Exodus Chapter 17

מה תנסון — לומר היוכל לתת מים בארץ ציה:

עוד מעט — אם אמתין עוד מעט וסקלני:

עבר לפני העם — וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני:

וקח אתך מזקני ישראל — לעדות שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור, ולא יאמרו מעינות היו שם מימי קדם:

ומטך אשר הכית בו את היאר — מה תלמוד לומר אשר הכית בו את היאור, אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפרענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים, לכן נאמר אשר הכית בו את היאר, יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן:

והכית בצור — על הצור לא נאמר אלא בצור, מכאן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סנפרינון והצור נבקע מפניו:

ויבא עמלק וגו' — סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו:

בחר לנו — לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך, מנין שנאמר (במדבר יב יא) ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חברו כרבו ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר (שם יא כח) אדני משה כלאם, כלם מן העולם, חייבין הם כליה, המורדים בך, כאלו מרדו בהקדוש ברוך הוא:

וצא הלחם — צא מן הענן והלחם בו:

מחר — בעת המלחמה אנכי נצב:

בחר לנו אנשים — גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסיעתן דבר אחר בחר לנו אנשים שיודעין לבטל כשפים לפי שבני עמלק מכשפין היו:

ומשה אהרן וחור — מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התבה, שבתענית היו שרוים:

חור — בנה של מרים היה וכלב בעלה:

כאשר ירים משה ידו — וכי ידיו של משה נוצחות היו המלחמה וכו' כדאיתא בראש השנה (כט א):

וידי משה כבדים — בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו, נתיקרו ידיו:

ויקחו — אהרן וחור:

אבן וישימו תחתיו — ולא ישב לו על כר וכסת אמר ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער:

ויהי ידיו אמונה — ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה:

עד בא השמש — שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות:

ויחלש יהושע — חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כלם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה:

כתב זאת זכרון — שבא עמלק להזדוג לישראל קדם לכל האמות:

ושים באזני יהושע — המכניס את ישראל לארץ, שיצוה את ישראל לשלם לו את גמולו, כאן נרמז לו למשה שיהושע מכניס את ישראל לארץ:

כי מחה אמחה — לכך אני מזהירך כן, כי חפץ אני למחותו:

ויקרא שמו — של מזבח:

ה' נסי — הקדוש ברוך הוא עשה לנו כאן נס גדול, לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו:

ויאמר — משה:

כי יד על כס יה — ידו של הקדוש ברוך הוא הרמה לשבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כלו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם:

שאלות — למה הוסיף פה למסעיהם עפ"י ה', ולמה כפל ואין מים וירב העם ויצמא שם העם למים וילן העם, ולמה צוה שיעבור לפני העם ויקח אתו מזקני ישראל:

ויסעו — באר שנסעו למסעיהם, כי במדבר סין היה להם מים ולא היו צריכים ליסע מן המקום ההוא, והיתה הנסיעה למסעיהם על פי ה' שהיתה פקודת ה' שיסעו המסעות האלה שבכל מסע נזורו מטומאת מצרים והתקרבו אל האלהים, וה' נסה אותם בכל מסע למען ישימו לב וילמדו לקח והיה כ"ז הכנה אל קבלת התורה. ויחנו ברפידים ואין מים. חז"ל אמרו שרפו ידיהם מן התורה והוא עפ"י מה שבארנו למעלה (יד כב) שכפי שלא שתו ממי החכמה ודעת אלהים כן לא היה להם מים בפועל:

וירב העם — תחלה לא התלוננו, שהתלונה הוא על העבר שברוב התלונות אמרו למה זה יצאנו ממצרים, והם רק רבו עמו ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, היינו שיוליכם למקום מים או שיתן להם מים בנס, ויש הבדל בין העם ובין עדת ישראל, שעדת ישראל הם הזקנים והחשובים והם לא רבו עם משה, רק העם שהם ההמונים הם רבו, ובעת ההיא היה להם עדיין מים שהביאו עמהם בנודות ולא כתיב ויצמא, והיה הריב שיקדים להמציא מים טרם שיכלו המים מן החמת, ויאמר להם משה, אם כונתכם שאני אתן לכם מים מה תריבון עמדי, אני אין בכחי לעשות דבר מבלעדי ה', ואם כונתכם על ה', מה תנסון את ה' הלא הוא בכחו לתת ויודע מחסורכם והוא הטוב והמטיב ולמה תדחקו את השעה, שבודאי לא כלו רחמיו:

ויצמא — אבל אח"כ כלו המים עד שצמאו, ואז חשבו שאין ה' בקרבם ושמשה עושה הכל מעצמו, ואז וילן העם וגו' ויאמר למה זה העליתנו ממצרים היתה תלונה על יצ"מ, אולם גם בזה לא נשתתפו הזקנים, ולא התלוננו רק העם ההמונים:

ויצעק משה — באשר ראה שאין הם שום זכות אחר שמתלוננים ומנסים את ה', ועז"א מת אעשה:

ויאמר ה' — הנה הם אין ראוים לנס, וצריך לזה חמשה דברים: א] עבור לפני העם שאתה תעבור לפניהם ותראה שהם יכנעו לפניך לא כמ"ש וסקלוני, וכן שעל ידך ישובו בתשובה, וגם זכותך יסייע, וכ"ז נכלל במ"ש שיעבור לפניהם, ב] וקח אתך מזקני ישראל שהם ראוים לנס כי לא התלוננו ויהיה הנס בזכותם, ג] ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך ש אם היה להם זכות היה די בדבורו של משה לשום ארץ ציה למוצאי מים, אבל ע"י העדר הזכות צריך שתקח בידך את הכלי שכבר פעלת על ידו נסים במים להכות היאר, וכן יעשה ההפך להוציא מים, כי הנס יעשה דבר והפוכו:

ד] הנני עומד לפניך שם — שגם אני אעזר לזה ע"י שכבר אני מכין הכנות שיקבלו התורה בחורב ואני עומד שם ומכין קדושת המקום לעשות שם נסים גלוים ונוראים בעת קבלת התורה שתהיה בקרוב, וכמו שהם ישאבון שם בקרוב מי התורה והדעת כן אכין שם מעיני מים, ולכן בחר שיוציא המים בחורב לא ברפידים, ה] והכית בצור, שאם היו זוכים היה די בדבור אבל עתה יצטרך להכות, ולא אמר והכית את הצור רק (הכית בצור, היינו שיפעול השתנות בצור עצמו, כי הצור והחלמיש לא נמצאו בתוכו מעיני מים כמו שנמצאו בהסלע, שאמר (בפ' חוקת) ונתן מימיו, כי הסלע שהוא רך יש לו מים של עצמו, לא כן הצור הקשה, והיה מוכרח שהצור עצמו נתהפך למים, וידוע שכל דבר ודבר ממעשה בראשית יתאמץ בכל כחו שלא יתבטל מציאותו, ופה היה צריך שיתבטל יסוד העפר ויתהפך להיות מים, וזה לא יהיה בדבור רק בהכאה בתוכיית הצור לשנותו ליסוד אחר וע"כ אמר והכית בצור, ויצאו ממנו מים ושתה העם שכ"ז בעבור העם, כי העדה לא רבו והיה מוציא להם מים ברפידים, רק ע"י העם שלא היה להם זכות היה צריך כ"ז, ועי"ז לא השיגו מים במקומם רק הוצרכו להובילו מחורב לרפידים:

ויקרא שם המקום — אמר ששם המקום רפידים, שהי׳ רפיון ידים, שרפו ידיהם מד״ת, הוא סבב מסה ומריבה, שהמריבה עם משה היה ע״י מסה שרצו לנסות את ה', לאמר היש ה׳ בקרבנו שאז ראוי שימלא כל צרכיהם בנס, אם אין רק הנהגתם ע״י מלאך ושליח מאתו שאז יתנהגו קרוב אל הטבע, וחז״ל אמרו אם יודע מה שבלבבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו, כי המלאכים אינם יודעים מחשבות ורצו לנסות אם מתנהגים על ידו בעצמו שהוא ראוי לעבוד אותו, ואם מתנהגים ע״י מלאך שאין ראוי לעבדו כי אסור לעבוד זולתו, וזה יתברר אם יודע. מחשבות, הוא ה׳ לבדו ויעבדוהו, ואם אינו יודע מחשבות, הוא מלאך ולא יעבדו אותו:

שאלות — למה לא עשה משה בעצמו מלחמת זו, ולמה נצב על ראש הגבעה עם אהרן וחור, ומה היה הסימן בהרמת ידיו, ולמה היו ידיו כבדים וישב על האבן, ומ"ש ויהי ידיו אמונה, מז"ש ושים באזני יהושע, ולמה קרא שם המזבח ה' נסי:

ויבא עמלק — כבר בארו חז״ל שזה היה עונש על חטאם שעשו מריבה עם משה וינסו את ה׳ ולא האמינו בנפלאותיו, כמ״ש במדרש משל לבן שנישא על כתף אביו ואביו מצילו בכל עת והוא שואל איה אבי שאז משליכו מעל כתפו והכלב נושכו, ולא רצה להענישם במה שימנע מאתם לחם או מים שאז יאמרו מבלי יכולת ה׳ לערוך שלחן במדבר, והראה להם שהדברים שהם נמנעים מלמצוא אותם במדבר שהוא לחם ובשר ומים ספק להם כל צרכם, ובדבר שהוא נמנע מלהיות במדבר בו הענישם, כי לפי הטבע מי פתי יסור הנה להלחם עם עם פליטי חרב ההולך עיף ורעב במדבר, וא״כ היו בטוחים שם מפחד אויב והביא ה׳ עליהם חרב במקום שהיו בטוחים ממנו, וכבר בארתי בפי׳ (שמואל א' סי' טו) שמלחמת עמלק לא היתה לה שום סבה מן הסבות שבעבורה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיו לאחד מחמש סבות וכולם לא היו פה כמ״ש זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', א] שילחם על ארץ לכבשה להרחיב את גבולו, וזה היה בדרך, כי לא היית אז בארץ נושבת, ב] אם יקרב אל גבול ארצו שיירא פן יירש את ארצו כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים, ג] אם עשו עמו מריבה והתגרו בו אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה, ולא היה שום ריב ביניכם, ד] להראות כחו וגבורתו, ואז ילחם פנים אל פנים, והוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע, ה] בעבור הדת שחושב שימצא חן בעיני אלהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו,. אבל הוא לא ירא אלהים, ורק הסבה העצמיית למלחמה. זו היתה: א] מצד הכפירה באלהים, באשר אז שמעו עמים ירגזון וכל העמים האמינו בנפלאותיו אשר עשה בים ובמצרים, והוא הקשיח לבו מיראת ה׳ ויאמר לא הוא, רצה להראות לכל יושבי תבל, שאין ביכולת ה' להושיעם מידו, שכל הנסים היו מעשה להט וחכמת משה, ולכן לא עמד בפניו, באשר הוא היה אצטגנין גדול ובקי בכשפים, ולפ"ז היה עקר מלחמתו נגד ה', ב] נטר איבה על ישראל מצד אבותיו ומשטמת עשו [שהיה עמלק מזרעו] שמרה נצח לזרע יעקב, וכל עוד שהיו ישראל שלמים באמונתם, נפל פחד ה' גם על עמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה והתלוננו על ה' ועל נאמן ביתו כן רפתה האמונה אצל האומות, ובאשר ראשית גוים עמלק, ר"ל שהוא ראשון למכחישי ה', פעל זה בלבו עד שהתעורר לבא אל המדבר ולהלחם עמם, מצד שהם ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה:

ויאמר משה אל יהושע — הנה במלחמת סיחון ועוג נלחם משה בעצמו כי היתה המלחמה ע"י ה' בנסים גלרם, כמ"ש (דברים ג׳:ב׳) אל תירא כי בידך נתתי אותו כי אז היו ראוים אל הנס, לא כן עתה שה' הסתיר פניו מהם והיו צריכים למלחמה טבעיית, שזה לא היה בכחו של משה, שכל עמנו היה מעשה נסים, ולכן הוצרך שתהיה המלחמה ע"י יהושע, שהוא היה מוכן לרשת את הארץ ע"י מלחמה טבעיית בעזר אלהי בנסים נסתרים כפי הזכות וההכנה לכן צוה אל יהושע, ומשה שלא היה יכול להושיעם אז בכח שבידו להפליא פלאות בנסים גלוים כי ה' הסתיר פניו מהם, בכ"ז יצא לעזרם בתפלתו ולהפיק רצון שלא יהיה החטא מכשילם לפני צורריהם, וגם להשיב את ישראל בתשובה שבזה יעשו חיל, ולפ"ז היו פה שתי מלחמות, מלחמה טבעיית ע"י תכסיסי מלחמה שנעשה ע"י יהושע, ומלחמה נפשיית שלחם נגד שרו של עשו המקטרג על ישראל שנעשה ע"י משה, וע"כ אמר בחר לנו אנשים, שפי' ר' יהושע [במכילתא] אנשים גבורים. ור"א פי' אנשים צדיקים, ושניהם אמת, שמשה במלחמתו הנסתרת היה צריך לאנשים צדיקים לעזרו, ויהושע במלחמתו הנגלית היה צריך לאנשים גבורים, עז"א בחר לנו לי ולך, ונגד מלחמה הגלויה אמר וצא הלחם בעמלק, היה צריך לצאת וליפול במחנה עמלק, ונגד מלחמה הצפונה שעשה משה אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה שם יעמוד להתפלל ולהשיב חמה, ובחר בראש הגבעה, שמשם יראהו כל ישראל עומד בפרישת כפים ויכונו תפלתם עם תפלתו, ומתנאי התפלה היא האמונה שיאמין שה' שומע תפלה ושעדיו כל בשר יבאו, ויהיה משה הש"ץ, וישראל מכונים תפלתם עם תפלתו, כמו שהיה בבהכנ"ס של אלכסנדריא שהיו מניפין בסודרין, כן היה להם אות בידו של משה, ומטה האלהים בידי, כמ"ש במדרש שלפעמים נקרא מטה משה, ופעמים נקרא מטה אהרן, ופעמים נקרא מטה האלהים, שמטה אלהים יקרא עת יעשה ה' נס להתנוסס מצד אלהותו אף שאין ישראל כדאים, וזה היה צריך בעת ההיא, ואחר שמשה הרים ידו עם המטה, היה לאות אל כל ישראל כאשר הרים וכאשר הניח ידו:

ויעש יהושע — המלחמה הגלויה עשה יהושע, והמלחמה הצפונה עשה משה במה שצרף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפלה, כמ"ש שמעמידים שני זקנים אצל הש"ץ והכ"ג היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו:

והיה כאשר ירים משה ידו — ר"ל בעת צרפו ישראל תפלתם עם תפלת משה והאמינו בה' ובמשה עבדו עד שע"י זכותם היה יכול להרים את ידו וכחו למעלה, אז גבר ישראל, אבל כאשר יניח ידו כי גברו החטאים ואנשי אמונה מעטו אז גבר עמלק, וכמ"ש חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו', אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו':

וידי משה כבדים — אבל ידי משה היו כבדים, כי רבו מחוסרי אמונה אשר לא היה לבבם שלם עם ה', ולכן לא היה יכול להרים ידיו, כי החומריית גבר על הרוחניית העולה היא למעלה, ויקחו אבן, האבן מרמז על אחדות ישראל ואגודתם להיות עם אחד, כמו שרמזו ליעקב במה שהתאחדו אבני מראשותיו לאבן אחד, וכמ"ש משם רועה אבן ישראל, כמו שהאבן הוא דבוק חלקים רבים להיות עצם אחד, ר"ל שע"י אחדות העם תגן אמונת המאמינים וזכותם על הבלתי מאמינים, וישימו תחתיו, רומז שכל ישראל התאחדו להכנע תחת משה ויהי בישרון מלך בהתאסף וכו' יחד שבטי ישראל, וישב עליה הישיבה מורה על המנוחה, כמ"ש הרמב"ם במו"נ [ח"א] שע"י זכות זה מצא מנוח מן המקטרג, ואהרן וחור, וגם מצא תמיכה מזכות אהרן וחור שתמכוהו בזכותם ובתפלתם, והנה האבן שמורה על האחדות יהיה, אם מצד אחדות העם, אם מצד האמנתם באחדות הבורא, באופן שיתאחדו אחד אל אחד, וכמ"ש חז"ל בפסחים (דף ) בקש יעקב לגלות הקץ וכו', אמר שמא יש בלבכם מחלוקת אמרו שמע ישראל ה' אחד, פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ר"ל ששבטי יה התאחדו ע"י שלא היה בלבם מחלוקת וע"י האמנתם באחדות ה' ונצטרף אחד אל אחד, כמ"ש אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ועסקו של אהרן היה לאחד אגודת ישראל כמ"ש חז"ל שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וחור מסר נפשו למיתה בעת העגל בעד אחדות ה', כי חטא העגל היה ששתפו ש"ש וד"א כמ"ש בסנהדרין (דף סג), ומשה היה הבריח התיכון נגד שמך אחד, כי הוא הגדיל שם ה' הגדול, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אחדות ה' מזה, אתה, אחד, ואחדות ישראל מזה, ומי כעמך ישראל גוי אחד, ויהי ידיו אמונה, עתה באר מי המה הידים שהרים משה ושהם נצחו המלחמה, הידים האלה הוא אמונה, והאמונה שהאמינו ישראל בה' היא היתה ידי משה שהרימם למעלה וגבר ישראל, שע"י שישראל האמינו גברו ועשו חיל, וזה נמשך עד בא השמש, כי התענו באותו יום וכשגמרו תעניתם אז,

ויחלש יהושע — זה עזר ליהושע לנצח את עמלק, ובכ"ז ע"י שהיתה מלחמה טבעית והזכות היה קטן כמ"ש וידי משה כבדים לכן לא מחה שמו לגמרו רק החליש אותו, וכן לא גבר עליו בנס גלוי רק לפי חרב ע"י חרב ומלחמה:

ויאמר ה' אל משה כתוב ואת זכרון בספר — מפני שמלחמת עמלק היו לה שר ענינים: א] מה שבא מצד משטמה שיש לו על ישראל ורצה להשמידם ולאבדם, ב] מה שבא ללחום נגד ה' ושמו הגדול. ובמשנה תורה צוה על זכירת מעשה עמלק מצד איבתו השמורה לישראל, כי כל צוררי ישראל רצו לשלול ממונם או לכבשם לעבדים, והוא חשב למחות כל זכר למו וע"כ צוה לישראל למחות את שמו, עז"א כתוב זאת זכרון בספר, מלת זאת מציין המעשה הגלוי של עמלק שעשה נגד ישראל, יכתב בספר משנה תורה לזכרון, כמ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק, ובכל דבר שנכתב בתורה שבכתב נמסרו ג"כ דברים בעל פה, שזה מסר משה ליהושע מפה לאזן, כמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ועז"א ושים באזני יהושע, ר"ל שימסור לו בע"פ, שחוץ ממה שנצטוו ללחוה עמו על משטמת עולם שי"ל על ישראל, יבא עת שהשי"ת בעצמו ימחה את שמו, נגד מה שהיה מגמתו לנאץ שם ה', ונגד מה שנלחם עם ה' מחה אמחה את זכר עמלק יבא עת לעת"ל שאני בעצמי אמחה את זכר עמלק, וזה יהיה לעת"ל, ורמז ג"כ שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכלם שורש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם מתחת שמי ה':

ויבן — ע"ז בנה משה מזבח, ויקרא שמו ה' נסי, וזה מצד ג' הוראות שיש לשם נס : א] מענין נסיון שישראל נסו את ה', וע"כ הביאם בנסיון במלחמת עמלק אם ישובו אל האמונה, ב] מענין נס מלחמה, כמ"ש כנשוא נס הרים תראו (ישעיה יח), שידי משה היו לנס, שעל פיהם גבר ישראל עת הרים ידיו לנס והאמינו והצליחו, ג] מענין נס ופלא, שלבסוף עשה להם נסים ונצחו, וכן לעת"ל ינוסס נס להתנוסס, ויאבד עמלק והיה כמסוס נוסס, וגם רמז לדורות, שמלחמת עמלק בימי משה היה נסיון על נסותם את ה', ומלחמת עמלק בימי שאול היה נס מלחמה, כי אז ה' צבאות פקד מלך ישראל וצבא מלחמה, ולעת"ל יהיה ע"י נסים ופלאות, וגם בימי מרדכי היה ע"י נסים נסתרים:

ויאמר — מפרש הדברים האלה, כי יד זה מלחמת משה שהיתה ע"י ידיו של משה ויהי ידיו אמונה, ואח"כ לחם היושב על כס יה בימי שאול שישב על כסא ה' למלך, ולבסוף תהיה מלחמה לה' בעמלק לא ע"י יד ולא ע"י כס רק ה' בעצמו ילחם, וזה ימשך מדור דור, וכמ"ש חז"ל מדורו של משה לדורו של שאול ואח"כ לדור גאולי ה', ובדרך הפשט אחר שהרים יד על כסא ה', שרצה למרוד במלכות ה', ולכן מלחמה לה' בעמלק, כדרך המלך שלוחם נגד המורדים בו: