Numbers Chapter 11

ויהי העם כמתאננים AND THE PEOPLE WERE COMPLAINING — The term העם “the people” always denotes wicked men. Similarly it states, (Exodus 17:4) “what shall I do unto this people (לעם הזה)? [yet a little and they will stone me]”, and it further states, ( 13:10) “This evil people [which refuses to hear my words]”. But when they are worthy men who are spoken of they are called עמי “My people”, as it is said, (Exodus 5:1) “Let My people go”; (Micah 6:3) “O My people, what have I done unto thee” (Sifrei Bamidbar 85).

כמתאננים — The term מתאננים denotes [people who seek] “a pretext” — they seek a pretext how to separate themselves from following the Omnipresent. Similarly is stated in the narrative of Samson, (Judges 14:4) “for he sought a pretext (תואנה) [against the Philistines]” (Sifrei Bamidbar 85).

רע באזני ה׳ means a pretext that was evil in the ears of the Lord, i.e., that they intended that it should reach His ears and that He might show annoyance. They said: “Woe unto us! How weary we have become on this journey: it is now three days that we have had no rest from the wearisomeness of the march!”

ויחר אפו AND HIS WRATH GLOWED — He said in anger: How ungrateful you are, “I meant it for your good — that you might immediately come into the land”.

בקצה המחנה [AND THE FIRE … DESTROYED THEM THAT WERE] IN THE EXTREMITY OF THE CAMP — i.e. those amongst them who were extreme in baseness — these were “the mixed multitude”. But R. Simeon the son of Manassia said: it means that the fire consumed the most distinguished and prominent ones among them (cf. Sifrei Bamidbar 85 and Rashi’s two explanations of ומקצה אחיו on Genesis 47:2).

ויצעק העם אל משה AND THE PEOPLE CRIED UNTO MOSES — A parable! This may be compared to the case of an earthly king who was angry with his son, and the son went to a friend of his father and said to him, “Go and ask forgiveness for me from father!” (Sifrei Bamidbar 86).

ותשקע האש THEN THE FIRE SANK — it sank on the very spot; because if it had turned along one of the sides of the camp it would gradually have rolled along the whole of that side (Sifrei Bamidbar 86).

והאספסף AND THE THRONG — This was the mixed multitude that had gathered themselves unto them when they left Egypt (the word is from the root אסף, “to gather”) (Sifrei Bamidbar 86). — The next words of the Biblical text must be inverted to read as follows:

וישבו גם בני ישראל ויבכו AND THE CHILDREN OF ISRAEL ALSO AGAIN WEPT together with them.

מי יאכלנו בשר WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT? — But did they not have flesh? Has it not been already stated, (Exodus 12:38) “and a mixed multitude went up with them and flocks and herds, [even very much cattle]”?! If you say, “They had already eaten them”, then I reply, “But is it not stated at a later period, when they were about to enter the Land, (Numbers 32:1), “Now the children of Reuben had cattle in a very great multitude”? But the truth is that they were only seeking a pretext (Sifrei Bamidbar 86).

אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING — If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, “But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you”? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87).

את הקשאים THE CUCUMBERS — R. Simeon said, “Why did the manna change its flavor into that of anything one wished (as the Midrash states) except into these vegetables here mentioned, the taste of which it appears not to have assumed since the people lusted for them? Because they are injurious to nursing mothers. So indeed people say to a woman: Do not eat garlic and onions on account of the baby. A parable! This may be compared to a king, etc. as it is related in the Sifrei Bamidbar 87.

הקשאים These are concombres in O — F., (English = cucumbers).

אבטיחים are boudekes in O — F. (English = melons).

החציר are leeks, porels in O — F. [The Targum renders the names of the vegetables by בוציניא etc.].

אל המן עינינו OUR EYES ARE ON THIS MANNA (i — e. we see nothing but this manna) — “manna in the morning, manna in the evening!” (Sifrei Bamidbar 87)

והמן כזרע גד AND THE MANNA WAS AS CORIANDER SEED — He who said that (the previous verse) did not say this: Israel said, “our eyes are only on this manna”, but the Holy One, blessed be He had it written in the Torah, and the manna was like coriander seed” — as much as to say “See, ye people of the world, about what My sons were complaining, whilst as a matter of fact the manna is excellent in so many different ways!” (Sifrei Bamidbar 88).

כזרע גד i.e — it was round like גד, coriander-seed in O. F.

הבדלח is the name of a precious stone — BEDELLIUM. (Some editions add the O. F. קרישטל crystal).

שטו [AND THE PEOPLE] WENT ABOUT — The term שיוט (i. e. any form of the root שוט) denotes strolling about; esbanoyer in O. F., English to walk about leisurely — they got the manna without exertion (cf. however, Yoma 75a and thereon s. v. ירד המן עליו).

וטחנו ברחים וגו׳ AND THE PEOPLE GROUND IT WITH MILL STONES [OR POUNDED IT IN THE MORTAR, AND BAKED IT IN PANS] — As a matter of fact it (the manna) never went into a mill, nor a pot, nor a mortar, but its taste changed, according to one’s desire, into that of ground or pounded or cooked grain (Sifrei Bamidbar 89).

בפרור — means [IN] A POT.

לשד השמן [AND ITS TASTE WAS AS THE TASTE OF] — לשד השמן i. e. moisture of oil. Thus did Dunash ibn Labrat explain it. Similar to it is, (Psalms 32:4) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, where the ל in the word לשד is a root-letter, the meaning being: “my sap (לשדי) is turned by the drought of summer”. Our Rabbis (Sifrei Bamidbar 89) explained it as meaning “breasts’ (i. e. just as the suckling imbibes, so to speak, every possible flavor with the mother-milk. so the Israelites found all flavors in the manna; cf. Sifrei), but really the subject of “breasts” has nothing to do with oil. One cannot, however, in order to justify the explanation of our Rabbis say that השמן in לשד השמן has a meaning similar to (Deuteronomy 32:15) וישמן ישורון, “But Jeshurun waxed fat (וישמן)” (when the meaning would be: “And the taste of it was similar to that of a fat breast”), for then the מ ought to be punctuated with Kametz (our Tséré: הַשָּׁמֵן) and the accent ought to be on the last syllable, beneath the מ. Now, however, that the מ is punctuated with Patach Katon (our Segol) and the accent is on the ש, it can only have a sense connected with שמן “oil”. As to the ש which is punctuated with Kametz Gadol (שָׁמן) and not with Segol (since the noun “oil” is שֶׁמן,) this is so because the word is at the end of the verse (and in the pausal form שֶׁמֶן becomes שָׁמֶן). — Another explanation is that לשד is an acrostic of ליש, “kneading”, שמן “oil”, דבש “honey”, i. e. that the manna was like “dough kneaded with oil, and smeared with honey” (קטף literally means “to tear”, and when used of dough it means “to tear a lump of dough into pieces for which purpose the kneader moistens his hands with some liquid; here with honey) (Sifrei Bamidbar 89). The rendering of Onkelos who translates the phrase by דליש במשחא, “[as the taste] of dough with oil”, inclines to the meaning given by Dunash, because dough which is kneaded with oil has in it some moisture of oil.

בכה למשפחתיו [THEN MOSES HEARD THE PEOPLE] WEEP THROUGHOUT THEIR FAMILIES — i.e. the members of each family gathered together and wept in order to display their discontent in public. Our Rabbis, however, said that למשפחתיו means “the people wept because of family affairs” — because of the intermarriage of blood-relaltives that had been forbidden to them (Sifrei Bamidbar 90; Yoma 75a).

כי תאמר אלי means, [HAVE I CONCEIVED ALL THIS PEOPLE] THAT THOU SHOULDST always SAY UNTO ME, “Carry them in thy bosom!?” And where did He speak thus to him? When He said to him, (Exodus 32:34) “Go, lead the people”; and it further states, (Exodus 6:13) “[And the Lord spoke unto Moses and unto Aaron] and gave them a charge concerning the children of Israel” saying unto them: “Take charge of them even under the risk (lit., under the condition) that they may stone you or at least insult you” (Sifrei Bamidbar 91; cf. Rashi on that verse).

על האדמה אשר נשבעת לאבתיו UNTO THE LAND WHICH THOU SWAREST UNTO THEIR FATHERS hast Thou bidden me to carry them in my bosom.

ואם ככה את עשה לי AND IF THOU DO THUS WITH ME [KILL ME, I PRAY THEE …] — The Hebrew word for “Thou” appears in the feminine form את instead of the masculine אתה to intimate that Moses’ strength grew weak as that of a woman when the Holy one, blessed be He, showed him the punishment which He was to bring in future upon them for this (for their sin). He, (Moses) therefore, said before Him, “If so, kill me first” (Sifrei Bamidbar 91).

ואל אראה ברעתי AND LET ME NOT SEE MY EVIL — It ought to have written (according to the Midrashic explanation above) “and let me not see their evil”, only that Scripture modified the expression (i.e. it used a euphemistic expression referring the evil to himself instead of to the whole people). This is one of the variations occurring in the Torah such as writers make for the purpose of modifying and improving the phrase (cf. Rashi on Genesis 18:22 and Midrash Tanchuma, Beshalach 16).

אספה לי GATHER UNTO ME [SEVENTY MEN OF THE ELDERS OF ISRAEL] — "This" — the Lord said — “is the reply to your complaint which you uttered (v. 14) I am not able to bear all this people alone”’ (cf. Sifrei Bamidbar 92). But where were the first elders, that God commanded him to gather elders anew? Had they not sat as judges together with them (with Moses and Aaron) in Egypt, as it is stated, (Exodus 3:16) “Go and gather the elders of Israel together”? But these had died by the consuming fire of Taberah (v. 3). They really had deserved this for their conduct at Sinai, as it is said, (Exodus 24:11) "And they beheld God” which means, that they comported themselves irreverently towards God — like a person who nibbles his bread and at the same time addresses the king — for this is the meaning of the words, “[And they saw God] and ate and drank”. The Holy One, blessed be He, however, did not wish to give any cause for mourning at the joyous event of the Lawgiving, and therefore punished them here (at Taberah) (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16).

אשר ידעת כי הם וגו׳ WHOM THOU KNOWEST TO BE [THE ELDERS OF THE PEOPLE, AND BAILIFFS OVER THEM] — i.e. them whom thou knowest to have been appointed officers (שמרים) over them (the Israelites) in Egypt in connection with the rigorous labour imposed on them, but they pitied them and were smitten by the Egyptian taskmasters on their account — as it is said, (Exodus 5:14) “and the officers of (שמד) the children of Israel were smitten”. Now they were to become officers in their greatness (now when the Israelites had become great) just as they had suffered when they (the Israelites) were in distress (cf. Sifrei Bamidbar 92).

ולקחת אתם AND TAKE THEM [UNTO THE APPOINTED TENT] — win them over with fine words: “Happy are you that you are appointed chiefs over the children of the Omnipresent God” (cf. Sifrei Bamidbar 92).

והתיצבו שם עמך AND LET THEM PLACE THEMSELVES THERE WITH THEE, in order that the Israelites may see it and do them high esteem and honour, saying, “Beloved indeed must these be since they may enter together with Moses to hear Divine utterance from the mouth of the Holy One, blessed be He!” (Sifrei Bamidbar 92).

וירדתי AND I WILL COME DOWN [AND SPEAK WITH THEE THERE] This is one of the ten instances of the use of the term “coming down” written in the Torah to describe a Divine manifestation on earth (Sifrei Bamidbar 93).

ודברתי עמך AND I WILL SPEAK WITH THEE but not with them (Sifrei Bamidbar 93).

ואצלתי — Understand this as the Targum does: AND I SHALL MAKE GREAT. Similar is (Exodus 24:11) “And upon the great men of (אצילי) the children of Israel [He laid not his hands]”.

ושמתי עליהם AND I WILL PUT IT UPON THEM — What was Moses like to at that moment? He was like to a light that is placed in a candlestick at which everybody lights his lamps and yet its illuminating power is not the least diminished (Sifrei Bamidbar 93).

ונשאו אתך AND THEY SHALL BEAR [THE BURDEN OF THE PEOPLE] WITH THEE — stipulate with them that they shall join you on the understanding that they take upon themselves the burden of my children — because they are troublesome people and refractory (Sifrei Bamidbar 92).

ולא תשא אתה לבדך THAT THOU BEAR IT NOT THYSELF ALONE — Here you have the answer to what you have said, (Numbers 11:14) “I am not able [to bear all this people] alone” (cf. Sifrei Bamidbar 93; Rashi on Numbers 11:16).

התקדשו means, prepare yourselves to receive punishment — Similarly it states, (Jeremiah 12:3) “and prepare them (והקדשם) for the day of slaughter” (Sifrei Bamidbar 94; cf. Rashi on Exodus 19:10).

עד חדש ימים BUT EVEN A WHOLE MONTH [SHALL YE EAT] — This was said in reference to the comparatively virtuous, who languish on their beds and only afterwards their soul departs from them; in reference to the wicked, however, it states, (v. 33) “and while the flesh was yet between their teeth [the wrath of the Lord glowed against the people]”. Thus is it taught in the Sifrei Bamidbar 94. But in the Mechilta d'Rabbi Yishmael 16:13:1 (on Exodus 16:13) just the opposite is taught: the wicked ate the flesh and were in agony thirty days, while as for the comparatively virtuous, “the flesh was yet between their teeth, etc.” (they suffered no prolonged agony, but died immediately).

עד אשר יצא מאפכם UNTIL IT COME OUT AT YOUR NOSTRILS — Understand this as the Targum does: until that you feel a loathing for it; i.e. it will seem to you that you have eaten more than enough of it, so that it will come out and be ejected by way of the nose.

והיה לכם לזרא AND BECOME SOMETHING STRANGE UNTO YOU — This means, that you will cast it away from you even more readily than you previously welcomed it (Sifrei Bamidbar 94). But in the work of Rabbi Moses the Preacher, I have seen it stated that there exists a language in which they call a sword "זרא".

את ה’ אשר בקרבכם [BECAUSE THAT YE HAVE SCORNED] THE LORD WHO IS AMONG YOU — The latter words appear superfluous, but they are taken to suggest: Unless I had planted my Shechinah among you your heart would not have become so arrogant as to engage in all these matters (Sifrei Bamidbar 94).

שש מאות אלף רגלי [THE PEOPLE AMONGST WHOM I AM ARE] SIX HUNDRED THOUSAND FOOTMEN — He was not particular to mention also the odd number — the remaining three thousand. But Rabbi Moses the Preacher explained that the number 600,000 is exact because only those who went forth from Egypt wept (since only they could have said, (v. 5) “We remember the fish which we did eat in Egypt”, and they who left Egypt are described, as here, by the term רגלי added to the number 600,000; cf. Exodus 12:37).

הצאן והבקר ישחט SHALL THE FLOCKS AND HERDS BE SLAUGHTERED [FOR THEM TO SUFFICE THEM?] — This is one of those four things (Biblical passages) which R. Akiba interpreted in a certain way but R. Simeon did not interpret them similarly. Rabbi Akiba says: שש מאות אלף רגלי... ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים הצאן ובקר — all this is to be taken literally and the words ומצא להם should be rendered by “would it suffice for them?”, in the same sense as we find this word used in (Leviticus 25:26) “and he have sufficient (ומצא כדי) for redeeming it" (ומצא להם is taken as the equivalent of ומצא כדי להם). Now — R. Akiba continued — which case was worse? This or that when Moses exclaimed, (Numbers 20:10) Hear now, ye rebels!?” Obviously this case here was worse, only because he did not utter his doubt in public, Scripture (God) showed some regard for him and did not punish him, whilst that sin at Meriba took place in public, therefore Scripture does not show any regard for him. Rabbi Simeon, however, says: “God forbid!” — “Such an idea never entered the mind of that righteous man! He of whom Scripture writes, (Numbers 12:7) ‘He is faithful in all my house’ — would he have said, ‘The Omnipresent cannot supply sufficient for us!’ But what he said was this: ‘[the people, amongst whom I am, are] six hundred thousand footmen; and Thou hast said, I will give them flesh, for a whole month — and then You want to kill a nation so great as this is?! Shall the flocks and the herds be slaughtered for them that they (the people) should immediately be killed, and this eating should be their last (lit., should satisfy them for ever: ומצא להם)?! Is this Your praise? Do people say to an ass, take (eat) this Kor of barley and then we will cut off thy head!’? The Holy One, blessed be He, thereupon said to him, ‘But if I do not give them flesh, they will say that My hand has waxed short; would it be pleasing to you that the hand of the Lord should appear in their eyes to have waxed short? — Let them and a hundred like them perish but let not My hand appear to them to have waxed short even for a single moment’!” (Tosefta Sotah 6:4)

עתה תראה היקרך דברי THOU SHALT SEE NOW WHETHER MY WORD SHALL COME TO PASS UNTO THEE [OR NOT]. — R. Gamliel, the son of R. Judah ha-Nasi said, “The dialogue took the following course: Moses said, “One can never understand a babbler! (One can never fathom his meaning.) Since they are merely seeking a pretext You will never satisfy them (the meaning of the text is: If all the cattle in the world were slaughtered for them, ומצא להם, would this suffice them, i. e., would they be satisfied with that?), in the end they will always argue against You. If You give them flesh of large cattle (oxen) they will say ‘We wanted that of small cattle (sheep)’; if You will give them flesh of sheep, they will say We wanted that of oxen’, or, ‘we wanted wild beasts (venison) and fowls’, ‘we wanted fish and locusts!’ Thereupon He said to him, ‘If that be so and I give them nothing at all, they will say that My hand has waxed short!’ “Moses thereupon said, “I will go and appease them”. He answered him: “Thou shalt see now whether My word shall come to pass unto thee — for they will not listen to thee”. Moses went to appease them and said to them, “Is the hand of the Lord waxed short? Behold, he continued with the words used later by the Psalmist, (Psalms 78:20): “He smote the rock that the waters gushed out, etc. Surely then he can give bread also [and can provide flesh for His people!]”. But they (the Israelites) said: “This what you have said is only a compromise (a way of satisfying us). He has really no power to grant our request!” This is what Scripture means by: “and Moses went out and spake to the people [the words of the Lord]” (i.e. he told them the words used by the Lord only with a different implication). Since, however, they would not listen to him, he gathered the seventy men of the elders [of the people] etc.” (cf. Sifrei Bamidbar 95:1; Tosefta Sota 6:4).

ולא יספו [AND THEY PROPHESIED] BUT DID NOT CONTINUE (to prophesy) — i. e. they prophesied only that day alone. Thus is the phrase explained in Siphre. Onkelos, however, rendered renders it ולא פסקין “and they did not cease”, meaning that the gift of prophecy never again departed from them (cf. Sanhedrin 17a and Rashi on Deuteronomy 5:19).

וישארו שני אנשים BUT THERE REMAINED TWO MEN [IN THE CAMP] — i. e. two of them that had been selected. They remained, in the camp because they said, “We are not worthy of this distinction” (Sifrei Bamidbar 95:2).

והמה בכתובים [BUT THERE REMAINED TWO MEN IN THE CAMP] … AND THEY WERE AMONGST THEM THAT WERE WRITTEN — i.e. they were amongst those of them (of the people) who had been selected to constitute the Sanhedrion. For all these were written down, mentioned expressly by their names, but the requisite number was chosen by lot, because the calculation gives for twelve tribes, six elders for each tribe, with the exception of two tribes to each of which there would belong only five elders. Moses said, “No tribe will listen to me to have one elder less for his tribe!” What did he do? He took seventy-two tablets and wrote on seventy of them the word “Elder” and on two he left the surface blank. He then selected six men of each tribe so that there were altogether 72. He said to them, “Draw your tablets from the urn”. He in whose hand there came up a tablet bearing the inscription “Elder” was set apart as a member of the Sanhedrion, whilst to him in whose hand there came up a blank tablet, he said, “The Omnipresent does not require you” (Sifrei Bamidbar 95:2; Sanhedrin 17a).

וירץ הנער THERE RAN THE LAD — There are some who say that it was Gershom, the son of Moses (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 12).

כלאם — (This is taken as the equivalent of כַּלֵּם, “destroy them”, “make an end of them”; cf. Rashi on Exodus 17:9) — He meant: cast upon them the responsibility for public affairs and they will of themselves soon come to an end (through the worry and anxiety this entails). — Another explanation is: that the word means put them into prison (כלא). He said this because they were prophesying, “Moses will die and Joshua will bring Israel into the Land” (cf. Sifrei Bamidbar 96; Sanhedrin 17a).

המקנא אתה לי means, “art thou envying where I should envy”.

לי — the word לי meaning the same as בשבילי, “for my sake”. Wherever an expression of the root קנא is used it implies that a person sets his heart on the matter, whether it be to take vengeance or to help; — emportement in O. F. (English = zeal) — he holds the thickest (heaviest) part of the load (i.e. he takes the responsibility for carrying out a matter).

ויאסף משה AND MOSES [AND THE ELDERS OF ISRAEL] RETIRED from the entrance of the appointed tent.

אל המחנה INTO THE CAMP — i.e. they each went into his tent in the camp....

אסף — ויאסף is a term for “bringing into the house”, as, (Deuteronomy 22:2) “thou shalt bring it (ואספתו) into thine house”, The passage that proves that this is so in all cases (lit., the father of all) is, (Psalms 39:7) “he heapeth up riches, and knoweth not who shall gather them in (אוספם)” (from which it is evident that אסף must denote not “gathering together” for this is implied in יצבר, but bringing it into one’s house, taking possession of a thing). The fact that Scripture first relates that Moses and the elders entered their tents and afterwards that punishment fell upon the people teaches us that He (God) did not bring the punishment upon them before these righteous men had retired each into his tent (Sifrei Bamidbar 96).

ויגז means “and he caused to fly”; similar is, (Psalms 90:10) “for it flies away (גז)”; so, also, (Nahum 1:12) “they shall fly off (נגוזו) and it shall pass away”.

ויטש means “and he spread them abroad” (while flying), as (I Samuel 30:16) “and behold, they were spread abroad (נטושים) upon all the earth”; (Ezekiel 29:5) “and I have spread thee about (ונטשתיך) the wilderness”.

וכאמתים AND ABOUT TWO CUBITS [HIGH UPON THE FACE OF THE EARTH] — This means that they were flying at a height (of two cubits from the ground) so that they reached just up to a man’s breast, in order that there should be no trouble in gathering them, either to stretch upwards or to bend down to pick them up (Sifrei Bamidbar 97).

הממעיט means, HE THAT GATHERED LEAST of all — the indolent and the lame. אסף עשרה חמרים GATHERED TEN HOMERS (Numbers 11:32) (Sifrei Bamidbar 98).

וישטחו means, they spread them out in numerous layers (Sifrei Bamidbar 98; Yoma 75b).

טרם יכרת Translate this as the Targum does — עד דלא פסק whilst it (the flesh, the supply of flesh) had not yet ceased. Another explanation is: one had not yet time to bite it through with his teeth before his soul departed (Sifrei Bamidbar 98).

ויהי העם כמתאוננים הנה חטא המתאוננים לא פורש, ורש"י ז"ל פי' מענין עלילות דברים, כמו כי תואנה הוא מבקש, והרמב"ן פי' מלשון צער, כמו אונן ואוני, וראב"ע פי' מענין און, כמועד מתי ילין בקרבך מחשבות אונך, ושלשת הפירושים נמצאו בספרי, ושלשתם אמת, שאם ר"ל תואנה ועלילה לבד היל"ל כמתאנים, כמו כי מתאנה הוא לי (מלכים ב ה׳:ז׳), ואם על אנינות לבד היל"ל כאונים או כאוננים, רק שכולל כל אלה, וכבר פי' הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינות ומחשבת און, בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו ע"ז מאד, עלה בלבם מחשבת און על ה' והשגחתו, ועי"כ חפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים שבלב לא נאמר פה ובעיני משה רע כמו שנאמר במתאוים, רק רע באזני ה', כי היה דברים שבסתר ומחשבת הלב, ועז"א וישמע ה', שהם חשבו שה' אינו יודע מחשבת לבם, אבל הנוטע אזן הלא ישמע, ובאשר אין עונשין על מחשבת הלב רק בחטא עכו"ם לכן אמר בספרי רבי אומר כמתאוננים רע, אין רע אלא עבודת כוכבים שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה', וכבר כתב הרמב"ם במו"נ שלא נמצא חרון אף אצל ה' רק על עכו"ם ומחשבת מינות, וע"כ באש ה' נשפט, ומשמע שהאש התפשט בכל המחנה רק שלא אכלה [שאכילת האש מציין ההשחתה שנעשה ע"י התבערה] רק בקצה המחנה, שהוא להפחותים שבקצה המחנה ועז"א (תהילים ע״ח:כ״א) לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל, שגדר העברה הוא שהכעס מתפשט על הכלל גם על הבלתי חוטאים, ומפרש שאש נשקה ביעקב שהם הפחותים שנקראים בשם יעקב בהם נשקה האש ואכלה אותם, וגם אף עלה בישראל שהם הטובים שבהם שנקראים בשם ישראל, שבהם לא אכלה האש להשחיתם רק בערה ע"י החרון שעבר הגבול והתעבר גם על הבלתי חוטאים:

ויצעק העם העם שלא נאכלו מן האש צעקו אל משה באשר הם לא חטאו, והתפלל משה עליהם, ותשקע האש, פי' חז"ל ששקעה במקומה כדי שידעו שאם ישובו לקלקולם האש נמצאת שם לבער בם, וע"כ קרא שם המקום תבערה להזכירם שהאש עדיין נמצאת שם וכמ"ש בספרי, כאדם שאומר תבער אש פלוני במקומו וכו'. והנה מקום ההוא לא היה מסע בפ"ע, שבסדר מסעי לא חשב שחנו בתבערה רק היה באמצע דרך נסיעתם, וע"כ אמר בספרי (פסקא פד) רשב"ג א' נקוד על ויהי בנסוע הארון מפני שאין זה מקומו ומה היה ראוי לכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים ויהי העם כמתאוננים, כי זה היה באמצע הדרך אחר שנסעו כבר מהר ה' וקודם שנחו בקבאות התאוה:

והאספסף אשר בקרבו לבאר הפרשה הזאת אקדים הקדמה אחת, והוא כי המן היה בו שני ענינים, שמצד היותו לחם ומזון להשביע רעבים מבואר שהיה דבר גשמי ומין מזון טבעי ירד אל האיצטומכא ויתפעל מארבע כתות אשר לכח הזן שבנפש הצומחת, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אמנם מצד שהיה יורד מן השמים יחויב שיהיה דומה כתולדות השמים ויהיה בו ענין רוחני מתיחס אל שרשו אשר משם לוקח, וע"כ אמרו חז"ל לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, וידוע שמה"ש לא יאכלו לחם לשבוע ומזונם הוא ההשגה השכליית שמכונה בכתבי הקדש בשם לחם, כמ"ש לכו לחמו בלחמי, כי תשב ללחום את מושל, שכמו שהמזון הגשמי הוא לחם המזין את הגוף כן ההשגה השכליית הוא הלחם המשביע את הנפש ומכלכלה בצחצחות, וכבר מבואר שכמו שראינו בתורת ה' שנתנה מן השמים שהגם שמצד שרשה הרוחני היא כלה קדש לה' והיא מלאה אור זרוע ושכל אלהי אשר בו היתה כתובה לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה בסודות הנשגבים והנעלמים שבה והחלק הנסתר שבתורה אשר זה לבדו הוא מה שבקשו מה"ש שינתן להם, לא על חלק הפשט והמצות המתיחסות להנהגת בעלי גופים כמו דיני שור ובור ואבות נזיקין, מ"מ מצד רדתה להנתן אל בני אדם הוכרחה להתלבש במלבושים גשמיים וספורים עולמיים ומצות מעשיות כפי הצורך אל בני אדם, אשר גם הם עם היות שרשם ממקום קדוש בנפשם הרוחנית היא מלובשת בכסות עור ובשר ובית חומר מעון ביתה והנשמה נעלמת ונסתרת, וכן נשמת התורה נעלמת ולא יזכו אליה אלא היושבים לפני ה' האוכלים מעץ החיים ופשטו בגדים הצואים מעליהם ללבוש מחלצות, וזה הדבר עצמו היה במן, שעם היותו בעצמותו מצד שרשו מן השמים דבר נשגב רוחני והשגה שכליית אשר ירד עמו מלמעלה, שבו השיגו הנביאים שבאותו דור רוח הקדש ודבר ה', וכמ"ש חז"ל על דבר יום ביומו שההלכה המתחדשת בכל יום למעלה כמ"ש הקב"ה מחדש הלכה בכל יום ירדה ונשתלשלה עם המן אל חסידי ישראל למטה, וזה מליצה על השגה שכליית או שפע נבואיית שהשיגו עמו והיה נשמה אליו, מ"מ יען ירד למטה לארץ אל בני אדם להשביע רעבונם, היה מוכרח להתגשם ולהתעטף במזון גשמי ממש משביע שבר רעבון, ונשאר ענינו כמו שהיא התורה בשני חלקיה, רצונו החלק הפשטי שהוא הגוף או הלבוש אליה, והחלק הסודי אשר הוא הנשמה ונפש התורה, שהראשון יהיה לצורך הנשים וההמון שאין משיגים רק את הלבוש כמ"ש בזה בזוה"ק טפשין דבני נשא אינון מסתכלין בלבישא דהאי גברא, חכימין מסתכלין בגופא, אינון דחכימין יתיר מסתכלין בנשמתא, כך אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא וכו', והחכמים ומשכילי עם יגלו את המסך לראות את המסתתר תחת הלבוש כענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וכן היה במן, שהמון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה' ושפע השכליית אשר היתה נעלמת כלחם הנבחר הזה לא היה להם המן רק לחם לשבר רעבונם, ושב אצלם מזון גשמי ממש, בשלוהו בפרור ודכוהו במדוכה והוצרכו ללקטו בשדה ולאספו הביתה, אבל הצדיקים אשר השיגו הרוחניות שבתוכו ושפע השכליית והנבואיית אשר הוא נשמה אליו היה להם מזון רוחני מתיחס למזון הנפש לבד כמ"ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, וז"ש חז"ל ביומא (דף עז) כתיב וברדת הטל ירד המן עליו וכתיב שטו העם ולקטו, כאן לצדיקים כאן לרשעים, כי לרשעים נתהפך למזון גשמי ממש והוצרכו ללקטו ולאספו הביתה, אבל לצדיקים שלהם גבר בו ענין הרוחני שבו לא יצויר שילקטו דבר רוחני ביד ולאספו בחצן רק שירד להם אל בתיהם שהשיגו באהליהם השפע האלהית שירד עמו, ועם דבר הרוחני לקחו גם מזון הגשמי שהיה טפל אליו. ולפ"ז מבואר שהגם שבמזון הגשמי שקבלו מהמן להשביע הגוף היו כלם שוים בלקיטתו שלא השיגו ממנו רק עומר לגלגלת שהוא מזון שתי סעודות, מ"מ בשפע הרוחניית ומזון הנפשי שהשיגו עמו בודאי לא היו כלם שוים בהשגתם, שבודאי יהושע שהיתה מעלת נפשו גדולה מכלם היה משיג ממנו בשעור כנגד כלם, וכמ"ש ביומא (שם) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ואין זה סותר מה שבארה התורה שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, שזה במזון הגשמי שלקטו ממנו לא בשפע הרוחניית, שלפי מעלת נפש יהושע ויתרון שלמות נשמתו היתה מקבלת למזונה שפע רוחניית כנגד כלם, וכן הזקנים והנביאים כל אחד קבל שפע רוחניית הזאת לפי מעלת מכסת נשמותיהם, וכל אלה הדברים מבוארים לפי דעתי בפ' המן:

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא הודיע לו שימטיר להם דבר יכלול במציאותו שני ענינים, [א] לחם שיהיה לחם גשמי להשביע זלעפות רעב, [ב] מן השמים שיהיה בו דבר המיוחד אליו מצד שרשו שהוא מן השמים שהוא השפע הרוחניית הנעלמת בתוכו, ואמר על הראשין ויצא העם ולקטו כי לזה הוצרך לקיטה ואסיפה מצד היותו מזון גשמי, ועל השני אמר דבר יום ביומו כנ"ל שההלכה שמתחדשת בכל יום ושפע רוחניית ואצילות שכלי מן השמים מלמעלה ירדה עמו, וזה לא השיגו ע"י לקיטה כי השיגוהו בחדרי בתיהם בהטהרם לה', ובזה עצמו אנסנו אם ילך בתורתי שאי ישיגו אותו במציאותו הרוחני ואם לא ילכו בה יחשב אצלם למזון גשמי ממש, וספר אח"כ שני ענינים שהיו כלולים במן במ"ש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפור על הארץ שעל חלק הרוחני אמר והנה על פני המדבר, כי זה לא הונח על הארץ רק היה ענין מיוחס לעל פני המדבר משוטט למעלה מן הענין הטבעי, והיה דק מחספס שהוא כנוי לצורתו הרוחני, ועל השני אמר דק ככפור שהכפור הוא דבר מקשי הנעשה ע"י המים הנגלדים מני קרח, והמים שהם לחים נוזלים ישובו להתגשם בצורת גשם מקשיי ממש, כן נתגשם צורת המן ונגלד מצד רדתו על הארץ וקבל צורתו הגשמיית, ויראו ב"י ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא מספר כי כאשר ראו ב"י את המן בעיניהם שהיה צורתו כצורת מזון גשמי לא ידעו ממציאות הענין השני הרוחני הצפון בפנימיותו ונדמה להם שאינו רק מזון גשמי לבד, וז"ש ויראו היינו מצד מה שראו בחושים החיצונים דבר גשמי לבד, ויאמרו איש אל אחיו מן הוא היינו שהוא מזון גשמי לא זולת, ומפרש מדוע אמרו כן, כי לא ידעו מה הוא שלא ידעו בידיעה והכרה שכליית מה הוא בעצמותו שבעצמותו יש בו מציאות אחר רוחני, שאם היו יודעים זאת לא היו מכנים אותו בשם מן שמציין מזון גשמי לבד, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לכן השיב להם משה והודיעם עצמותו של המן כי נמצא בו ג"כ שפע רוחני ודבר ה' זו שפע נבואיית כמ"ש דבר יום ביומו, וז"ש הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה ר"ל פי שנים בקרבו מצד [א] הוא לחם גשמי המוכן לאכלה ולשבוע [ב] שזה בעצמו ובפנימיות, נמצא הדבר אשר צוה ה', ר"ל דבר ה' ונבואתו ופקודיו ושכל אלהי רוחני המתעצב בקרבו כמ"ש דבר יום ביומו, אבל תדעו שיש חלוק בענין המקבלים אותו בשני חלקיו אלה, כי אני מצוכם לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת ר"ל בחלק הגשמי שבמן אשר זה הוא הצריך ללקיטה ואשר מציאותו כדי לאכול ולשבוע ממנו מזה לא תלקטו רק עומר לגלגלת לא פחות ולא יותר, אבל מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו שעור הכתוב איש לאשר באהלו מספר נפשותיכם תקחו ר"ל אבל בחלק הרוחני ושפע אלהית שירד עם המן שעז"א איש לאשר באהלו כי הרוחניית הזה לא לקטו בחוץ רק שירד באהליהם ולא כלם השיגו ממנו רק הצדיקים לבד, וע"כ אמר זה האיש אשר ירד המן באהלו מצד שקבל גם חלק הרוחני שבו כנ"ל, מחלק זה לא יקבלו כולם בשוה עומר לגלגלת רק מספר נפשותיכם ונשמותיכם תקחו, שכל מי שנפשו גבוהה יותר במכסת נפשות קבל שפע בשעור יותר גדול, ועז"א ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו אמר כי ב"י עשו כן בשני חלקי הצווי הלזו, שעל מה שאמר שבחלק הרוחני מהמן לא יהיו כלם שוים רק יהיה אחד מרבה ואחד ממעיט לפי מספר מדרגת נפשו, אמר שכן עשו שלקטו המרבה והממעיט, היינו שהיה אחד מרבה ואחד ממעיט ברוחניותו, אבל מצד מה שמדו בעומר שהמדה לא מדדה רק החלק הגשמי שבו, מצד זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וכי מצד מה שמדו בעומר איש לפי אכלו לקטו, בזה לקטו לאכילת מזון שכלם שוים בה מצד גופם, ואחר שהתבארה ההקדמה האמורה שהיה במן שני ענינים [א] שהיה מזון גשמי לשובע הגוף [ב] מזון רוחני לנפש המשכלת, ושהיה בזה חלוק בין הצדיקים והרשעים שלהצדיקים גבר בו ענין הרוחני לפי מעלת נפשותיהם ולהרשעים היה מזון גשמי ממש, מבואר לפ"ז שבשלשה דברים נבדל המן שירד לצדיקים מן המן שירד לרשעים, א] שהרשעים מצד היותו מזון גשמי הוצרכו ללקטו ולאספו מן המדבר, אבל הצדיקים ירד להם אל בתיהם מבלי הצטרכו לטרוח אחריו, ב] שהרשעים הוצרכו לטחנו או לדכו במדוכה ולתקנו ככל מזון גשמי הצריך תקון, משא"כ הצדיקים שאצלם לא נתגשם לא הוצרכו עמו לשום תקון והכנה כמו שלא הוצרך אדה"ר קודם החטא לטחון ולאפות את לחמו, וכמו שיהיה לעתיד שאמרו עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, מצד שיזדכך המזון ולא יהיה בו פסולת וסיגים, וכמ"ש חז"ל ביומא (שם) כתיב לחם וכתיב וטחנו ברחים לצדיקים לחם לרשעים הוצרכו לטחון, ג] מ"ש ביומא (שם) שהיה המן מתהפך לכמה טעמים, ומבואר במדרש פ' בשלח בפסוק לא חסרת דבר כשהיה מתאוה לאכול דבר מיד היה מוצא במן, וכמ"ש ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך (יחזקאל יז), וזה בודאי היה מצד סגולחו הרוחניית שהרוחני יכלול כל המטעמים ויתנהג בדרך הפלא והיה זה לצדיקים לבד, אבל לרשעים שהיה אצלם מזון גשמי ממש לא יצויר שהיה בו סגולה זאת שיתהפך לכל אשר יתאוה האוכל ובודאי לא היו מרגישים בו רק טעמו המיוחד כמו שהוא, ובזה נבוא לבאור הכתובים,

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה כי ידוע שימצא האדם במאכלו שני מיני הנאות, [א] הנאת החיך טרם ירד המאכל אל האצטומכא [ב] הנאת מלוי הכרס במה שאכל לשבוע, ולעמת זה יתחלקו הנאת המאכלי' ג"כ לב' מינים א] הנאת הערב מן הדבש ומיני מתיקה שהגם שיזיקו לגוף כחרבות אחר שישבע מהם, מ"מ יתענג בו חוש הטעם בעת אכלם, ב] הנאת המועיל, מן המאכלים המרים והרעים לחיך וטובים אל האדם מצד עצמותם או מצד מזג האדם, כמו המאכלים המרים שאוכלים לרפואה, שהגם שחוש הטעם יקוץ בם יועיל בהנאת מלוי הכרס להחלימו ולהחזיקו, ומכח זה תראה כי בברכת הנהנין שתקנו חז"ל להודות לה' על הנאותיו מן המאכל והמשתה, שתקנו שני מיני ברכות [א] ברכה לפניה על הנאת חוש הטעם, [ב] ברכה לאחריה על הנאת השביעה ומלוי הכרס, הבדילו בחכמתם בנוסח ברכה שלפניה לחלק לכל הנאה ברכה מיוחדת, על פרי העץ לבד ועל פרי האדמה לבד, ולר' יהודה (בפרק כיצד מברכין) צל"ב על מיני ירקות ברכה מיוחדת ועל מיני דשאים ברכה מיוחדת, יען שהחיך מרגיש מכל מין הנאה מיוחדת וטעם ערב פרטי, אבל בברכה שאחריה שהוא נגד הנאת מלוי הכרס לא הבדילו בין המינים הללו וכללו הכל בברכת בורא נפשות, כי בהנאת השביעה לא יובדל כלל מה אכל וממה שבע ואם היה המאכל מר או מתוק פרי עץ או פרי אדמה, וע"כ השוו נוסח הברכה ולא שנו רק בברכת הלחם שסועד או ביין שנמצא בו הנאה מיוחדת למלוי הכרס. והנה כח התאוה אשר באדם יתאוה תמיד להנאת הערב לחיך מבלי השקף כלל על המועיל והמזיק רק שיהנה ממנו בטעמו לבד, אבל בהכח והבחירה אשר באדם להתאוות אל המועיל ולברוח מן המזיק הבא מצד הערת השכל, יבחר יותר בדבר המועיל הגם שיהיה מר לחיך כיון שיועיל לשמירת בריאת גופו אחר אכילה. ולפ"ז בתאוה זו שהתאוו אל הבשר וכבר היה ביניהם שני כתות, הכת הא' שהם הרשעים והערב רב, שהם לא הרגישו במן רק טעם אחד מיוחד לבד, ולא היה ביכלתם ליהנות הנאת החיך מן הבשר ממילא הם התאוו אל הבשר מצד כח התאוה שלהם המתאוה אל הערב לחיך שרצו לטעום טעם בשר וערבתו, אבל בני ישראל הצדיקים שהם היו טועמים במן גם טעם בשר, לא יתכן שהתאוו אל הבשר מצד התאוה להנאת הערב דהא היה טעם בשר בחכם וטעמו ערבתו, רק הם רצו בבשר מצד בחירתם וחשקם אל המועיל לפי דעתם, כי הגם שהיו טועמים טעם בשר במן מ"מ לא היה זה אלא טעמו בלבד להנאת החיך אבל לא אכלו בשר ממש כי מלאו בטנם במן לא בבשר, והם בחשבם שהבשר מבריא את הגוף ונותן שקוי לעצמותם ומרבה את הדם שזה לא יהיה רק אם יאכלוהו ממש לא אם יטעמו טעמו בחיך, ומצד זה בכו אל הבשר לא מצד התאוה שלא היה מקום לכח התאוה אצלם כלל כיון שמלאו חוקו בהנאת החיך רק מצד רצון הבחיריי הבוחר בדבר שהוא לו לתועלת, וז"ש והאספסף אשר בקרבו שהוא הערב רב הם התאוו תאוה מצד כח המתאויי להתענג מן הבשר בהנאת חוש הטעם כי לא טעמו טעם בשר כלל. וישובו ויבכו גם בני ישראל הצדיקים שלא חסר לתאותם הנאת טעם הבשר בכו לאמר מי יאכילנו בשר, שאמרוהו בפה בלבד מצד בחירתם השופט על טיב הבשר לתועלת הבריאות ולא נלחצו לזה ע"י כח התאוה שירצה בזה:

זכרנו אמרו הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת שנרצה לטעום טעם דגים נזכר את הדגה שאכלנו במצרים והטעם שהרגשנו בו אז נרגיש בו גם עתה, אך הלא זה רק להשקיט תאות הערב אבל לענין התועלת שיושג מאכילת הבשר לבריאות הגוף בצד זה מה שזכרנו בעת אכילת המן את הדגה אשר נאכל במצרים לטעום טעם דג גם עתה הוא חנם וללא הועיל, ודומה באמת כאלו זכרנו א ת הקשואים ואת האבטיחים שאז בודאי לא יטעמו גם טעם בשר בחנם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר הגם שיטעמו טעמו במן הוא לחנם כי לא בא בשר אל מעיהם רק מן לבד, כי בכל זאת:

ועתה נפשנו יבשה כאלו יחלום הרעב בכח המדמה שלו שאוכל בשר ובאמת אין כל, כי בלתי אל המן עינינו שבאמת הוא רק מן לא בשר, וכן אמר בספרי (פסקא פז) וחכ"א המן היה משתנה לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, לעינינו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב:

והמן שב להודיע שני הענינים אשר היה במן אשר בעבורו נחלק העם בתאוה זו לשתי כתות, שהמן מצד עצמו לפי תכונת המקום אשר ירד משם כזרע גד הוא שזה מורה אם על דקות חמרו היותו כזרע גד הדק מאד ולא היה צריך טחינה ובשול ושאר תקוני המאכל, ואם על שפע הרוחנית שנמצא בו מצד ענינו הרוחני דרשו חז"ל כזרע גד שמושך לבו של אדם כאגדה, שמבואר שהאגדות יש בהם פנימיות וסודות נעלמים אשר כוונו להסתירם מן ההמון, ועל היותו מוכן להתהפך לכמה גוונים אמר ועינו כעין הבדלח כמו שהבדלח בהיותו גשם ספירי יתראו בו כל המראות המקבילות אליו, כן היה המן מוכן שימצאו בו כל הטעמים שכוונו אוכליו לטעום בו. אולם כ"ז היה רק לצדיקים, אבל (ח) שטו העם הוא כמו שפי' חז"ל בזהר ובמדרש מלשון שטות, ע"י מה ששטו העם מדרך ה' ולא היו מוכנים לקבל צורתו הרוחניית כי היו רשעים, עי"כ נשתנה אצלם לגריעותא בשלשה דברים, [א] ולקטו שהוצרכו ללקטו הפך הצדיקים שירדו אל פתח בתיהם, [ב] וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור שמצד שנתגשם אצלם הוצרכו לתקנו ע"י הטחינה והבשול והדיכה עד שיהיה ראוי לאכילה, [ג] והיה טעמו המיוחד כטעם לשד השמן שלא התהפך אצלם לטעמים חלוקים ולא הרגישו בו רק טעם לשד השמן לבד:

וברדת — אחר שספר שלש המגרעות שהיה במן אצל הרשעים, וכבר הזכיר (בפסוק ז') שנים שהיה לשבח אצל הצדיקים כמ"ש והמן כזרע גד הוא, ולא הזכיר שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם ולא הוצרכו ללקטו בשדה, לכן אמר פה כי לצדיקים ברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו במחנה ולא הוצרכו לאספו מן השדה, וכבר כתבתי בזה בפי' פ' המן בפ' בשלח עיי"ש, ור"ל שהלקיטה היה רק בסבת מעשה הרשעים:

וישמע ר"ל הנה במה שבכו הרשעים בעבור הבשר לא היה בזה רע כ"כ כי הם לא טעמו במן טעם בשר ולכן התאוו תאוה אל הבשר, אבל משה שמע את העם בוכה למשפחותיו ומי היו הבוכים, אומר, איש לפתח אהלו אותן האנשים שירד המן לפתח אהליהם הם בכו והתרעמו על המן ועל זה חרה אף ה' מאד כי אלה שירד המן לפתח אהליהם הרגישו במן טעם בשר להשקיט המית תאותם ולמה היה להם לבכות, אין זה כי אם שחפשו עלילה למרות כבוד ה' וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם שהיה קשה בעיניהם עול המצות שנתן להם ואסר להם את העריות, ובעיני משה רע כי המרי הבא מצד בחירת השכל קשה יותר מן החטא הבא בסבת התאוה כמו שיבואר אח"ז, ומצד זה חטא הצדיקים היה קשה יותר [א] מצד שחטאם לא נצמח ע"י התאוה רק זדון לבם השיאם לזה, [ב] שהיה חטאם מצד השכל אשר אין לזה תרופה, וע"ז בעיני משה רע כי ידע העונש שימשך מזה, וגם שהדבר הרע למשה בפרטות כי הוא היה נוגע בדבר כמו שיבואר:

ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך לבאר פסוקים אלה צריך להקדים עוד הקדמה אחת. הנה מה שהמן שירד לישראל במדבר היה מזון אלהי רוחני לחם מן השמים אשר לא נעשה כן בשום דור, היה זה בהכרח בסבת אדון הנביאים שהמן ירד בזכותו, כמ"ש שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל משה אהרן ומרים, והיה המן בזכות משה והבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרן, מבואר שספוקם בכל צרכיהם הכוללים שהם המאכל והמשתה והכסות והדירה הגיע להם ע"י שלשה רועים האלה, וכשם שאלה היו אנשים גדולי המעלה נבדלים מן הטבע ונעלים ממנו, כן בהכרח שהפרנסה אשר תרד בזכותם יהיה ג"כ למעלה מן הטבע ובאופן נשגב וביחוד מרע"ה אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו והיה דבק ברוחניות היה מן הנמנע שיושפע על ידו ענין טבעי גשמי, עד שכבר כתבו הקדמונים טעם אחד שלא נכנס משה לארץ משום דהנהגת משה היה כולו למעלה מן הטבע כמו שהיה ענינו כל ימי חייו ובכבוש הארץ היה מן הנמנע להיות על ידו בענין טבעי אשר כן היה מצטרך בעת הזאת כמ"ש במק"א, וע"כ הוצרך להעמיד לכבוש הארץ פרנס פחות ממנו במדרגה אשר יוציאם ואשר יביאם בדרך הטבע, ונשאתי ע"ז משל מלך שכבש מדינה חדשה באיי הים בקצה הישוב ושלח לשם את בנו הבכור להנהיגה, שזה ידוע שבן המלך לא יוכל להנהיג את העם בצרכם בעמדת האדמה והנהגה שפלה, רק הוא ינהיג הנהגה המדינית בתת להם חקים ומשפטים ונמוסים אשר על פיהם יתנהגו ויסדר צבא המלחמה ויתר ההנהגה הכוללת, ועת יצטרכו להנהגה פחותה מזו שהיא עבודת האדמה ונטיעת האילנות וכדומה בהכרח לשלוח להם איש אחר פחות מבן המלך במדרגה שהוא יסדר להם הדברים האלה אשר לא יוכל עליהם בן המלך מצד שרשו ומחצבו שגדל בעניני המלוכה לא בעניני עבודת האדמה, ואם יצוה המלך לבנו הבכור לאמר רד מכסא מלכותך וצא לסדר עניני העם בעבודת האדמה הלא בזה ישפילנו ויורידנו ממעלתו, וזה הענין עצמו היה במשה שכל עוד שהיה במעלתו הרוחנית כאחד מצבא מרום היה מן הנמנע שישפיע להם בשר שהוא מאכל גשמי, ולא יוכל ע"ז רק אם ירד ממעלת נבואתו הגדולה אל ההנהגה הטבעיית וזה הרע בעיניו מאד, ועז"א ובעיני משה רע, כי חשש שעי"כ ירד ממדרגתו הרוחנית, וע"ז בא להתלונן על מה ששם ה' משא כל העם עליו שהוא ישפיע להם לחם ופרנסה, שזה אינו מוטל עליו כלל יען היותו אליהם במדרגת המלמד אל התלמיד שלא הוטל עליו לפרנסו שזה חיוב של האב לא של המלמד, וכבר דייקו חז"ל במ"ש כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, כי ידוע שנפש האדם לה ג' כחות, שהם טבעית חיונית ומשכלת, ושמ כחות הראשונים סבתם הם האב והאם ע"י הזרע אשר הולידו, משא"כ הנפש המשכלת סבתה הוא המלמד המוציא כחות הנפש הזאת מהיולאניתה אל השלמות להיות שכל בפועל, וע"ז דקדקו שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, כי ידוע שיציאת כח השכל אל הפועל מתחיל אחר הלידה, שכבר יתראה בהנולד תיכף שיתעורר לקראת אבנים מזהירים ושמע הקולות, אבל כחות נפש הטבעית והחיונית יצמחו תיכף בעת יצירתו בבטן האם, ועז"א כאלו ילדו שהוצאת השכל אל הפועל יתיחס אל הלידה לא אל יצירתו שאז אין בו עדיין הרגשת השכל, ומבואר לפ"ז שלא הוטל על המלמד רק לפרנס את הנפש המשכלת אשר הוא האב אליה ולתת לה טרף חוקה בלמודים אמתיים ודעות נכונות, אבל לא לפרנס את הנפש הצומחת והחיונית בדי לחם ומזון שזה מוטל על האב והאם שהם הוציאו את הנפשות האלה אל המציאות, וז"ש למה הרעות לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי שמלבד שאלמדם תורה וחקים שזה מוטל עלי תצוני לכלכלם במזונות ספוקם ג"כ שזה אינו מוטל עלי כלל, כי:

האנכי הריתי את כל העם הזה הגם אם אנכי ילדתיהו ר"ל אף שאנכי ילדתיהו כי כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו ומצד זה חויבת ללמד דעת ושכל וחכמה, אבל וכי אנכי הריתי אותם שאהיה כאב ואם שמחויבים לכלכלם גם בלחם ובשר, עד כי תאמר אלי שאהו בהיקך כאשר ישא האומן את היונק שהוא מחויב לפרנסו גם במזונותיו וזה אינו מוטל עלי כלל:

מאין לי בשר עתה הוסיף טענה שמה שגם אם היה מוטל עלי לפרנסם מאין לי בשר לתת לכל העם הזה הלא אני לפי מדרגתי הרוחנית אי אפשר כלל שאשפיע להם בשר שהוא מזון גשמי שבזה ארד ממדרגתי כמו בבן המלך הנ"ל אם היה מתעסק בעבודת האדמה. ואם תרצה למלאות שאלתם בבשר בהכרח לבחור מנהיג אחר תחתי אשר ינהגם בענין הטבעי ולפי שפלת מדרגתו יהיה בכחו להשפיע להם בשר, ומה זאת כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה שזה אין בכחי, ועל אופן זה שאשפיע להם מזון גשמי לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם כי באופן זה צריך לבחור עוד מנהיג שיהיה שפל ממני במדרגה והוא יוכל להשפיע בשר:

ואם ככה ר"ל ואם תאמר כי תשפיל מדרגתי שארד ממדרגה הגבוהה שאני עומד בה קרוב אל השמים והאלהות והרוחניות, להיות קרוב אל הארץ והחומריית עד שיהיה ביכלתי להשפיע להם מזון גשמי, ע"ז משיב ואם ככה את עושה לי להורידני ממדרגתי העליונה עד שאוכל להשפיע בשר, הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי אני בוחר יותר במות משארד ממדרגת הקדושה והרוחניית אל עמק עכור החומריית שזה לי רעה גדולה מאד:

ויאמר ה' אל משה ה' הסכים אל דבריו שמן הנמנע שהוא כפי מדרגתו הגבוהה יוכל לערוך להם שלחן עם בשר, אך צריך להעמיד לו ע"ז עזר ממנהיגים הקטנים ממנו במדרגה שהם מצד קורבתם אל הארץ יותר מאל השמים יוכלו להנהיג את העם בצרכיהם הגשמיים, ולא זאת לבד כי גם המנהיגים האלה אם תגדל מעלתם, בין מצד עצמם בין מצד שיקבלו נבואה באופן נשגב, ימנע זאת מכחם להנהיג בענין טבעי בפרט להוריד להם בשר הזה אשר היה מוכן לפורענות ומצד זה הוצרך שתהיה נבואת הזקנים הללו במדרגה חלושה מאד מכל הצדדים, [האחת] מצד עצמם שלא יהיה מן הזקנים המיוחדים בחכמה וראשי סנהדראות רק מן הזקנים המיוחדים להנהגת העם בלבד. ועז"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ולא מן הזקנים המיוחדים במעלת הנבואה רק מן אותם הזקנים אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו המיוחדים להנהגת העם בלבד, וכבר אמרו חז"ל שהיו שוטרים במצרים שהיו ראוים להנהגה הטבעיית, [ב] יען כי תגדל מעלת הנביא מצד הכנתו אל הנבואה בהתבודדות ימים רבים ובשמחה כמו שהיה ענין בני הנביאים שהכינו א"ע לנבואה, לעמת זה צוה שגם זאת לא תעשה להם רק ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך בפתע פתאום מבלי שיכינו את עצמם לזה כלל, ובצד זה תגרע כח נבואתם באשר באה מבלי הכנה קודמת:

וירדתי, [ג] שאם היו מקבלים הנבואה באמצעות משה בעת שנתיחד הדבור עם משה לצרכו שאז היתה נבואת משה ממקום נעלה ושרש גבוה מאד, ואם היו מקבלים ממנו אצילות נבואתם בעת ההיא היתה גם קבלתם ממנו במעלה גדולה, לעמת זה אמר וירדתי, שארד מן המקום הגבוה שאני מדבר עמך משם תמיד, אל מדרגה למטה ממנה, כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ובזה יקבלו גם הם ממקום נמוך, [ד] שאם היה מסב אז הדבור אל משה בעבורם כמו שהיה בשעת מ"ת שיחד הדבור אל משה בעבור ישראל כמ"ש הנה אנכי בא אליך בעבור ישמע העם, כבר היה מגיע אליהם עי"ז שפע רב בנבואה כיון שעקר הדבור היה אליהם לעמת זה אמר ודברתי עמך שם, שעקר הדבור יהיה עמך בשבילך לא בשבילם שבזה תקצר רוח נבואתם, [ה] אם היה מאציל עכ"פ עליהם רוח נבואה ממקור נפתח בפ"ע היה ענינם גדול במה שאין נתלים בכח זולתם, לעמת זה אמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם שהם לא ישארו ממקור בפ"ע רק ממקורך, ומצד כל החמשה מגרעות אשר נתן בחוקם תהיה יד נבואתם כהה מאד עד שהיה בכחם להנהיג הנהגה טבעית ולתת להם בשר, וז"ש שע"י שאצמצם שפע נבואתם עד השעור הזה ונשאו אתך במשא העם היינו בהנהגה הטבעיית המיוחסת אל העם ההמוני, ובזה מלאתי בקשתך ולא תשא אתה לבדך להשפיל כבודך בהנהגה טבעיית:

ואל העם תאמר כבר בארתי כי חטא הצדיקים שהיה להם המן למזון רוחני היה גדול יותר שהם לא בקשו בשר מצד שאחזה אותם בולמוס התאוה שלא היה מקום לתאוה אחר שהיו טועמים במן טעם בשר, רק חטאם היה מצד שכלם וכח בחירתם ומתוך מיטת וכפירה. והנה האות שבו יוכר בין החוטא מצד התאוה ובין החוטא מצד הכפירה והזדון, הוא אחר שימלא את תאותו וישיג כל תאות לבו, ואז מי שהוא שלם בשכלו ואמונתו ויודע ומאמין שהוא אסור ושהוא מוזהר ממנו רק שיצר תאותו גבר עליו ועבר וחטא, ממילא אחר שמלא תאותו וסר היצר והתאוה מעליו, אז יפקח עיני שכלו אשר עד עתה הוטחו בטיח טיט התאוה מראות ויכיר את הרע ויתחרט מיד כמ"ש הרשעים מלאים חרטה, משא"כ מי שחוטא שלא מצד תאותו רק שמתדמה בשכלו שזה מותר וכ"ש הכופר ביסודי האמונה ואינו מאמין במי שצוה והזהיר על הדבר זה חולי שאין לו תרופה כיון שגם בעת שמלא תאותו לא ישים על לבו כלל שחטא אחר שרדמה לו שאין כאן חטא ועון כלל. והנה ה' הודיע למשה שמה שחטאו בהתלוננם על הבשר לא היה בעבור תאותם או בעבור חשקם אל תועלת הבשר רק בעבור שמאסו את הדת מעיקרו והם מתחרטים על יציאתם ממצרים, וה"ז דומה כבן שהוציאו אביו מקובה של זונות והושיבו בפלטין ונתן לו כל מיני מעדנים והוא מתלונן שנפשו קצה במזונות שנתן לו עתה, שהמאכלים שאכל בקובה היו טובים יותר, שידוע שלא בעבור המאכל הוא מתלונן רק בעבור שהורע בעיניו לעזוב את הענין המגונה שהיה בו תחלה ובהפקירא ניחא ליה, והמופת לזה שגם אם יביאו לו מאותן המאכלים עצמם שהיה אוכל בבית הזמה לא יניח בעבור זה מלהתעולל עלילות בכל אשר ימצא, וכן ישראל בהתלוננם על הבשר רק תואנה היו מבקשים כי התחרטו על יצ"מ והכנסם תחת מוסרת תורה ומצות כמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם כמו שבכה הבן שעיקר בכיתו על הזמה שהפרישו אותו ממנה, וז"ש כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר ר"ל הנגלה מבכיתכם ומה שאמרתם בפה היה כי נפשכם חשקה בבשר, אבל אין האמת כדבריכם, והנה אתן לכם מופת שלא בעבור תאות הבשר היתה תלונתכם כי ונתן ה' לכם בשר ואכלתם ואם היתה תלונתכם רק מצד התאוה היה ראוי שאחר שיתן לכם בשר שאז תסור התאוה מאתכם תתחרטו על תלונתכם ותמשך ידכם מן הבשר אבל לא כן יהיה כי ואכלתם ולא תתחרטו:

לא יום אחד תאכלון ולא לבד שתאכלו כי גם תתמידו לאכלו ימים רבים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והגם שיהיה לכם לזרא שבזה בודאי סרה התאוה מכל וכל בכ"ז לא תתחרטו, וזה אות נאמן כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם שסבת החטא לא היה תאות הבשר רק התמוטטות השכל והאמונה בה' ובתורתו, ואף שכפי הנגלה מדבריכם בכיתם בעבור הבשר, אבל לפניו שהוא יודע תעלומות לב לפניו בכיתם לאמר למה זה יצאנו ממצרים הוא יודע שעקר בכיתכם היה על שיצאתם ממצרים ששם הייתם חפשים מעול תורה ומצות ונכנסתם במוסרת הברית לשמור את כל דברי התורה ומצותיה:

ויאמר משה הרועה הנאמן הזה כשמעו חרפת עמו בהגדיל חטאם עד תכלית המרי שהיתה כונתם בזה למרוד בה' המוציא אותם ממצרים ולפרוק עול תורה ומצות, אזר כגבר חלציו להמליץ עליהם, וטען שזה מן הנמנע בהשקיף על מעלתם ושלמותם בעת ההיא משני פנים, אם מצד עצמם ואם מצד מנהיגם כי בשני אלה יבורר מעלת עם ועם וצדקתם, [א] בהיותם צדיקים מצד עצמם [ב] בהיות להם מושל צדיק ורועה נאמן אשר בטיב הנהגתו יוליכם אל הצדק ואל המישרים כמ"ש חולין (דף ד' ע"ב) מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים מכלל דמושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, ומצד שני אלה בא לברר שלמות ישראל וצדקתם, אם מצד עצמם מבואר אמונתם בה' במה שיצאו אחריו ההמון הגדול הזה אל המדבר חורבה, ולא לבד שלא שאלו מאין יקחו צרכיהם בארץ לא זרועה הלכו כלם רגלי ולא לקחו עמהם רכב וסוס וחמור לדרך המבהיל הזה, ועז"א הלא שש מאות אלף רגלי שעם היותם שש מאות אלף בכ"ז כלם הולכים רגלי, שזה מורה על גודל בטחונם ואמונתם, וזאת שנית מצד מנהיגם שהיה מבחר האנושי ועז"א העם אשר אנכי בקרבו שאני המנהיג אותם, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים שמזה תוכיח שאין חטאם מצד התאוה רק מצד הכפירה, כי אף שישיגו תאותם לא יתחרטו ויעמדו במרים לאכול את הבשר, וזה דבר שאי אפשר כי אני אומר:

הצאן [הה"א הוא תמיה המתקיימת] אם רק צאן ובקר ישחט להם, שבזה תופסק תגבורת התאוה כמי שיש לו פת בסלו שאינו מתאוה כ"כ, אז ומצא להם, ולא יאכלו ממנו כי כבר יתחרטו על חטאם כאשר תרף יד התאוה מעט קט, ולא לבד אם ישחט להם צאן ובקר, אלא אף אם את כל דגי הים יאסף להם הגם שהדגים אינם בשר רק קרובים לבשר ג"כ ומצא להם, והפליג בדברו כי כבר יקרה לפעמים שהמתאוה לא יאכל מן הדבר אשר התאוה אליו בשלא ימצא ממנו רק מעט שמרוב חפצו בו יניח אותו למועד שמור ולא יאכלהו תיכף, ועז"א שאפילו יאסף להם כל דגי הים וישחט צאן ובקר הרבה בכ"ז ישימו רסן לתאותם כשיראו הבשר שחוט לפניהם ודגי הים צבורים ומונחים ולא יאכלו בשר תאוה אשר יודעים שחוטאים בו נגד ה':

ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר נתן לו ה' בחינה שיבחן שישראל נפלו כעת ממדרגת שלמותם, והוא עפ"י מה שבררתי במק"א שמדרגת נבואת משה היתה נערכת לפי מדרגת שלמות ישראל, שבעת שלא היו ישראל במעלת שלמותם גם נבואת משה היתה במדרגה נמוכה, וכמ"ש לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ואמרו דכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, ובארתי דאין הפי' שלא שרתה שכינה כלל דהא רוב התורה ניתנה על ידו בימים האלה, לבד כי אמרו שבשאר נביאים לא שרתה עליהם השכינה בדרך קבע רק בדרך מקרה כמ"ש ויקר אלהים אל בלעם, לבד על משה היתה הנבואה שורה בדרך קבע, [וכבר כתבו המפ' שמ"ש ויקרא אל משה בא' זעירא יען שבענותנותו לא רצה ליחס את עצמו הגדולה שבאתהו הנבואה בדרך קבע וכתב ויקר שבאתהו בדרך מקרה] וכל אותן ארבעים שנה שהיתה מעלת ישראל מושפלת בעיני המקום היתה גם נבואת משה בדרך מקרה, וזה הסימן נתן לו ה' להבחין בו אם ישראל זכאין או לאו במה שבאה אליו הנבואה בעת אסיפת הזקנים ממקום נמוך, כמ"ש וירד ה' בענן שהוא אספקלריא שאינה מאירה, וז"ש היד ה' תקצר [יד ה' הוא כנוי לשפע הנבואה כמ"ש היתה עלי יד ה' (יחזקאל ל״ז:א׳), ויד ה' עלי חזקה (שם ג). אמר הכי יד ה' קצרה מהשפיע שפע נבואתו ביתר שאת ויתר עז כפי שיוכן שלמות המקבל לקבלה, וא"כ עתה תראה ערך ישראל בבחינה זו, היקרך דברי ר"ל אם דברי נבואתי יבאו אליך בדרך מקרה אם לא רק יבאו בדרך קבע, ובזה תבחן מדרגת ישראל, ובמד' שו"ט הובא בילקוט אמר הקב"ה למשה תן בשר לבני, א"ל מאין לי בשר א"ל צפרדעים לא היה לך במצרים כנים לא היה לך במצרים כ"כ היית עשיר, א"ל רבש"ע משלך היה לי, א"ל במצרים היה לי וכאן אין לי היד ה' תקצר. נראה כונתו לפמ"ש שמשה טען שלפי מדרגתו הגדולה אין בכחו להשפיע בשר שהוא מאכל גשמי, והשיב לו ה' שאיך היה בכחך להביא במצרים כנים וצפרדעים שמלבד שהוא דבר גשמי ומשוקץ, היה משמש לפורענות, והשיב כי זה לא היה מכח שלמותו ובזכותו, רק משלך מקצפר להעניש את הרשעים, כמ"ש שלשה דברים לא נמסרו ביד שליח וכו' אף פורענותם של רשעים שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא כלי זעמו, והשיב לו דבר זה אוכל לעשות גם היום להשפיע בשר אשר בו מתו בקברות התאוה מצדי, ומפרש היד ה' תקצר להשפיע גם בלעדיך, ועתה תראה היקרך דברי ר"ל שיקרך עון בדבר הזה שתהיה פורענות זו על ידך או שיהיה ממני בעצמי בלעדיך:

ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' הודיעם שבשר זה יגיע ממנו פורענות למען ישובו מדרכם, וכמ"ש בספרי (פסקא צ"ה), שרצה להשיבם מדרכם ולא שמעו לו:

ויעמד אותם סביבות האהל ה' אמר לו (פט"ז) ולקחת אותם אל א"מ והתיצבו שם עמך היה הצווי שיכניסם אל א"מ בפנים ושם ידבר עמו, ובאשר לא היה נכנס לאהל מועד עד שיקרא כמ"ש חז"ל, העמיד אותם סביבות האהל והמתין עד שיקרא אותם, אולם אחר שא"ל ה' עתה תראה היקרך דברי, לא רצה להכניסם אל א"מ, כי הדבור באהל מועד לא היה דרך מקרה רק דרך קביעות וה' רצה עתה לדבר דרך מקרה, לכן לא קרא אותם שיכנסו לפנים רק יצא ודבר עמו בחוץ שזה דרך מקרה, כי שם אינו מקום הקבוע לדבור, וע"כ כתוב ויעמד אותם ותחלה אמר לשון התיצבות, כי פעל יצב הוא במקום שצריך התחזקות וזה היה אם היו נכנסים לפנים, אבל בחוץ שלא היה צריך התחזקות כתיב עמידה:

וירד ה' בענן אחר שיצא לדבר חוץ לאהל ירד בענן שזה מורה על צמצום הדבור והתעלמות השכינה, ואמר וידבר אליו ותחלה אמר ודברתי עמך שתחלה שרצה לדבר עמו דמר קבע אמר דבר עמו שמורה על השווי וכמ"ש בפי יתרו (יט ט) ועתה שדבר דבור עראי אמר וידבר אליו, ותחלה אמר ואצלתי ושמתי עליהם, וכאן אמר ויתן שהשימה מורה יותר שממון הדבר במקום הראוי אליו (כמ"ש באה"ש סי' שפ"ו) שתחלה רצה לשום עליהם רוח נבואה בקביעות לכן כתיב ושמתי, ועתה שאמר היקרך דברי באה הנבואה דרך מקרה רק בפעם הזאת, וז"ש ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו שלא נבאו רק עתה שנח עליהם רוחו של משה ולא יספו להתנבאות עוד, כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המורה שיש מי שלא יבריק לו ברק הנבואה בחשכת ליל חייו רק פעם אחד כמ"ש ויתנבאו ולא יספו:

וישארו שני אנשים במחנה אחר שנבחרו ששה אנשים מכל שבט, ולא היה צריך רק שבעים זקנים, נשארו שנים שהיו כתובים בין הנבחרים מן השבטים ולא יצאו האהלה רק נשארו במחנה, ויש בזה דעות אם נשארו ע"י שלא נפל עליהם הגורל או נשארו מעצמם. ולדעתי, האנשים האלה היו מוכנים לנבואה מצד עצמם, וכל הנביאים בדור ההוא קבלו נבואתם מכחו של משה שהוא היה הצנור המריק שפע הנבואה לכלם, כי דרך האור האלהי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים וכל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו עד שהוא יעשה צנור ואמצעי להריק האור על ידו על הכוכבים הקטנים כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח, והיה אז פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה ופני מצדיקי הרבים הזקנים ככוכבים, שהאצילו אור פני משה על העם. אמנם אלדד ומידד היו מאורות גדולים בפני עצמם עד שהיו מוכנים לקבל האור האלהי ושפע הנבואה שלא באמצעות משה בצנור בפני עצמו, ותיכף שנכתבו בין הכתובים הנבחרים מכל שבט חל עליהם הרוח, וע"כ לא יצאו האהלה שתחול עליהם הרוח באמצעות משה, כי חל עליהם הרוח בפ"ע, ונשארו במחנה, בשגם כי אחר שהיתה מעלתם גדולה כ"כ לא היה אפשר עוד שיהיו ממנין הזקנים שהיה צריך שיהיו זקני העם ר"ל המוכנים להנהגה שפלה טבעיית (כנ"ל פסוק ט"ז) והם היתה מעלתם גבוהה מזה, ועתה פי' הטעם שנשארו במחנה מפני שנחה עליהם הרוח והמה בכתובים שתיכף שנכתבו שמותם בין הנבחרים נחה עליהם הרוח הגם שלא יצאו האהלה לקבל אצילות הרוח מרוחו של משה כי קבלו הנבואה מצנור מיוחד בפ"ע, ולפ"ז היה להם שני מעלות על יתר הזקנים, [א] שהם לא קבלו אצילות רק ע"י משה וע"י קרבת האהל והם קבלו האצילות בפ"ע ובמחנה כי היו מוכנים אל זה בעצמם, [ב] שהזקנים התנבאו רק אז ולא יספו להתנבאות והם התנבאו עד יום מותם, וגם שהזקנים לא נבאו להמחנה רק לפני משה כבני הנביאים שנבאו לפני שמואל כשהאציל רוחו עליהם, והם נבאו במחנה, וחז"ל אמרו שנבאו משה מת ויהושע מכניס ושנבאו נבואה עתידה על בוא גוג ומגוג באחרית הימים, שכ"ז לא היה אפשר אז לשום נביא לנבאות אחר שקבלו נבואתם מצנור של משה א"כ כל דבר שהעלים ה' ממשה לא יכול להעבירו דרך צנורו של משה לזולתו, וכשם שנעלם ממשה אז שלא יכנס לארץ כן נעלם מאתו ענין גוג ומגוג, שאם היה משה נכנס לארץ היה אז תקון העולם כמו שיהיה באחרית הימים ולא היה ענין גוג ומגוג וכל ענינם אלה כלל כמ"ש במק"א, ורק הם יכלו לנבאות נבואות אלה אחרי שקבלו נבואתם ממקור נפתח בפ"ע שלא באמצעות משה:

וירץ הנער הנער לא ידע כלל הסבה מה שחל עליהם הרוח להתנבאות ולא ידע כלל מענין הבחירה שאלדד ומידד נבחרו בין הזקנים, ורץ להגיד דבר חדוש שראה, ויען יהושע משרת משה יהושע שידע שאלדד ומידד היו מן הנבחרים בין הזקנים ענה להנער, מבחוריו ר"ל הסבה שהם מתנבאים הוא יען שהם מבחוריו, שהם נבחרו בין הזקנים שעליהם אמר ה' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ובכח זה הם מתנבאים ויאמר אל משה אדני משה כלאם אבל מצד זה בעצמו אמר שראוי שמשה יכלא וימנע שפע הנבואיית מהם, אחר שכל כח נבואתם הוא מצנורו של משה ומאצילות רוחו, הלא יש בכחו למנוע מהם שפע ההוא, כי זה תלוי ברצונו להשפיע או לכלוא את הרוח וכן ת"י כלי מנהון רוח נבואתא, וכבר פי' הרמב"ן שא"ל שאין ראוי שיתנבאו במחנה שלא הקימו דבר ה' שאמר ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, והשומעים יטעו עי"ז שנבואתם אינה מאצילות רוחך, וחז"ל בסנהדרין אמרו דהו"ל כמורה הלכה בפני רבו, שהיה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום שיש נביא גדול הימנו:

ויאמר לו משה המקנא אתה לי בשבילי, משה ידע שהם המשיכו נבואתם ממקור מים חיים שלא ע"י משה, כי ראוים לנבואה מצד עצמם ומשה שמח ע"ז שנמצאו בישראל אנשי הרוח שיכולים לפתוח המעין ולקבל אצילות הנבואה בלעדיו, וכבר כתב הרמב"ם שלפעמים יריק ה' שפע הנבואה על איש מיוחד רק כשעור שישלים את עצמו, ולפעמים יקבל השפע בריבוי מופלג כ"כ עד שיעבור ממנו לזולתו. עפ"ז א"ל משה שלא לבד שאני איני מקנא בהם על מה שמקבלים אצילות הנבואה מצנור בפ"ע ולא על ידי, אבל מאד הייתי רוצה שתבוא להם שפע הנבואיית בריבוי מופלג כ"כ עד שיוכלו להאציל מרוח נבואתם גם לאחרים, כמו שאני מאציל מנבואתי לנביאים אחרים שבדורי, ולא זאת אלא שהיית חפץ שתרב השפע עליהם כ"כ עד שמרוב שפעת רוח הנבואה שעליהם, יהיו כל עם ה' נביאים, שזה מדרגה יותר גדולה ממני, וז"ש ומי יתן כל עם ה' נביאים ע"י כי יתן ה' את רוחו עליהם ר"ל על אלדד ומידד, שיתן את רוחו עליהם בשפע מופלג כ"כ עד שתתפשט מהם על העם כולו, ובזה הראה אדון הנביאים העניו מכל האדם כי לבו רחוק מקנאה ומגאוה, וכל מגמתו שישפוך ה' את רוחו על כל בשר עד שלא יהיו צריכים לדלות מים מדליו:

ויאסף משה אחר ההכנה הזאת נתקיים מ"ש לו ה' ונשאו אתך במשא העם ולזה נכנס עמהם אל המחנה, ומהם היה ההשפעה של הבשר כנ"ל:

ויגז שלוים ויטש על המחנה כפי שבארתי בפי' בשלח (טז יג) שבעת שעלה השלו הראשון שכסה את המחנה לא היה אפשר שירד המן על המחנה, ונפל אז המן סביב המחנה כי השלו לא נמצא אז סביב למחנה, ובעת שנסתלק השלו הראשון התחיל המן לרדת על המחנה, שע"ז כתוב (למעלה ט) וברדת הטל על המחנה, ואין זה סותר למ"ש בפ' בשלח שהמן ירד סביב המחנה, כי זה היה בעת שכסה השלו את המחנה עיי"ש, ופה שמבואר שנפל השלו סביב המחנה דרך יום כה ודרך יום כה בהכרח שלא נפל השלו במחנה עצמה, שמ"ש ויטוש על המחנה מפרש סביבות המחנה לא בתוכה, וכן אמר (תהילים ע״ח:כ״ח) ויפל בקרב מחנהו ומפרש סביב למשכנותיו לא בקרב ממש שא"כ לא היה מקום שיניח בו המן, אם לא שנאמר כמ"ש בספרי שלא נח השלו רק בצפון ובדרום והיה מקום להמן בצד מזרח ומערב:

ויקם העם, הבשר עודנו בין שניהם — הנה ה' אמר שיתן להם בשר ואכלו חדש ימים ואז יענשו כמ"ש עד חדש ימים עד ואשר יצא מאפכם, ומכאן נראה שתיכף שהתחילו לאכלו הכה בם מכה רבה ונקברו העם המתאוים. והטעם בזה שהשם הודיע למשה שיאכלו חדש ימים שזה יהיה לו למופת שלא בקשו בשר בעבור תאותם לבד, רק בעבור מרדם בה' כנ"ל, ומשה הגיד להם שיהיה להם בשר חדש ימים. ולפ"ז לא היה להם לאסיף ממנו הרבה מאד, אחר שידעו שימצא שם כל ימי החדש, ויוכלו לקחת ממנו בכל יום כפי הצורך לא להקדים לאסוף ממנו על הרבה ימים שבזה יצא מתורת בשר, כמ"ש בתענית (דף למ"ד) אבל אכל הוא בשר מליח עד כמה כ"ז שאינו כשלמים, פרש"י שלא שהה במלחו שני ימים ולילה אחד דטפי לא אשכחן דאיקרי בשר, וכאן שאספו כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת יצא מתורת בשר, ולכן הכה בהם תיכף כי בסוף יום המחרת נקרא עדיין בשם בשר ולא נפסל טעמו, משא"כ בערב יפסל טעמו ואם יפסקו מלאכלו אין ראיה מזה שחדלה תאותם כי יוכל להיות שזה מפני שנפסל טעמו, ועוד טעם בזה שלא היה צריך עוד להמתין עד שיאכלו חדש ימים שכבר נתברר שיאכלוהו חדש ימים ממה שאספו בשר יותר מחדש, וכן נתברר שלא בקשוהו בעבור תאותם אל הבשר שאז היה להם לאסוף בכל יום בעוד שיקרא בשר, וע"כ הכה בהם תיכף ועז"א שהבשר עוד בין שניהם ר"ל תיכף כשהתחילו לאכול טרם יכרת, ר"ל לפני זמן חדש ימים שהגביל שאז יכרת השלו:

ויקרא שאם היה ממתין עד סוף חדש לא היה נקרא בשם קברות התאוה, כי ה' אמר לו שמה שיאכלוהו עד חדש ימים זה אות שלא בקשו בשר מפני התאוה רק מפני המרד, אבל כיון שהוכו תיכף היה עקר המוכים האספסף שהתאוו תאוה לא ב"י שלא היה מצד התאוה, שלהם הגביל זמן חודש ימים, לכן קרא שם המקום קברות התאוה, שע"י מכה זאת נקברה התאוה ע"י שמתו המתאוים, וע"י גודל המכה ידע שייראו מלאכלו עוד וע"כ נסעו מקברות התאוה תיכף ולא המתינו עד זמן חדש ימים:

מקברות ויהיו בחצרות היל"ל ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות ורק שלא היה דעתם לחנות בחצרות ימים רבים וכבר החלו לנסוע משם וקרה ענין מרים ועי"כ נשארו בחצרות וז"ש בספרי וכי שתי חצרות היו שנסעו מזה וחנו בזה אלא כיון שנסעו ישראל לא הספיקו להלוך עד ששמעו שנצטרעה מרים וחזרו לאחוריהם כ"ה בספרי (סוף פסקא קז) ומקומו סוף פסקא (צח) כמו שהגיה הגר"א וכ"ה בפי' רשב"ם: