחבריה שבדבר שיבא באש שכתוב בו הזיה כ"ש שצריך טבילה ובדבר אשר לא יבא באש שכתוב בו טבילה כ"ש שטעון הזיה, ומ"ש (כד) וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים התבאר בפ' חוקת (סי' נז וסי' סט), ומ"ש על ואחר יבא אל המחנה התבאר בפ' חוקת (סי' כד) עיי"ש:

    17. Verse 26

      שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃

      שא את ראש מלקות באשר במלחמה זו הקפיד שלא ילכו רק י"ב אלף למען יתברר לכולם שהיה הנצחון ע"י ה', חדש לו בהנהגת השלל כמה דברים משונים ממה שנהגו בכל מלחמותיהם, [א] שבכל המלחמוח לקחו הלוחמים כ"א לעצמו מה שבא בידו, או שכל שבט או משפחה עשו חלוקה ביניהם כפי שהתפשרו בזה, ובזה צוה ה' למשה, שמלקוח השבי שהם מאדם ומבהמה, יעשה חלוקה ע"י משה ובאופנים מיוחדים, וצוה [א] שיספור תחלה כל המלקות כמה הוא:

    18. Verse 27

      וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כׇּל־הָעֵדָֽה׃

      וחצית [ב] שאח"ז יחצהו לשני חלקים שוים חלק אחד יקחו תופשי החלחמה וחלק הב' יקחו כל העדה, שבאשר לא בכחם נצחו מלחמה זו רק בזכות כל העדה וע"י תפלתם היה דין כל העדה כיושב על הכלים שמגיע להם חלק:

    19. Verse 28

      וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר…

      והרמות עוד צוה להפריש תרומה א' מחמש מאות מחצי של תופשי המלחמה ואחד מחמשים מחצי של כל העדה, שכמו שהעדה שלחה למלחמה י"ב אלף שהוא אחד מחמשים משש מאות אלף, כן התרומה יהיה א' מחמשים, ומן חצי אנשי המלחמה יוקח עשירית מזה שהוא חלק א' מחמש מאות, וצוה שהמכס אחד מחמשים של העדה ינתן ללוים כי בזה זכו העדה במה שהיה נצוח המלחמה ע"י זכותם ותפלתם והיה להם בזה סיוע גדול מן הלוים, שהם שומרי משמרת משכן ה' ותפלתם עלתה השמים. והנה הלוים מוזהרים בלתי קחת חלק בבזה כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל) והיה זה שלא בדרך חלק רק בענין תרומה, שע"כ היה אחד מחמשים, והלוים היו מחויבים ליתן מחלקם במעשרות אחד מעשרה תרומת מעשר וצוה ה' שזה יתנו ישראל בעדם דהיינו מחלק היוצאים בצבא ינתן חלק א' מחמש מאות שהוא חלק עשירית מתרומת הלוים, ולבל יטעו שזה תרומת מעשר ממש ושיוכלו לקבלו גם מן הלוים כדינו צוה שחלק החמש מאות יופרש תחלה ויותן לאלעזר ואח"ז יפרישו חלק החמשים של הלוים, וקבע תרומת אלעזר הכהן מחלק היוצאים בצבא, להעיר אזנם שלא בחרבם ירשו ארץ רק בכח הכ"ג ובזכותו ובכח פינחס בנו וכלי הקדש אשר בידו וברא מזכה אבא:

    20. Verse 32

      וַֽיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שֶׁת…

      ויהי המלקוח יתר הבז הודיע שלא היה בזה עול ליוצאי הצבא שלקחו מהם החצי שכבר היה בידם ונתנה להעדה שישבו בבית ולא עשו מאומה, כי לא לקח מהם רק מן השבי והמלקוח של האדם והבהמה אבל מן הבזה שהוא המטלטלין לא לקחו מהם והיה להם לבדם, והבזה היה רב כ"כ עד שהמלקוח לא נחשב נגדו למאומה והמלקוח היה רק יתר הבז, ר"ל הבז היה העקר והמלקוח היה נגדו רק כמותר שנותר מן הבז שלא לקחוהו לעצמו כמו הבז שכתוב אנשי הצבא בזזו איש לו וכתב הרמב"ן שמה שהאריך בפרטי החשבונות הוא להראות שהיה גם בזה שלא מת א' מן האדם והבהמה, ובפרט שדפקום דרך רב ממדין עד ערבות מואב ואח"כ חנו שבעת ימים והטהרו ולא מת א' מן המלקוח, וגם מודיענו שלא נגנב א' מהם, ושלא לקחו מהם לאכילתם כי חשבו זה לגזל הגם שכפי הדין היו יכולים לקחת כמ"ש רק אשר אכלו הנערים, ובא ללמד ג"כ שבמדין לא היה נוהג המצוה של ואכלת את שלל אויבייך. שלכן נצטוו להגעיל כלי מדין ולא כלי סיחון ועוג ששם היו מצווים ואכלת את שלל אויביך ואפי' קדלי דחזירי הותר להם וכמ"ש הרמב"ן ולא כן במדין:

    21. Verse 49

      וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃

      עבדיך נשאו כבר בארתי בפ' תשא שהמנין היה מעורר מות ונגף, וה' אמר למשה שבאם ימנה את ישראל ויתנו כופר נפשם לה' יהיה זה רפואה להנגף שהיה שולט בעת ההיא וע"י המנין תעצר המגפה, וכן הפקודים אשר לאנשי הצבא מנו אז את אנשי המלחמה ועשו תקנה שלא יפקד ממנו איש, על ידי כי,

    22. Verse 50

      וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קׇרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ…

      ונקרב את קרבן ה' שאז הקדישו לבדק הבית איש אשר מצא אצעדה וצמיד וע"י נדבה זו חדל המות ששולט בעת המלחמה ולא נפקד ממנו איש כמו שבמנין שנעשה לנדבת המשכן חדל המות ומאז לא מת שום אדם ועז"א שהקרבן הזה היה לכפר על נפשותינו, וכמ"ש במחצית השקל לכפר על נפשותיכם ועז"א אנשי הצבא בזזו איש לו ר"ל אעפ"י שאנשי הצבא לא נתנו לזה מאומה והכופר של הפדיון צריך להיות מן הנמנים לא מן המונים, בכ"ז לקח משה מאתם יען שהם שרי האלפים והמאות והקדישו את הזהב כ"א בעד אנשי הצבא שתחת דגלו, ויביאו אותו אל א"מ זכרון לבני ישראל כמ"ש בפ' תשא ונתת אותו על עבודת א"מ זכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, וחז"ל אמרו ולא נפקד ממנו איש לעברה, פי' שנשאו ראש של אנשי המלחמה השנית הפנימית שהיא הנמשל של המלחמה החיצונה [כמ"ש בתורה אור בפסוק ע"כ יאמרו המושלים] ועז"א המלחמה אשר בידנו כי מלחמה זו מתמדת והיא עדיין בידם לנצח או להנצח, ומלחמה זו בעיר הקטנה המליצה שהוא הגוף ילחמו האנשים עם הבהמות, ושכחות התאוה והיצר הם כחות בהמיות, וכחות השכל והבינה הם האנשים המעט שיש בעיר הזאת כמ"ש ואנשים בה מעט (קהלת ט׳:י״ד), כי כחות האנושיות הם טעט נגד כחות הבהמיות, ועז"א ולא נפקד ממנו איש, כי הבהמות לא התגברו על האנשים אשר בעיר שהוא הגויה, ובאשר חוששים שמ"מ פן חטאו במחשבה רדרו קרבן ה' לכפר על מחשבת הלב שהיא ענין נפשיי ועז"א לכפר על נפשותינו לפני ה' כי המחשבה גלויה רק לפני ה' היודע תעלומות לב:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Numbers Chapter 31

    Numbers Chapter 31 presents 54 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of the first 40 of 54 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 14 words

      Opens “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃…”

    2. Verse 29 words

      Opens “נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר…”

    3. Verse 313 words

      Opens “וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים…”

    4. Verse 49 words

      Opens “אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל…”

    5. Verse 59 words

      Opens “וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף…”

    6. Verse 616 words

      Opens “וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָ֠ם…”

    7. Verse 78 words

      Opens “וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ…”

    8. Verse 817 words

      Opens “וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר…”

    9. Verse 910 words

      Opens “וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כׇּל־בְּהֶמְתָּ֧ם…”

    10. Verse 107 words

      Opens “וְאֵ֤ת כׇּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כׇּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃…”

    11. Verse 116 words

      Opens “וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כׇּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃…”

    12. Verse 1216 words

      Opens “וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י…”

    13. Verse 139 words

      Opens “וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכׇל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם…”

    14. Verse 1412 words

      Opens “וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙…”

    15. Verse 155 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כׇּל־נְקֵבָֽה׃…”

    16. Verse 1614 words

      Opens “הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם…”

    17. Verse 1710 words

      Opens “וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכׇל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ…”

    18. Verse 189 words

      Opens “וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר…”

    19. Verse 1919 words

      Opens “וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩…”

    20. Verse 207 words

      Opens “וְכׇל־בֶּ֧גֶד וְכׇל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכׇל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכׇל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ {ס}…”

    21. Verse 2113 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה…”

    22. Verse 227 words

      Opens “אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃…”

    23. Verse 2316 words

      Opens “כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ…”

    24. Verse 249 words

      Opens “וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ…”

    25. Verse 254 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃…”

    26. Verse 2613 words

      Opens “שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה…”

    27. Verse 279 words

      Opens “וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א…”

    28. Verse 2816 words

      Opens “וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהֹוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים…”

    29. Verse 297 words

      Opens “מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽה׃…”

    30. Verse 3018 words

      Opens “וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח׀ אֶחָ֣ד׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם…”

    31. Verse 318 words

      Opens “וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה…”

    32. Verse 3215 words

      Opens “וַֽיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם…”

    33. Verse 334 words

      Opens “וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃…”

    34. Verse 344 words

      Opens “וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃…”

    35. Verse 3511 words

      Opens “וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִ֨ן־הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר…”

    36. Verse 3615 words

      Opens “וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן…”

    37. Verse 378 words

      Opens “וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהֹוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ…”

    38. Verse 388 words

      Opens “וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהֹוָ֖ה שְׁנַ֥יִם…”

    39. Verse 399 words

      Opens “וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהֹוָ֖ה…”

    40. Verse 4010 words

      Opens “וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהֹוָ֔ה…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Numbers 31

    Open in the reader