Exodus Chapter 32

כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSES DELAYED LONG — Understand (בשש as the Targum does, as an expression denoting “lateness”.. Similar are: (Judges 5:28) “[Why is] his chariot so long (בשש) [in coming]?”; (Judges 3:25) “And they waited until it was late (עד בוש)”. For when Moses ascended the mountain he said to them (to the Israelites): at the end of a period of forty days (i. e. on the fortieth day) I shall return during the first six hours of the day (before noon). They thought that the day on which he ascended the mountain (the seventh of Sivan) was to be included in this number (thus — Sivan having 30 days — he was expected back before noon on the sixteenth of Tammuz). In fact, however, he had said to them “after forty days” meaning complete days — forty days, each day together with its night that precedes it — (as is the customary Jewish reckoning; cf. Genesis 1:5: ויהי ערב ויהי בקר). Now, as regards the day of this ascent, its night was not part of it that it can be reckoned as a complete day, for he ascended on the seventh of Sivan early in the morning (cf. Rashi on Exodus 19:3); it follows therefore that the fortieth day really fell on the seventeenth of Tammuz and not as the people had believed on the sixteenth. On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: “Surely Moses is dead, and that is why confusion has come into the world!” He said to them, “Yes, Moses is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = ‎בא שש) and he has not returned etc.” — as is related in Treatise Shabbat 89a (cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot on Bava Kamma 82a ד"ה כדי). One cannot, however, say that they erred only on account of it being a cloudy day, their mistake consisting in not being able to distinguish between forenoon and afternoon, and that thus they were correct in their supposition that he was to return on the sixteenth of Tammuz; for this assumes that he really returned on the day when they made the calf, but that they were under the impression that noon was past — for, as a matter of fact, Moses did not come down until the following day (the day after they had made the calf), for it is said (v. 6) “And they rose up early in the morrow, and brought up burnt offerings”— and only after wards the Lord said to Moses (v. 7) “Go, go down; for thy people … have corrupted themselves”.

אשר ילכו לפנינו [MAKE US GODS] WHICH SHALL GO BEFORE US — They wished to have many gods (the words אלהים is to be taken as plural since the verb ילכו is plural; cf. Sanhedrin 63a).

כי זה משה האיש FOR AS FOR THIS MOSES — This Moses implies that Satan showed them something that looked like Moses being carried on a bier in the air high above in the skies (cf. Shabbat 89a).

אשר העלנו מארץ מצרים [THAT MAN] THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT, and who used to show us the way we had to go; now that he is dead we need gods which shall go before us.

באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES — Aaron said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moses may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in their ears; there is no reference to the pendants belonging to the women) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 21).

פרקו is an imperative plural derived from פרק which is used for the singular, just as בָּרְכוּ is derived from בָּרֵךְ‎ (פרקו and ברכו are both masculine imperative Piel).

ויתפרקו AND [ALL THE PEOPLE] BRAKE OFF — פרק is a term denoting “unloading a burden”. Being a transitive verb one would expect ויפרקו instead of the reflexive form ויפרקו but when they took them (the pendants) off their ears they themselves became unloaded from their pendants and therefore ויתפרקו “they unloaded themselves”, is the appropriate word to use; décharger in old French, English discharge.

את נזמי is the same as מנזמי, (they unloaded themselves from their pendants), (את having the same meaning as מן), similar to (Exodus 9:29) “As soon as I am gone out את העיר”, which means מן העיר, from the city.

ויצר אתו בחרט — One can translate this in two ways. The one is: to take ויצר in the sense of “tying up” (Hiphil of צרר) and בחרט in the sense of “a garment”, similar to (Isaiah 3:22) “and the mantles and the scarfs (והחריטים)”; ‎(2 Kings 5:23) “and bound (ויצר) two talents of silver in two cloths (חריטים)”. The other way is: to take ויצר in the sense of “forming figures” (Hiphil of צור) and חרט as denoting goldsmiths’ tool with which they engrave and cut figures into gold, like a writer’s stylus that incises letters on boards and tablets, as we find it in, (Isaiah 8:1) ‘‘[Take a great roll] and write on it with a man’s pen (חרט)”. This (the second explanation) is what Onkelos means when he renders the passage by וצר יתיה בזיפא and he formed it with a “זיפא”, a term which is connected with the word זיוף “forgery”. It is a tool with which letters and modelled figures are engraved in gold — a kind of work which they term niel in old French (cf. Rashi and our Note on Exodus 25:33), and by means of which seals are forged (מזיפין)‎.

עגל מסכה A MOLTEN CALF — As soon as he (Aaron) had thrown it (the gold) into the fire in a melting pot the magicians amongst the mixed multitude who had come up with them from Egypt came and made it (the golden calf) by their magic art. There are some who say that Micah the idolator mentioned in Judges ch. 17, was there, who had been drawn forth from the foundations of a building in Egypt where he was nearly crushed. He had in his possession a “supernatural name” (שם) and a plate upon which Moses had written: “Come up, ox, come up, ox!” in order to raise the coffin of Joseph who is compared to an ox (cf. Deuteronomy 33:17) out of the Nile, and he cast it (the plate) into the melting pot and the calf (the young ox) came out (ויצא העגל הזה) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).

מסכה MOLTEN is a term connected with מתכת, molten metal (ס and ת being interchanged in these words). Another explanation is: there were used in it (for making the golden calf) 125 talents of gold, corresponding to the numerical value of מסכה, which is 125 (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).

אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] — It does not state that they said “these are our gods, [O Israel]”; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).

וירא אהרן AND WHEN AARON SAW that there was the breath of life in it — as it is said with reference to the golden calf, (Psalms 106:20) “[They changed their glory] into a similitude of an ox that ate grass” — and he realized that Satan’s work had succeeded and that he had no argument (lit., mouth) to put them (the people) entirely off.

ויבן מזבח HE BUILDED AN ALTAR to put them off.

ויקרא חג לה׳ מחר AND CALLED OUT … TO-MORROW IS A FESTIVAL TO THE LORD — to-morrow, not to-day, for he hoped that Moses might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse. The Midrashic explanation of it in Leviticus Rabbah 10:3 (— it supplies an object to the verb וירא —) is: Aaron saw many things; he saw Hur, his sister’s son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offence should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashic explanation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moses may come.

חג לה׳ A FESTIVAL TO THE LORD — not to the golden calf. In his heart it (the feast) was for Heaven (the Lord). He felt confident that Moses would return by the morrow and that they would worship the Omnipresent (Leviticus Rabbah 10:3).

וישכימו AND THEY ROSE UP EARLY [IN THE MORNING] — Satan made them zealous in order that they might sin, for later on in the forenoon Moses actually came down from the mountain.

לצחק TO PLAY — There is implied in this term besides idolatry also sexual immorality, — as we find the word used in, (Genesis 39:17) “to mock (לצחק) me” where unchastity is meant as is evident from the context — and blood-shed, as it is said, (II Samuel 2:14) “Let the young men arise and play (וישחקו) before me; [and they caught every one his fellow by the head and thrust his sword in his fellows side]”— here, too, Hur was assassinated (Midrash Tanchuma 3:9:20).

וידבר AND [THE LORD] SAID — This term דבר when not followed by a word of the root אמר implies censorious speech, as (Genesis 42:7) “And he spake (וידבר) roughly (קשות) unto them”.

לך רד GO, GO DOWN from your high position; I have given you distinction only for their sake! (Berakhot 32a). At that moment Moses was excommunicated by a decree of the heavenly court (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 22).

שחת עמך THY PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES — It does not say the people have corrupted but “thy” people — the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina — now they have corrupted themselves and have corrupted others (Exodus Rabbah 42:6).

קשה ערף STIFF-NECKED — They turn their stiffened necks towards those who reprove them (i e. they turn their back upon them) and refuse to listen.

הניחה לי LET ME ALONE — So far we have not heard that Moses had prayed on their behalf and yet He says “let Me alone!” which implies a refusal to his entreaty! But by saying this He opened the door to him (offered him a suggestion) intimating to him that if he prayed for them He would not destroy them (Shemot Rabbah 42:9; cf. also Berakhot 32a).

למה ה‘ יחרה אפך WHEREFORE, O LORD, DOTH THY WRATH GLOW [AGAINST THY PEOPLE] — Does anyone become jealous of another, except a wise man of a wise man or a hero of a hero?! (Avodah Zarah 55a)

והנחם AND REPENT — form another resolution, viz., to do them good,

על הרעה INSTEAD OF THE EVIL You have thought to bring upon them.

זכור לאברהם (lit., remember for Abraham) — If they have transgressed the Ten Commandments, their father Abraham was tried by ten trials and has not yet received his reward for them. Give it to him now — remember for him this merit — and let the ten trials he successfully withstood countervail the infringement of the Ten Commandments (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 24; Shemot Rabbah 44:4).

לאברהם ליצחק ולישראל REMEMBER FOR ABRAHAM, FOR ISAAC, AND FOR ISRAEL — If they are to be punished with death by burning, remember for Abraham his merit that he gave himself over to be burnt for Your sake (for the sanctification of the Divine Name) in Ur (in the fire) of the Chaldees; if with death by the sword, remember for Isaac the merit that he stretched forth his neck to the knife on the occasion of the “Binding”. If by exile, remember for Jacob the merit that he went into exile to Haran (leaving the paternal roof in order to fulfil his father’s command). If, however, they cannot be saved by their ancestors merit what is the good of You saying to me, “and I will make of thee a great nation”? — if a chair with three legs (the merits of the three patriarchs) cannot stand before You in the moment of Your wrath, how much the less a chair with only one leg (the merits of myself alone) (Berakhot 32a).

אשר נשבעת להם בך TO WHOM THOU SWAREST BY THINE OWN SELF — Thou didst not swear to them by a thing which is perishable — neither by the heavens nor by the earth, nor by the mountains, nor by the hills — but by Thy very Self, Who endurest forever and Whose oath endures for ever. For it is stated that God said to Abraham, (Genesis 22:16, 17) “By Myself have I sworn saith the Lord … [I will greatly multiply thy seed]”; to Isaac it was said, (Genesis 26:3, 4) “and I will perform the oath which I sware by Myself unto Abraham thy father … [and I will multiply thy seed]”; and to Jacob it was said, (Genesis 35:11) “I am God Almighty, be fruitful and multiply”; thus to him also God swore by Himself — by God Almighty (Shemot Rabbah 44:23).

משני עבריהם ON BOTH THEIR SIDES could the letters be read, and this constituted a miraculous piece of work (Shabbat 104a).

מעשה אלהים המה [THE TABLETS WERE] THE WORK OF GOD — This means what it literally implies: God Himself (Hebrew: in His glory) made them. Another explanation (taking מעשה in the sense of “occupation”) is: Just as a man says to his fellow, “All that Mr. So-and-so occupies himself with is only with such-and-such a work”, so is the delight of the Holy One, blessed be He, confined to the Torah alone (cf. Proverbs 8:31 the whole of which chapter is taken as a description of God’s relation to the Torah) (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 16).

חרות — The expressions חרת (which occurs only here in Scriptures) and חרט have the same meaning, both of them signifying engraving; entailler in old French

ברעה means WHEN THEY WERE SHOUTING for they were shouting for joy and making merry.

אין קול ענות גבורה IT IS NOT THE VOICE OF THE CRY OF MASTERY —This sound does not seem to be the sound of the utterance of victors who cry, “Victory!” nor is it the sound of the defeated who cry, “Alas — let me flee!”.

קול ענות means, the sound of blasphemy and cursing (Shemot Rabbah 41:1) which distress (עַנֵּה to vex, to grieve) the soul of him who hears them — even when they are only related to him.

וישלך מידו AND HE CAST [THE TABLETS] OUT OF HIS HAND — He said: “What is the law regarding the Paschal lamb which is only one of the commandments? The Torah states: (Exodus 12:43) “No stranger shall eat thereof”! (cf. Rashi on that verse: a stranger means one who has enstranged himself by his doings from his Father in heaven — an apostate). “But the whole Torah is here (written on the tablets) and all the Israelites are apostates, can I possibly give it (the Torah) to them?!” (Shabbat 87a).

תחת ההר BENEATH THE MOUNTAIN — i. e. at the foot of the mountain.

ויזר AND STREWED IT — The verb זרה denotes scattering about, similar to, (Job 18:15) “Brimstone shall be scattered (יזרה) upon his habitation”; (Proverbs 1:17) “Surely in vain the net is strewn (מזורה) [in the sight of any bird]” where this expression is used because people usually bestrew it (the net) with grain and pulse.

וישק את בני ישראל AND HE GAVE THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK OF IT — He intended to put them to the test as faithless wives were tried (cf. Numbers 5:12—31) (Avodah Zarah 44a). Three different death-penalties were inflicted there: It there were witnesses to the act of idolatry and a legal warning had preceded the deed the offender was put to death by the sword (cf. vv. 27, 28) as was the regulation regarding the inhabitants of an apostate city (Deuteronomy 13:13—18) when there were many (as was the case here; a single idolator, however, was subject to the death by stoning; cf. Deuteronomy 17:2—5). If there were witnesses but there had been no caution, they were destroyed by the plague, as it is said, (v. 35) “And the Lord plagued the people”. In cases where there were neither witnesses nor warning they were punished by dropsy — for the water which Moses gave them to drink put them to the test and if they were guilty their bellies swelled (cf. Yoma 66b).

מה עשה לך העם הזה WHAT DID THIS PEOPLE UNTO THEE How many pains must you have endured — it must be that they inflicted suffering on you, before you brought this sin upon them!

כי ברע הוא [THOU KNOWEST THE PEOPLE] THAT THEY ARE SET ON EVIL — They always go on the wrong way and with temptations, before the Omnipresent.

ואמר להם AND I SAID UNTO THEM one single thing, — simply, “Who has any gold?” — but they hastened and broke it off from themselves and gave it to me.

ואשלכהו באש AND I CAST IT INTO THE FIRE, and I did not know that this (i. e. this living) calf would come out, ויצא — BUT IT DID COME OUT.

פרע means UNCOVERED — its (the people’s) shame and disgrace were revealed; the word has the same meaning as in (Numbers 5:18) “[and the priest shall uncover (ופרע) the woman’s head”.

לשמצה בקמיהם means, that this thing would become an ignominy for them in the mouth of all who will rise against them.

מי לה' אלי means, WHOEVER IS FOR THE LORD let him come TO ME.

כל בני לוי ALL THE SONS OF LEVI — All the sons — from this we may gather that all the tribe of Levi remained worthy men (consequently “slay every man his brother” in the next verse can refer only to one who was his brother from the same mother, as explained by Rashi there) (Yoma 66b).

כה אמר הי וגו׳ THUS SAITH THE LORD etc — — Where did he say so? In the command, (Exodus 22:19) “He that sacrificeth unto any god shall utterly be destroyed”. Thus is it stated in the Mechilta.

אחיו HIS BROTHER from the same mother, but from a different father, and who was therefore an ordinary Israelite and not a Levite (Yoma 66b).

מלאו ידכם CONSECRATE YOURSELVES — You who are killing them (your own relatives) will by this very act install yourselves as priests of the Omnipresent God,

כי איש FOR EVERY MAN among you will consecrate himself בבנו ובאחיו BY HIS SON AND HIS BROTHER (by their death at his hand).

אכפרה בעד חטאתכם [PERADVENTURE] I SHALL MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SIN — i. e. I shall put an effacing and a wiping off and a covering in front of your sin, to serve as a barrier between you and your sin.

אלהי זהב GODS OF GOLD — Moses emphasized the word “gold” as some excuse for their sin: It is You who have caused them to do this, for You gave them gold in abundance and everything they wished; what else were they likely to do if not to sin? A parable: this may be compared to a king who provides his son with food and drink, attires him with beautiful garments and hangs a money-bag round his neck and then deliberately places him at the door of a house of ill-fame! What else is the son likely to do if not to sin!? (Berakhot 32a)

ועתה אם תשא חטאתם YET NOW, IF THOU WILT FORGIVE THEIR SIN — well and good: then I do not suggest to You, “Blot me out [of Thy book], ואם אין מחני BUT IF NOT, BLOT ME OUT.” This is an elliptical sentence, the words “Well and good” being omitted; of such there are many in Scripture.

מספרך OF THY BOOK — of the entire book of the Torah; that people should not say about me that I was not worthy enough to pray effectively for them.

אל אשר דברתי לך OF WHICH I HAVE SPOKEN UNTO THEE — Here we have an instance of לך connected with the verb דבר being used in place of אליך (i. e. where לך actually means speaking to, not as its usual meaning it, speaking “concerning” someone or “in the interest of” someone as often pointed out by Rashi; cf. e. g., Rashi’s comment on Genesis 28:15). Similar is, (1 Kings 2:19) “to speak unto him (לדבר לו) for Adonijah” (cf. Rashi on that verse).

הנה מלאכי BEHOLD, MINE ANGEL [SHALL GO BEFORE THEE] — My messenger, not Myself.

וביום פקדי וגו׳ AND IN THE DAY WHEN I VISIT [I WILL VISIT THEIR SIN UPON THEM] — At present I listen to you and will refrain from consuming them all at once — but ever and ever throughout the ages, when I am visiting them for their sins I shall visit them at the same time for a little of this sin in addition to their other sins for which I am then punishing them. Indeed no punishment ever comes upon Israel in which there is not part payment for the sin of the golden calf (cf. Sanhedrin 102a).

ויגף ה' את העם AND THE LORD PLAGUED THE PEOPLE — This was death inflicted by the heavenly Judge on those to whose offence there had been witnesses but no legal caution (cf. Rashi on v. 20).

וירא העם כי בושש משה, כבר האריכו בזה חכמי קדם למצוא למוד זכות על ישראל אשר היו לשמצה בקמיהם, ואשר גם בעינינו יפלא איך אחר שראו בעיניהם את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לעיניהם, ואחרי שמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש לא תעשה לך פסל וכל תמונה, השחיתו התעיבו מעלליהם וישתחוו לתבנית שור אוכל עשב, ויאמר הכוזרי כי באשר כל העו"ג בעת ההיא היו עובדים צורות, וגם ישראל בצאתם ממצרים הלך ה' לפניהם בעמוד אש וענן והיו משתחוים נכחו לאלהים, וכאשר עלה משה להר הבטיחם להביא לוחות האבנים ולעשות ארון הברית ששם ישכין ה' שכינתו בתוכם והם יקבילו נגדו לאלהים בעבודתם לאלהים, וכאשר בושש משה לבא ולא לקח עמו צדה וחשבו כי איננו, התקבצו ההמון מהם לבקש צורה מוחשת יכונו נגדה לאלהים כמו שאנו עושים גם היום בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו בחפץ האלהים מבלי טבע או רצון אדם, כמו שאנו אומרים שה' שוכן שמים והשמים מכון כסאו, ובכ"ז לא שכחו אל מוראם ממצרים והיה רק מרי בקצת מצותיו וכו', וכ"כ הראב"ע שמ"ש קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה כמו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, וחז"ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכונתם כי התבאר אצלי בפירוש. מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל, ובמרכבה השניה ראה תמורתו צורת כרוב, ובארתי שם כי יחזקאל ראה את החיות נושאי המרכבה שלפעמים ילכו ברגליהם, ופעמים יעופו בכנפיהם, והיינו שבעת ינהגו את האופנים שהם המערכת ע"פ הסדר הטבעי זה יקרא הליכה, ואז יקראו בשם חיות, כמו שהחיה אין לה בחירה במעשיה, רק תנועתה הוא לפי הטבע המוטבע בה, כן הנהגת הטבע היא מוכרחת לפי חקות שמים בלא בחירה וחפשיית, אבל בעת ינהיגו את האופנים למעלה מן הטבע לפי ההשגחה והנס ולפי השכר והמעשה, אז יתרוממו למעלה וירומו האופנים עמהם וזה נקרא עפיפה, ואז יתראו ידי אדם תחת כנפיהם כי אז יפעלו ברצון ובחירה, כאדם שעכשיו בחיריים לפי השכל, ואז יקראו בשם כרובים, שהכרוב יש לו פני אדם, ור"ל כנפים לעוף למעלה ולהתרומם מעל הארץ, ושם בארנו שבעת יעופו החיות בכנפיהם שהוא בעת ינהגו לפי הנס וההשגחה למעלה מן הטבע, ימשכו שפעם מן העולם שלמעלה מהם שהוא עולם הכסא, ואז כנפיהם ישרות לקבל השפע דרך הרקיע שעל ראשי החיות מן עולם הכסא, שראהו יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכבר בארנו בפרשת משפטים, שהיה הבדל בהשגה [בעת עלו הזקנים להר עם משה] בין הזקנים ובין יתר אצילי בני ישראל, שהזקנים ראו את אלהי ישראל, היינו שהשיגו את ההנהגה שמנהיג מצד שהוא אלהי ישראל, שמנהיג בדרך השגחה נסיית, והנהגה זו נמשכת מעולם הכסא, לפי המעשה והגמול והעונש, שלכן ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, נמצא ראו את המרכבה כמו שהיא מושפעת מעולם הכסא כמו שראה ישעיה שרפים עומדים ממעל לו, אבל יתר אצילי בני ישראל לא הגיעו להשגה זאת רק ראו את האלהים דהיינו שהשיגו אותו כפי שהוא מנהיג ההנהגה הכללית שאז נקרא אלהים סתם, לפ"ז אהרן והזקנים ראו החיות בצורת כרובים, שצורה זו יש לה בעת העפיפה שהיא ההנהגה הנסיית, ותחת פני שור ראו פני כרוב, אבל אצילי בני ישראל שלמטה מהם במדרגה ראו פני שור מהשמאל, וכשר ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה', רק היה עתיד להביא צורת הכרובים שתחת כנפיהם שכן ה' בקדש הקדשים, וה' הזהיר לא תעשון אתי אלהי כסף שמפרש במכלתא שהוא אזהרה שלא יעשו הכרובים מכסף רק מזהב, וזה כבר הודיע משה לישראל וידעו שיביא צורה מזהב שעליו ישכון כבוד ה', והזקנים לפי השגתם השיגו האמת שיהיו צורת כרובים, שזה מורה על ההנהגה שינהיג מצד שהוא אלהי ישראל בדרך הנסים והפלאות, וההמונים שראו המרכבה בשפל המדרגה שנראית בצורת חיות ראו פני שור מהשמאל, ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם. שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים, וההמונים שעשו תחת זה צורת שור שזה מציין ההנהגה בעת יונהגו לפי המערכת ככל הגוים, והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת, ובזה נבא אל הבאור, שהכתוב יציע ענין המעשה באופן שיקל החטא ולא יפליא אותנו כל כך על עם ה', א) הסבה היה כי בושש משה לרדת מן ההר, והוא נפרד מאתם על מנת לשוב וכבר עברו מ"ם יום ולא לקח עמו לחם ומים, וחשבו שא"א שיתקיים בלי מזון מ"ה יום, ושהגוף יצטרך מזון להשלים הניתך, וע"כ הגם שהאמינו במשה שאמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, בכ"ז חשבו ששב נפש משה נפרדת מחומר ונעשה בגופו כמו בגוף חנוך ואליהו, שנשאר ביסוד האש והתפרדו חלקיו, והוא התעלה להיות מלאך ושכל מופשט מחומר עד שלא יראו אותו עוד בעין בשר, והם צריכים מנהיג שיראוהו, וכמו שהיה עד הנה שהגם שמשה היה איש האלהים, שפנימותו היה אלהות וה' שכן בו, והיה מופשט מגופו, בכ"ז התראה אליהם בצורת נפש אלהית חונה בגויה ובאופן זה הוציאה במצרים, וצריכים עתה מנהיג מוחש שיעמוד במקומו שיראוהו בעיניהם וימצא עמהם בין עדתם במחנה, ב) ויקהל העם על אהרן, שבכ"ז לא יצא הדבר מחכמי העדה ואציליה רק מן העם ההמונים שעז"א ויקהל, שמבואר אצלנו שיש הבדל בין קהל ובין עדה ובין מקהיל ובין מיעד, שעדה נקראו בעת שזקניהם בראשיהם, וקהל ומקהיל הוא בעת רגשת ההמון, שהם נקהלים לא מתועדים, ועז"א העם ר"ל מה שראו והורע בעיניהם בשישת משה וכן הקהלה על אהרן יצא מן העם ההמונים, וחז"ל אמרו שהיה עקרו מן הערב רב כמו שיתבאר (בפרשה ז'), ובאשר רצו מנהיג שילך לפניהם, ובתחלה בעת המסע הלך לפניהם ה' בעמוד אש וענן והיה הכבוד מוחש ע"י האש והענן, ועתה שעמדו במק"א היה הענן והאש בראש ההר וחשבו שלא ינהיגם עוד בעת המסע, ורצו מנהיג אחר, רצו לעשות בדרך החכמה כעין טלמס שבו ישכון ה', וידוע שענני הכבוד היו בזכות אהרן, לפ"ז הכבוד שהתלבש בצורה מוחשת היה בכחו של אהרן, לכן בקהלו לתכלית זה על אהרן. ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, בארו בפירוש שאינם רוצים אלהים לעבדו, שע"ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו', רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה' ישכין שכינתו ואלהותו עליו כמו ששכן על משה בעידו מלובש בגויה, ובארו הטעה כי זה משה האיש, ר"ל הגם שברור בעיניהם שמשה הרוחני והאלהי עדיין חי ונמצא אתם כמו שהבטיחם שישוב אליהם, אבל משה האיש, ר"ל משה הגשמיי, ר"ל גופו שהיה האלהות מלובש בו, שזה העלנו מארץ מצרים שאז היה מלובש בגויה ודבר אתם פנים אל פנים לשפטם ולהנהיגם לא ידענו מה היה לו, כי א"א שחלק האישיית והחמריית שלו יתקיים זמן רב כזה בלא מזון והם צריכים מנהיג מלובש בגויה:

ויאמר אליהם אהרן, ובאשר ידע אהרן כי משה ישוב אליהם בגוף ונפש, ורצה שימשך הדבר עד שבתוך כך יבא משה, אמר אליהם שאל טלמס זה צריך דוקא זהב ודוקא נזמי האזן שחביבים עליהם, שע"י שיתנו הנאהב והיקר בעיניהם תחול עליו עמן הרוחני, וחשב שע"י שהנשים ובניהם לא יתרצו לתת נזמי אזניהם ימשך הדבר ויתבטל עד יבא משה, וגם רמז להם דברי מוסר באשר שמעו בסיני שלא יהיה להם פסל וכל תמונה, וקבלו עליהם דברי ה' וזה עדי אזניהם, כמ"ש (משלי כ״ה:י״ב) נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, ועתה הגם שהם רוצים לפרק תכשיט אזניהם ולחלל ברית ה' עדיין נשיהם ובניהם נזמיהם באזניהם, ולא הסירו את עדים מהר חורב, וצריך שהם ג"כ יסכימו ע"ז, ובאמת לא רצו הנשים לסור מעל ה' ולהסיר תכשיט אזניהם רק,

ויתפרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, ובנמשל שהסירו ג"כ עדי אזניהם מ"ש נעשה ונשמע

ויקח מידם ויצר איתו בחרט, אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה"ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע"מ שנעשה בעצמו בין ע"מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע"י אומן, וכן מ"ש ויעשהו עגל אין הפי' שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ"ש על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז"ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ"ש (ישעיהו ח׳:א׳) וכתוב עליו שחרט אניש שיינו בכתב חרטום, שהיו כותבים על ידי ציורים ותמונות של חיות ועופות ואילנות, ומלת ויצר הוא מענין צורה ומלת אותו פי' אות שלו [כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) ה' אות שלי] ור"ל שאהרן מסר לחרטומים שהיו שם שיודעים לצייר צורות מורים על ענינים סימנים שיציירו האות והסימן שרצה לצייר, ואהרן רצה לצייר צורת כרוב, שהיא הצורה שראה במרכבה ושישכון במשכן על ארון העדות, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה, וציירו צורת שור כפי שחזו אצילי בר ישראל בעת השגת המרכבה, וכמ"ש במדרש שגנבו דמות שור מהמרכבה, ויאמרו והחרטומים עם הערב רב אמרו אל ישראל אלה אלהיך ישראל, ר"ל בצורה זאת שוכן אלהי ישראל, אשר העלוך, ובכ"ז לא אמרו שהעגל הוא האלוה רק שהוא הטלמס והדמות שהאלהות שוכן בו, כמו ששכן אח"כ בין הכרובים, ויתכן ג"כ שהחרטום הוא כוון בעצם לצורת שור שהיו עובדים במצרים, אבל לישראל אמרו, שאל מוציאם ממצרים שוכן בצורה זאת והוא ינהיג אותם תחת משה בכבוד שוכן בגויה:

וירא אהרן, כשראה שנעשה המכשול על ידו בקש לתקן זאת ובנה מזבח לה', ויקרא ויכריז שהחג יהיה מחר לא היום, ולא לע"ז רק לה', ובזה רצה לתקן שלא ישתפו ש"ש וד"א רק חג לה' וגם לדחותו ליום המחרת שידע שמחר ירד משה מן ההר:

וישכימו, אבל הם השכימו ממהרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועי"כ ויקומו לצחק, כפי מנהג המצריים בעבודת השור שהיו עושים צחוק ומחולות:

וידבר ה', ואח"כ אמר ויאמר ה' אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב' בחינות, בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות אשר עשה ה' עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל והוציא שלמותם, ולפ"ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו, וכמ"ש חז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ובהשקף זה היה הדבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז"א וידבר ה' אל משה לך רד מגדולתך, [כי על ירידתו מן ההר די בלשון לך לבד כמ"ש (שמום י"ט י') לך אל העם, או בלשון רד לבד כמו שם (פסוק כ"א) רד העד בעם, ומש"ש (פסוק כ"ד) לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבור בלשון כפול], אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה' וזכות גדול, אין ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ"ש ישעיה (מט) ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' וכו', עיי"ש בפירושי, ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז"א (בפרשה ט') ויאמר ה' אמירה רכה, ופה אמר לך רד, אחר כי שחת עמך אשר העלית ממצרים, ולא הושג התכלית שבעבורה היה כל ענין יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות, ואמר שחת עמך, ולא מצאנו בשום מקום שקרא את ישראל בשם עם משה רק במעשה העגל, מזה מבואר כחז"ל שעקר החוטאים במעשה העגל היו הע"ר והם לא נקראו עם ה', וה' לא הסכים שיצאו עם ישראל ממצרים רק משה לקחם בחשבו לקרבם אל הקדושה, ועז"א אשר העלית מארץ מצרים, ואמר שחת בבנין סיעל שהם השחיתו את ישראל, והם השחיתו כל הענין של יציאת מצרים שהוא להיותם עם ה' לא עובדי אלילים:

סרו, ואם היו עומדים עכ"פ בצדקתם ימים מספר ונכשלו אחר זה היה מועיל להם זכות הקודם, והיה למוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם, אבל הם סרו מהר, כמ"ש (תהלים קו) מהרו שכחו מעשיו, ובאר שלא תאמר שעברו על דבר קטן, שעמך שהוא הע"ר עשו להם היינו לישראל עגל מסכה, והע"ר ומקצת ההמון השתחוו לו, וחטאו במחשבה, עשו עגל, ובפועל וישתחוו לו, ובדבור ויאמרו אלה אלהיך, והגם שהחטא יצא מן הע"ר, אחר שישראל לא מיחו בידם הקולר תלוי בצואר כולם:

ויאמר ה', עתה באה לו אמירה אחרת רכה בהשקף על זכות משה מצד עצמו, ואמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, וזה כולל: א) שא"א שאניחם ואתה תעסוק עוד עמהם להחזירם בתשובה ושיהיו גוי לפני, כי הוא עם קשה ערף בלתי נכנעים ולא אפשר לתקנם, זאת שנית, שמצד זה בעצמו אין עליך אשם במה שלא נהגת אותם על דרך ה', כי אתה עשית כל אשר ביכלתך וא"א לקפח שכרך, כי החסרון הוא מצדם לא מצדך, ולכן,

ועתה הניחה לי, הגם שאני ארך אפים לרשעים שמא יחזרו בתשובה, אין תקום לזה כי הם עם קשה ערף ולא ייטיבו מעשיהם, ולכן הניחה לי שלא תתפלל בעדם, ועתה יחר אפי ולא אהיה ארך אפים, אבל בל תאמר לריק יגעתי, כי אעשה אותך לגוי גדול ושכרך לא יקופח:

ויחל משה, אחר שראה שתפלתו תוכל להועיל, שלכן אמר הניחה לי, וראה שהוא יש לו זכות לפני ה' שעז"א ה' אלהיו, שמורה שהוא מאוהבי ה' שיחד שכינתו עליו, לכן חלה פני ה' להשיב חמתו והשחית, וכלל אצלי שכל מקום שכתוב חל פני ה' היינו להשיב חמה. ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך, ר"ל אחר שאמרת שחת עמך, שעמי שהם הע"ר שחתו, לא עמך ה' שהם ישראל, א"כ למה יחרה אפך בעמך שהם ישראל שהם מוסתים ומוטעים, ואם על ששתקו ולא מיחו, הלא אשר הוצאת ממצרים ששם מקום עבודת אלילים והוצאתם בכח גדול כי גם הם היו שם עע"ז, ואיך תבקש מהם ובימים מועטים יתהפכו מקצה אל הקצה עד שעוד יקנאו ויהרגו אחרים העובדים כפי מנהג מצרים. והנה מה שהוצאת אותם ממצרים בכח גדול וביד חזקה שהם רוב הנסים והאותות והמופתים ושדוד הטבע שעשית בזה היה לשתי תכליות: א) לצורך ישראל שיהיו לך לעם, ב) לפרסם שמך בין האומות כמ"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך, וידעתם כי אני ה', וכל העושה הכנות גדולות ורבות כאלה א"א שיבטלם על נקלה ודבר קטן, ועתה, א) למה יחרה אפך בעמך, ותבטל מה שהוצאת אותם ממצרים, ב) שהתכלית השני להגדיל שמך בין העמים, הלא עתה לא לבד שלא יושג התכלית הזה רק יהיה בהפוך חלול השם, כי,

למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, שכבר בארנו שהמצריים היו מאמינים שיש פועל טוב ופועל רע, וחשבו שאל מוציאם ממצרים הוא הפועל רע ומוציאם לרעתם כמ"ש ראו כי רעה נגד פניכם, ושהוא ברעתו הכה ג"כ את המצרים מצד שפועל רע, רק כ"ז שרואים שהציל את ישראל ומוליכם ברחמים, ראו כי אל אחד עושה שלום ובורא רע, ועתה יאמרו ברעה הוציאם, ומה שלא הרגם במצרים, מפני שרצה להרוג אותם בהרים שלא ימצאו אף מקום קברות כמ"ש המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, ולכלותם מעל פני האדמה, כי בישוב אי אפשר שלא ישאר מהם פליטה, וא"כ כל מה שפעלת היה לבלי תכלית, וע"כ נגד מ"ש למה ה' יחרה אפך בעמך אמר שוב מחרון אפך, ונגד מ"ש למה יאמרו ברעה הוציאם אמר והנחם על הרעה לעמך :

זכר, ועל מ"ש ואעשה אותך לגוי גדול השיב הלא יצויר שגם בני יחטאו, וכמ"ש במדרש אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד כסא של רגל אחד, הלא הם יש להם זכות ג' אבות שהיו עבדיך, וגם שצריך שתזכור להאבות את השבועה אשר נשבעתי להם, אם ששכח את השבועה לבנים החוטאים, צריך אתה לזכרה להאבות שלא חטאו, [זכר נקשר תמיד עם את וזכר שאחריו למ"ד הוא אם זוכר לו איזה דבר זכות או תובה, שזכירת האבות עצמם היה צ"ל זכור את אברהם] ובפרט שהשבועה היה בך בשמך הגדול, ותדבר אליהם בעת השבועה ב' דברים: א) ארבה את זרעכם בכוכבי השמים שהם קיימים באיש, ב) לתת להם את הארץ ולא לפי שעה, רק ונחלו לעולם, ואם תבטל עתה השבועה לג' אבות איך תקיים הבטחה לי איש אחד:

וינחם ה', שלא יעשה כליה תכף, ובאר שלא נחם רק על הרעה שדבר לעשות לעמו, אבל עם משה שהם הע"ר נגפו במגפה, וגם אמר שרק על הרעה שדבר לעשות לעמו נחם אבל על הטובה שדבר לעשות למשה לא נחם, כמ"ש חז"ל ברכות (דף ז') כל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר בו ממשה וכו':

ויפן וירד, שתכף שפנה ירד בנס כמ"ש התוה"מ (ויקרא סימן א'), שלכן כתיב ויפן וירד שצ"ל ויפן משה וירד, ושני לוחות העדות בידו, שכ"ז שלא קרב אל מקום העגל היה עדיין ברשות משה ונתקיימו בכחו, לוחות כתובים התבאר למעלה (ל"א י"ח):

וישמע, י"ל שמשה הגיד ליהושע מ"ש לו ה', וכאשר שמע קול תרועה שבמחנה שזה מורה לפעמים על מלחמה, אמר קול מלחמה במחנה, וזה סימן שיש מקנאים על מעשה העגל עד שעמדה מלחמה בין שני הכתות.

ויאמר משה, אם היה הקול קול מלחמה היה צריך להשמע שני מיני קולות קול של המנצחים שמשמיעים קול גבורה ותרועת נצחון, וקול של המנוצחים שמשמיעים קול שבר ויללה שהוא ענות חלושה, ואין אחד משני אלה רק קול ענות וצעקה :

ויהי, הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה, אבל כשראה שהגם שקרב אל המחנה וראו שבא משה, ובכ"ז היה עדיין העגל והם שמתו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לע"ז, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, וחז"ל אמרי שפרחו האותיות בעת שקרב אל העגל, וע"כ נעשו כבדים והוצרך להחזיק אותם בשתי ידיו כי הלך מהם הנשמה הנושאת אותם, וע"כ שברם אחר שחלפה הקדושה מהם:

ויקח, העסק הראשון שעסק היה לבטל הע"ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, אז שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצאה בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע"י מלח טרטר"י עם גפרות, א' נייטר"ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע"ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה' והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה:

מה עשה לך, פי' המפרש איזה אונס עשו לך שהוכרחת לעשות להם את העגל, וזה א"ל אחר שראה שלא עמדו נגדו כששרף את העגל עז"א לו למה לא מחית בם גם אתה, שהגם שלא היה מחוייב למסור א"ע למיתה, כי הוא עשהו לאחרים, ובפרט שאז לא נצטוו עדיין על ק"ה, בכ"ז הלא הבאת עליו חטאה גדולה והחטאת את הרבים, ומה אנסך לזה למה לא מחית בם:

ויאמר אהרן, אהרן באהבתו את ישראל רצה ללמד זכות על בני ישראל ולקחת האשמה ע"ע שהוא אשם בדבר הזה, ואין עליהם פשע מאחר שראו שגדול העם וקדוש ה' עשה זאת חשבו שהוא מותר, ואמר: א) שכונת העם לא היה לע"ז רק שרצו לעשות טלמס שיהיה להם מנהיג במקום משה, ואמר הלא ידעת את העם ההמונים כי ברע הוא ר"ל שמעמדם רע, כי הם במדבר ציה, חסרים כל, וכל בטחונם היה על משה, שמלא כל מחסורם ועתה שחשבו שמשה מת בהר,

אמרו לי עשה לנו אלהים לא לעבודה רק שילכו לפנינו במקום משה שלא ידענו מה היה לו, הרי לא רצו לשם אלהות, רק כמו שמשה היה רק מנהיג ואמצעי בין ה' ובינם:

ואומר, ואחר שהקטין גוף המעשה שלא היה לשם ע"ז, אמר שהוא סבב כל הדבר, כי הוא אמר להם למי זהב והם נתנו לו, ואשליכהו באש לא עשיתי בו שום מלאכת אומן רק השלכתיו באש, וע"י השטן נעשו בו דבר חוץ לטבע שיצא העגל הזה מעצמו, וע"כ בנקל טעו בו שיש בו ממש, אחר שהיה המעשה על ידי שאני השלכתיו באש, ואחר שראו שהוא ענין אלהי שיצא מעצמו מן האש מבל אומנות כלל. מזה תראה שאהרן לא רצה להצדיק את עצמו, שהחרטומים הם עשו העגל שאז תגדל אשמת ישראל איך טעו בו אחר שראו שנעשה על ידי חרטומים וכשוף, וקבל ע"ע שהוא השליך באש ועי"כ טעו בו כי סמכו על אהרן שהוא נביא וקדוש ה':

וירא משה, אמנם משה ידע האמת שלא ע"י אהרן נעשה רק כי פרוע העם, שהם פרועים מעצמם והם עשו את העגל לא אהרן, ומה שאהרן אמר כי פרעה אהרן שהוא החטיא אותם, זה הוא לשמצה בקמיהם מפני שירא שיהיו לשמצה ולחרפה בין קמיהם שיחרפו אותם ששמעו להע"ר והחרטומים, וע"כ להסיר מהם שמצה וחרפה אמר שהוא פרע אותם והן אינם אשמים בדבר כי הכהן המשיח חטא לאשמת העם והוא לבדו החייב בדבר לא הם, או יבואר שמץ מענין מעוט כמו שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) ר"ל להקטין החטא בקמיהם:

ויעמד, וע"כ עמד להעניש את עובדי העגל, ועמד בשער המחנה היינו במקום ישיבת סנהדרין, שהשער מציין תמיד ישיבת השופטים שהיה דרכם לשבת בשער כנודע, ועת עלה משה אל ההר אמר אל הזקנים שבו לנו בזה, שיהיו קבועים לשפוט עד ישוב אליהם, וישבו בשער המחנה, וכן היו שערים ובתי דינים לכל שבט, שעז"א עברו ושובו משער לשער, ועמד משה בשער ששם ישבו קבוץ ע' זקנים ויאמר מי לה' אלי, לתת כח להשופטים להעניש את החוטאים:

כה אמר ה' מצד שהוא אלהי ישראל, שמצד זה אין ראוי לשתף עמו דבר אחר כי השגחתו מיוחדת עליהם ואין עמו אל נכר, ועי"כ זובח לאלהים יחרם, ואז לא נאמרו עדיין העונשים שעל ע"ז סוקלים והיה דינם כב"נ שמיתתו בסייף, ולכן אמר עברו ושובו משער לשער, שבכל שער ישבו ב"ד של אותו השבט וכ"א דן את בני שבטו, וצוה שהלוים יהיו השוטרים להקים פסק הב"ד, והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בב"ד ע"י עדים והתראה, והגיד להם שבני המשפחה מחריבים לעשות נקם במשפחתם, כי הם הנענשים תחלה כמ"ש ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והם ערבים איש בעד אחיו, ואף בעד רעהו שאינו אחיו כיון שהוא רעהו וידידו, ואף בעד קרובו שא"ל ריעות והתחברות עמו חייב להרגו מצד שהוא קרובו שמצד זה הוא ערב בעדו ביותר:

מלאו ידכם, הודיע להם שעי"כ ימלאו ידם להתחנך להיות תחת הבכורות שהם לא נתאספו אל משה וידע שידחו מלהיות משרתי ה', כי כל איש מכם יתחנך לעבודת ה' ע"י בנו ואחיו, ועי"כ לתת עליכם ברכה כמ"ש (דברים ל״ג:ט׳) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וכו' ברך ה' חילו:

ויהי ממחרת, משה חשב תחלה שע"י שבער החוטאים ע"י השקאת המים וע"י הב"ד יתרצה ה' להם, והמתין שיגיעהו הדבור שנסלח להם, ובראותו ממחרת כי אין דבר ה' אתו, אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה שבמה שלא מחיתם ורבים הסכימו בלב, נתחייבתם כלכם, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין (דף סג) דכיון דפלחי ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, ועתה אעלה אל ה' להתפלל אולי אכפרה, והנה ר"י ור"ש פליגי בתו"כ (פרשת אחרי סימן כז) וביומא (דף מ) במ"ש לכפר עליו, שלר"י אין כפרה אלא בדמים, ולר"ש פירוש שיכפר על ידי וידוי דברים, ולמד מכאן שכתוב אולי אכפרה והוא כפרת דברים [כן גריס בספר יראים מצוה שס"ג] ולדידיה אמר משה שיעלה להתודות בעד הכלל, וע"כ הוצרך לומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שזה גדר הוידוי שהמודה יורה כי חטאו גדול מנשוא ושיתתרט עליו ועושה תשובה, וע"כ תשא חטאתם עתה, כי התודו והודו ושבו אליך, ואם אין מחני מספרך, כי אם אין תשובה מועלת א"א שיתקיימו העם ואם דין אתה מבקש אין עולם, וכ"ז לר"ש, ולר"י שס"ל שסתם כפרה הוא בדמים, ובפרט שפה אומר אכפרה בעד חטאתכם [ולא מצאנו לשון כפרה נקשר עם החטא רק יאמר לכפר עליו מחטאתו או עליו על חטאתו, וגם לא יצדק לשון בעד כפי הכל המבואר בהתו"ה ויקרא סימן ל"ג], ע"כ לדידיה פירושו כאן כפרה בדמים, שמשה רצה למסור א"ע למיתה כדי שמיתתו תהיה כפרה על כל ישראל, וזה קרא אעלה אל ה', ר"ל שאעלה אל צרור החיים להסתלק מן העוה"ז [כי בחיים א"א לי לעלות אחר שאמר לך רד ואין לי רשות לעלות] אולי אכפרה אני אהיה כפרת וכופר בעד חטאתכם, וע"כ אמר אל ה' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ר"ל אין לי פה להמליץ בעדם כי חטאם גדול מנשוא, וע"כ בין אם תשא חטאתם ובין אם אין מחני נא, ר"ל שאתה מצדך יכול להיות שתשא חטאתם, אבל אנכי קצתי בחיי ואבקש שתמחה שמי מספר חיים כי טוב מותי מחיי, ובזה מסר א"ע למיתה, וגם כי באשר סבת החטא היה מה שבושש משה ורצו מנהיג אחר במקומו, וע"כ הגם שעתה כאשר בא משה מתחרטים, עדיין אין תשובתם שלמה, כי אם יסתלק משה מאתם הלא ישובו אל כסלם ואל העגל ע"כ בקש שימחה מספר חיים ואם גם אז יעמדו בצדקתם תהיה תשובתם שלמה ומיתת משה תהיה כפרה על כלל ישראל:

ויאמר ה' מי אשר חטא, ר"ל אני איני מקבל כופר נפש תחת נפש וצדיק תחת רשע, רק מי שתמא אותו אמחה מספרי, ולפ"ז יחויב שהערב רב שהם היו החוטאים בעצם ימחו כולם וימותו במגפה, אולם ישראל שהם לא היו העושים רק מה שלא מחו בהחוטאים, ואותם לא אוכל למחות מספרי, מפני הטענות שטען משה בפעם הראשון שצריך לקיים השבועה להאבות ולהשמר שלא יתחלל השם למה יאמרו מצרים, על כן,

ועתה, שאיני יכול להענישם כי צריך אני להביאם אל הארץ, לך נחה את העם אל אשר דברתי לך [וכלל הוא שכל דבור שאחריו למ"ד היינו בשבילו] ר"ל הם אין ראוים ליכנס לארץ, וע"כ רציתי לעשות אותך לגר גדול ושאתה תבא אל הארץ ודברתי בשבילך, ר"ל שבניך יבאו שמה, ועתה נחה אותם במקומך, כאלו אין נכנסים שם רק בזכותך ומשלך יירשו את הארץ, והנה מלאכי ילך לפניך לא לפניהם, כי הם חייבים כליה רק שאני מחשב שאתה ובניך נכנסים ויורשים ומלאכי ילך לפניך לקיים מה שדברתי לך, וביום פקדי ופקדתי, שהגם שלא אוכל להענישם עתה אעניש אותם בכל עת שאפקוד עליהם, ולהרי"א רמז בזה שכן פקד עליהם חטא העגל בעת פקד חטא המרגלים שאז נגזר עליהם למות במדבר, ולדחז"ל אין לך פקידה שאין בה מעון העגל, ובדרך הדרוש יש טעם נכון בזה, כי מה שהניח ה' שיבא מעשה העגל לידי גמר, ולא הודיע למשה תיכף שירד מן ההר וישבית מעשיהם, ומה שהצליח מעשה שטן ויצא העגל הזה מעצמו מן האש, הוא מפני שבעת שהקדימו נעשה לנשמע פקע יצר הרע מלבם, ולא היה להם אפשרות לחטא כי נעשו כמה"ש שאין להם יצר הרע ונעשו חירות ממה"מ וכמ"ש חז"ל, וזה נגד הכוונה בבריאת האדם, שהאדם נברא שיהיה לו יצר הרע המסית אותו לחטא, והוא ינצח המלחמה ועי"כ שכרו גדול מאוד, לא כן אם אין לו יצה"ר ובחירה והוא כמלאך לא יקבל עוד שכר כי שבתה המלחמה, ולא זאת הכונה בבריאת האדם, וזה הענין עצמו היה בחטא אדם הראשון שהיה ג"כ מן הראוי לפי הכונה בבריאתו שיהיה לו יצר הרע לא שיהיה מלאך, ואדם קודם החטא היה מלאך לא אדם, וע"כ לא השבית ה' מעשה זאת, שעל ידי העגל חזר יצר הרע ללבם, ומעתה יש להם בחירה ושכר על מעשיהם, וזה תירוץ ואמתלא על מעשה העגל שלא להענישם, אבל אמתלא זאת לא תועיל רק אם ינצחו המלחמה ולא ישמעו לעצת היצה"ר בעתיד, שאז היה מעשה העגל לזכות להם לזכותם בעתיד על ידי שיעמדו בקשרי מלחמת היצר וינצחו, אבל אם בעתיד ישמעו לעצת היצר הרע וינוצחו מאתו, א"כ אין להם אמתלא וזכות במה שעשו את העגל שיוחזר להם היצר הרע ומלחמתו, אחר שלא נצחו אותו, וע"כ ביום פקדי על חטאים האחרים שינוצחו במלחמת היצר וישובו לחטוא ופקדתי עליהם חטאתם שאז יתחייבו על חטא העגל, ולא ינקו א"ע שעי"כ חזר היצר הרע שינצחו אותו ויהיה להם לצדקה, אחר שלא עמדו במלחמה נגדו:

ויגוף, אמנם הע"ר שהם עשו את העגל נגפו במגפה, ופי' חז"ל שהם אלה שלא היו שם עדים והתראה, כי מן בני ישראל שעבדו היו עדים אלה שלא עבדו, אבל הע"ר שכולם עבדו לא היו עדים כי הם בכללם היו העושים, וע"כ הע"ר כולם נגפו במגפה כי להם לא נשבע ה' להביאם לארץ ומשה לא התפלל עליהם כנ"ל (פסוק י"א), ובאר שלא אהרן עשה רק הם עשו, כי אהרן היה אנוס כנ"ל: