Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Numbers Chapter 18

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Numbers Chapter 18Verse 1 / 320%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Numbers 18 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1G OD said to Aaron: You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood.
    2. 2You shall also associate with yourself your kinsmen the tribe of Levi, your ancestral tribe, to be attached to you and to minister to you, while you and your sons under your charge are before the Tent of the Pact.
    3. 3They shall discharge their duties to you and to the Tent as a whole, but they must not have any contact with the furnishings of the Shrine or with the altar, lest both they and you die.
    4. 4They shall be attached to you and discharge the duties of the Tent of Meeting, all the service of the Tent; but no outsider shall intrude upon you
    5. 5as you discharge the duties connected with the Shrine and the altar, that wrath may not again strike the Israelites.
    6. 6I hereby take your fellow Levites from among the Israelites; they are assigned to you in dedication to G OD , to do the work of the Tent of Meeting;
    7. 7while you and your sons shall be careful to perform your priestly duties in everything pertaining to the altar and to what is behind the curtain. I make your priesthood a service of dedication; any outsider who encroaches shall be put to death.
    8. 8G OD spoke further to Aaron: I hereby give you charge of My gifts, all the sacred donations of the Israelites; I grant them to you and to your sons as a perquisite, a due for all time.
    9. 9This shall be yours from the most holy sacrifices, the offerings by fire: uncertain; lit. “from the fire.” every such offering that they render to Me as most holy sacrifices, namely, every grain offering, purgation offering, and reparation offering of theirs, shall belong to you and your sons.
    10. 10You shall partake of them as most sacred donations: only males may eat them; you shall treat them as consecrated.
    11. 11This, too, shall be yours: the gift offerings of their contributions, all the elevation offerings of the Israelites, I give to you [and your wives], to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time; everyone of your household who is pure may eat it.
    12. 12All the best of the new oil, wine, and grain—the choice parts that they present to G OD —I give to you.
    13. 13The first fruits of everything in their land, that they bring to G OD , shall be yours; everyone of your household who is pure may eat them.
    14. 14Everything that has been proscribed in Israel shall be yours.
    15. 15The first [male] issue of the womb of every being, human or animal, that is offered to G OD , shall be yours; but you shall have the first-born of human beings redeemed, and you shall also have the firstling of impure animals redeemed.
    16. 16Take as their redemption price, from the age of one month up, the money equivalent of five shekels by the sanctuary weight, which is twenty gerah s.
    17. 17But the firstlings of cattle, sheep, or goats may not be redeemed; they are consecrated. You shall dash their blood against the altar, and turn their fat into smoke as an offering by fire for a pleasing odor to G OD .
    18. 18But their meat shall be yours: it shall be yours like the breast of elevation offering and like the right thigh.
    19. 19All the sacred gifts that the Israelites set aside for G OD I give to you, to your sons, and to the daughters that are with you, as a due for all time. It shall be an everlasting covenant of salt before G OD for you and for your offspring as well.
    20. 20And G OD said to Aaron: You shall, however, have no territorial share among them or own any portion in their midst; I am your portion and your share among the Israelites.
    21. 21And to the Levites I hereby give all the tithes in Israel as their share in return for the services that they perform, the services of the Tent of Meeting.
    22. 22Henceforth, Israelites shall not trespass on the Tent of Meeting, and thus incur guilt and die:
    23. 23only Levites shall perform the services of the Tent of Meeting; others would incur guilt. It is the law for all time throughout the ages. But they shall have no territorial share among the Israelites;
    24. 24for it is the tithes set aside by the Israelites as a gift to G OD that I give to the Levites as their share. Therefore I have said concerning them: They shall have no territorial share among the Israelites.
    25. 25G OD spoke to Moses, saying:
    26. 26Speak to the Levites and say to them: When you receive from the Israelites their tithes, which I have assigned to you as your share, you shall set aside from them one-tenth of the tithe as a gift to G OD .
    27. 27This shall be accounted to you as your gift. As with the new grain from the threshing floor or the flow from the vat,
    28. 28so shall you on your part set aside a gift for G OD from all the tithes that you receive from the Israelites; and from them you shall bring the gift for G OD to Aaron the priest.
    29. 29You shall set aside all gifts due to G OD from everything that is donated to you, from each thing its best portion, the part thereof that is to be consecrated.
    30. 30Say to them further: When you have removed the best part from it, you Levites may consider it the same as the yield of threshing floor or vat.
    31. 31You and your households may eat it anywhere, for it is your recompense for your services in the Tent of Meeting.
    32. 32You will incur no guilt through it, once you have removed the best part from it; but you must not profane the sacred donations of the Israelites, lest you die.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃
    2. ב׳וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃
    3. ג׳וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃
    4. ד׳וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃
    5. ה׳וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
    6. ו׳וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
    7. ז׳וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}
    8. ח׳וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחׇק־עוֹלָֽם׃
    9. ט׳זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃
    10. י׳בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃
    11. י״אוְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃
    12. י״בכֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃
    13. י״גבִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃
    14. י״דכׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃
    15. ט״וכׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃
    16. ט״זוּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃
    17. י״זאַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה׃
    18. י״חוּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃
    19. י״טכֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃
    20. כ׳וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}
    21. כ״אוְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
    22. כ״בוְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃
    23. כ״גוְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃
    24. כ״דכִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַחֲלָֽה׃ {פ}
    25. כ״הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    26. כ״ווְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַעֲשֵׂ֖ר מִן־הַֽמַּעֲשֵֽׂר׃
    27. כ״זוְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃
    28. כ״חכֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
    29. כ״טמִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃
    30. ל׳וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃
    31. ל״אוַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
    32. ל״בוְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ…

      ויאמר ה' אל אהרן — למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש:

      אתה ובניך ובית אביך — הם בני קהת אבי עמרם:

      תשאו את עון המקדש — עליכם אני מטיל ענש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקדשים המסורים לכם הוא האהל והארון והשלחן וכלי הקדש אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא לגע:

      ואתה ובניך — הכהנים:

      תשאו את עון כהנתכם — שאינה מסורה ללוים ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם:

    2. Verse 2

      וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ…

      וגם את אחיך — בני גרשון ובני מררי:

      וילוו — ויתחברו אליכם להזהיר גם את הזרים מלקרב אליהם:

      וישרתוך — בשמירת השערים ולמנות מהם גזברין ואמרכלין:

    3. Verse 4

      וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃

      וזר לא יקרב אליכם — אתכם אני מזהיר על כך:

    4. Verse 5

      וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

      ולא יהיה עוד קצף — כמו שהיה כבר, שנאמר (במדבר יז, יא) כי יצא הקצף:

    5. Verse 6

      וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת…

      לכם מתנה נתנים — יכול לעבודתכם של הדיוט, תלמוד לומר לה', כמו שמפורש למעלה, לשמור משמרת גזברין ואמרכלין:

    6. Verse 7

      וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם…

      עבדת מתנה — במתנה נתתיה לכם:

    7. Verse 8

      וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה…

      ואני הנה נתתי לך — בשמחה לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהנה, בא הכתוב ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן:

      משמרת תרומתי — שאתה צריך לשמרן בטהרה:

      למשחה — לגדלה:

    8. Verse 9

      זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים…

      מן האש — לאחר הקטרת האשים:

      כל קרבנם — כגון זבחי שלמי צבור:

      מנחתם חטאתם ואשמם — כמשמעו:

      אשר ישיבו לי — זה גזל הגר:

    9. Verse 10

      בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃

      בקדש הקדשים תאכלנו וגו' — למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהנה:

    10. Verse 11

      וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖…

      תרומת מתנם — המורם מן התודה ומהשלמים ואיל נזיר:

      לכל תנופת — שהרי אלו טעונין תנופה:

      כל טהור — ולא טמאים דבר אחר כל טהור לרבות אשתו:

    11. Verse 12

      כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃

      ראשיתם — היא תרומה גדולה:

    12. Verse 18

      וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃

      כחזה התנופה וכשוק הימין — של שלמים שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד, אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד:

      לך יהיה — בא רבי עקיבא ולמד הוסיף לך הכתוב הויה אחרת, שלא תאמר כחזה ושוק של תודה, שאינו נאכל אלא ליום ולילה:

    13. Verse 19

      כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩…

      כל תרומת הקדשים — מחבתה של פרשה זו כללה בתחלה וכללה בסוף ופרט באמצע:

      ברית מלח עולם — כרת ברית עם אהרן בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים:

      ברית מלח — כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם:

    14. Verse 20

      וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ…

      וחלק לא יהיה לך בתוכם — אף בבזה:

    15. Verse 23

      וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י…

      והם — הלוים ישאו עונם של ישראל, שעליהם להזהיר הזרים מגשת אליהם:

    16. Verse 24

      כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙…

      אשר ירימו לה' תרומה — הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר:

    17. Verse 27

      וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃

      ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן — תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עליה מיתה וחמש כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגרן:

      וכמלאה מן היקב — כתרומת תירוש ויצהר הנטלת מן היקבים:

      מלאה — לשון בשול תבואה שנתמלאת:

      יקב — הוא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו וכל לשון יקב חפירת קרקע הוא, וכן (זכריה יד, י) יקבי המלך, הוא ים אוקיינוס חפירה שחפר מלכו של עולם:

    18. Verse 28

      כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙…

      כן תרימו גם אתם — כמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם תרימו גם אתם ממעשר שלכם, כי הוא נחלתכם:

    19. Verse 29

      מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃

      מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' — בתרומה גדולה הכתוב מדבר, שאם הקדים לוי את הכהן בכרי וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר:

    20. Verse 30

      וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃

      בהרימכם את חלבו ממנו — לאחר שתרימו תרומת מעשר ממנו:

      ונחשב — המותר ללוים חלין גמורין:

      כתבואת גרן — לישראל, שלא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, יכול יהא כלו אסור, תלמוד לומר ונחשב ללוים כתבואת גרן, מה של ישראל חלין, אף של לוי חלין:

    21. Verse 31

      וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

      בכל מקום — אפלו בבית הקברות:

    22. Verse 32

      וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}

      ולא תשאו עליו חטא וגו' — הא אם לא תרימו תשאו חטא:

      ולא תמותו — הא אם תחללו תמותו:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ…

      ויאמר ה' אל אהרן כבר התבאר בהתו"ה (ויקרא סי' ד') שכ"מ שכתוב וידבר ה' אל אהרן פי' שדבר אל משה שיאמר לאהרן, וכמ"ש בספרי לקמן על פסוק וידבר הי אל אהרן, אבל במקום שכתוב ויאמר ה' אל אהרן, אמר אל אהרן בעצמו לא ע"י משה והם בג' מקומות, ויאמר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת, ועוד לקמן בארצם לא תנחל, שכ"ז אמר לאהרן עצמו, ופי' ר' ישמעאל מפני שהם מהלכות כהונה שמסירים לאהרן לכן הזהיר אותו בעצמו [ומ"ש בפרש"י כאן למשה אמר שיאמר לאהרן מקומו הוא לקמן על וידבר ה' אל אהרן]:

      אתה ובניך ובית אביך ר"ל כל שבט לוי, ולא כפרש"י שמרמז רק על בני קהת, וכמו שיתבאר (בסי' ה'), תשאו את עון המקדש אבל עון הכהונה לא ישאו בית אביו שהם שבט לוי עמו, ואא"ל שמדבר מב"ד של כהונה ולויה שהם ישאו עון אם לא יעשו המוטל עליהם להעניש העוברים, שזה יאמר אח"כ במ"ש אתה ובניך תשמרו את כהונתכם שמדבר מן הב"ד של כהנים כמו שפי' בספרי, וע"כ שמדבר מדברים שאינם מסורים לב"ד ר"ל שאין הב"ד מענישים עליהם, ובאר ר' ישמעאל שמ"ש אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עין המקדש שיפלא איך יצויר שיענשו הכהנים ביחד עם הלוים והלא למד לקמן (סי' ג) שאין הלוים נושאים עון כהנים, ואמר ר' ישמעאל שמשכחת שהלוים שהם היו הגזברים לא נזהרו לדעת שם הבעלים מביאי הקרבן וערבו הקרבנות זב"ז ולא נשחטו לשם הבעלים, שהלוים נושאים עון על שלא דקדקו לדעת ולהודיע מי הם הבעלים. והכהנים נושאים עון ג"כ שלא ידעו לשם מי זרקו שאעפ"י שהזבח כשר י"ל עון על כך [וכמ"ש בזבחים דף מ"ו ובריש זבחים] ובכ"ז אין הב"ד מענישים ע"ז והוא עון הכהנים והלוים עצמם [ומ"ש והקטיר וא"י לשם מי הקטיר צ"ע ועי' במ"ל (פט"ו מה' פסולי המוקדשים ה"א), ור' יונתן מפרש מ"ש ואתה ובניך אתך תשאוי את עון כהונתכם שזה אם זוכה בבשר קודם זריקת דמים ובחזה ושוק קודם הקטרת החלב שזה היה חטא בני עלי ולא נמסר ג"כ לב"ד כי בדיעבד כשר וכמ"ש בספרא (צו סי' קנ"א) עי' מש"ש ועי' בפסחים (דף נט) ומכות (דף י"ז):

      ואתה ובניך אתך משמע לכאורה שאינו ממעט רק ישראלים שהם לא ישאו עון כהנים כי מאמר זה נאמר להפיס דעתם של ישראל שאמרו כל הקרב אל משכן ה' ימות, והשיבו להם שזה ישאו הכהנים, אבל הלוים י"ל שישאו עם הכהנים ורק בחטא זה של לקיחת החזה ושוק קודם הקטרת החלב לא ישתתפו שלוים אבל ביתר ענינים ישאו עם הכהנים לכן אמר שנית (בפסוק כג) והם ישאו עונם ולא עון כהנים:

    2. Verse 2

      וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ…

      וגם את אחיך מטה לוי ציין אותם בשני תארים שאם יאמר אחיך לבד נפרש שר"ל כל ישראל שנקרא בשם אחיך בכ"מ, ואם יאמר מטה לוי לבד יכלול גם הנשים, ובילקוט הוסיף רבי אומר מטה לוי שומע אני אף הנשים במשמע ת"ל אחיך להוציא את הנשים:

      אחיך מטה לוי שבט אחיך הקרב אתך למה האריך לומר מטה לוי שבט אביך, מפרש ר"ע מפני שמ"ש למעלה אתה ובניך ובית אביך אתך יל"פ שכוון על בני קהת לבד, שאבי עמרם הוא קהת לא לוי, וכמו שפרש"י כן באמת, לכן באר בכאן מטה לוי שבט אביך שמכוון על כל הלוים שנקראים שבט אביך, מבואר שבשם אביך מציין את לוי ובמלת אתך מציין כל הלוים, וכן במ"ש למעלה ובית אביך אתך מציין כל הלוים, לא בני קהת לבד:

      וילוו עליך וישרתוך פי' שישרתו אותך בעבודה המיוחדת ללוים היינו בשיר על הדוכן שנקרא בשם שירות כמו שלמדו בערכין (ד' יא) שירה ממ"ש ושרת את אחיו בשם ה', וכן שימנו מן הלוים גזברין בארו שא"ל שישרתו אותך בעבודה שעושים הכהנים שהוא השמירה, שהכהנים ג"כ שומרים את המקדש שהרי זה נאמר אח"כ שאמר ושמרו משמרתך, וא"ל שמה שאמר וישרתוך ר"ל כל מיני שירות בין בדברים שהם לעבודת כהנים שישרתו אותם הלוים לסייע להם בין בעבודות המיוחדות ללוים, ולפ"ז נאמר שבעבודת השמירה שהיא ג"כ עבודת כהנים כשהלוים שומרים פטורים הכהנים מלשמור שהרי אמר אח"ז שהלוים הם נתונים לה' לא לשרת את הכהנים וא"כ אא"ל שפי' שישרתו את הכהנים להקל מעליהם עבודת כהנים, רק שישרתו בדברים שאין הכהנים יכולים לעשותם, שבזה הם משרתים לה' לעשות עבודתו שא"א לעשותם ע"י אחר, וא"כ מ"ש וישרתוך היינו בעבודתם דהיינו בשיר ולהעשות גזברין, ומוסיף ושמרו משמרתך שע"ז לא אמר לשון שירות, שבזה אינם מסייעים לכהנים כי הכהנים צריכים לשמור בג' מקומות תמיד רק הם שומרים בפ"ע בכ"א מקומות והכהנים אין נפטרים בכך כי בזה אין הלוים משרתים את הכהנים רק שומרים בפ"ע וסוגיא דתמיד (דף כו ע"ב) הוא הפך מדברי הספרי:

      ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות פי' שהכהנים יהיו שומרים מבפנים, והלוים בחוץ, שא"ל שפי' שגם הכהנים ישמרו לפני אהל העדות עם הלוים דהא אמר ונלוו עליך ושמרו את משמרת הרי הלוים טפלים, וזה לשטת הספרי שמ"ש וילוו עליך וישרתוך היינו בעבודתם אבל לשטת הגמ' דתמיד שפי' וילוו עליך וישרתוך היינו בעבודת השמירה, ס"ל דחד אתי שיהיו הכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה וחד אתי שיהיו הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ ועי' בז"א ובמ"ל פ"ח מהל' בהב"ח ואכמ"ל בזה:

    3. Verse 3

      וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃

      אך אל כלי הקדש זה הארון, ואל המזבח עבודת מזבח, וממ"ש גם הם גם אתם משמע שגם הלוים יש להם עבודה וחלק בה רק שלא יקרבו אל המזבח מצא ר' נתן רמז לשיר רק שנתפרש בספר דה"י שחברו עזרא והוא בדה"י א' ט"ו ודה"ב ה' י"ב וסי' כ"ט וסי' למ"ד ושם מבואר שהלוים היו משוררים והכהנים מחצרים בחצוצרות כ"ז מובא בערכין י"א, וגרסתי גרסת הגר"א רק הוא גורס מאמר זה לקמן:

      אך אל כלי הקדש שעור הכתובים שישמרו את האהל מבחוץ לקרשים ולא יקרבו אל כלי הקדש בפנים, ואף לא אל המזבח שהוא בחצר א"מ, ובזה גדר שהכהנים יהיו שומרים כלי הקדש בפנים כמ"ש ואתה ובניך אחך לפני אהל העדות והלוים יהיו למשמרת האהל בחוץ ולא בפנים, ובזה לא ימותו הם כשיקרבו לעבודת כהנים בפנים וגם אחם כשתקרבו לעבודת לוים בחוץ, וממלת גם הם מלת גם מרבה שגם הם ימות, אם ישנו מעבודה לחברתה, ומה שהגהתי בפנים הוא גי' הגר"א והז"א עפ"י מה שהגיה הכ"מ פ"ג מה, כלי המקדש, וגי' הרמב"ם הי' בספרי שכהנים בעבודת הלוים הם רק באזהרה והראב"ד חולק עליו ועי' בכ"מ שם האריך בזה וכשתעיין תראה שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי זוטא המובא בילקוט ודברי רב מבוארים והגהתי כגי' הגר"א וכ"ה בילקוט:

    4. Verse 5

      וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

      ושמרתם את משמרת הקדש פסוק זה מיותר שעל הכהנים ובית דינם הזהיר בפסוק ז' ואתה ובניך אתך תשמרו וכו' כנ"ל סי' ב' ועוד שבפרשה זו כשלא אמר אתה ובניך דבר אל אהרן בלשון יחיד הקרב אתך ושמרו משמרתך וע"כ פי' חז"ל שהוא אזהרה לב"ד הכולל של ישראל שישגיחו ע"ז שאל"כ יהיה קצף ופורענות:

      ולא יהיה עוד קצף מלת עוד מציין תמיד שכבר היה הדבר פעם אחת [כמ"ש אחרי סי' צ"ז ובאה"ש כלל תקס"ו], ופה מרמז שכבר היה הקצף ע"ז כמ"ש כי יצא הקצף:

    5. Verse 6

      וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת…

      לכם מתנה נתונים יכול לעבודתכם של הדיוט ת"ל לה' כמו שמפורש למעלה לשמור משמרת גזברין ואמרכלין רש"י בפי' ועי' למעלה (סי' ו'):

    6. Verse 7

      וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם…

      ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם כבר פי' בספרי למעלה (סי' ב') שזה קאי על ב"ד של כהנים שהם היו משגיחים שלא יעשה שום דבר השייך למזבח רק ע"י כהנים, וכמו שמפ' ביומא (דף כד) מה שמרבה בזה, אמנם מ"ש ולמבית לפרוכת הוא מיותר שהלא גם כהן אסור לכנס לשם, ע"ז פי' שהוא מרמז ששם יהיו בודקין יחוסי כהונה עי' בז"א שהאריך בזה, ופי' לפי הרמז למבית לפרוכת יהי' מקום ב"ד של כהנים הבודקים, ובזה תבין מה שדרשו ביומא (דף סד), אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין, מ"ט דרב דכתיב ואתה ובניך אתך וכו' ועבדתם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, ר"ל מדאמר שזה מוטל על ב"ד של כהנים מבואר שמדבר בדברים שחייב עליהם מיתה כמ"ש והזר הקרב יומת, וממ"ש עבודת מתנה פי' עבודה שנותמם דבר על המזבח לא עבודת סילוק כגון תרומת הדשן, וממ"ש ועבדתם בעבר המהופך לעתיד מבואר שהוא פעולה תמה ונגמרת שאל"כ היל"ל ותעבדו בעתיד גמור ובארתי זה היטב (אמור סי' קצ"ג) עפ"י הכלל שבארתי באילת השחר (כלל מ"ב) עיי"ש:

      עבודת מתנה אתן את כהנתכם רש"י ז"ל פי' במתנה נתתיה לכם, ופי' הרמב"ן דבריו לומר שהיא לכם מתנה גמורה עד שהזר הקרב יומת, והוא פי' שיאמר ועבדתם עבודת כהונה ואיננה לכם עבודת שעבוד אבל עבודת מתנה גדולה נתתי לכם בה לכבוד ולתפארת מאתי, וכ"ז דוחק, וחז"ל פי' כפשוטו שלשון מתנה נופל על מתנות כהונה, כמו וזה לכם תרומת מתנם, מכל מתנתיכם תרימו, ר"ל שיהי' דומה בעיניכם עבודת הכהונה כעבודה שאתם עובדים את ה' בקבלת מתנות כהונה שכל אחד רודף להשיג המתנות ורץ אחריהם לבית הגרנות כן ירוצו כ"א לזכות בעבודה וכמעשה שהיה שהיו רצים ועולים בכבש עד שלכן תקנו חכמים פייסות, וז"ש מה מתנה בפייסות, ר"ל שכ"א רודף להשיגה ועושים פייס שלא יבואו לידי מצה ומריבה כן ירדפו אחרי עבודת מזבח שלכן יגיע הדבר שיתקנו חכמים פייס, וכן ת"י לפום עדביא. כפולחנא כן מיכל מתנה אתן ברבותא ית כהונתכם, וממילא ממ"ש עבודת מתנה מבואר שאמלת קדשי הגמל נקרא עבודה כמ"ש ר' טרפון ומובא בפסחים (דף ע"ג), וממה שנקרא עבודה למד רבי שצריך לרחוץ ידיו כמ"ש ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', שכל דבר קדושה טעון נקיות ידים, וזה סמך לחכמים שגזרו נט"י לתרומה, ומה שנמחק הוא כפי גי' הגר"א:

      והזר הקרב יומת היינו הקרב לעבודה, וכן בע"מ אינו חייב בכניסה, וזה מבואר שלא כדעת הרמב"ם (במל"ת סי' ס"ט) שבע"מ עובר בכניסה לבד, רק כדעת הרמב"ן שם שהביא ראי' מספרי דפה ועיין במ"ל סוף פ"ט מה' ביאת מקדש ועמ"ש בהתו"ה אמור (סי' נח) והגר"א תקן הלשון ומה בע"מ שאינו אלא באזהרה לא הזהיר אלא בעבודה, ולא העתקתי נוסח זה מפני דברי המגלת אסתר שם:

      והזר הקרב יומת הגי' שהעתקתי הוא גירסת הגר"א עפ"י הגמ' סנהדרין (דף פ"ד) ושם אמר שר"ש אליבא דר"ע בחנק וזה הברייתא דספרי שסתמא כר"ש, ועי' בס' המצות להרמב"ם (מל"ת ע"ד):

    7. Verse 8

      וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכׇל־קׇדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמׇשְׁחָ֛ה…

      וידבר ה' אל אהרן כבר התבאר התו"ה ויקרא (סי' ד') באורך שלשון דמר לא בא מה' לשום נביא זולת משה, ובאו י"ג מעוטים נגד י"ג דברות, ופסוק כאשר דבר ביד משה לו הוא אחד מן המעוטים:

      ואני הנה כ"מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דרוש ודיוק, ופה בא על הכוונה שנתתי לכם מתנות אלה מרצון נפשי ובשמחה שבזה תתיחס הפעולה אל הפועל עצמו, כי אין משותף עמו בזה איזה הכרח מבחוץ, ור' ישמעאל פי' שמציין שנתן להם מתנות אלה בשמחה, ור' נתן פי' דבריו שמן מלת אני לא מוכח רק שנותן ברצון שלא עפ"י הכרח שעז"א אני בעצמי ברצוני נתתי רק ממ"ש אני הנה שמלת הנה מציין ג"כ שהוא מזומן ומוכן לזה בכל לבו, א"כ בא להוסיף על ציון מלת אני שלא לבד שנותן ברצון כי גם נתן בשמחה, ומפרש שמ"ש ואני הנני מביא את המבול כי גם בזה יש שמחה לפניו באבדן מכעיסיו:

      הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי ב"י באר פה כ"ד מתנות כהונה שנתן לו בברית מלח, ויפלא מאד הלא מתנות כהונה נתנו בהר סיני, כמ"ש בספרא (צו סי' קס"א), ושם (סי' ק"ס) אמר ר"ש (סתמא דספרא) שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שנמשחו בשמן המשחה ושם מבואר שישראל נתנו המתנות ברצון ופי' בספרי שזה מפני שאח"ז בא קרח וערער הוצרך לחזק הדבר שנית בגזר דין ובברית מלח:

      הנה נתתי לך, לך נתתים הוא כפל לשון, ופי' חז"ל שתחלה מדבר מן המתנה והוסיף לך נתתים היינו בזכותך ובזכות בניך, ובפי' למשחה פי' מענין גדולה כמ"ש בש"ס זבחים (דף כח צא) ובכ"מ, ור' יצחק פי' משיחה ממש, ופלוגתתם תליא במה שחקרתי בהתו"ה (צו סי' מ"א וסי' קעג) אם גם בני אהרן נמשחו, ודעת הת"ק שרק אהרן נמשח כדעת המד' (במדבר פ' י"ב) וע"כ פי' משחת בניו מענין גדולה, ודעת ר"י שגם הבנים נמשחו:

    8. Verse 9

      זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכׇל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכׇל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֥ים…

      זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש הלשון בזה תמיד לומר מאשי, כמו חלקם וכו' מאשי ה', וגם שכלל מ"ש מן האש מיותר, כמו שהקשו התוס' בזבחים (דף מ"ד ע"ב) ובמנחות (דף עג) דלא לכתוב מן האש, ולא נצטרך רבוי על לוג שמן של מצורע, ופי' בספרי שמרמז על עור העולה שכולה נתונה על האש כמ"ש (צו סי' ז') עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, ומ"ש לכל קרבנם מרבה שתי לחם, אע"ג דקרו מנחה כמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ט ד"ה היא) דכתיב מן האש ואין מגופם לאשים, ורש"י פי' לכל קרבנם זבחי שלמי צבור והם יש מהם לאשים רק שאינו נכלל בנאמרים כאן שפרט רק מנחה וחטאת ואשם, ונכלל בשם קרבן, ובמ"ש מנחתם היינו מנחת חובה ונדבה, וממלת כל מרבה בגמ' (זבחים מ"ד מנחות ע"ג) מנחת העומר ומנחת הקנאות, וחטאתם כולל חטאת יחיד וחטאת צבור, ומלת כל מרבה חטאת העוף כמ"ש בגמ', ואשמם כולל אשם ודאי ותלוי, ומלת כל מרבה אשם נזיר כאשם מצורע, כמ"ש בגמ' שם דס"ד שבא להכשיר, ומ"ש אשר ישיבו לי מדבר באשם גזלות שנמצא גזל הגר שע"ז שייך לשון השבה כמ"ש האשם המושב לה' לכהן, ומ"ש קדש קדשים מרבה לוג שמן של מצורע ובגמ' מרבה לה מכל קרבנם ואף שברוב דברים אלה מבואר בקרא שנאכלים לכהן, כבר פי' בז"ר שנשנה בכאן לכרות ברית מלח על כל אלה:

    9. Verse 10

      בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃

      בקדש הקדשים תאכלנו פי' הרמב"ן שר"ל שתאכלנו בקדושת קדשי קדשים שיש חומר באכילתם יותר מקדשים קלים, וכן דעת ת"ק, ומפרש שהוצרך לומר זה אעפ"י שמפורש בפ' צו שכל אלה נאכלים בקדושת קדשי קדשים, פה בא לומר שנכרת ע"ז ברית עם אהרן, וכן מ"ש כל זכר יאכל אותו שגם זה כבר נאמר, בא לומר שכרת ע"ז ברית, וריב"ב מפרש שר"ל שתוכל לאכלו גם בהיכל כי מ"ש ואכלוהו במקום קדוש היינו בחצר אהל מועד, ולמד פה שבעת האונס יכול לאכול גם בהיכל ומובא בזבחים (דף סג) ומנחות (דף ט):

      קדוש יהיה לך אף דבר שאינו לאכילה כגון פגול ונותר וטמא ועצמות קדשים ישרפו במקום קדוש ויש לכהנים חלק בהם שיכול ליהנות מאפרן כמ"ש הרמב"ם (פי"ט מה' פה"מ הי"ג) (ז"א):

    10. Verse 11

      וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖…

      וזה לך תרומת מתנם אחר שחשב המתנות של קדשי קדשים חשיב קדשים קלים וגם אלה התבארו במקומם וחשבם פה להודיע שגם עליהם כרת ברית מלח:

      תרומת מתנם פרש"י המורם מהתודה ומהשלמים ומאיל נזיר וג' אלו הם טעונים תנופה. והנה גם זה מבואר במקומו וכן מ"ש כל טהור בביתך יאכל אותו לא היה צ"ל שגם ישראל נזהרו שלא יאכלו קדשים בטומאה רק שבא כאן ללמד שעם אהרן כרת ברית ע"ז ועל תנאי זה נתן לו המתנות בברית מלח:

    11. Verse 12

      כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃

      כל חלב יצהר עתה יתחיל לחשב קדשי הגבול וגם אלה התבארו במקומם והזכירם פה להגיד שגם עליהם כרת ברית מלח:

      כל חלב יצהר וגו' ראשיתם אשר יתנו הנה לא חשב בין מתנות כהונה ראשית הגז וחלה ומתנות, ובהכרח שיהיו נרמזים בפ' זו, וחז"ל דייקו שמ"ש כל חלב יצהר ראשיתם הוא כפל לשון, שחלב היינו הראשית והמיטב ומציין תרומה ותרומת מעשר כמ"ש לקמן בהרימכם את חלבו ממנו, ולמה אמר שנית ראשיתם, וע"כ פי' שמ"ש ראשיתם כולל כל מה שנקרא בשם ראשית והוא כולל גם ראשית הגז וחלה שנקראו בשם ראשית, ועם זה נכלל הזרוע והלחיים והקבה כמ"ש וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וכו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך תתן לו וראשית גז צאנך תתן, זה כוונת הספרי בכלל, שבמ"ש ראשיתם אשר יתנו לה' כולל כל הנאמר בפ' וזה יהי' משפט הכהנים, שכולם משום ראשית ונכלל גם החלה שנקראת ראשית רק שסמכו ראשית הגז על מלת ראשיתם, ובמ"ש אשר יתנו ר"ל כל מה שיתנו וכולל המתנות, ובמ"ש אשר יתנו לה' נרמז בפרטות החלה כמ"ש מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה:

    12. Verse 13

      בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כׇּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכְלֶֽנּוּ׃

      בכורי כל אשר בארצם וגו' לך יהיה בבכורים לא נתפרש כלל במקומם שינתנו לכהן ועז"א ללמדך שיהיו נתונים לכהן, ומ"ש אשר בארצם, שזה נתפרש במקומו שאין מביאין בכורים בח"ל, פי' חז"ל שמלמד שחלה עליהם קדושה במחובר לארץ:

      כל טהור בביתך יאכלנו כבר אמר כל טהור בביתך יאכל אותו ורק מפני שדרך הדיוק מ"ש ביתו זו אשתו היינו דוקא אשתו הנשואה כמ"ש ביומא (דף יג) ביתו אמר רחמנא והך לאו ביתו הוא, דמקדש לה', והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא, לכן אמר שנית כל טהור בביתך כל הנמצא בביתך אף הארוסה והוא עפמ"ש באילת השחר (כלל פ"ט) שבשמות שיש בם מובן מיוחד כשבא בדיוק אמרינן שבאו בדרך הדיוק, וכשרצה הכתוב ללמד שבאו בדרך ההרחבה כפל את השם ללמד שלא בא בדרך הדיוק עיי"ש. וכן שם ביתך בדיוק היינו רק אשתו הנשואה וע"י שכפל שנית כל טהור בביתך ידעינן שבא בדרך הרחבה כל אשר בביתך אף הארוסה, אולם בזה י"ל שרצה כל הנמצא בביתך אף התושב, ואף שכתוב תושב ושכיר לא יאכל בו נאמר שזה מדבר בתושב שאינו בביתך לא תושב שברשותך שזה נכלל במ"ש כל טהור בביתך, ע"ז השיבו חז"ל דהא כתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ושכיר כולל אף שהוא בביתך, דהא אף עבד עברי אינו אוכל שלמד לה ממ"ש וכל עבד איש מקנת כסף אף שהוא נמצא בביתו דהא רבו חייב במזונותיו כמ"ש בהתו"ה אמור (סי' פו), וה"ה שתושב לא יאכל אף שהוא בביתו, [וס"ל להספרי שלכן אמור שכיר אף שהוא כ"ש מתושב לגלות על תושב שאף שהוא בביתו לא יאכל, ומבואר שבמ"ש כל טהור בביתך יאכל מרבה רק הארוסה לא תושב שברשותו, וגרסתי הוא גי' הגר"א, כי המפרשים נלחצו מאד במאמר זה, ומ"ש וכבר שלח ר"י בן בג בג נמצא בקדושין (דף יג) עיי"ש:

    13. Verse 14

      כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃

      כל חרם בישראל ריה"ג ור"י בן בבא ס"ל דסתם חרמים לכהנים ולדידהו מ"ש כל חרם לך יהיה מיירי בסתם חרמים וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין, ולריב"ב ור"ש סתם חרמים לבד"ה ולפ"ז מ"ש כל חרם לך יהיה מדבר בשפירש שמחרים לכהנים, וכבר דברתי מזה בהתו"ה בחקותי (סי' ק"י) ועי' בסנהדרין (דף פ"ח) וערכין (דף כח) ובז"א כאן ואכמ"ל, וממ"ש בישראל י"ל דוקא של ישראל לא נכרים ונשים ועבדים דאתמעטו תמיד מן ישראל, ומרבי לה ממ"ש כל חרם:

    14. Verse 15

      כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם…

      כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' פי' בהמה טהורה שמינו קרב לאפוקי חיה, שא"צ שהוא עצמו יהיה ראוי לקרב ונוציא בע"מ שעז"א באדם ובבהמה שבא להקיש בהמה לאדם כמו שיתבאר בסי' שאח"ז וכמו שבאדם אין הבדל בין בע"מ לתמים כן בבהמה:

      באדם ובבהמה — מאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קב), ושם בארתי שכל דרוש נדרש מפסוק מיותר, וממ"ש בכאן באדם ובבהמה יהיה לך נדרש שרשאי לתנו לכהן בכ"מ שירצה, ויתר הדרושים בארתי שם עיי"ש:

      אך פדה תפדה וכו' כבר בארתי שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו, ר"ל שלא משכחת פדיון רק בבכור בהמה טמאה אבל בבכור טהורה לא משכחת פדיון אף כשמתר שלא תפדה להאכילה לכלבים רק צריך קבורה וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' אסורי מזבח ה"י), ונוסחתי הוא כגי' הגר"א:

      ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה היינו בכור פטר חמור לבד, דכתיב שני פעמים ופטר חמור תפדה בשה לדייק שרק פטר חמור צריך פדיון, ותפס פה בכור הבהמה הטמאה לרמז על מ"ש בפ' בחקותי ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, שמדבר במקדיש בהמה טמאה לבד"ה כמו שפרש"י שם, ומרמז כאן שפודים אותה מהקדש ב"ה, שמ"ש בכור הבהמה הטמאה תפדה הוא שוה עם מ"ש ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך שמדבר בהקדישה לבד"ה, וכן מ"ש בכור הבהמה הטמאה היינו בהקדישו לבד"ה שאם לא הקדישו א"צ לפדותו, ומאמר זה נמצא במכלתא בא (סי' קכ"א) ושם פרשתיו, ועי' בכורות (דף ה'):

      ופדויו מבן חדש תפדה הנה מה שכפל פעל תפדה שהיל"ל אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, יל"פ שבא לחלק בין שני הפדיונות, כמ"ש באילת השחר (כלל קנז) שלפעמים נכפל הפעל מפני שהורחת הפעל השני משונה מן הראשון, ולפ"ז בא ללמד שפדיון פ"ח א"צ להמתין שלשים יום, וי"ל בהפך שבא להקיש שני הפעלים זל"ז (כמש"ש בכלל קנט), ובא ללמד שגם פדיון פטר חמור מצוה להמתין שלשים יום, וכמ"ש בבכורות (דף יג) אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקיש [בכור בהמה לבכור אדם] הא רבנן דלא מקשי, וז"ש אתה אומר תפדה מיד או אינו אלא לאח"ז, ולמד לה ממ"ש ופדויו מבן חדש תפדה, שפדויו לשון זכר ומוסב על בכור אדם שהוא שם זכר ואמר שלישית פעל תפדה, ר"ל רק פדיון של הקודם שהוא בכור אדם הוא מבן חדש לא פדיונה של בכור בהמה:

    15. Verse 16

      וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃

      ופדויו מבן חדש תפדה נוסחא הישנה של הספרי מתאמת עם נוסחת המכלתא (בא סי' קכג), וההגהה שהגהתי הוא עפ"י הגהת הגר"א והז"א, והוא כפי שטת הגמ' בבכורות (דף נא) ושבועות (דף ד) וכבר בארתי בפי' המכלתא שהמכלתא אינו עומד בשטת הגמ', וס"ל שבכור תפדה הוא הכלל השני וס"ל דכלל ופרט המרוחקים זה מזה דנים בכלל ופרט, והגמ' שמייתי בזה פלוגתת רבי ורבנן לא יכול לומר כן, כי לרבי ס"ל בב"ק (דף פב) דכלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנים, ולפ"ז בספרי שמביא ג"כ דעת רבי צריך להגיה כשטת הגמ', ובזה תבין שהגר"א הגיה כאן בספרי כשטת הגמ' ובמכלתא לא הגיה כלום:

      עשרים גרה הוא הגהתי לפי הגהת הגר"א שהוא נוסח הספרא בחקותי (סי' קו) מובא בבכורות (דף נ'), ר"ל שהשקל הוא מענין משקל ותלוי לפי הסכמת המדינה ויש שקלים גדולים וקטנים שהמטבעות משתנות תמיד, ובפ' תשא אמר בשקל הקדש עשרים גרה השקל ופה אמר עשרים גרה הוא, ר"ל שלא יפחות ממשקל זה, ובפ' בחקותי אמר עשרים גרה יהיה מזה מבואר שיכול לשנות משקלו להוסיף על עשרים גרה ובכ"ז יהיה תמיד עשרים גרה היינו שלא יפחות ומבואר שיכולים להוסיף ולא לגרוע ממשקלו:

    16. Verse 17

      אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם…

      אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז כבר כללתי בהתו"ה (ויקרא סי' קטו) ששם הנסמך לסומכים רבים לפעמים יבא השם עם כל סומך, בפרי בטנך ובפרי אדמתך, ולפעמים לא יבא בכל פעם כמו ראשית דגנך תירושך ויצהרך, ודעת חז"ל שכ"מ שיחזור השם בכל פעם מורה שהענינים מחולקים, וע"כ ממה שהחזיר שם בכור בכל פעם למדו שבא לחלק הענינים, ובזה ממעט כלאים ורדמה כי בספרי ממעט כלאים ובגמ' בכורות (דף ה) ממעט נדמה, וזה יתבאר עפמ"ש בספרא אמור (סי' קכח) ולמעט ממ"ש שור או כשב או עז כי יולד למעט כלאים ונדמה, ובארתי שם שלכן בא מלת או שמורה החילוק שאם יאמר כשב ועז נאמר שה"ה כלאים הבא מכשב ועז ביחד, ואם יאמר שור וכשב נאמר שה"ה הנדמה לעגל וכשב עיי"ש בפי' בארתיו היטב, וה"ה מטעם זה בא שם הסומך בכור שור או בכור כשב, למעט הנדמה לעגל וכשב, ובא שלישית בכור עז למעט כלאים מכשב ועז ביחד:

      לא תפדה קדש הם ת"ק מפרש מ"ש קדש הם בא ללמד שנשאר תמיד בקדושתו אף אם פדאו וכמ"ש בתמורה (דף ה), ור' יאשיה ס"ל שמ"ש קדש הם בא ללמד שמה שיאמר את דמם תזרוק הוא מצד שקדש הם, וה"ה לכל קדש כמהו כגון מעשר ופסח את דמם תזרוק, וס"ל שמעשר ופסח דינם בזריקה, ולפ"ז מ"ש ודם זבחיך ישפך בא ללמד שהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, לכן אמר שיטעון שפיכה אחת, ר"ל שטעון זריקה אחת ויוצא בשפיכה, ור' יצחק ס"ל שמ"ש ודם זבחיך ישפך קאי רק על מעשר ופסח ודינם רק בשפיכה. ומ"ש קדש הם ר"ל שמצד שהם קדש את חלבם תקטיר וה"ה כל קדש ומלמד שמעשר ופסח טעון הקטר חלבים (עי' בז"א מה שפלפל בזה וכבר רמזתי זה בפי' המכלתא פ' משפטים), ולפ"ז לר' יצחק אין זריקה בכלל שפיכה וזה כמ"ש בזבחים (דף לז) דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל עיי"ש ועי' מה שפלפלו בזה בתוס' שם ובפסחים (דף קכא) אבא חנן אומר שגם משום הקטר חלמם לא צריך קרא דיש ק"ו משאר קדשים שלא שוו מתן דמם לבכור, ר"ל שבכור בזריקה אחת והם טעונים שתים שהן ארבע, מעשר ופסח ששוו מתן דמים לבכור שאף שבכור בזריקה ופסח בשפיכה מכ"מ די בשפיכה אחת, כ"ש שישוו בהקטר חלבם, ומ"ש קדש הם בא ללמד שאם פדאו אינו פדוי:

      את דמם תזרוק זה א"צ להשמיענו שאחר שהבכור מובא לעזרה מדאי זורקים את דמו ככל הקדשים, רק שבא להשמיענו שזריקתו משונה מיתר קדשים וא"ל שקמ"ל שמשונה מדם חטאת שניתן על ד' קרנות והוא טעון שתי מתנות שהן ארבע שזה נלמד מעצמנו מק"ו שכאן מיעט בחלבים נגד עולה שכולה כליל, והוא א"צ ד' מתנות כמ"ש וזרקו הכהנים את דמו שלמד שהם ב' מתנות שהן ארבע, וע"כ בא לומר שמשונה מדין עולה שא"צ רק מתנה אחת, ובהגהת הגר"א גרס ת"ל וזרקו הכהנים שתי מתנות שהן ארבע דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדין כבתחלה ומה מקום שריבה בחלבים מיעט בדמים כאן שמיעט בחלבים א"ד שמעט בדמים א"כ מה ת"ל את דמם תזרוק מתנה אחת, וכ"ה בילקוט:

      ואת חלבם תקטיר כבר התבאר בספרא ויקרא (סי' קסו) שיש חמשה יתורים בשלמים ובחטאת ובאשם למעט חלב הדפנות, ופה שאמר סתם יש לטעות שאף חלב הדפנות ולמד לה מק"ו, ומ"ש אינו נרצה עד שישרף נראה לגרוס ואינו נרצה ר"ל אעפ"י שאינו נרצה עד שישרף באש בכ"ז הוא ריח ניחוח לה':

    17. Verse 18

      וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃

      ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה כל מימרא זו מובא בזבחים (דף נז), כי יש להסתפק בכור לכמה נאכל, שיש להקישו לחטאת ואשם שהם מתנה לכהן, ואף אחר שכתוב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה י"ל כחזה ושוק של תודה, לכן הוסיף לך יהיה, שיהיה לך לזמן אכילתם להקל באכילתם כשלמים, ור' ישמעאל ס"ל שאין לדמותו לתודה שתודה גופא לא ידעינן רק משלמים ואין למדין למד מן הלמד, ור"ע לשטתו שס"ל דהימנו וד"א לא הוה למד מן הלמד, ור' ישמעאל ס"ל שלך יהיה מוסיף בכור בע"מ, ור"ע יליף לה מן ובשרם בל"ר, כ"ה בגמ', ור"א למד שנאכל לשני ימים ממ"ש לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה כמ"ש בבכורות (דף כז), ויסבור שמ"ש לך יהיה מוסיף שאף בכור בע"מ מתנה לכהן, כמ"ש בגמ' שם:

    18. Verse 19

      כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחׇק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩…

      כל תרומת הקדשים בא כלל בסוף המאמר וכן בא הכלל בתחלת המאמ' והפרטים באו באמצע ללמד שכלם נתנו בברית מלח אף דברים שאינם מפורשי' רק למדנו מריבוי הכתו' וע' במכלתא בא (סי' פג), ואמר בתחל' ובסוף לחק עולם שינהגו לדורות ובארתי הטעם בזה אמור (סי' סו) ואמר באמצע גם גבי חזה ושוק לחק עולם כי חזה ושוק אין נוהגים בבמה ומלמד שבכ"ז בזמן המקדש לא יבטלו לעולם, ומ"ש ברית מלח פי' הראב"ע שמקום המלח כמו נכרת מן הישוב שלא יעלה בו כל עשב, וטוב יותר דברי חז"ל כפרש"י שהמלח לא יסריח ולא יתקלקל ולא עוד אלא שמבריא דברים אחרים שלא יתקלקלו כן לא יופר הברית הזה ע"י חטאים:

    19. Verse 20

      וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ…

      ויאמר ה' וגו' כי ממ"ש לאלה תחלק הארץ משמע גם כהנים ולוים לכן באר פה באהרן ובפסוק כ"ג בבני לוי שאין להם חלק בארץ, וכן מיעט גרים ונשים ועבדים כמ"ש בספרי מטות על פסוק זה:

      בארצם לא תנחל הנחלה שייך בארץ והחלק שייך אף במטלטלין שלא יחלקו עם אחיהם בשלל בעת כבוש הארץ, כי במלחמת מדין ניתן ללוים בתורת תרומה עפ"י הדבור וכמ"ש הראב"ד (פי"ג מה' שמטה ויובל) ורק א' אחוז מן החמשים ונגד קדשי המקדש אמר אני חלקך כמ"ש חלקם נתתי אותה מאשי, שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד קדשי הגבול אמר אני נחלתך, שזה יקחו אף בזמן שאין מקדש וקרבנות כנחלה שאין לה הפסק, ומביא פסוק חלקם נתתי נגד קדשי המקדש כי זה נאמר במנחה, ופסוק אשי ה' ונחלתו יאכלון לקדשי הגבול וכמו שפרש"י אשי ה' אלו קדשי המקדש ונחלתו אלו קדשי הגבול:

      אני חלקך ונחלתך כ"ד מתנות חשבם (בב"ק קי, חולין קלג), ועי' בז"א מישב השנוים שבין הספרי והגמ' בזה. ואמרו שנסמכה פ' זו לענין קרח שמחלוקת קרח הסבה כריתת הברית, ויתר הדברים מובנים והגהתי עפ"י גי' הגר"א לבד שהוא מוחק מה שסיים ואומר סוף דבר הכל נשמע, וי"ל שר"ל שכל הכתרים הבל כמו שנזכר בספר קהלת שההביל הכל, וסיים שעקר האדם הוא השומר תורת ה' ומצותיו:

      ולבני לוי הנה נתתי מבואר אצלי שדרך הלשון להקדים את הפעל תמיד והיל"ל הנה נתתי לבני לוי, ובארתי באיה"ש (פי"ב) שבמקום שמקדים את השם, בא לתת הבדל בין השמות, אני נתתי לך את משמרת תרומותי ולבני לוי נתתי את כל מעשר, מבואר שב' המתנות הם מענין א' ושניהם נאמרו בברית מלח, רק שמובדלים במתנותיהן לבד, זה כ"ד מת"כ וזה מעשר כמש"ש בכלל קי"ד:

    20. Verse 21

      וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֙ אֲשֶׁר־הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

      ולבני לוי הנה נתתי מלת הנה מורה על החדוש כמ"ש באיה"ש (כלל תקסה), ובכ"ז פי' למעלה (סי' יח) מ"ש ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שמלת הנה מורה על השמחה, כי כבר התבאר בספרא צו (סי' קסא) שמת"כ התחילו מה"ס ומאז היו מפרישין מתנותיהם וא"כ לא היה דבר חדש. אמנם במתנת לויה הולך ר"י לשטתו שאמר שנתנה להם חלף עבודתם וא"כ לא נאמר עדיין מתנת לויה עד עתה, שעז"א שמצות כהונה נאמרה מה"ס וזו בתחלה נאמרה ר"ל שנתחדש עתה, וע"ז מורה מלת הנה על החדוש לא על השמחה, ור' יוחנן לשטתו שס"ל שגם מתנת לויה קנאו ה' ונתנו ללוים, ולשטתו גם מתנת לויה נאמרה מה"ס אף שלא עבדו עדיין אז קנאו ה' כמו מת"כ, ולפ"ז מלת הנה אינו מורה על החדוש, לכן אמר שגם הנה דפה מורה על השמחה, ומ"ש שנאמר וכל מעשר הארץ ר"ל וסיום הכתוב קדש הוא לה' שקנאו ה' ונתנו ללוים:

      הנה נתתי וגו' לנחלה מ"ש לנחלה מלמד שאין לו הפסק כי מע"ש אין נוהג בשנה השלישית והששית אבל מע"ר נוהג בכל השנים:

      חלף עבודתם מבואר שרק בעת שעובדים ולקמן (סי' עב) מבואר שאינו ממעט רק אם אינו מודה בעבודה, כי כבר בארתי (משפטים סי' יח) שנקרא בשם עובד כ"ז שהוא משועבד לעבודה אף אם חלה ולא עבד, רק אם פרק עול כגון עבד הבורח לא נקרא עובד, וכ"ז שהוא מודה בעבודה נקרא עובד:

    21. Verse 22

      וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת׃

      ולא יקרבו עוד ב"י וכו' בא עונש ואזהרה על קריבת זרים למקדש או לעבודת לוים:

    22. Verse 23

      וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֺנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י…

      ועבד הלוי הוא הלא פה אינו מדבר מחיוב הלוים רק ממתנותיהם, וחיוב עבודת הלוים כבר נאמר בראש הפרשה? ופי' חז"ל שלא נטעה אחר שאמר שהמעשר חלף עבודתם יש רשות בידו שלא יעבוד ולא יקח מעשר או שפטור מן העבודה בעת שמטה ויובל, לכן אמר שבכ"ז מחויב לעבוד, וכבר התבאר באיה"ש (כלל רט) שכ"מ שבא מצת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל כמו הוא מקריב, הם מקריבים, בא תמיד למעט ולהוציא זולתו, וע"כ ממ"ש ועבד הלוי הוא, מלת הוא המיותר מוציא שלא יעבוד כהן, וממ"ש והם ישאו מלת הם ממעט כהנים, ומ"ש ובתוך ב"י לא ינחלו נחלה, התבאר למעלה (סי' מד):

    23. Verse 24

      כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַחֲלָ֑ה עַל־כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙…

      אשר ירימו לה' תרומה ר"ל המעשר שעתידים הלוים להרים ממנו תרומה, ואמר זה ללמד שכל עוד שלא הרימו ת"מ קרוי בשם תרומה ויכול לעשותו תרומה על טבלו, וזה דוקא קודם שהפריש ממנו ת"ג וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה"ת הל' כא כב) והביא כן הר"ש (פ"א דתרומות ה"ה) מהספרי זוטא, ומ"ש מכאן אתה דן לתרומה כבר נשנה בספרי נשא על פ' וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם בסי' ל' פרשתיו והגר"א מחקו מכאן שאכ"מ:

      נתתי ללוים לנחלה אמר שנית לנחלה, שלמעלה למד שאין לה הפסק בשנה הג' והו' (כנ"ל סי' מט) ופה מלמד שאין לה הפסק אף שלא בפני הבית, ועי' בר"ה (דף יב):

      ע"כ אמרתי להם בתוך ב"י לא ינחלו נחלה כפל הדבור שנית שלא ינחלו לעולם אף אחר חלוק הארץ, וכן שלא ינחלו אף בארץ קיני וקנזי וקדמוני. והנה מזה משמע כדעת הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א) שס"ל שאם כבש מלך ישראל בח"ל נוטלים הלוים חלק לכן תפס קיני וקנזי וקדמוני שזה דינו כא"י, אמנם להראב"ד שס"ל שם שאף בח"ל לא יטלו חלק, למה תפס קיני וקנזי וקדמוני ועי' בפר"ד דרוש ו', ומ"ש ע"כ אמרתי להם, והלא הצווי הוא לשבט לוי שהוא לוקה אם נטל חלק כמ"ש הרמב"ם שם, פי שזה אזהרה להב"ד כמ"ש הרמב"ם שם שאם נטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו:

    24. Verse 26

      וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵאִתָּ֖ם בְּנַחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵמֹתֶ֤ם…

      ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו וגו' מאתם בנחלתכם אמר זה ללמד שהמעשר הוא חלף הנחלה שהיה להם לקחת חלקם בארץ, ומזה ידענו שמ"ש ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה אין הפי' שיתנו להם מנחלתם בארץ חלק עשירי, וזה יהיה נחלת הלוים, [ומ"ש בתוך ב"י לא ינחלו נחלה היינו שלא ינחלו בפ"ע רק יקחו מנחלת ישראל חלק עשירי], דהא אמר כי תקחו מאתם בנחלחכם שפי' חלף נחלתכ', כי אתם לא תנחלו בארץ כלל רק תקחו פירות, והראב"ד הקשה מזה לדעת הרמב"ם שסובר (בפי"ג מה' שמטה ויובל) שממה שכובשים בח"ל יש לכהנים וללוים חלק, שא"כ לא יקחו שם תו"מ, ועי' מ"ש בזה בארך בפר"ד דרוש ו':

      והרמותם ממנו מלת ממנו זרה, דהא אמר והרמותם וכו' מן המעשר, וזה כאומר ממנו מן המעשר וזה זר כמ"ש הרד"ק במכלול וכמ"ש באילת השחר (כלל ר"י), ומשמע שר"ל ממנו ממינו ולא משאינו מינו. אמנם בריש פ"ט דבכורות למד לה ממ"ש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה ועז"א והרמותם ממנו מופנה, ומשיב שצריך לגז"ש שנזכר בספרא (צו סי' קיא) ובמנחות (דף עז) עם מ"ש גבי לחמי תודה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' שהוא אחד מעשרה, וממ"ש והרמותם למד שלא יתרום מן המחובר וכמ"ש הרע"ב (תרומות פ"א משנה וא"ו) שלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש, ואגב חושב יתר הדינים המבוארים במשנה שם שלא יתרום מן החדש על הישן שלמד לה בבכורות (דף נג) ממ"ש שנה שנה ולא מפירות ח"ל דכתיב וכל מעשר הארץ:

      ונחשב לכם תרומתכם כדגן פי' שתרומת מעשר יחשב כתרומה גדולה שלוקחים אותה מן הגרן, ופי' שמזה בעצמו ידעינן גם למוד לתרומה גדולה שהיא חובה, כי לקמן (סי' סז) למד לה ר' יונתן מלמוד אחר, ופי' כאן שנלמד מתרומת מעשר, ולמה שאפרש לקמן (שם) מלמד שהוא חובה גם ללוים שה"א שהם אין צריכים להפריש ת"ג, ולמד מתרומת מעשר שלמד לקמן (סי' סא) שגם הלוים חייבים בו, וגירסתי הוא גי' הגר"א, והוא מחקו מכאן וגורס אותו בסי' שאח"ז קודם אבא אלעזר בן גומל:

    25. Verse 27

      וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃

      ונחשב לכם תרומתכם ר' ישמעאל שס"ל שתרומת מעשר אין להפריש מאומד אחר שהיא אחד מעשר אינו דומה לתרומה שנטלת מאומד מפני שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, והוא פי' שאמר אם והרמותם מעשר מן המעשר [שזה א"א לעשות ע"י אומד רק ע"י מנין ומדה ומשקל] אז ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן, אבל אם לא הפרשתם כראוי ע"י מדידה רק ע"י אומד אינו נחשב כתרומה, ואבא אלעזר ס"ל שגם תרומת מעשר מצותו מאומד, ומפרש שעז"א הגם שצריך מעשר מן המעשר בכ"ז ונחשב לכם תרומתכם, תוכל להפריש באומד ובמחשבה כדגן מן הגרן שנטלה באומד, ועי' בר"ש פ"א דתרומות מ"ו ובתוס' גיטין למ"ד ביצה (יג) מנחות (נד) בכורות (נח) שהאריכו בפלוגתא זו אם תרומת מעשר מופרשת ע"י אומד, והוא הפלוגתא בספרי דפה, והרמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה"י) פסק דאין מפרישין תרומת מעשר מאומד:

      כדגן מן הגרן הדגן הוא הנגמר והודש ועומד בגרן וכן המלאה מן היקב ומלמד שלא יתרום דבר הבלתי נגמר על הנגמר כמ"ש בפ"ק דתרומות, ומ"ש מכאן אמרו הוא בפ"א דמעשרות, ובפרק קמא דבכורות יליף לה ממק"א, והרמב"ם (פ"ו מה' תרומות הלכה ד') למד מכאן כדברי הספרי:

    26. Verse 28

      כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֙נּוּ֙…

      כן תרימו גם אתם תרומת ה' ופי' שקאי על הכהנים שיש לטעות שאחר שאין נותנים מעשר ללוים א"צ להפריש מעשר ותרומת מעשר, ור' ישמעאל ס"ל שע"ז א"צ קרא דיש ק"ו מחלה שהכהנים חייבים להפרישה דשם לא כתיב כי תקחו מאת בני ישראל, רק שמלמד על מעשר של לוים עצמם, ופי' כן תרימו גם אתם מכל מעשרותיכם היינו מעשר של לוים, וכן אשר תקחו מאת ב"י, ונראה דת"ק ס"ל כראב"ע ביבמות (דף פו) שאמר שפרשה ואל הלוים תדבר כולל גם כהנים שנקראו בכ"ד מקומות בשם לוים, ור' ישמעאל סבירא ליה כר"ע שם שמ"ש ואל הלוים תדבר הוא רק לוים ומעשר ראשון ללוי ולא לכהן, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הלכה ג'):

      מכל מעשרותיכם ר"ל מכל מיני מעשרות כי מעשר נוהג בכל הפירות, ומאמר הספרי הנוכחי כבר נשנה בפ' נשא על פסוק וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם פרשתי שקאי על מעשר שני (עיי"ש סי' למ"ד):

      ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן כבר בארתי באילת השחר (כלל רסה) שכ"מ שאומר אהרן הכהן והיא מצוה נהוגה לדורות ימין על הכהן הדיוט כי תואר הכהן מיותר ובא לומר שנוהג באהרן מצד שהוא כהן לא מצד שהוא כ"ג, אבל בכ"ז שם אהרן מיותר, שהיל"ל לכהן, ופי' חז"ל שמרמז שיהיה חבר כמו שהיה אהרן, וכמ"ש בסנהדרין (דף צ):

    27. Verse 29

      מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת־מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ׃

      מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ס"ל לר' יאשיה שמדבר בתרומה גדולה שיהיו הלוים מחויבים להפריש והוא אם הקדים הלוי את הכהן בכרי שכבר נתחייב בתרומה גדולה, שהגם שאמרו שאם הקדימו בשבלם פטור מת"ג דכתיב והרמותם ממנו מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר אם הקדימו בכרי חייב כמ"ש (בברכות דף מז ביצה דף יו"ד ובכ"מ), ור' יונתן ס"ל שבא ללמד שהלוי חייב להפריש תרומה גדולה משדותיו, דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה וראשית גז צאנך תתן לו ואמר בחולין (דף קלא) שהלוי פטור מן המתנות למ"ד שהלוים לא נקראו עם וכן ס"ל לר' יונתן ה"א שרשות בידו שלא להפריש תרומה גדולה לכן אמר תרימו את כל תרומת ה' ללמד שהוא חובה, וכבר בא אמר זה בפ' שלח בפ' חלה והמפרשים תמהו שר' יונתן למד שם מפסוק אחד ולמ"ש לק"מ ור' יאשיה ס"ל כמ"ד שהלוים נקראו עם ולכן לא דריש כר' יונתן:

      מכל חלבו את מקדשו ממנו פי' שתרימו ממנו את השעור שהוא מקדש אותו כשנופל לתוכו והוא א' ממאה כי יותר מזה אינו מקדש בנפילתו, ומ"ש אם מעלה היתר את האיסור פי' חולין שהם מותרים מעלים את התרומה, כ"ש שיעלה האיסור את ההיתר פי' תרומה טהורה שאסורה לזרים תעלה תרומה טמאה שהיא מותרת לכהנים כמו הטהורה, ובכת"י גורם אם יעלה איסור מן האיסור להתיר ק"ו לאיסור מן המותר להיתר, פי' אם יעלה איסור מן האיסור כדתנן הערלה מעלה את הערלה אע"ג דכולה איסור ק"ו לאיסור דהיינו תרומה טמאה מן המותר דהיינו תרומה טהורה, ורבי למד אם עלה איסור דהיינו תרומה שהיתה אסורה תחלה ועלתה להיתר ק"ו מן המותר למותר להתיר ור"ל תרומה טמאה מן תרומה טהורה שגם טמאה היתה תחלה מותרת לכהנים, ולמד מגזרה שוה המלאה שה"ה שערלה וכלאי הכרם בטלים רק ע"י שהם חסורים באכילה ובהנאה צריך מאתים:

    28. Verse 30

      וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וְכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב׃

      בהרימכם את חלבו החלב הוא המיטב והמובחר ותחלה אמר מכל מתנותיכם תרימו וכו' מכל חלבו, שזה מדבר בתרומה (כנ"ל סי' סז) ופה מדבר בתרומת הלוים תרומת מעשר שגם זה יהיה מן המובחר, ועז"א הרי זה אזהרה ללוים כן גריס הגר"א, ועז"א ואמרת אליהם ר"ל ללוים, ועי' ברמב"ם (פ"א מה' מעשר הי"ג):

      ונחשב ללוים כתבואת גרן ר"ל שמאז שהפריש תרומת מעשר השאר חולין גמורין ולא תאמר הואיל וקראו הכתוב תרומה שנאמר כי את כל מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה יכול יהא כולו אסור רש"י בפי' וכן ביבמו' (דף פו) מ"ט דר"מ דאמר מעשר אסור לזרים דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, ועל פי זה הגהתי את הספרי כי נוסחא הכתובה והרמותם ממנו תרומת ה' וכן נוסחת הגר"א לפי שהוא אומר ונחשב לכם אין לה טעם:

    29. Verse 31

      וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

      ואכלתם אותו בכ"מ אפי' בבה"ק ועי' ביבמות (דף פ ע"ב), ומ"ש אתם וביתכם שביתו זו אשתו הנשואה (כנ"ל סי' כט), מרבה שאשתו נותנת רשות לעשר, שעל לאכול א"צ קרא שאף בתרומה אוכלת, כן פי' ביבמות (דף פו):

      כי שכר הוא לכם חלף עבורתכם כבר בארתי קדושים (סי' למ"ד) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה שבשם פעולה ישקיף על העסק שפעל ועשה, ובשם שכר כולל גם השוכר איש לזמן שיעשה לו כל עבודתו, ומשלם לו שכירות קצוב מבלי השקף על פעולתו, וממ"ש שהוא שכר לכם היינו שאתם שכירים לעבוד כל עבודתו א"כ מחויב לעבוד כל עבודת הלוים ואם אינו מקבל עליו דבר אחד אין לו חלק בלוים, וכבר פרשתי הדבר למעלה עיי"ש:

    30. Verse 32

      וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל לֹ֥א תְחַלְּל֖וּ וְלֹ֥א תָמֽוּתוּ׃ {פ}

      ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו מבואר שאם לא ירימו את החלב והמיטב הם בנשיאת עון וממ"ש בהרימכם מבואר שהמרים בנשיאת עון אף ישראל שהרים של לוי ע"י נטילת רשות, וממ"ש ואת קדשי ב"י לא תחללו שקאי על תרומה טמאה מבואר שבא הצווי גם על תרומה טמאה שירים המיטב כי על שלא יחללו כבר אמר בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו. ור' יאשיה אומר שהוא אזהרה לכהנים כי מ"ש בפ' אמור ומתו בו כי יחללוהו הוא עונש ופה בא האזהרה שלא יאכלו קדש בטומאה, והגי' כמו שהוא בספרים אין לה באור והגר"א גרס ומנין אתה אומר שאם הפריש שלא מן המובחר שהוא בנשיאת עון ת"ל ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אין לי אלא ת"מ ת"ג מנין ת"ל ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו והשאר נמחק:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Numbers Chapter 18

    Numbers Chapter 18 presents 32 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 32 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 116 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ…”

    2. Verse 217 words

      Opens “וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב…”

    3. Verse 313 words

      Opens “וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ…”

    4. Verse 412 words

      Opens “וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל…”

    5. Verse 512 words

      Opens “וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ…”

    6. Verse 616 words

      Opens “וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י…”

    7. Verse 718 words

      Opens “וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ…”

    8. Verse 816 words

      Opens “וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֮ אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔…”

    9. Verse 917 words

      Opens “זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כׇּל־קׇ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכׇל־מִנְחָתָ֞ם…”

    10. Verse 108 words

      Opens “בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכְלֶ֑נּוּ כׇּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ…”

    11. Verse 1116 words

      Opens “וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכׇל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣…”

    12. Verse 1211 words

      Opens “כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכׇל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם…”

    13. Verse 1310 words

      Opens “בִּכּוּרֵ֞י כׇּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה…”

    14. Verse 144 words

      Opens “כׇּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃…”

    15. Verse 1518 words

      Opens “כׇּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכׇל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה…”

    16. Verse 1612 words

      Opens “וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים…”

    17. Verse 1719 words

      Opens “אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א…”

    18. Verse 188 words

      Opens “וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥…”

    19. Verse 1922 words

      Opens “כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽיהֹוָה֒…”

    20. Verse 2017 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק…”

    21. Verse 2114 words

      Opens “וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַחֲלָ֑ה…”

    22. Verse 229 words

      Opens “וְלֹא־יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את…”

    23. Verse 2318 words

      Opens “וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם…”

    24. Verse 2420 words

      Opens “כִּ֞י אֶת־מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה…”

    25. Verse 254 words

      Opens “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃…”

    26. Verse 2619 words

      Opens “וְאֶל־הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֮ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי־תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל…”

    27. Verse 277 words

      Opens “וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן־הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן־הַיָּֽקֶב׃…”

    28. Verse 2818 words

      Opens “כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם…”

    29. Verse 299 words

      Opens “מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כׇּל־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכׇּ֨ל־חֶלְבּ֔וֹ…”

    30. Verse 3011 words

      Opens “וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת־חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם…”

    31. Verse 3112 words

      Opens “וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכׇל־מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי־שָׂכָ֥ר הוּא֙…”

    32. Verse 3213 words

      Opens “וְלֹֽא־תִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא בַּהֲרִֽימְכֶ֥ם אֶת־חֶלְבּ֖וֹ מִמֶּ֑נּוּ וְאֶת־קׇדְשֵׁ֧י…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Numbers 18

    Open in the reader