Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Exodus Chapter 5

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Exodus Chapter 5Verse 1 / 230%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Exodus 5 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the E TERNAL , the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness.”
    2. 2But Pharaoh said, “Who is G OD that I should heed him and let Israel go? I do not know G OD , nor will I let Israel go.”
    3. 3They answered, “The God of the Hebrews has become manifest to us. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the E TERNAL our God, lest we be struck with pestilence or sword.”
    4. 4But the king of Egypt said to them, “Moses and Aaron, why do you distract the people from their tasks? Get to your labors!”
    5. 5And Pharaoh continued, “The people of the land are already so numerous, and you would have them cease from their labors!”
    6. 6That same day Pharaoh charged the taskmasters and overseers of the people, saying,
    7. 7“You shall no longer provide the people with straw for making bricks as heretofore; let them go and gather straw for themselves.
    8. 8But impose upon them the same quota of bricks as they have been making heretofore; do not reduce it, for they are shirkers; that is why they cry, ‘Let us go and sacrifice to our God!’
    9. 9Let heavier work be laid upon those involved; let them keep at it and not pay attention to deceitful promises.”
    10. 10So the taskmasters and overseers of the people went out and said to the people, “Thus says Pharaoh: I will not give you any straw.
    11. 11You must go and get the straw yourselves wherever you can find it; but there shall be no decrease whatever in your work.”
    12. 12Then the people scattered throughout the land of Egypt to gather stubble for straw.
    13. 13And the taskmasters pressed them, saying, “You must complete the same work assignment each day as when you had straw.”
    14. 14And the overseers of the Israelites, whom Pharaoh’s taskmasters had set over them, were beaten. “Why,” they were asked, “did you not complete the prescribed amount of bricks, either yesterday or today, as you did before?”
    15. 15Then the overseers of the Israelites came to Pharaoh and cried: “Why do you deal thus with your servants?
    16. 16No straw is issued to your servants, yet they demand of us: Make bricks! Thus your servants are being beaten, when the fault is with your own people.”
    17. 17He replied, “You are shirkers, shirkers! That is why you say, ‘Let us go and sacrifice to G OD .’
    18. 18Be off now to your work! No straw shall be issued to you, but you must produce your quota of bricks!”
    19. 19Now the overseers of the Israelites found themselves in trouble because of the order, “You must not reduce your daily quantity of bricks.”
    20. 20As they left Pharaoh’s presence, they came upon Moses and Aaron standing in their path,
    21. 21and they said to them, “May G OD look upon you and punish you for making us loathsome to Pharaoh and his courtiers—putting a sword in their hands to slay us.”
    22. 22Then Moses returned to G OD and said, “O my Sovereign, why did You bring harm upon this people? Why did You send me?
    23. 23Ever since I came to Pharaoh to speak in Your name, he has dealt worse with this people; and still You have not delivered Your people.”

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃
    2. ב׳וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
    3. ג׳וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃
    4. ד׳וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִֽמַּעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃
    5. ה׳וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃
    6. ו׳וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃
    7. ז׳לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
    8. ח׳וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃
    9. ט׳תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃
    10. י׳וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
    11. י״אאַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃
    12. י״בוַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃
    13. י״גוְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃
    14. י״דוַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חׇקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם׃
    15. ט״ווַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃
    16. ט״זתֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃
    17. י״זוַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהֹוָֽה׃
    18. י״חוְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ׃
    19. י״טוַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃
    20. כ׳וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃
    21. כ״אוַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהׇרְגֵֽנוּ׃
    22. כ״בוַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃
    23. כ״גוּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י…

      ואחר באו משה ואהרן וגו' — אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחרי משה ואהרן, עד שנשמטו כלם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת, ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:

    2. Verse 3

      וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ…

      פן יפגענו — פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות פגיעה זו לשון מקרה מות היא:

    3. Verse 4

      וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִֽמַּעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃

      תפריעו את העם ממעשיו — תבדילו ותרחיקו אותם ממלאכתם, ששומעין לכם וסבורים לנוח מן המלאכה וכן (משלי ד טו) פרעהו אל תעבר בו, רחקהו. וכן (שם א כה) ותפרעו כל עצתי, (שמות לב כה) כי פרוע הוא, נרחק ונתעב:

      לכו לסבלתיכם — לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות:

    4. Verse 5

      וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃

      הן רבים עתה עם הארץ — שהעבודה מטלת עליהם ואתם משביתים אותם מסבלותם, הפסד גדול הוא זה:

    5. Verse 6

      וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃

      הנגשים — מצריים היו, והשוטרים היו ישראלים, הנוגש ממנה על כמה שוטרים, והשוטר ממנה לרדות בעושי המלאכה:

    6. Verse 7

      לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃

      תבן — אשטובל"א [קש] היו גובלין אותו עם הטיט:

      לבנים — טיולי"ש בלעז שעושים מטיט ומיבשין אותן בחמה, ויש ששורפין אותן בכבשן:

      כתמול שלשם — כאשר הייתם עושים עד הנה:

      וקששו — ולקטו:

    7. Verse 8

      וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם…

      ואת מתכנת הלבנים — סכום חשבון הלבנים שהיה כל אחד עושה ליום כשהיה התבן נתן להם, אותו סכום תשימו עליהם גם עתה, למען תכבד העבודה עליהם:

      כי נרפים — מן העבודה הם, לכך לבם פונה אל הבטלה וצועקים לאמר נלכה וגו':

      מתכנת — ותוכן לבנים (פסוק יט), ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב ג), את הכסף המתכן (מלכים ב' יב יב), כלם לשון חשבון הם:

      נרפים — המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה, רטריי"ש בלע"ז:

    8. Verse 9

      תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃

      ואל ישעו בדברי שקר — ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח לאמר נלכה נזבחה ודומה לו (תהלים קיט קיז) ואשעה בחקיך תמיד, (דברים כח לז) למשל ולשנינה, מתרגמינן ולשועי, (בראשית כד סו) ויספר ואשתעי. ואי אפשר לומר ישעו לשון (בראשית ד ד) וישע ה' אל הבל וגו', (שם ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ולפרש אל ישעו אל יפנו, שאם כן היה לו לכתוב ואל ישעו אל דברי שקר או לדברי שקר, כי כן גזרת כלם (ישעי' יז ז) ישעה האדם על עשהו, (שם לא א) ולא שעו על קדוש ישראל, (שם יז ח) ולא ישעה אל המזבחות, ולא מצאתי שמוש שלבי"ת סמוכה לאחריהם, אבל אחר לשון דבור, כמתעסק לדבר בדבר נופל לשון שמוש בי"ת, כגון (יחזקאל לג ל) הנדברים בך, (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה, (זכריה ד א) המלאך הדבר בי, (דברים יא יט) לדבר בם, (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך, אף כאן אל ישעו בדברי שקר אל יהיו נדברים בדברי שוא והבאי:

    9. Verse 11

      אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵעֲבֹדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר׃

      אתם לכו קחו לכם תבן — וצריכים אתם לילך בזריזות:

      כי אין נגרע מעבדתכם דבר — מכל סכום לבנים שהייתם עושים ליום בהיות התבן נתן לכם מזמן מבית המלך:

    10. Verse 12

      וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃

      לקשש קש לתבן — לאסוף אסיפה, ללקוט לקט לצורך תבן הטיט קש לשון לקוט. על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו, קרוי קש בשאר מקומות:

    11. Verse 13

      וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃

      אצים — דוחקים:

      דבר יום ביומו — חשבון שלכל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

    12. Verse 14

      וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חׇקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙…

      ויכו שטרי בני ישראל — השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:

      ויכו שטרי בני ישראל — אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו' למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:

      ויכו — לשון ויפעלו, הכו מיד אחרים, הנוגשים הכום:

    13. Verse 16

      תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ׃

      ולבנים אמרים לנו עשו — כמנין הראשון:

      וחטאת עמך — אלו היה נקוד פת"ח הייתי אומר שהוא דבוק, ודבר זה חטאת עמך הוא, עכשיו שהוא קמ"ץ, שם דבר הוא וכך פרושו ודבר זה מביא חטאת על עמך, כאלו כתוב וחטאת לעמך, כמו (רות א יט) כבאנה בית לחם, שהוא כמו לבית לחם וכן הרבה:

    14. Verse 18

      וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ׃

      ותכן לבנים — חשבון הלבנים, וכן (מלכים ב יב יב) את הכסף המתכן, המנוי, כמו שאמר בענין (שם יא) ויצרו וימנו את הכסף:

    15. Verse 19

      וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃

      ויראו שטרי בני ישראל — את חבריהם הנרדים על ידם:

      ברע — ראו אותם ברעה וצרה המוצאת אותם בהכבידם העבודה עליהם לאמר לא תגרעו וגו':

    16. Verse 20

      וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃

      ויפגעו — אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו' ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו, שנאמר בהם יצאו נצבים:

    17. Verse 22

      וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃

      למה הרעתה לעם הזה — ואם תאמר מה אכפת לך, קובל אני על ששלחתני:

    18. Verse 23

      וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃

      הרע — לשון הפעיל הוא, הרבה רעה עליהם ותרגומו אבאש:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י…

      ואחר באו משה ואהרן אל פרעה — פי' חז"ל שהזקנים נשמטו בדרך אחד אחד ובאו הם לבדם, ויאמרו כה אמר ה' אלהי ישראל, ה' אמר למשה לכה ואשלחך אל פרעה, שמשמעותו שיבא בתורת שליח מה' אל פרעה, וכן אמר אח"ז (ד כא כג) ראה כל המופתים וכו' ואמרת אל פרעה כה אמר ה' וכו', עוד אמר לו (ג יח) ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העבריים נקרה עלינו וכו', כי הזקנים אינם שלוחים מה' ויאמרו רק שהם מצווים מה' לעבדו במדבר, ואם היו הזקנים באים עמו היה אומר בנוסח זה, אבל אחר שנשמטו הזקנים בדרך, בא בתורת שליחות שהוא שליח אליו מאלהי ישראל:

    2. Verse 2

      וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל…

      ויאמר פרעה — השיב שלא יקבל דבריו לא מצד השולח, כי מי ה' שאינו יודע ממנו, ולא מצד השליחות כי מי ה' שאני מחויב לשמוע בקולו ובפרט בדבר גדול כזה לשלח את ישראל, ונגד מי ה' אמר לא ידעתי את ה' ונגד לשלח את ישראל אמר וגם את ישראל לא אשלח:

    3. Verse 3

      וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ…

      ויאמרו — אז באו בנוסח השני שצוה ה' שיאמרו זקני ישראל, שהגם שאתה אינך מקבל השליחות אליך, צריך אתה לעשות זאת למעננו, אחר שהיא אלהי העברים והוא נקרא עלינו ומבקש עבודה, ויש פחד שיפגענו כדבר או בחרב ויהיה נזק להמלך באבדן עבדיו, ואמרו אלהי העברים נגד מ"ש מי ה' אמרו שהוא אלהים נודע וגדול שמו ע"י הנסים שעשה להעברים לאברהם יצחק ויעקב שזה נודע לכל העולם כמ"ש ויוכח עליהם מלכים וכו':

    4. Verse 4

      וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִֽמַּעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃

      שאלות — מת הן שתי אמירות הללו, תחלה אמר הפריעו ממעשיו ואח"כ והשבתם מסבלותם:

      ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן וכו' ויאמר פרעה — במדרש א"ל אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיהם אמר ריב"ל שבט לוי היו פנוים מעבודה א"ל בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיהם. ר"ל שיש הבדל בין עם ובין עם הארץ, שעם הארץ הם דלת העם והפחותים, ויש הבדל בין מעשיו ובין סבלות, שמעשיו הם עסקיו שיש להם כמו מסחרם ומעשיהם בבית ובשדה, וסבלות הוא העבודה הקשה שעובדים למלך, ויש הבדל בין מפריע ובין משביית, שהמשבית היא המבטל דבר המתמיד, וזה שייך על סבלות העבודה שהיה מתמיד בלא הפסק, ומפריע הוא הבטול הסתמי ושייך גם על המבטל מעסקי הבית שאינם מתמידים תמיד. והנה לא כל עם ישראל היו עובדים בפרך, שרק נתנו מס מאת העם אנשים גודלת העם שהם עבדו עבודת המלך והם נקראים עם הארץ, ויתר העם היו חפשים מעבודה זו ועסקו במלאכתם בבית ובשדה ובעסקיהם והם נקראים בשם עם, וכן שבט לוי ומשה ואהרן מכללם היו חפשים מעבודה, וכאשר בא משה בבשורת הגאולה בודאי לא בא אל עם הארץ שהם העובדים בעבודת פרך, רק בא אל העם שהם החפשים מעבודה, עפ"ז יעלו באור הכתובים לפי דעת חז"ל, שקשה למה אמר למה משה ואהרן שזה מיותר שהי"ל למה תפריעו את העם ממעשיו, ופירשו שהיו שתי שאלות, א] למה משה ואהרן ר"ל מה לכם בדבר זה הלא אתם חפשים מעבודה ולמה תריבו ריב לא לכם, וז"ש אתם למה, זאת שנית למה תפריעו את העם ממעשיו, שהוא השאלה השניה דבריכם למה שהעם שאליהם באתם בבשורה זאת יתבטלו עי"ז מעסקיהם ומסחרס ויעסקו בדברי הבל ורעות רוח, ועפ"ז אמר לכו לסבלותיכם גזר על משה ואהרן ועל שבטם שילכו לסבלות היינו לעבודת המלך, וז"ש במדרש בשביל שאתם פנוים אתם אומרים נזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם, אבל באשר נסוג אחור תיכף מגזרה זאת, כי נבעת מפני הזקנים הללו שהיה ה' חתם בל יגע בהם רעה, אמר אמינה אחרת הפך דבריו הקודמים, אמר מה ארויח מה שאתן את הזקנים הללו בין עם הארץ העובדים, הלא אז ישביתו את עם הארץ העובדים מסבלותם, כי יניאו אותם מסבלות המלך ע"י דבריהם שהם שלוחים מאלהים, והגם שעתה מזיקים במה שמפריעים את העם [הבלתי עובדיס] ממעשיו ועסקי הבית, הלא הן רבים עתה עם הארץ שעם הארץ העובדים הם רבים מן העם הבלתי עובדים, וכשישביתו את עם הארץ מסבלותם שהוא עבודת המלך יהיה ההיזק יותר כולל, א] מצד שהה רבים נגד העם, ב] מצד שישביתו אותם כי עבודתם קבוע בלי הפסק, ג] שישביתו אותם מסבלותם שהוא עבודת המלך שזה יזיק יותר להמלך ממה שיפריעו את העם החפשים מעסקי הבית, ובזה חזר מגזרה זו שרצה שמשה ואהרן ושבטו ילכו לסבלות המלך:

    5. Verse 6

      וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר׃

      שאלות — הלא השוטרים שמעו גזרת פרעה ויצאו ואמרו אל העם ולמה באו אח"כ ויצעקו אל פרעה הו"ל לצעוק תיכף. פרעה אמר וקוששו להם תבן ואח"כ אמר לקושש קש לתבן. וההבדל בין הלשונות האלה מבואר. מ"ש קחו לכם תבן, היל"ל קוששו לכם תבן, שלקיחת משמע ממקום מזומן, ומ"ש כי אין נגרע, אינו נתינת טעם, והיל"ל ולא יגרע מעבודתכם דבר:

      ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן — יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים ג"כ, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם, [ומ"ש התוס' שבת ל"ז ב"מ ק"ג אינו סותר זה שזה בלשון המשנה, וגם זנבות השבלים נקרא קש כל שהוא שלם ואינו חתוך] ופעל קשש בא על הלקוט, ובא מקושש עצים או מקושש קש, או מקושש תבן שמלקט קש חתוך, ועד עתה היו נותנים להם תבן חתוך שיערבו בתוך טיט הלבנים כמ"ש כהדוש מתבן במו מדמנה, ועתה צוה שלא יתנו להם זה מבית המלך ובכ"ז הונה אותם ברמאות גדול, שאם היה אומר להם שילקטו קש מן ההפקר היו השוטרים [שהם היו מבני ישראל] צועקים תיכף, לכן לא אמר וקוששו להם קש לתבן, כמ"ש אח"ז ויפץ העם לקושש קש לתבן היינו שילקטו קש מן ההפקר לעשות ממנו תבן, רק אמר וקוששו להם תבן היינו שילקטו תבן שהוא קש החתוך, וזה מבואר שא"א שילקטו מן ההפקר תבן חתוך שזה לא נמצא צבור בר"ה, ובהכרח שהכונה שילכו לבתי המצריים ושדותם וכ"מ שימצאו תבן חתוך צבור שם יקחו בפקודת המלך, וע"ז לא צעקו שוטרי ב"י אחר שימצאו בקל תבן בבתי המצריים:

    6. Verse 8

      וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם…

      ואת מתכנת — ר"ל שיראו כמה לבנים עשו בשני ימים האחרונים, וזה יהיה לחק שמחויבים לעשות כן תמיד, ובאר הטעם כי נרפים הם, שממה שהם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו מבואר שהם נרפים מן המלאכה ובודאי בשני ימים האחרונים שהיו צועקים ללכת נזבוח היו בטלים מן המלאכה ועשו לבנים מעט, ואין זה עול אם הושם לחק שעם מתכונת זה שנעשה בעצלות ובבטול מלאכה ילכו לקושש תבן שלא ילכו עוד בטלים רוב היום:

    7. Verse 9

      תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃

      תכבד — הוסיף לאמר שגם אם תאמר שיכבד עליהם הדבר למלאת מתכונת זה עם מה שיצטרכו לקושש תבן, הלא בזה נרויח שע"י שתכבד העבודה על האנשים יעשו בה, ר"ל יתעסקו בהעבודה לבדה ואל ישעו בדברי שקר :

    8. Verse 10

      וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן׃

      ויצאו נוגשי העם ושוטריו — עפ"י מה שהבינו בדברי פרעה שיוכלו לקחת תבן חתוך ומתוקן הנמצא בבתי המצרים התרצו גם השוטרים, ויאמרו אל העם אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו, ר"ל כ"מ שתמצאו תבן באחד מבתי המצרים תוכלו לקחתו בפקודת המלך כי אין נגרע מעבודתכם דבר, ר"ל אחר שאתם עובדים עבודת המלך ראוי שלא יחסר כל דבר הצריך לעבודתכם, ולכן יש לכם רשות לקחת תבן בכ"מ שתמצאו באין מוחה:

    9. Verse 12

      וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃

      ויפץ העם בכל ארץ מצרים — ר"ל אבל תיכף נודע רשעת פרעה והנוגשים וכל מצרים, שכ"ז היה שקר ומרמה וכמ"ש במדרש כשהיה איש ישראל בא אל בית המצרי או שדהו לקחת תבן היה מקפח את שוקו, וא"כ לא מצאו תבן חתוך נכון למלאכה כי הצטרכו לפוץ בכל הארץ לקחת מן ההפקר ששם לא נמצא רק קש הבלתי חתוך [שזה נמצא גם בר"ה כמ"ש בב"ק (דף ל ודף פב) בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר"ה וכו"] ובזה היה להם שני חסרונות, א] שהיו צריכים לבקש בכל ארץ מצרים עד שמצאו מן ההפקר, ב] שלא הגיע לידם תבן והיו צריכים לקושש קש שהם שבלים שלמים לתבן ר"ל שהם יחתכום ויעשו תבן:

    10. Verse 13

      וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן׃

      והנוגשים — ובכ"ז אצו הנוגשים עליהם, והשוטרים לא אצו כי ראו שזה א"א כי התבטלו כל היום עד שמצאו הקש ועד שעשו ממנו תבן ולא נשאר להם עת למלאכה ולכן ויוכו שוטרי ב"י, וכבר אמר ובמדרש שגם זה היה מאת ה' שבזה לא נשאר להמצרים לאמר שהם לא הרעו לישראל רק המלך לבדו, ובזה נודע כי הם עזרו לרעה ונתחייבו עונש בדין:

    11. Verse 15

      וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ׃

      ויצעקו אל פרעה — שהם הבינו שכונת פרעה שהמצרים צריכים לתת להם תבן הנמצא בביתם, אבל אם תבן אין נתן ר"ל גם מי שי"ל תבן אינו רוצה לתת אותו ואיך לבנים אומדים לנו עשו, והנה מה שעבדיך מוכים בחנם יהיה חטאת עמך, שעמך המצריים יחשב להם לחטאה שמכים אותנו על לא דבר, או ר"ל הלא החטא תלוי בעמך מה שאינם רוצים לתת תבן שבידם לעבודת המלך:

    12. Verse 17

      וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהֹוָֽה׃

      ויאמר נרפים אתם — השיב להם שממה שאתם אומרים נלכה נזבחה לה' מבואר שאתם נרפים ממלאכה, והייתם נרפים אז וכן אתם נרפים עתה, ר״ל שיש עת לבקש תבן ולעשות מתכונת הלבנים שעשיתם לפני שני ימים אחר שאז הייתם נרפים והמתכונת הוא מעט, ומה שאין אתם מכלים חקכם הוא מפני שאתם נרפים גם היום:

    13. Verse 18

      וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ׃

      ועתה — הוסיף לאמר שאם לא יכלתם לגמור המלאכה בשעות המיוחדות לעבודה עתה לכו עבדו, ר״ל לכו עבדו עתה, אחר שעות הקבועות, ובזה הגם ש תבן לא ינתן לכם תוכן לבנים תתנו :

    14. Verse 19

      וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃

      ויראו שוטרי ב״י אותם ברע — מספר צדקת השוטרים שאחר שראו שאין תקוה ראו א״ע ברעה היותר גדולה מה שיצטרכו לאמר לישראל לא תגרעו מלבניכם זה נגע אל עצמם ואל בשרם כאלו הם ברעה גדולה כי השתתפו בצרת ישראל:

    15. Verse 20

      וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה׃

      ויפגעו וכו׳ ויאמרו — וע״י מרירות לבבם דברו קשות נגד משה ואהרן שבאו לקראתם ברגע זו שהיה צר להם מאד, ירא ה' עליכם וישפט, ר״ל אנחנו איננו יודעים אם שלח ה׳ אתכם אם לא, רק ה׳ היודע האמת ירא עליכם וישפוט, אם אתם שלוחים מאתו ישפוט את פרעה ואם אין אתם שלוחי ה׳ ישפוט אתכם, אשר הבאשתם את ריחנו ר״ל שעד עתה לא היה לב פרעה ושריו להוסיף על. ענינו רק אתם הבאשתם את ריחנו, ואם תאמרו שגם עד עתה היינו נבאשים בעיניו רק שעד עתה לא מצא תואנה עלינו להרע, א״כ אתם גרמתם לתת חרב בידם להרגנו, כי עתה מצאו התואנה אשר הם מבקשים:

    16. Verse 22

      וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃

      למה הרעתה לעם הזה — שהגם שה' אמר לו שפרעה לא ישמע אליו עד שיכהו מכות רבות לא אמר שעוד יוסיף להכביד העבודה עליהם. והנה מה ששלח ה׳ את משה אל פרעה שישלחם ברצונו ולא הוציאם ה' ביד חזקה בלא רשות פרעה, יש בזה ב׳ סברות, א] יען שלא נשלם עדיין זמן ארבע מאות שנה וה' גאלם קודם הזמן לא היה יכול להוציאם בלא רשות פרעה, כי עדיין לא נשלם העבדות עד שאמר להם הרי אתם בני חורין ונתן להם רשות לצאת, והסברא הב' יען שרצה ה׳ שיתקדש שמו בעיני כל ע״י המכות והאותות והמופתים והיה צריך שיהיה ע״י משה שהתרה בו בכל מכה והודיע עת בואה ועת סורה ע״י תפלתו ובזה הכירו שיש אלהים מושל בכל ושופט צדק וכמו שיתבאר בסדר המכות. והנה משה טען תחלה לפי הסברא הראשונה, למה הרעתה לעם הזה, ואם תאמר שמפני שעדיין לא נשלם זמן השעבוד הוספתי עליהם קושי השעבוד כדי שקושי השעבוד ישלים המנין וכמו שכן דעת קצת מפרשים, ע״ז טען א״כ למה זה שלחתני, אם קושי השעבוד ישלים המנין, א״צ לשלוח שליח לפרעה רק ראוי שיצאו מעצמם ביד רמה אחר שנשלם זמן שעבודם:

    17. Verse 23

      וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃

      ומאז — ר״ל ואם תאמר כסברא השניה שהגם שקושי השעבוד ישלים המנין צריך שליח שיתרה בו על המכות ושיתודע ע״י כח ה' ויכלתו וגבורתו, ע״ז השיב הלא מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע להם ואתה לא הצלת את עמך, וא״כ לא די שלא הודעת בעמים עוזך, עוד שמך מנואץ עי״כ:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Exodus Chapter 5

    Exodus Chapter 5 presents 23 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 23 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 115 words

      Opens “וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר…”

    2. Verse 216 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ…”

    3. Verse 318 words

      Opens “וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א…”

    4. Verse 412 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן…”

    5. Verse 59 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם…”

    6. Verse 68 words

      Opens “וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹׁטְרָ֖יו…”

    7. Verse 714 words

      Opens “לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים…”

    8. Verse 821 words

      Opens “וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙…”

    9. Verse 96 words

      Opens “תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃…”

    10. Verse 1014 words

      Opens “וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר…”

    11. Verse 1112 words

      Opens “אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ…”

    12. Verse 127 words

      Opens “וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקֹשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן׃…”

    13. Verse 1310 words

      Opens “וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ…”

    14. Verse 1418 words

      Opens “וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י…”

    15. Verse 1511 words

      Opens “וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר…”

    16. Verse 1613 words

      Opens “תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ…”

    17. Verse 1710 words

      Opens “וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים…”

    18. Verse 189 words

      Opens “וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן…”

    19. Verse 1910 words

      Opens “וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ…”

    20. Verse 208 words

      Opens “וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת…”

    21. Verse 2116 words

      Opens “וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר…”

    22. Verse 2212 words

      Opens “וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙…”

    23. Verse 2311 words

      Opens “וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Exodus 5

    Open in the reader