Exodus Chapter 27

ועשית את המזבח וגו׳ ושלש אמות קמתו AND THOU SHALT MAKE AN ALTAR etc. AND THE HEIGHT THEREOF SHALL BE THREE CUBITS — These words should be understood as they are written (i. e. to mean exactly what they say — that its height was three cubits); this is the opinion of R. Jehudah. R. José, however, says: it is stated here, “[the altar shall be] square” and it is stated with reference to the inner (the golden) altar, (Exodus 30:2) “square [shall it be].” How was it there (in the case of the latter)? Its height was twice its length (“a cubit the length thereof, and a cubit the breadth thereof,... and two cubits the height thereof”)! So, also, here: the height shall be twice its length, i. e. ten cubits. And if you ask, how, then, do I explain the words and three cubits the height thereof?” I reply that this gives the measurement from the edge of the surround (סובב) upwards (whilst 10 cubits was the actual height from the ground to the top of the altar) (cf. Zevachim 60a; Rashi on v. 5).

ממנו תהיין קרנתיו ITS HORNS SHALL BE OF THE SAME — i. e. he shall not make them separately and afterwards attach them to it (to the altar).

וצפית אתו נחשת AND THOU SHALT OVERLAY IT WITH COPPER — to atone for sins committed with effrontery (more lit., with impudence of forehead, the Hebrew expression for effrontery being, “having a copper forehead,”) as it is said, (Isaiah 48:4) “[Because I know that thou art obstinate] and that thy forehead is copper” (cf. our English expression “brazen-faced”) (Midrash Tanchuma, Terumah 11).

סירתיו — a kind of pot.

לדשנו means TO REMOVE ITS ASHES in them — That is exactly as Onkelos translated it: למספי קטמה, to remove the ashes into them. For although in its primary sense דַּשֵּׁן would mean to cover with ashes, it has also the meaning of removing the ashes, for there are in the Hebrew language certain expressions with the peculiarity that the same word changes in meaning so as to be used to denote both “construction” and “destruction,” (having a positive and a negative meaning). Examples are: (Psalms 80:10) “and didst cause it to take deep root (ותשרש)”; (Job 5:3) “I have seen the foolish taking root (משריש),” whilst we have its opposite (negative) meaning in, (Job 31:12) “and thou wouldst root out (תשרש) all my increase.” Similar to it is, (Isaiah 17:6) “in the utmost fruitful branches (בסעיפיה),” and its opposite, (Isaiah 10:33) “The Lord of hosts shall מסעף”, i. e. shall lop off the branches thereof. Similar to it is also (Jeremiah 50:17) “And this last person עִצְּמוֹ” — “has broken his bones” although the primary meaning of עצם is to be strongboned. Similar to it is, (1 Kings 21:13) “and stoned him with stones (ויסקלהו)” i. e. heaped up stones above him, and its opposite is, (Isaiah 62:10) “סקלו the stones” — i. e. remove its stones; and so, too, (Isaiah 5:2) “And he fenced it and gathered out the stones thereof (ויסקלהו).” Thus here, also, לדשנו means to remove its ashes. In 0. F. à discendrer.

ויעיו AND ITS SHOVELS — as the Targum renders it, מגרפות, shovels by which the ashes were removed. They had the form of the lid of a pot, of thin metal, but having a handle. In old French vedil.

ומזרקתיו AND ITS BOWLS, in which to receive the blood of the sacrifices.

ומזלגתיו AND ITS FLESHHOOKS — These had the form of bent hooks; they stuck them forcibly into the flesh so that they penetrated it, and with them they turned the flesh over upon the coals of the fire-place in order that it might become the more quickly consumed. In old French these are called crochets and in the language of our Sages צנוריות (Yoma 12a).

ומחתתיו AND ITS FIRE-PANS — These had a cavity to hold things so that the coals might be taken in them from the altar in order to carry them on to the inner altar for the incense. And because of their use for raking the coals into them (חתיה) they were called מחתות. This word is of the same root and meaning as the verb in, (Isaiah 30:14) “לחתות fire from the fire-place,” which has the meaning of drawing fire from its place. Similar is, (Proverbs 6:27) “Can a man rake (היחתה) fire into his bosom?”

לכל כליו means ALL THE VESSELS THEREOF [THOU SHALT MAKE OF COPPER] (i. e. it does not mean: “thou shalt make things of copper, for (i. e. to serve as) all its vessels” but the ל is redundant; cf. Rashi on Exodus 14:28).

מכבר A GRATE — מכבר is an expression connected with כברה, a sieve which is called in old French crible. A kind of covering was made for the altar, constructed with many holes just like a net. The word of this verse are transposed, and its explanation is as follows: And thou shalt make for it a grate of copper, of network.

כרכב המזבח THE COMPASS OF THE ALTAR — כרכב is a surround. Anything which encompasses an object all the way round is called כרכב, just as we read in the Talmudical section beginning with the words הכל שוחטין (Chullin 25a): The following come under the description of unfinished wooden vessels — all such as have still to be polished and to be rounded off (ולכרכב; i. e. making a rim by hollowing out the centre). This is similar to the practice of making rounded grooves in the boards that form the sides of chests and wooden chairs. For the altar too he made a hollowing round about — its width was a cubit — in its wall for ornamentation. It was made at the end of three cubits of its height (measuring from the top of the altar). This is according to the view of him who says (cf. v. 1): its (the altar's) height was twice its length. And if you ask how, then, can I explain the statement, “and the height thereof shall be three cubits” I reply, that this gives the measurement from the edge of the surround upwards. This surround served only as an ornamentation, but a surround for the priests to walk upon when officiating the copper altar had only on its top within its horns (running from one horn to the other). Thus we read in Treatise Zevachim 62a: What is the כרכב? The sunken space between one horn of the altar and the other, this being a cubit in width, and, from that space inward (towards the centre of the altar) a space of another cubit upon which the priests could walk right round the altar, thus making a surround two cubits in width. These two cubits were called כרכב. The criticism is there made to this definition: But is it not written, “[and thou shalt put it (the grate)] under the compass of the altar beneath” — which statement teaches us that the כרכב was on the side of the altar and not on its top since the covering formed by the grate was beneath it? Whereupon the Talmud replies (lit., the replier replies), that in fact there were two surrounds, one for ornamentation (that below) and another (on the top) for the priests that they should not slip off when walking round. The one on the side of the altar was intended for ornamentation, and beneath it they put the grate as a covering and its width reached to the middle of its (the altar’s) height, measuring this from the ground. It also served to mark the middle of its height separating the two halves of the altars side upon which were put respectively the sacrifical blood which had to be sprinkled above (on the upper part; this was the blood of a חטאת) and the blood which had to be sprinkled below (that of עולה, שלמים and אשם). Corresponding to this there was made for the altar in the “Eternal House” (the Temple at Jerusalem) a sign consisting of a red line (Zevachim 53a; Mishnah Middot 3:1). As to the ascent (כבש — the inclined plane) upon which they went up to the top of the altar, it is true that Scripture does not expressly mention it in this section but we have it already implied in the statement in the section beginning with the words מזבח אדמה תעשה לי (Exodus 20:21—23): “Thou shalt not go up by steps [unto my altar]” — i. e. thou shalt not make steps on its ascent, but thou shalt make an unbroken ascent, — this tells us that it had such an ascent. — So do we read in the Mechilta d'Rabbi Yishmael 20:23:1). — For the altar of earth there spoken of is identical with the altar of copper described here and it was called an altar of earth because they used to fill the hollow space within it (within its coppered walls) with earth at every place where they encamped in the wilderness. This ascent was on the south of the altar, its top standing away from the altar just a hair’s breadth (i. e. almost touching the altar). Its foot reached to the cubit adjacent to the hangings of the court on the south, (i. e. it was one cubit distant from those hangings of the enclosure). This latter statement is according to him who holds that its height (that of the altar) was ten cubits, whilst according to him who holds that the command, (v. 1) “and three cubits shall be the height thereof” is to be taken literally (cf. Rashi on v. 1) the length of the ascent was only ten cubits, for since the altar was lower the slope leading to its top could not be a very long one. So did I find in the Boraitha דמ"ט מדות (cf. Yalkut Shimoni on Torah 419). And as regards this statement that it stood away from the top of the altar just a hair’s breadth, in Treatise Zevachim 62b they (the Rabbis) derived it from a Biblical text.

בטבעת [AND THE BARS SHALL BE BROUGHT] INTO THE RINGS — into the four rings made for the grate (v. 4).

נבוב לחת HOLLOW WITH TABLETS — Render it as the Targum does, חליל לוחין, hollow as regards boards (לוחין is what is termed an accusative of respect): boards of shittim-wood on all sides (cf. v. 1) and a hollow space in the middle; it shall not be in its entirety a single block of wood, the thickness of which in two directions should be five cubits by five cubits — like the trunk of a tree, which has been hollowed out.

קלעים HANGINGS — made like the sails of ships, full of holes, of plaited work and not weaver’s work. The rendering in the Targum, סרדין, is the same as the rendering of מִכְבָּר, which it renders by the singular סרדא; this is because they, both the hangings and the grate, are riddled with holes like a sieve.

לפאה האחת FOR ONE SIDE — the entire side (not only the corner; cf. Rashi on Exodus 26:18) is called פאה.‎

ועמדיו עשרים AND TWENTY COLUMNS THEREOF — There was a space of five cubits between one column and the other

ואדניהם AND THE SOCKETS of the columns SHALL BE OF COPPER (i — e. the word נחשת is to be connected only with the preceding word ואדניהם, not with ועמדיו at the beginning of the verse). The sockets rested on the ground and the columns were inserted in them. There was made a kind of rail which is called pals in old French, six handbreadths by three, and a copper ring was fixed in its centre. They folded the upper edge of the curtaining round it (round each rail) by cords at the places where the curtaining came opposite each column and they hung the rail by its ring on the hook which was on the column and which was made like the letter ו — one of its ends being bent upward and the other end being driven into the column, like those hooks which are made to fix doors upon them, and which are called in old French gonds. Thus the width of curtain was hanging down and this width formed the height of the walls of the court.

ווי העמדים are the hooks already mentioned.

וחשקיהם AND THEIR FILLETS — The columns were encircled with silver threads. I do not know, however, whether this was done over their whole surface or at the top only or round the middle only, but I do know that חשוק denotes “tied on”, for we find in the account of the concubine of Gibeah (Judges 19:10): “there were with him a couple of asses saddled (חבושים lit., bound)” which latter word the Targum renders by חשוקים‎.

לפאת קדמה מזרחה ON THE EAST SIDE EASTWARDS — The last two words are the same as פני המזרח. The word הדם is synonymous with פנים, the face (the front side of any thing), and אחור is the same term as אֲחוֹרַיִם, the buttocks, the back-side. The East is therefore called קדם because it is the front part of the world; correspondingly, the West is called אחור, the back part of the world just as you speak of (Deuteronomy 11:24) הים האחרון the Hinder Sea, which the Targum renders by “the Western Sea.”

חמשים אמה FIFTY CUBITS — These fifty cubits were not all filled in with curtaining, because the entrance was there; there were only fifteen cubits of curtaining at the side of the entrance in the one direction, similarly on the other side thereof. Thus there was left the width of the open space at the entrance consisting of 20 cubits between (between the two lengths of curtaining to the right and left of the entrance). This is what is meant by: (v. 16) “and for the gate of the enclosure a veil of twenty cubits” — a veil serving as a screen for the entrance, twenty cubits long, equal to the breadth of the entrance.

עמדיהם שלשה THEIR COLUMNS THREE — There were five cubits space between one column and another column: between the column at the end of the southern row, standing at the southeast corner, to the first column which was one of the three in the east there were five cubits; from that to the second, five cubits, and from the second to the third, five cubits. It was similar at the other side of the entrance. And four columns for the screen are mentioned here, so that you have ten columns for the east corresponding to the ten columns in the west side (v. 12).

כל עמודי החצר סביב וגו׳ ALL THE COLUMNS ROUND ABOUT THE ENCLOSURE etc. — Because Scripture expressly mentioned hooks and fillets and copper sockets in connection only with the north and the south, and with regard to the east and the west there is no mention of hooks and fillets and copper sockets (cf. vv. 14, 15, where there is indeed mention of sockets but it is not stated that they should be of copper), therefore Scripture now comes and gives directions that the sockets of all the pillars that are round about should be of copper.

ארך החצר THE LENGTH OF THE ENCLOSURE — i. e. its north and south sides which run from east to west, SHALL BE A HUNDRED CUBITS.

ורחב חמשים בחמשים AND THE BREADTH FIFTY EVERYWHERE — The part of the enclosure in the east side was a square of fifty by fifty cubits, for the Tabernacle was thirty cubits long and 10 cubits wide. Its entrance was placed in the east at the end of the outer fifty cubits of the length of the enclosure; consequently it (the Tabernacle) was entirely within the inner (the western) fifty cubits and its length finished up at the end of another thirty cubits (thus using up eighty cubits in the middle of the length of the enclosure); it followed therefore that it had a space of twenty cubits behind, between the hangings of the enclosure in the west and the curtains of the back of the Tabernacle. The breadth of the Tabernacle was using up ten cubits in the middle of the breadth of the enclosure; thus it had a space of twenty cubits on the north and on the south between the hangings of the enclosure and the curtains of the Tabernacle and there was a similar space in the west, as shown above, whilst fifty by fifty was the court in front of it (cf. Eruvin 23b).

וקמה חמש אמות AND THE HEIGHT FIVE CUBITS — The height of the partitions of the enclosure was five cubits and this was formed by the breadth of the curtaining.

ואדניהם נחשת AND THEIR SOCKETS OF COPPER — This statement is intended to include the sockets of the screen — that you should not say: sockets of copper are prescribed only for the columns of the curtaining (v. 17), but the sockets of the screen which are not stated to be of copper (v. 16) may be of another material; this, it appears to me, is the reason why Scripture repeats these words after having used them in v. 17.

לכל כלי המשכן ALL THE VESSELS OF THE TABERNACLE that were necessary for erecting it and for taking it down as, for instance, hammers to drive in the pegs and the columns.

יתדת PEGS — a kind of copper nail made for the curtains of the אהל (the second layer of curtain over the top) and for the hangings of the enclosure, fastened to these by cords all the way round them on their lower edge in order that the wind should not lift them up. I do not know for certain whether they were stuck in the ground or whether they were merely tied to the edges and hung down, their weight loading the edges of the curtains that they should not move about in the wind. But I would say that their name (i. e. the name given here to these pieces of metal) shows that they were stuck in the ground, and for that reason they are here called יתדת. The following verse supports me in my opinion: (Isaiah 33:20) “A tent that shall not be taken down; its stakes (יתדותיו) shall never be plucked up.”.

ואתה תצוה.. — זך CLEAR — without lees; and this was effected not by straining the oil but as we learn in Treatise Menachoth 86a “He lets it (the olive) ripen on the top of the olive-tree etc.”

כתית BEATEN — he pounds the olives in a mortar and must not grind them in a mill, so that there may be no lees; and after he has thus extracted the first drop of oil he may bring them into the mill and grind them. The second oil (that obtained by grinding) is unfitted for use in the candelabrum but is permissible for the meal-offerings (which had to be mingled with oil) since it is said here, “Beaten for the light”, and hence it is not essential that it should be beaten for the meal-offerings (Menachot 86a; cf. Rashi on Exodus 29:40).

להעלות נר תמיד TO CAUSE THE LIGHT TO BURN (lit., to ascend) CONTINUALLY — he must enkindle it until the flame ascends by itself (Shabbat 21a).

תמיד CONTINUALLY — doing something every night, as is described here, may be termed תמיד, continually, just as you speak of (Numbers 27:6) “The continual (תמיד) burnt-offering”, although this was sacrificed only from day to day. So, too, in the case of the meal-offering made in a flat pan it is said, (Leviticus 6:13) that it should be brought continually (תמיד) and yet it was only brought thus: “Half of it in the morning, and half of it at evening”. However, the expression תמיד which is used in connection with the show-bread (Exodus 25:30) denotes the whole period without a break from Sabbath to Sabbath).

מערב עד בקר FROM EVENING TO MORNING — Give it its due measure of oil so that it may burn from evening to morning. Our Rabbis estimated half a log of oil as sufficient for the nights of Tebeth which are long, and they ordained a similar quantity for every night of the year, and if any were left over on the shorter nights it did not matter (Menachot 89a).

ושלש אמות קומתו, לר' יוסי דהלכתא כוותיה היה גבהו עשר אמות ומ"ש שלש אמות קומתו, היינו משפת סובב ולמעלה, כמ"ש בברייתא דמלה"מ ובזבחים (דף נט ע"ב), ואם נאמר שגם במזבח של משה היה סובב, כר' יוסי כר' יהודה (שם דף סב) דכרכב זה הסובב, פי' שמה שצריך שיהיה חמש אמות רחבו היינו בשלש אמות קומתו, כי למטה מג' אמות נתארך אמה מכל צד שהיה שם הסובב כמו במזבח של מקדש, ולרבי שם שכרכב זה הכיור ר"ל ששלש אמות מעכב ולא יותר, כמש"ש דמדת רחבו וארכו וקומתו אין מעכב ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה, וזה נכון למה שנראה מפירש"י שם שמ"ש רב יוסף אמה ופי' אביי מקום מערכה קאמר היינו שיהא אמה דבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתים לכל צד פש ליה אמה על אמה, א"כ מעכב תמיד שיהא חמש אמות ארכו ורחבו וג' אמות קומתו, אבל למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) והוא שלא יפחות אמה על אמה ברום ג' אמות כשעור מקום המערכה של מזבח מדבר, א"כ גם מדת ארכו ורחבו די באמה על אמה רק שבאמת אאל"פ דברי הרמב"ם כפשוטו שא"כ היכן יעמיד הקרנות שהם מעכבים, וע"כ צריך לדחוק בלשונו שיהא אמה על אמה חוץ משתי אמות סביב מקום הקרנות והלוך רגלי הכהנים כפירש"י:

רמזי חצר המשכן והמזבח

החכמה שאלהית בחרה בצווי מעשה המשכן, לחבר צווי מעשה הדביר וההיכל וכליהם באופן שיהיו תואמים יחדו, שסדר תחלה את הכלים המקודשים שנמצא בשני הבתים, שהם הארון והשלחן והמנורה, ואח"כ סדר את המשכן שכולל ההיכל וקדש הקדשים ג"כ ביחד. ואח"ז צוה על עשית המחיצות שיבדילו בין כל אחד לאשר חוצה לו, שהוא הפרוכת המבדלת בין שקדש ובין קדש הקדשים, ומסך פתח המשכן שמבדיל בין הקדש ובין החצר שבפניו, בזה יורנו דעת כי שני בתום אלה מתאחדים במה שהם מיוחדים לקדושה עליונה מיוחדת. כי גם אל שהיכל שיה אסור ליכנס אם לא לעבודה ולהשתחויה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' ביאת שמקדש), וכן העולמות שהם מודים עליהם בעולם והגדול שהם עולם הכסא ועולם החיות, שם עולמות רוחניים מופלאים קדושים וטהורים ונצחיים, ולעומת זה גם החלוקות שיתיחסו אליהם בעולם הקטן שהוא האדם, שהם המוח והלב, בעלים ג"כ שעוד נמצא בם רושמי האלהות והרוחניות אשר בה יצר את האדם בצלמו, כי פעולת ההשכלה שיפעל ע"י המוח הוא קרובה יותר אל האלהית כי בו צופה כרגע מסוף העולם ועד סופו ומשכיל בעלוונים ובתחתונים ומשיג השגות מופשטות מחומר וכ"ש למ"ש שמרמז על השגת הנבואה ורוה"ק שמצד זה הוא קדש קדשים, וגם הפעולות הצומחות מן הלב אשר ממנו תוצאות חיים יושקף בו ענין אלהי במה שבו פועל בבחירה ורצון חפשי מתעוררת אל הטוב ואל הרע, ובידה פלס ומאזני משפע להטות כף המאזנים לרצונו החפשי, וכ"ש למה שכתבתי שמשם שורש התבונה האנושית שעליו רמז בשבעת קני המנורה שגם זה ענין אלהי מלאכיי, ולכן צוה עליהם בצווי מיוחד כבית אחד וכליון לא כן המחיצה השלישית שידבר עליה עתה שהוא חצר המשכן, שנגדו עולה האופנים והגלגלים בעולם הגדול, וכלי הנפש המבעית בעולם הקטן, שהם הכבד והאצטומכא ובני מעים, העושים במלאכה ליזון ולהצמיח גוף האדם בכח הנפש הצומחת, הנה מוגבלים כפי חוקי הטבע שלא תוכל לעשות דבר בבחירה וברצון רק כעץ השדה שנפשו הצומחת היא כח מבעי לבד ולא ניכר בה כח רוחני כלל רק הטבע תעשה את מלאכתה בהכרח וכפי חוקי הטבע לבד, וכן הכוכבים והגלגלים בעולם הגדול ילכו וינועו כפי המערכת והטבע אשר נטע בהם יוצרם מבראשית חק נתן ולא יעבור, ע"כ יחד לחצר המשכן והמזבח הנמצא בו, שהוא מגביל נגד האצטומכא וכלי העיכול המיוחדים לנפש הצומחת, סדר מיוחד, כי שם מתחיל עולם ההויה וההפסד שמעכל ושורף ומכלה את כל, פושט צורה ולובש צורה, שכן תראה שבשתי מחיצות הראשונות לא בא בהם נחושת רק כסף וזהב [רק ביריעות עזים שהיו בם קרסי נחשת כי הם מצד משכא דחייא וספרא דנחש כמ"ש למעלה], ולא בא נחשת רק בעמודים שבמחיצה המבדלת בין ההיכל והחצר שהיו העמודים מצופים זהב ואדניהם נחשת, כי באשר שם הרקיע המבדיל ביניהם, ע"כ בצד אחד שייך לפנים ויש בו זהב, ובצד האחר שייך לחוץ ורגליו ואדניו שם יש אחיזה לנחשת, כמו שאמר בחיות שרגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחשת קלל, שברגליהם פונים ומניעים את האופנים ששם הוא הנחש כמו שכתבתי בפי' המרכבה. והנה גם פה צוה תחלה על הכלים ואח"כ על החצר, כמו שנהג במשכן כלים ואח"כ משכן, ולא זכר בין כלי החצר את הכיור ולא בין כלי ההיכל את מזבח הזהב מטעם שיתבאר אח"ז, ולא נשאר לדבר בחצר רק מן המזבח, ואתר שמחיצה זאת שהוא החצר בא נגד החלוקה שיש באדם מן טרפש הכבד ולמטה ששם כלי הנפש הצומחת כנ"ל, בהכרח היה המזבח נגד האצטומכא וכלים העוזרים לה במלאכת העיכול, שהם יתירו ויעכלו את הבא בתוכם וישיבוהו לאפר ע"י החום והאש הצפון באצטומכא שהוא אש מן השמים הנמצא שם לשרוף ולהתיך את כל ולהשיב כל חלקיו אל יסודם ושרשם, ודוגמת זה היה שם אש מן השמים במזבח לעכל את כל הנקרב עליו מבע"ח, וכן מצומח במנחות ונסכים, ומדומם במלח, ולעשותו דשן ואפר, והיה מזבח נחשת מצופה על עץ נבוב לוחות וממולא עפר, העץ של לוחות מורה על כח הצומח שהוא מיוחד לנפש הזנה, והנחשת מורה על חלק הנחש אשר עפר לחמו אשר הושת איבה בינו ובין האשה שהוא הגוף והחומר והוא ישופנו עקב כי ממיר ומתיך לחותיו ומחריבו עד ישוב לעפר, והיו בו ארבע קרנות לרמז על ארבעה כתות הראשיות העושים במלאכה שהוא המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, והיה חמש אמות ארכו שהם חמשה כלים האומנים במלאכה שהם המסס ובית הכוסות, והקיבה, והמעים שהם מחולקים לשני חלוקות כנודע, וחמש אמות רחבו, כי אחר שנעשה בישול הראשון בהקיבה ושולח המיץ הנברר ממנו אל חמש תעלות. א] שע"י כח הדוחה ישלחהו אל מעי הראשון [הנקרא דודאנוס], ב] ששם מתערב עם עוד מיץ אחר שמעורב בו גם ליחות המרה ועם מיץ [כילוס] ונסנן במסננת דרך עור המעי ויתקבץ לתוך כלי חלב [הנקרא וואשא לאקאשע], ג] משם ושולח אל חדר מיוחד שהוא בגב ואחור הגוף [הנקרא בשם צישטענוס], ד] משם ושולח אל תוך גיד [הנקרא ווינא שויבקלוויס שהוא תחת הצואר], ה] שם יתערב עם הדם ויורד עם הדם דרך גיד אחד אל חלל הלב. ושלש אמות קומתו כי הדם הצלול יסונן בהכבד והוא מזון לנפש הצומתת, והצלול שבו ועלה אל הלב ויסונן שנות והיא מזון לנפש החיונית, והזך והרוחני שבו יעלה אל המות והוא מזון לנפש המשכלת, וצוה לעשות סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שהם נגד חלקי המעים הנקרא קילון והכרכשתא העשוים להוציא האפר לחוץ והטחול והכליות העשוים לנקות פסולת הדם והמים הרעים אשר בדם, ומזרקותיו הם הכבד שבו מתקבץ הדם והוא מלא דם כמזרקים לפני המזבח. וסך הגידים והעורקים שבכבד מספרם שבעים, ועז"א מזרק אחד כסף שבעים שקל, ובתקוני זהר (תיקון כ"א) שהם לקבל שבעים ממונים, והכבד זורק הדם אל ביד א' [הנקרא ווינא קאבא] וזה הגיד מתחלק לשני חלקים אחד עולה למעלה לזון אברים העליונים וא' יורד למטה לזון האברים התחתונים, וכן היה במזבח דמים הנתנים למעלה ודמים הנתנים למטה, וצוה לעשות בו מכבר מעשה רשת שכן הבני מעים מחוברים אל עור אחד אשר בו שומן רב הנקרא כנתא כמעשה רשת והוא ג"כ עוזר למלאכת הסינון וההפרדה, וצוה לדבק בו ארבע טבעות נחשת שהם הארבע מרות שבאים מד' יסודות שנשואים על שני בדים כי כל אחד יש בו שתי איכיות כנודע:

ואחר שהתבאר ענין מזבח הנחשת ושלו בטן העושה במלאכה, נבאר ענין החצר שהוא כדמיון הגוף המקיף וסוכך על אבריו הפנימים, וכבר הודעתיך מקצת אברי הגוף המתיחסים אל המשכן ואבריו, ונוכל להשלים על ידם גם ענין החצר, אבל מבלי יארך הענין ראיתי כי נוכל לצייר כלל המשכן והחצר שיגביל אל כלל גוף האדם ורמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בדרך קצרה. הנה כבר בארתי בספר שירי הנפש [בפסוק הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה] שגוף האדם שהוא מטת שלמה יש ששים גבורים שהם מסבבים את הנפש ושומרים אותה להסגר בתוכו, שהם רמ"ח אברים שנחלקים לששים ששים סביב, כי שני פעמים ששים הם אברים חיצונים לגמרי כמו שחושב במשנה ט' פ"א דאהלות שלשים בפסח הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסח היד מכאן ומכאן, וששים אברים הם פנימים יותר ובכל זה הם חיצונים בערך שאחריהם והם עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס"ה שלשים מכאן וכן בצד השני ס"ה ששים, וששים ושמונה אברים הם עקר בנין הגוף והם כ"ב צלעות (משני הצדדים) י"ח חוליות השדרה תשע בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב וה' בנקביו, ומסתברא שאברי המשכן וחלקיו ירמזו על ששים ושמונה העקרים, וחלקי החצר ואבריו שהם אחריו במדרגה ירמזו אל האברים שאינם עקרים כ"כ, נגד ששים ושמונה אברים העקרים הוו במשכן מ"ח קרשים, ושני קרשי מקצוע דרומית מערבית צפונית מערבית שכ"א נחשב לשתים כי שייך לצד מערב ולצד שאצלו (כנ"ל למעלה) הם נ' קרשים, ותשעה עמודים (ארבעה שתחת הפרוכת וחמשה שתחת המסך), ותשעה בריחים שכל צד מוברח מקצה לקצה משלשה בריחים, הם ששים ושמונה אברים העקרים, ובחצר היו ששים עמודים סביב נגד ששים האברים הבלתי עקרים כ"כ, ונגד ששים פרקי הידים וששים שרקו הרגלים שהם אברים קטנים ובלתי עקרים היו חמשים קרסי זהב ביריעות התחתונות, וששים ותשעה ווי העמודים שהיו ג"כ מזהב שנמצאו בעמודי החצר והמשכן, וה' אחד משלים האחד החסר הרי יש רמ"ח אברים, [וקרסי נחשת לא בא בחשבון כי הם מצד הנחש כנ"ל], ונגד השס"ה גידים שנמצאו ביניהם גידים קשים וגדולים וגידים קטנים, היו במשכן ובחצר קס"ד אדנים, ושני פעמים מאה לולאות בשני מיני היריעות, הרי שס"ד, וה' אחד משלים החשבון של אחד החסר לרמ"ח וא' החסר לשס"ה, והקלעים הסובבים את החצר היו פ"ר אמה שעם האחד הכולל אותם בגי' אפר להורות כי האדם עפר ואפר, ובעולם הגדול שולט סנדלפון על עולם העשיה, שמספרו פ"ר נגד פ"ר דינים של אותיות מנצפ"ך השולטים בו, ונקרא היער [כמ"ש האר"י ז"ל על או ירננו כל עצי יער] כי עולם זה הוא נגד נפש הצומתת ועצי יער, ובעולם היצירה שולט מט"ט שמספרו רי"ו כמנין אריה שלכן נחקק על קיר ההיכל אריות סביב בבנין יחזקאל, וזה נרמז בקרשי המשכן, שהיה לכל קרש ארבע טבעות, שעולה למ"ח קרשים קצ"ב וכל שני קרשים היו משולבות אשה אל אחותה הרי כ"ד חבורים ס"ה רי"ו, ועז"א במד' שהוקם עם המשכן משכן של מט"ט וכנגדו בעולם הכסא שהוא נגד קה"ק שם ע"ב שעולה ג"כ עם ג' אותיות של כל שם למספר רי"ו, וכשהיו ישראל זכאים היה האש של מעלה רובץ כארי. ור"ל שבא מעולם היצירה מט"ט, וכשלא היו זכאים היה רובץ ככלב, ר"ל שבא מלמטה מעולם העשיה ששם שולט שם ב"ן גי' כלב שהוא כלב דקדושה, והכלבים אומרים בשירתם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושו כי הם מעולם העשיה, ובזה העולם שולט החיים והמות, החיים בא מאליהו בגי' ב"ן שנמצא בעולם העשיה ונכרת עמו ברוח החיים והשלום, וכשאליהו בא לעיר כלבים שוחקים, והמות בא מצד הרע שגובר בזה העולם, שאז תסתלק הקדושה וכלבים בוכים, כי אז שולטים כלבים רעים עזי נפש לא ידעו שבעה מצד הסטרא אתרא, ומה שלא הזכיר בין כלי המשכן את מזבח הקטרת, ובין כלי החצר את הכיור וכתבם לבסוף אחר צווי החינוך בסוף פ' תצוה ובראש פ' תשא. כי כלים האלה לא היה כלי כנגדה באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והרואה שנגדם היה השלחן והמנורה, ובחלק הבטן לא נמצאו רק כלי העיכול שנרמזו כולם במזבח העולה לא כלי הטהרה והרחיצה שנרמז בכיור, ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה ע"י קדושת ישראל ועבודתם שמעלים ריח ניחוח וקטורת סמים לעולמות העליונים, ומורידים משם השפע והברכה והקדושה ממקור מים חיים לעולמות התחתונים כמו שיתבאר שם במקומו לכן אין להם ענין פה, רק אחר שגמר כל הענינים וצוה על דבר החינוך והתחלת העבודה שאז יוכנו כלים האלה, אשר מלאכי אלהים הקדושה והברכה עולים ויורדים בם, ואי"ה במקומם יתבאר זה בפרטות:

ועשית לו מכבר, פי' מכבר נחשת מעשה רשת, מלשון כברה, כמו (עמוס ט) כאשר ינוע בכברה, כמין לבוש עשוי למזבח מעשה רשת, לפי הסדר היה ראוי שיכתב זה קודם, שזה שייך לגוף המזבח וראוי שיקדים עשיתו ואח"כ יאמר ועשית סירותיו כמו בשלחן שאמר ועשית קערותיו וכפותיו לבסוף וכן במנורה, מזה מבואר שהמכבר לא היה מגוף המזבח, רק עשוי בפ"ע והלביש בי את המזבח, שכן דייק רש"י לבוש עשוי למזבח, וע"כ לא עשו כן במזבח בית עולמים רק היה שם חוט של הקרא באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לתחתונים, והטעם נ"ל שהיה כדי שיושמו בו הטבעות, שאחר שהיה הצווי שיהיה רבוע ושיהיה סביב, לא היה אפשר לקבוע בו טבעות וכמו שאמר בזבחים (דף ס"ב ע"ב) שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא משום שנאמר סביב ור' אבהו אמר רבוע עיין רש"י שם, וע"כ צוה שהטבעות יהיו קבועים ברשת שהלביש את המזבח, וכיון שהרשת היה כלי בפ"ע הגם שהלביש את המזבח בצמצום עד שנשא ע"ג ולא נפל מתחתיו בכ"ז קורא אני במזבח רבוע וסביב, אחר שהרשת לא היה מחובר בו. [וי"ל דלזה היה תחת כרכוב המזבח שהכרכוב היה בולט בציצים ופרחים ובליטה זו נסמך על הרשת שתחתיו ולא נפל המזבח בשעת מסע מן הרשת שלא היה מחובר בו], וי"ל שמטעם זה היה צ"ל ככברה נקובה שלא יהיה נראה שהוא מגוף המזבח, כי המזבח נראה מתחת נקבי הכברה, וכ"ז היה צריך במדבר שהיו בו טבעות לשאת אותו ולא בבית עולמים, ובת"י פי' שהמכבר הזה היה יוצא ובולט מן המזבח שאם יפול מעל המזבח גחלת וכדומה נפל על המכבר והחזירו אל המזבח, ולפ"ז י"ל דבבית עולמים לא היה צריך לזה כי היה שם הסובב שהיה רחב מן ראש המזבח אמה סביב וכל הנופל מן המזבח נפל על הסובב, וזה לרבי שס"ל כרכב זה הכיור ולא היה סובב במזבח שבמשכן [עיין לקמן פסוק ה"], ובמזבח שנזכר ביחזקאל [סי' מג] אמר וגבולה אל שפתה זרת האחד שלפי פירושי שם היה זה במקום המכבר באמצע המזבח והיה רחב זרת שהוא חצי אמה, הגם ששם חשיב סובב עיי"ש:

ונתתה אותה תחת כרכב המזבח, פירשתי כל דבר המקיף בעיגול קרוי כרכב כמו ששנינו כל שעתיד לשוף לכרכב היינו שעושים חריצין עגולים בקרשי דפני התיבות, אף במזבח עושה חריץ סביבו והיה רחב אמה בדפנו לנוי והוא בסוף שש אמות של גבהו [וסובב להילוך הכהנים לא היה למזבח הנחושת] ומתחתיו הלבישו המכבר והגיע רחבו עד חצי המזבח נמצא שהמכבר רחב אמה וכו', ובזבחים שם איזה כרכב, רבי אומר זה כיור, ר' יוסי בר"י אומר זה הסובב, ומבואר שרש"י תפס כרבי [כמו שפי' שם כיור היינו ציורים של פרחים וציצים וקלעיס], שמ"ש עושה חריץ היינו ציורים, והטעם כי רנב"י שאמר שם תרי הוו חד לנוי וחד לכהנים סבר כרבי שהכרכב היה לנוי, ואני תמה על הרמב"ם שכתב ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבוע מעכבין, דמשמע ותו לא, והלא לרבי כיור מעכב ולריב"י סובב מעכב כמ"ש בגמרא, וכן יקשה לרבי שכיור מעכב שלא מצאנו בבית עולמים שהיו שם ציורים דוגמת הכרכב, ואיתא בברייתא דמדות, המזבח ה' על ה' וכבש כולו כנגדו בדרום ומשוך כלמ"ד אמות, ולמ"ד ג' אמות קומתו עשר אמות היה הכבש שלו, מ"ש כשלשים אמות הוא כדי שיהיה המזבח לא רחוק מן הפתח, כי ר' יוסי דאמר עשר אמות קומתו לשטתו דס"ל זבחים (דף נ"ח) דכוליה מזבח בצפון קאי, אמנם אם היה הכבש ל"ב אמות כמו במקדש היה המזבח רחוק מן הפתח וזה לא יתכן כמ"ש התוס' בזבחים (דף ס"ג) לכך אמר שהיה רק כשלשים אמה, ועיי"ש עוד בתוד"ה חוץ, ור' יהודה דס"ל דחציו בצפון וחציו בדרום לשטתו שהיה רק ג' אמות וכ"ש שצ"ל כן לראב"י שס"ל בספרא (פ"ז מ"א) (וביומא ל"ז ובזבחים נ"ט) דכוליה מזבח בדרום קאי, ומזה ק"ל עמ"ש הכ"מ [פ"ג מה' עבודת יוה"כ] שדעת הרמב"ם כראב"י דכוליה מזבח בדרום קאי, דהא מדבריו (פ"ב מה' בהב"ח הי"ז) מבואר שס"ל שמזבח של משה היה רק חמש בארכו ורחבו וא"כ היה לו עשר בגבהו שזה תלוי בזה כמבואר בגמ', וא"כ איך עמד מזבח של משה עם הכבש בחצר המשכן:

נבוב לוחות, עמ"ש בפרשת יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי:

קלעים לחצר, פירש"י שהיו נקובים, ולהרד"ק [שורש קלע] נקראו כן מפני שנעשו מעשה פתוח כמו מקלעת פקעים:

ועמודיו עשרים, בברייתא דמ"ה [פ"ה] הקלע יוצא מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה וכן לעמוד השני, הא למדת שבין עמוד לעמוד חמש אמות, ונתקשו המפ' כולם הא בין עשרים עמודי הארך לא יש רק י"ט חללים וחסר חמש אמות, ויותר יקשה זה בעמודי הרוחב, ונדחקו בזה מאד, ויאמרו מקצת מבארים שבקרני הזויות לא היו שם עמודים כלל כי אם משני מקצועי דרומית מזרחית היה האחד משוך אל הדרום שתי אמות ומחצה מזה ושתי אמות ומחצה מזה, וזה דבר רחוק שהאהל יהיה פתוח בזויותיו בלא עמודים ועל מה יסמכו הקלעים שלא יפרדו זה מזה בזויות החצר, ועקר העמודים צריך בהזויות כנודע, וע"כ העקר כמ"ש מהרי"א דחשבון חמש אמות הוא חוץ מן העמוד, והגם שמ"ש שהיו עמודים דקים אינו נראה י"ל דאף שהיו העמודים אמה על אמה לא היו מרובעים לגמרי ולא עגולים רק היו בעלי ששה עשר צלעות בקירוב, שצלע הבולט לחוץ אל היריעה מחזיק טפח ומחצה, ועשרים פעמים טפח ומחצה של העמודים משלים החמש אמות, ומ"ש שהיה חמש אמות מכל צד לא אמרו רק במסך שבאורך שהוא הרוב, אבל במסך שבצד מערב היה בו פחות מחמש אמות בין עמוד לעמוד בענין שכשיתחלק לי"א חללים עם הבולט מן העמודים יהיה חמשים אמה, שעקר היה שיהיה רוחב המסך חמשים בין עמודי הרוחב, וכן בעמודי המזרח שהיה שלשה מכל צד היה כ"א חמש אמות עם עובי העמודים כמו שפירש"י, ודברי הברייתא לא נאמרו רק על עמודי הארך והמסך שביניהם, ווי העמודים, הם האונקלאות שעשויים כעין וא"ו זקוף למעלה שתולים בהם הקלעים ע"י שכורכם במיתרים אל קונדסים שארכן וא"ו טפחים ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבועה בו באמצעו שתולה אותו על האונקלין שבעמוד, כ"ה בברייתא דמלאכת המשכן הביאו רש"י, והווין היו מכסף והעמודים היו ראשיהם מצופים בכסף וגם מחושקים כסף, והיינו שהיו מוקפים בחוטי כסף סביב ובצווי לא נזכר רק שעמודי החצר מחושקים כסף, אבל במעשה אמר [לקמן ל"ח י"ז] ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף והם מחושקים כסף כל עמודי החצר, לבד אתפלא שגבי מסך פתח האהל אמר בצווי (כ"ו ל"ז) וצפית אותם זהב וויהם זהב, ובמעשה (לקמן ל"ו ל"ח) אמר ואת עמודיו חמשה ואת וויהם וצפה ראשיהם וחשוקיהם זהב משמע שלא צפה רק ראשיהם, ובזהר פקודי ואת האלף וכו' עשה ווין כמין וי"ו הוי ורישיהון חפא בדהבא, אינון דכסף ורישיהון חפא בדהבא, וכ"ז צריך ישוב:

וחמש עשרה אמה, שלשה העמודים התחילו רחוק ה' אמות מעמוד שבמקצוע, והיה ביניהם שלשה חללים כ"א ה' אמה עם העמוד, וכמו שפרשני וכנ"ל (פסוק י'):

ולשער החצר מסך, בברייתא דמ"ה אבל אין אתה יודע כמה מן הקלעים לפתחו של חצר וכשהוא אומר את קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה בין משכן למזבח י' אמות כך מן הקלעים לפתחו של חצר י' אמות, ר"ל שמסך החצר וארבעה עמודיו עמדו רחוק מן החצר י' אמות [והיה זה שיכנסו להחצר באותן עשר אמות כי טורח להגביה המסך בכל פעם שיכנס איש לשם ושיהיה נגלל בתמידות א"א שא"כ יראו בחוץ כהן ועבודה בידו] ולמד זה ממ"ש אשר על המשכן שהם דברים מיותרים, ומפרש קלעי החצר אשר על המשכן ואת ממך שער החצר אשר על המזבח, שהקלעים היו רחוקים חמשים אמה מן המשכן, והמסך היה רחוק חמשים אמה מן המזבח שעמד רחוק מן המשכן עשר אמות, ואתיא ברייתא זו כר' יהודה שהקלעים ומסך הפתח לא היו גבוהים רק חמש אמות, אבל לר' יוסי שהוא ס"ל שגובה המזבח י' אמות וגובה הקלעים חמש עשרה אמה ושל משך הפתח עשרים אמה כמו שנבאר [בפסוק יא] לדידיה פי' בזבחים (דף נ"ט) אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות, הוא מפרש שהמסך ועמודי הפתח עמדו בשוה עם קלעי המזבח, וממ"ש אשר על המשכן ועל המזבח שפי' שהקלעים היו גבוהים ט"ו אמה לכסות את המשכן, שמ"ש [בפסוק י"ח] וקומה חמש אמות היינו אחר י' אמה שהיה גבהן כמדת המשכן והמזבח שהיה גבהן עשר היו הקלעים למעלה מהן חמש אמות שעז"א על ועל, ומזה מוכח שגם המזבח י' אמות, שאל"כ למה אמר על המזבח, הלא אם עלו למעלה מן המשכן כ"ש מן המזבח שהיה רק שלש אמות, ולר' יוסי לשטתו שהיה המזבח י' אמות היה המסך בשוה עם הקלעים, כי הוגלל תמיד ד' אמות למעלה שיהא מוכן לכניסה ויציאה ואין חשש שההולך מרחוק יראה כהן ועבודה בידו [כמו שהשיב לו ר' יהודה שס] כי הכהן עמד בגובה י' אמות, אבל לר' יהודה שהכהן עמד בגובה ג' אמות לא היה אפשר לגלול את המסך שאז יראו כהן ועבודה בידו, לכן לדידיה היה המסך רחוק מצד המזרח והעם נכנסו מן הצד:

ורחב חמשים בחמשים, פי' בעירובין (דף כ"ג ע"ב) העמד משכן על שפת חמשים כדי שיהא נ' אמה לפניו וכ' אמה לכל רוח, וראב"ע שאל ע"ז שאם פי' שלפני המשכן היה חמשים על חמשים, היל"ל ורוחב חמשים על חמשים, ואינה שאלה כי פירושו שבחמשים אמה הראשונים יהיה רוחב החצר חמשים, כי אחר חמשים הראשונים יתחיל המשכן וימעט את רוחב החצר עשר אמה ולא יהיה לו עוד רוחב חמשים, ומזה ידענו שהמשכן התחיל בקצה החמשים השניים, ועיין ברש"י שאח"כ יצא החצר סביב והמשכן עשרים אמה בצד צפון ודרום ומערב, ופי' מן חלל המשכן, כי עובי הקרשים נחשבו אל עשרים אמה של חצר, וכן פירש רש"י בעירובין שם שעובי הקרשים מיעט אמה מכל צד, וכן מבואר בברייתא דמדות ודמ"ה, ולשון רש"י פה שכתב בין הקלעים ליריעות אינו מדוקדק. וקומה חמש אמות גובה מחיצות החצר והוא רוחב הקלעים [רש"י] והוא לר' יהודה, ולר' יוסי פי' קומתם מעל גובה המשכן והמזבח, והיה גובה הקלעים ט"ו אמה, ובפרשת ויקהל אמר ומסך שער החצר וכו' וקומה ברוחב חמש אמות לעומת קלעי החצר, ושם מדבר מן מסך השער ומודיע לר' יוסי שמסך השער היה גבהו עשרים אמה, ופי' שקומה של המסך היה חמש אמות גבוה יותר מן קלעי החצר שהיה גבהן ט"ו אמה, ופי' לעומת שאם נעריכהו לעומת קלעי החצר שבצדו היה קומתו יותר מהם חמש אמה ולר' יהודה פירושו כפשוטו שגם קומת מסך שער החצר היה רק חמש אמות כמדת יתר קלעי החצר. ועיין עירובין (דף ב' ע"ב) וזבחים (דף ס'):

ואתה תצוה — פ' זאת הוכפלה בפרשת אמור (סי' כ"ד) ויש בין הפרשיות כמה שנוים, וחז"ל בספרא למדו שפה מדבר על כלל נרות המנורה ושם מדבר מן נר מערבי, ושם פרשנו בדברים בפרטות קחהו משם ותמצא מרגוע, ולא נשאר לנו רק לדעת למה הפסיק בצווי זה בין מעשה המשכן וכליו ובין מעשה בגדי כהונה, כאלו הוא הקדמה למלאכת הבגדים וקודמות אליהם, וכן הוא האמת, שלפי מה שנבאר שעקר צווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז אל טהרת המדות והדעות שהם בגדי הנפש, צריך לצרף אליה את השמן הקדוש, כמ"ש (קהלת ט' ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, שר"ל שבגדי הנפש שהם מדותיה ותכונותיה יהיו לבנים מכל חלאה ושמצה, ושמן אל יחסר מעל ראשו, וזה כמ"ש המליץ הבדרשי (פרק ט"ו) התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ, התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו, גוו פתילה נפתלת, נשמתו שמן זית זך, בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו'. ואמנם לא כל אדם זוכה להשמן הזך המוכן להדליק בו אור האלהי להאיר אור במקדשו, כי בהיות השמן עכור ומלא שמרים, ר"ל שנשמתו לא הוטהרה ולא הוכנה אל אור התורה וזיו השכינה, או בהיות הפתילה מן הפתילות שאין מדליקין בהם, ר"ל שגופו אינו מוכן אל הטהרה וקבלת האורה, אז ידעך נרו באישון חשך, לבד הנפש המוכנת לקבל התורה והחכמה היא המביאה אל מקדשה שמן זית זך, כי ה' יאיר נרו על ראשה כמ"ש כי אתה תאיר נרי וכמש"פ שם, ובאשר ציור המקדש היה כאלו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד כמ"ש ברמזי המשכן, וכל עניני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צוה אל הגוף הכללי שהם בני ישראל שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתה וקדושתה שיהיה מוכן למאור, ואז באמצעות משה שהוא הוריד את התורה ואור אלהים לארץ יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד, ומפרש שאור הזה בא מן התורה הנתונה בארוך הברית שמשם יערוך את הנרות לפני ה' תמיד, ונר מערבי המיוחס להשכינה אשר במערב ממנה היה מתחיל ומסיים כ"ז שהכ"ג שהוא היה לזה שליח כלל האומה היה צדיק והיו בגדיו לבנים ושמן על ראשו לא חסר, וע"כ הקדים את השמן אל הבגדים: