Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Exodus Chapter 16

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Exodus Chapter 16Verse 1 / 360%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Exodus 16 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1Setting out from Elim, the whole Israelite community came to the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departure from the land of Egypt.
    2. 2In the wilderness, the whole Israelite community grumbled against Moses and Aaron.
    3. 3The Israelites said to them, “If only we had died by G OD ’s hand in the land of Egypt, when we sat by the fleshpots, when we ate our fill of bread! For you have brought us out into this wilderness to starve this whole congregation to death.”
    4. 4And G OD said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not.
    5. 5But on the sixth day, when they apportion what they have brought in, it shall prove to be double the amount they gather each day.”
    6. 6So Moses and Aaron said to all the Israelites, “By evening you shall know it was G OD who brought you out from the land of Egypt;
    7. 7and in the morning you shall behold the Presence of G OD , who has heard your grumblings against G OD . For who are we that you should grumble against us?
    8. 8Since it is G OD ,” Moses continued, “who will give you flesh to eat in the evening and bread in the morning to the full—because G OD has heard the grumblings you utter—what is our part? Your grumbling is against G OD , not against us!”
    9. 9Then Moses said to Aaron, “Say to the whole Israelite community: Advance toward G OD , who has heard your grumbling.”
    10. 10And as Aaron spoke to the whole Israelite community, they turned toward the wilderness, and there, in a cloud, appeared the Presence of G OD .
    11. 11G OD spoke to Moses:
    12. 12“I have heard the grumbling of the Israelites. Speak to them and say: By evening you shall eat flesh, and in the morning you shall have your fill of bread; and you shall know that I the E TERNAL am your God.”
    13. 13In the evening quail appeared and covered the camp; in the morning there was a fall of dew about the camp.
    14. 14When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground.
    15. 15When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?”; in contrast to others “It is manna.” —for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread that G OD has given you to eat.
    16. 16This is what G OD has commanded: Each household shall gather as much as it requires to eat—an omer to a person for as many of you as there are; each household shall fetch according to those in its tent.”
    17. 17The Israelites did so, some gathering much, some little.
    18. 18But when they measured it by the omer , anyone who had gathered much had no excess, and anyone who had gathered little had no deficiency: each household had gathered as much as it needed to eat.
    19. 19And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.”
    20. 20But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them.
    21. 21So they gathered it every morning, as much as each one needed to eat; for when the sun grew hot, it would melt.
    22. 22On the sixth day they gathered double the amount of food, two omer s for each; and when all the chieftains of the community came and told Moses,
    23. 23he said to them, “This is what G OD meant: Tomorrow is a day of rest, a holy sabbath of G OD . Bake what you would bake and boil what you would boil; and all that is left put aside to be kept until morning.”
    24. 24So they put it aside until morning, as Moses had ordered; and it did not turn foul, and there were no maggots in it.
    25. 25Then Moses said, “Eat it today, for today is a sabbath of G OD ; you will not find it today on the plain.
    26. 26Six days you shall gather it; on the seventh day, the sabbath, there will be none.”
    27. 27Yet some of the people went out on the seventh day to gather, but they found nothing.
    28. 28And G OD said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings?
    29. 29Mark that it is G OD who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.”
    30. 30So the people remained inactive on the seventh day.
    31. 31The house of Israel named it manna;. it was like coriander seed, white, and it tasted like wafers uncertain. in honey.
    32. 32Moses said, “This is what G OD has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt.”
    33. 33And Moses said to Aaron, “Take a jar, put one omer of manna in it, and place it before G OD , to be kept throughout the ages.”
    34. 34As G OD had commanded Moses, Aaron placed it before the Pact, to be kept.
    35. 35And the Israelites ate manna forty years, until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the border of the land of Canaan.
    36. 36The omer is a tenth of an ephah .

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    2. ב׳(וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃
    3. ג׳וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ {ס}
    4. ד׳וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃
    5. ה׳וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם׀יֽוֹם׃
    6. ו׳וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהֹוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    7. ז׳וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃
    8. ח׳וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהֹוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהֹוָֽה׃
    9. ט׳וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃
    10. י׳וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ}
    11. י״אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
    12. י״בשָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
    13. י״גוַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃
    14. י״דוַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
    15. ט״ווַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃
    16. ט״זזֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃
    17. י״זוַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃
    18. י״חוַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃
    19. י״טוַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃
    20. כ׳וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃
    21. כ״אוַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃
    22. כ״בוַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃
    23. כ״גוַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כׇּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃
    24. כ״דוַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃
    25. כ״הוַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
    26. כ״ושֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃
    27. כ״זוַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ {ס}
    28. כ״חוַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃
    29. כ״טרְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
    30. ל׳וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
    31. ל״אוַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃
    32. ל״בוַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    33. ל״גוַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
    34. ל״דכַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃
    35. ל״הוּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃
    36. ל״ווְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ…

      בחמשה עשר יום — נתפרש היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והצרכו למן, למדנו שאכלו משירי הבצק [משירי המצה] ששים ואחת סעודות, וירד להם מן בששה עשר באיר ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פז ב):

    2. Verse 2

      (וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃

      וילונו — לפי שכלה הלחם:

    3. Verse 3

      וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם…

      מי יתן מותנו — שנמות, ואינו שם דבר כמו מותנו אלא כמו עשותנו, חנותנו, שובנו, לעשות אנחנו, לחנות אנחנו, למות אנחנו ותרגומו לוי דמיתנא, כמו (במדבר יד ב) לו מתנו, הלואי והיינו מתים:

    4. Verse 4

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן…

      דבר יום ביומו — צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר:

      למען אנסנו הילך בתורתי — אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:

    5. Verse 5

      וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם׀יֽוֹם׃

      והיה משנה — ליום ולמחרת:

      משנה — על שהיו רגילים ללקוט יום יום של שאר ימות השבוע ואומר אני אשר יביאו והיה משנה, לאחר שיביאו ימצאו משנה במדידה על אשר ילקטו וימדו יום יום וזהו (להלן פסוק כב) לקטו לחם משנה, בלקיטתו היה נמצא לחם משנה. וזהו (להלן פסוק כט) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, נותן לכם ברכה פוישו"ן [שפע] בבית למלאות העמר פעמים ללחם יומים:

    6. Verse 6

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהֹוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

      ערב — כמו לערב:

      וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים — לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו, תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם, שיגיז לכם את השליו:

    7. Verse 7

      וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃

      ובקר וראיתם — לא על הכבוד שנאמר (להלן פסוק י) והנה כבוד ה' נראה בענן, נאמר, אלא כך אמר להם ערב וידעתם כי היכולת בידו לתן תאותכם ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה, והלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חבה בבקר, שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמנח בקפסא:

      את תלנתיכם על ה' — כמו אשר על ה':

      ונחנו מה — מה אנחנו חשובין:

      כי תלינו עלינו — שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב, ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקריתו, שאלו היה רפה הייתי מפרשו בלשון תפעלו, כמו (שמות יז ג) וילן העם על משה, או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו, הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים (במדבר יד לו) וילינו עליו את כל העדה:

    8. Verse 8

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהֹוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם…

      בשר לאכל — ולא לשבע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבע ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טרח, שלא כהוגן:

      אשר אתם מלינם עליו — את האחרים השומעים אתכם מתלוננים:

    9. Verse 9

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃

      קרבו — למקום שהענן ירד:

    10. Verse 13

      וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃

      השלו — מין עוף ושמן מאד:

      היתה שכבת הטל — הטל שוכב על המן ובמקום אחר הוא אומר (במדבר יא ט) וברדת הטל וגו' הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמנח בקפסא:

    11. Verse 14

      וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

      ותעל שכבת הטל וגו' — כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר ורבותינו דרשו שהטל עולה מן הארץ באויר, וכעלות שכבת הטל נתגלה המן וראו והנה על פני המדבר וגו':

      דק — דבר דק:

      מחספס — מגלה, ואין דומה לו במקרא ויש לפרש מחספס לשון חפיסא ודלוסקמא שבלשון משנה. כשנתגלה משכבת הטל ראו שהיה דבר דק מחספס בתוכו בין שתי שכבות הטל. ואונקלוס תרגם מקלף, לשון (בראשית ל לז) מחשוף הלבן:

      ככפר — כפור ייליד"ה בלע"ז דעדק כגיר (ישעיה כז ט) כאבני גיר והוא מין צבע שחור, כדאמרינן גבי כסוי הדם (חולין פח ב) הגיר והזרניך דעדק כגיר כגלידא על ארעא, דק היה כגיר ושוכב מגלד כקרח על הארץ. וכן פרוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחבר כגליד. דק טינבי"ש בלעז, שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. וכגיר שתרגם אנקלוס, תוספת הוא על לשון העברית, ואין לו תבה בפסוק:

    12. Verse 15

      וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם…

      מן הוא — הכנת מזון הוא, כמו (דניאל א ה) וימן להם המלך:

      כי לא ידעו מה הוא — שיקראוהו בשמו:

    13. Verse 16

      זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם…

      עמר — שם מדה:

      מספר נפשתיכם — כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עמר לכל גלגלת:

    14. Verse 17

      וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃

      המרבה והממעיט — יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר, איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עמר לגלגלת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגלגלת, וזהו נס גדול שנעשה בו:

    15. Verse 20

      וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃

      ויותרו אנשים — דתן ואבירם:

      וירם תולעים — לשון רמה:

      ויבאש — הרי זה מקרא הפוך, שתחלה הבאיש ולבסוף התליע, כענין שנאמר (פסוק כד) ולא הבאיש ורמה לא היתה בו, וכן דרך כל המתליעים:

    16. Verse 21

      וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃

      וחם השמש ונמס — הנשאר בשדה נמוח (י"ג: נמוח) ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואמות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל.

      ונמס — ותרגומו של נמס פשר, לשון פושרין, על ידי השמש מתחמם ומפשיר. דישטיפרי"ר ודגמתו בסנהדרין [סז] בסוף ארבע מיתות:

    17. Verse 22

      וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃

      לקטו לחם משנה — כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העמר לאחד ומדרש אגדה לחם משנה משנה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:

      ויגידו למשה — שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

    18. Verse 23

      וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת…

      את אשר תאפו אפו — מה שאתם רוצים לאפות בתנור, אפו היום, הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים, בשלו היום לשון אפיה נופל בלחם, ולשון בשול בתבשיל:

      למשמרת — לגניזה:

    19. Verse 25

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃

      ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום — שחרית שהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם נצא אם לאו, אמר להם את שבידכם אכלו לערב חזרו לפניו ושאלוהו מהו לצאת, אמר להם שבת היום. ראה אותם דואגים שמא פסק המן ולא ירד עוד, אמר להם היום לא תמצאהו. מה תלמוד לומר היום, היום לא תמצאהו אבל מחר תמצאהו:

    20. Verse 26

      שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃

      וביום השביעי שבת — שבת הוא, המן לא יהיה בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יום הכפורים וימים טובים:

    21. Verse 28

      וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃

      עד אנה מאנתם — משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא, על ידי הרשעים מתגנין הכשרין:

    22. Verse 29

      רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀…

      ראו — בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:

      שבו איש תחתיו — מכאן סמכו חכמים ארבע אמות ליוצא חוץ לתחום:

      אל יצא איש ממקמו — אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:

    23. Verse 31

      וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃

      והוא כזרע גד לבן — עשב ששמו אליינדר"א [כוסבר] וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה, והוא לבן:

      כצפיחת — בצק שמטגנין אותו בדבש וקורין לו אסקריטון בלשון משנה והוא תרגום של אנקלוס:

    24. Verse 32

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ…

      למשמרת — לגניזה:

      לדרתיכם — בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיה ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו:

    25. Verse 33

      וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת…

      צנצנת — צלוחית של חרס, כתרגומו:

      והנח אתו לפני ה' — לפני הארון, ולא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד, אלא שנכתב כאן בפרשת המן:

    26. Verse 35

      וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ…

      ארבעים שנה — והלא חסר שלשים יום, שהרי בחמשה עשר באיר ירד להם המן תחלה, ובחמשה עשר בניסן פסק, שנאמר (יהושע ה יב) וישבת המן ממחרת, אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן:

      אל ארץ נושבת — לאחר שעברו את הירדן שאותה שבעבר הירדן מישבת וטובה, שנאמר (דברים ג כה) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ותרגום של נושבת יתבתא, רצה לומר מישבת:

      אל קצה ארץ כנען — בתחלת הגבול, קדם שעברו את הירדן, והוא ערבות מואב נמצאו מכחישין זה את זה, אלא בערבות מואב כשמת משה בשבעה באדר פסק המן מלירד, ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העמר בששה עשר בניסן, שנאמר (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח:

    27. Verse 36

      וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

      עשרית האיפה — האיפה שלש סאין, והסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג שש ביצים נמצא עשירית האיפה ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה והוא שעור לחלה ולמנחות:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ…

      שאלות — למה נזכר פה פעם הראשון שם עדת ישראל, ומ"ש וילונו במדבר, מלתי במדבר מיותר. מ"ש למען אנסנו מהו הנסיון, מ"ש ערב וידעתם וכו' אין לו באור ומ"ש ובקר וראיתם שכל אלה דברים סתומים, ומה שאמר משה שנית בתת ה' לכם וכו' אין לו באור, ומ"ש משה אל אהרן אמור אל כל עדת ישראל קרבו לפני ה' אין לו פי':

    2. Verse 2

      (וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃

      וילונו — כי שלמה להם הצדה שהוציאו ממצרים שהיה בו ברכה עד עתה, והיו כמה הבדלים בין תלונה זאת לתלונה הקודמת, ששם כתיב וולונו העם שהם ההמונים, ופה אמר שלנו כל עדת בני ישראל, שכלל גם החשובים עם זקניהם בראשיהם, שם לא היה התלונה רק על משה, שחשבו שמשה יוכל לתת להם מים ע"י תפלה, ופה היה התלונה

      על משה ועל אהרן, כי התחרטו על יצ"מ, והיתה תלונתם על שני הזקנים על שהוציאו אותם מארץ מצרים, שעז"א וילונו על משה ועל אהרן במרבר, כי לא רצו להיות במדבר:

    3. Verse 3

      וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם…

      ויאמרו מי יתן מותני, ר"ל גם אם היינו מתים במצרים, ג"כ היה טוב לנו המיתה במצרים מן המיתה במדבר, משני טעמים: א] ביד ה' ר"ל ששם היינו מתים מיתת דבר שזה מיוחס תמיד ליד ה', כמ"ש ביד חזקה זו הדבר, וזה טוב יותר כמו שהשיב דוד לגד שא"ל שיבחר דבר או רעב או חרב והשיב נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, שהמיתה שהיא ביד ה' יש תקוה שירחם וישאיר פליטה, לא כן המיתה ע"י רעב שימותו כלם, ב] שהיינו מתים בשבתנו על סיר הבשר לא מתוך זלעפות רעב, ואתם הוצאתם אותנו, שבזה יש שתי רעות: א] להמות את כל הקהל הזה מבלי שארית ופליטה, ב] שרעב שהוא מיתה משונה, וטובים היו חללי חרב מחללי רעב:

    4. Verse 4

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן…

      ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר, הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה"ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ"ש (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהילים ק״ד:י״ד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות קיא:) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ"ש בפי' שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדרישה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שתובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה' יום יום כמ"ש ברוך ה' יום יום, ועי"כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסננו הילך בתורתי, שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה' ע"י שמרם את התורה ובטחונם בה':

    5. Verse 5

      וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם׀יֽוֹם׃

      והיה ביום הששי — לפי הפשוט הודיע להם כי ביום הששי ירד לחם משנה, אולם באשר זאת ראו מעצמם כמ"ש ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, רצוף בו עוד כוונה, שצריכים להכין בששי לכבוד השבת כמ"ש חז"ל וגם רמז שהשמים המוזכרים למעלה הם יכינו את אשר יביאו, כי יהיה בו שפע קדש מקדושת השבת, ולכן גם התחתונים צריכים לעשות הכנה, ועי"ז והיה משנה, ר"ל גם באיכותו ובטעמו כמו שיתבאר (בפ' ל"א), שהמן שבשבת היה לו טעם אחר, וזה יהיה הכנה על אשר ילקטו יום יום, שזכות ההכנה הזאת לכבוד שבת ירד להם המן כל ימי השבוע כמ"ש בפסוק כ"ו: ובזה למד דעת את העם: א] שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו כמ"ש הנני ממטיר ב] שהלחם הוא שמימי לא ארצי כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וכו', שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה', ג] שלא יטריד האדם א"ע לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעת כמ"ש ויצא העם ולקטו, בכ"ז פרנסתו מזומן לו אצל ביתו וכיוצא מביתו תיכף ימצאנו, ד] שכל מי שי"ל מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה שעז"א ולקטו דבר יום ביומו, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה' פרנסתו בכל יום כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש א"ע מעניני העולם לעסק התורה שאז ישיג פרנסתו בנקל עפ"י השגחת ה', ה] למד שבקדושה צריך הכנה כמ"ש והכינו, ו] שכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה', ז] שע"י כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע כמ"ש על אשר ילקטו יום יום:

    6. Verse 6

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהֹוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

      ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם — ר"ל כי מי שי"ל אוהב שהוא בסכנת מות, והוא הולך לחלצו מן הסכנה וגם רוצה לתת לו מתנה עטרה מזהב, בודאי יקדים לחלצו מן המצר ואח"ז יתן לו את העטרה, ואם יקדים לתת לו את העטרה מובן הדבר שכבר הכין את הצלתו ואינו בסכנה עוד, שלכן הוא נותן לו את העטרה, וכן בענין זה שהיו חסרים לחם והיו בסכנה למות ברעב וה' רצה לתת להם גם בשר שהוא רק לתענוג ולתוספת טובה, הלא היה ראוי שיקדים לתת להם את הלחם הנחוץ לחלצם ממות ואח"כ יתן להם בשר, וממה שהקדים לתת להם הבשר בערב והלחם לא נתן להם עד למחר בבקר, מזה נתברר שאינם כלל בסכנת מות, כי כבר הכין לפניהם הלחם מעת יציאתם ממצרים, שאחר שהוציא אתכם מן הישוב אל המדבר ובישוב הכין לפני ברואיו לחם ובשר לאכול ולהתענג, בודאי כן הכין לפני בניו אשר הוציאם אל המדבר, וע"כ מקדים הבשר בערב להראות להם שהכין הכל כאלו הם בישוב, ויבינו שבודאי לחם מוכן לפניהם, וז"ש ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שלא אנחנו הם המוציאים שאין בכחנו לפרנס אתכם במדבר, רק ה' הוא המורא שהוא יכול להכין במדבר כמו בישוב וזה תדעו בערב ממה שיקדים מתנת הבשר, ויש בזה עוד כונה שניה, כי אדה"ר לא הותר לו בשר לאכול, כי לא עלה עדיין אל מדרגת מדבר ואין ראוי שיאכל בעל חי כמוהו שאין לו יתרון עליו, עד שבא נח שנשתלם ועלה ממדרגת חי למדרגת מדבר משכיל, שאז הותר לו בשר לאכול, כי בזה מעלה אה הבע"ח למדרגה גבוה ממה שהיה שנהפך להיות גוף משכיל, ולכן ע"ה אסור לו לאכול בשר כי אין לו יתרון מן הבהמה, וכן במצריים שהייתם עובדי ע"ז לא היה ראוי שתאכלו בשר, ובמה שהזמין את השליו שיעלה מעצמו ויבא אליכם כי יתעלה ע"י אכילתכם, מזה תדעו כי הוציא אתכם מא"מ ואתם צאנו צאן מרעיתו אדם אתם:

    7. Verse 7

      וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃

      ובקר וראיתם את כבוד ה' — הנה כתיב לועג לרש חרף עושהו ומכבדו חונן אביון (משלי יז), כי מכבוד השם שכל בריה שברא הכין לה פרנסתה, כי אם יצוייר שיברא בריה ולא ימציא לה פרנסתה, א"כ ברא אותה לרעתה ואין זה מכבוד ה' ית', וכשברא ה' את הרש שאין לו אמצעיים להתפרנס בהם, הכין לו פרנסתו ע"י העשיר, ע"י שנטע בלב העשיר רחמים וחמלה להעניק מטובו אל הרש, וע"י שהעשיר צריך למשרתים ופועליה ובזה ימצא הרש פרנסתו, אבל הלועג לרש מצד שהרש אין לו כח להמציא פרנסתו והוא לא ירצה להעניק לו מטובו, הוא מחרף את עושהו שברא בריה ולא המציא לה פרנסתה, אבל החונן אביון הוא מכבד את ה', שזה מכבוד ה' שיזמין טרף לכל בריותיו, כמ"ש מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ר"ל שמצד שנתן חיים מוטל עליו החיוב לתת מזונות, שאל"כ נתן את החיים לרעה ואין זה מכבודו. ועפ"ז יאמר שמה ששמע ה' את תלונותיכם, הגם שהיה ראוי שלא יפן ה' אל דבריהם אחר שבאו דרך תלונה תחת שהיה ראוי שיבואו דרך בקשה ותפלה, זה מצד כבוד ה', שמצד כבודו יחוייב שיתן מזון לכל בריה, וא"כ התלונה על שלא הכין מזונם במדבר היתה צודקת מצד זה, באשר ה' מחוייב לתת להם מזון מצד החיוב דמאן דיתיב חיי יהיב מזוני, ר"ל הוא מחויב לתת מזון, ואם מנע מזונם הוא נגד כבודו הגדול, וע"ז התלוננו כי מניעת המזון נוגע לכבודו, ולכן שמע ה' את תלונתם שהיתה בדין, וז"ש ובקר וראיתם את כבוד ה', וזה תדעו ממה ששמע את תלונותיכם, שמזה ראיה שהתלוננו כדין, כי מכבוד הבורא לתת טרף לברואיו, ובארו שהתלונה היתה על ה' לא עלינו כי ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי מפתח של פרנסה לא נמסר ביד שליח, והיה עיקר התלונה על ה', והוא קבל דבריכם, וזה מכבוד ה', כמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, שמכבוד ה' שמעשיו יהיה להם כל צרכם וה' ישמח בהם כי לא יחסר להם כל מאומה:

      תורה אור — אמרו בברכות (דף כ' ע"ב) דרש רב עוירא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כהיב בתורתך אשר לא ישא פנים והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה. ויובן במ"ש שכיון שתשי"ת נתן חיים ומראות לאיזה בריה, הוא כאלו קבל על עצמו תחוב לתת לו פרנסתו, שאם לא יתן לו מזונו לקיומו הרי מציאותו לרעה גדולה ואין זה מכבוד ה' וטובו, אמנם יש מן המחקרים שאומרים שהמציאות אף שלא יהיה רק רגע אחד, הוא טוב יותר מן ההעדר לגמרי וכמ"ש לית בקי בר יומא הרי יצויר בריה שלא תתקיים אף יום אחד, ובכל זה המראות של יום אחד טוב לה מן ההעדר, ולסברא זו יצוייר שיברא בריה ולא יכין לה מזונות לקיומה, ובכ"ז עשת עמה טוב וחסד במה שהמציא אותת שתתקיים רגע אחד, שזה רוב לה מן ההעדר, ובזה נבין מ"ש בתענית (דף ח ע"ב) בימי רשב"נ הוה כפנא ומותנא והיו אומרים שיתפללו על מותנא, ורשב"נ אמר שיתפללו על כפנא דכי יהיב שובע לחיי יהיב, שהיו מחולקים בשני דעות אלה, הם היו סוברים שיתפללו על הדבר, ואחר שיתן חיים יהיה מוכרח לתת גם מזון, דאל"כ יהיו החיים לבטלה, ואם יהיה המזון בצמצום עכ"פ יהיה כפי העמדת החי, שזה מחויב לתת עם מתנת החיים, ורשב"נ סבר דאף אם יתן חיים אין עליו חוב לתת מזונות, כי חיים של רגע טוב מן ההעדר ואינה רעה אל הבריה מצד הבורא, וגדר הנשיאות פנים הוא שיתן לאיש אחד מה שאינו מגיע לו מן הדין והיושר רק מצד שנושא פנים, וה' כתב על עצמו שאינו נושא פנים לשום בריה, אף שהוא יושב ומכלכל כל בריותיו מקרני ראמים עד ביצי כנים, וזה נשיאות פנים לבריותיו כי נותן אף למי שאינו זוכה עפ"י מעשיו, באר לנו השי"ת שזה אינו מצד נשיאות פנים רק מצד הדין, שאחר שהמציא את מעשיו ונתן להם מציאות וחיים מחוייב לתת להם מזונות מצד החיוב, שאל"כ מציאותם לרעה והיה טוב להם ההעדר, ולכן כתב בתורה ואכלת ושבעת וברכת, באר שא"צ לברך אותו על נתינת המזון כזית או כביצה, כי זה אינו נדבה וחסד רק דין וחיוב, שזה מוכרח לתת, רק אם נתן לך כדי שביעה יותר מהצורך להעמדת החי, זה נדבה וחסד, וע"ז אתה מחויב לברך. ולפי הנחה זאת שעל נתינת מזון כזית א"צ לברך כי זה מחויב לתת וזה כבודו יתברך, כתב אשר לא ישא פנים, כי מה שנותן מזון לכל חי אינו מצד נשיאות פנים רק מצד החיוב, אבל הם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה, כי סוברים כסברא השניה, שהמציאות רגע טוב מן ההעדר, ובמה שהמציא ה' בריותיו כבר הטיב עמהם ואין עליו חוב לתת להם מזון לקיומם, וא"כ לפי דעתם מה שה' נותן מחיה לכל בריותיו הוא חסד ונשיאות פנים, א"כ לפי שיטתם הוא נושא פרס, וכן ינהג עמהם כפי סברתם וישא להם פנים:

    8. Verse 8

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהֹוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם…

      ויאמר משה — אחר שדברו משה ואהרן בא משה לבדו ללמד זכות על ישראל, כי הלא באמת לא היתה התלונה על ה' לבד, שע"ז הצדיק אותם באשר זה נוגע לכבוד ה' שיתן טרף לבריותיו, כ"ז צודק אם היתה התלונה רק על ה' שיכין להם מזון, אבל הלא הם התלוננו על משה ועל אהרן, וא"כ לא היתה התלונה על חסרון מזון לבד שזה לא נמסר ביד משה ואהרן, רק שהיתה התלונה על שהוציאו אותם מארץ מצרים אל המדבר, שזה פשע ומרד גדול, אם מצד שכפרו בטובת ה' מוציאם מבית עבדים ובנפלאותיו, ואם מצד שיחסו מעשים אלה למשה ולאהרן כאלו עשו זאת מעצמם ולא ה' פעל כל זאת, ע"ז בא משה במאמר זה ללמד עליהם זכות לאמר שהם לא התלוננו על משה ואהרן מצד זה שחשבו בהוציאו אותם מדעתם ולרעתם, רק שעיקר התלונה היה על חסרון לחם ומזון, ומה שהתלוננו על משה ואהרן היה, שרצו לעורר את משה ואהרן שהם קרובים אל ה' קוראים אליו והוא יענם שהם יתעוררו ויתלוננו על ה' מצד זה, וז"ש בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, אמר מלינים בלשון הפעיל, שתלונתם על משה ואהרן היתה לפעול בזה שמשה ואהרן יתלוננו על ה' שבידו לתת להם מזון והוא מחויב בכך, וזה מבואר ונתברר שכן היה כונתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ר"ל שהלא ה' אינו מחויב רק לתת להם לחם להשקיט הרעבון ולא בשר שהוא לתענוג, והוא נותן לכם בשר, וכן גם לחם אינו מחוייב לתת רק עד כזית ועד כביצה להעמדת החיים לבד, לא עומר לגלגולת שהוא לשבוע, והוא נותן לכם לחם לשבוע, וזה האות שלא כפרו בנפלאות ה', וה' שמע והבין את תלונותיכם, שמה שהצעתם תלונותיכם אל משה ואהרן, היה מצד אשר אתם מלינים עליו, שהיתה הכוונה במשה ואהרן ילינו על ה' אבל עיקר התלונה היה על ה' לא על משה ואהרן, וז"ש ונחנו מה, כי ידעתם זאת שלא אנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים, וא"כ לא עלינו תלונותיכם כי על ה', וזה זכות לישראל שלא היה דרך כפירה ומינות רק תרעומות על חסרון המזון הראוי להם:

    9. Verse 9

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃

      ויאמר משה וגו' אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה', ר"ל באשר ע"י תלונתם שהראו שמאסו את דבר ה' ולא ילכו אחריו עוד במדבר בארץ לא זרועה, עי"ז התרחקו מאת ה', צוה אל אהרן שיאמר להם דברי תוכחה ויחזירם בתשובה, ויאמר להם שיקרבו לפני ה' כמו שהיו תחלה עם קרובו ואלהים קרובים אליו, כי שמע ה' את תלונותיכם, וע"כ צריכים לשום לב לשוב אליו, בל יתרחק מהם ע"י תלונותיהם:

    10. Verse 10

      וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ}

      ויהי כדבר אהרן — מבואר אצלי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג) באורך, שהדבור הוא הדבור הארוך בדרך הדורש ומדבר באריכות, ר"ל אהרן דבר אליהם דברי מוסר ותוכחה באורך והשיבם בתשובה, (עי"כ ויפנו אל המדבר, כי בעת התלונה פנו פניהם מן המדבר כמ"ש וילונו בבמדבר שהיתה תלונתם על המדבר, כי רצו יותר שיהיו במצרים, ועתה פנו אל המדבר וקבלו עליהם ללכת אחרי ה' במדבר, ועי"כ נתקבלה תשובתם וכבוד ה' נראה בענן, וזה היה אות הרצון כמ"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה':

    11. Verse 11

      וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

      שאלות — פה אמר שהמן נפל סביבות המחנה ובפ' בהעלותך אמר וברדת הטל על המחנה. פה אמר שהטל היה על המן ושם אמר שהטל היה מלמטה, ומ"ש דק מחספס דק ככפור אין לו פירוש:

    12. Verse 12

      שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם…

      שמעתי — מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכה לחם ולא הודיע מן השליו, כי רצון ה' היה רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר, ואמרו חז"ל במדרש שהבשר ניתן להם בפנים חשוכים בערב, והמן ניתן להם בפנים מאירים, כונתו שבעת שיחשיך בבתי נפשם וגבר חשכת החומר על אור הנפש אז תאכלו בשר, ועת שיהיה בקר ויזרח אור בנפשם אז תשבעו לחם, ובכ"ז צוה שאת הבשר יאכלו ולא ישבעו ממנו ולא יאכלוהו רק בערב שהוא זמן שינה, אבל הלחם ישבעו ממנו וזמנו בבקר שהוא עת לתורה ולעבודה, ושהבשר מעלה אדים אל המוח ומביא עצלות בכלי התנועה אתר אכילתו, וידעתם, וזה אתן לכם כדי שתדעו שאני אלהיכם נותן כל צרכיכם שלא תאמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר:

    13. Verse 13

      וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃

      ויהי בערב ותעל השלו — הנה פה כתוב ששכבת העל והמן היתה סביב למחנה לא בתוך המחנה, ובפ' בהעלותך כתוב, וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, מבואר שירד על המחנה לא סביב המחנה, פה כתוב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר, שמבואר שהטל כסה את המן ולא נראה המן עד שעלתה שכבת הטל, ושם כתוב שהמן ירד על הטל, נמצא היה מגולה, רק שפה דבר בעת שירד השליו, ושם דבר מעת שנפסק השליו, שלכן התאוו תאוה אל הבשר, כי בעת שירד השליו שאז עלתה השלו ותכס את המחנה לא היה אפשר שירד המן על המחנה, שכל המחנה היה מכוסה בהשליו, לכן ירד המן סביב למחנה, ושם שמדבר מעת שלא היה השליו ירד הטל והמן על המחנה עצמו לא סביב המחנה וזה חסרון א' שהיה להם ע"י השליו שעל ידו לא ירד המן במחנה רק סביב לו, והוצרכו לצאת אל המדבר ללקוט, ועז"א חז"ל ביומא שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם וברשעים כתיב ויצא העם ולקטו:

    14. Verse 14

      וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃

      ותעל — החסרון השני שהיה להם ע"י השליו, שכ"ז שהיה השליו והמן ירד כמדבר, ירד המן תחלה ועליו היה שכבת הטל לכסותו, כי המדבר הוא מקום השעירים והחיצונים והיה צריך שירד המן באתכסיא, משא"כ אחר שפסק השליו והמן ירד במחנה ירד המן באתגליא, וירד הטל תחלה והמן ירד עליו בלתי מכוסה, ג] שבעת שהיה השליו שאז היה המן מכוסה מן הטל לא יכלו ללקוט את המן בעמוד השחר, כי היה מכוסה מן הטל והוצרכו להמתין עד שעלתה שכבת הטל, שזה היה אחר זריחת השמש שאז נתגלה המן, משא"כ אחר שפסק השליו שהיה המן מגולה, היו יכולים ללקוט תיכף כעלות השחר, חסרון ד' שבעוד שהיה המן מבוסה מן הטל עת שהתחיל שכבת הטל לעלות עלה גם קצת מן המן עמו כי המן בשרשו למעלה היה דבר לח ונמס ונמוח, וכשירד לארץ והונח למטה נקרש ככפור, שהכפור הוא טל נקרש, שתחלה הוא דבר לח ונביאו למטה נגלד מן הקור ונעשה כפור, ובעת שזרח השמש ושכבת הטל עלה למעלה עלו עמו גם חלקי המן שהיו לחים עדיין ולא נקרשו, רק שנקרשים שנתקשו ככפור נשארו למטה, וז"ש שבעת שעלתה שכבת הטל, אז הנה על פני המדבר דק מחספס, ר"ל באויר שעל פני המדבר למעלה עלה חלק המן שהיה דק מחספס, היינו חלקים הלחים ונמחים, וכמו שפי' חז"ל ביומא מלת מחספס שפי' שנמוח על פת היד, שהיינו חלקים שלא נקרשו עלו למעלה על פני המדבר באויר, רק מה שדק ככפור היינו חלקים הנקרשים זה נשאר על הארץ, נמצא שהשליו היה הסבה שהחלקים הרפוים והלחים של המן שהם היו יותר טובים בטעם וקלים לאכול עלו למעלה, ולא נשאר למטה רק הנקפא ונקשה שהוצרך לטחנו ברחים או דכו במדוכה, וכן אמרו חז"ל וביומא שרק לרשעים הוצרך לטחנו ברחים, כי לצדיקים אחר שפסק השליו לקטו המן הדק מחספס שא"צ טחינה, ובזה למד דעת את העם גם לדורות הבאים, שכ"ז שלא ירדוף האדם אחר המותרות ויסתפק בלחם לבד תבוא לו פרנסתו בלא יגיעה, וכשירדוף אחר המותרות רחקה ישועה ממנו ויצטרך לשוטט ים רחוקים וקצוי ארץ עד שימצא פרנסתו, כמו שהיה בדור המדבר שע"י שרצו בשר שהוא מותרות גם הלחם לא נמצא להם רק ביגיעה ויצאו העם ולקטו. זו שנית שמי שמסתפק במועט יזמין לו ה' פרנסתו באתגליא ע"י השגחה גלויה, אבל אם ירדוף אחרי המותרות קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, כי אז ההשגחה מתעלמת ונעזב אל הטבע והמערכה, כמו שאחר שרצו בשר וירד המן במדבר ירד באתכסיא ולא נגלה עד שעלה שכבת הטל, ג] המסתפק במועט ימצא מזונותיו בעלות השחר בבקר השכם ולא יצטרך לבטל זמן ק"ש ותפלה, אבל המבקש מותרות יצטרך לבטל תורה ותפלה, כמו שבסבת השליו לא מצאו את המן, רק אחר שעלה שכבת הטל בזרות השמש שאז הוא זמן ק"ש כותיקין, ד] שהמבקש מותרות גם פרנסתו הקצובה מתחסרת, כי לפי מעוט בטחונו יתמעט פרנסתו, כמו שבסבת השליו עלה מבחר המן בחזרה עם הטל עלה בתהו ויאבד.

    15. Verse 15

      וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם…

      ויראו ב"י ויאמרו — ר"ל כאשר ראו אותו וכבר הבטיח להם משה שבבקר ישבעו להם ידעו שהוא הלחם המובטח, רק שחשבו שהוא כשאר לחם כחטה ושעורה שמעורב בפסולת וצריך לזרות ולהבר ולטחון ולסיר הפסולת, וע"ז אמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ל שצריך להכין אותו בכמה הכנות עד שיהיה ראוי לאכילה, [כי מן הוא מענין הכנה כמו אשר מנה את מאכלכם (דניאל א׳:י׳)], ויאמר משה אליהם הוא הלחם ר"ל הוא לחם מתוקן אשר נתן ה' לכם לאכלה, שתוכלו לאכלו תיכף בלא שום הכנה:

    16. Verse 16

      זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם…

      זה הדבר — רק יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו: א] שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה רק לקטו איש לפי אכלו, וכן ילמדו בדורות הבאים שאין ראוי לאדם לאסוף ולכנוס יותר מן הצורך שזה ממעוט בטחונו, וכ"ש המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל, ר"ל אם לא תיגע רק על ההכרחי מה שצריך לך לאכול לא יותר, אז אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, ב] שלא ירבה באכילה יותר מדאי ולא ירעיב א"ע רק צדיק אוכל לשובע נפשו, וע"ז היה עומר לגלגלת, ג] שכל איש מחוייב במזונות אשתו ובניו, ועז"א מכפר נפשותיכם שכל איש לנפשות אשר באהלו תקחו, ובל יאמרו שאשתו ובניו ילכו וילקטו בעצמם, כי היא צריכה להיות צנועה באהל, והבנים ילמדו בחדר הורתם:

    17. Verse 17

      וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃

      ויעשו כן ב"י — שהלכו ללקוט והיו ביניהם מרבה וממעיט, ובכ"ז כאשר מדו בעומר לא העדיף המרבה, נמצא המרבה שלא היה בוטח כ"כ בה' הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למוד שאין ההשתדלות מועיל מאומה כמ"ש שוא לכם משכימי קום וכו', ובפ' בהעלותך יתבארו עוד ענינים בזה:

    18. Verse 19

      וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃

      ויאמר משה אליהם — עוד למוד אחר לדורות, שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו יום יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר ה"ז מקטני אמנה, הגם שאמרו חז"ל ופחדת לילה ויומם זה הלוקח חטים לשנה, זה בהנהגת הטבע, לא כן המושגח מה' א"צ לדאוג דאגת מחר, וע"כ צוה שלא יותירו ממנו עד בקר, שאם יותיר שידאג שיום מחר לא ימצאהו ה"ז מקטני אמנה, ואם יותיר כדי לעשות ממנו סחורה, ע"ז כבר הוזהרו שלא ילקטו רק עומר לגלגלת:

    19. Verse 20

      וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃

      ויותירו וכו' וירם תולעים ויבאש — טרם שנבאש נמלא תולעים, שהתולעים יתהוו גם בפירות מתוקים שאינם נבאשים, ואח"כ נבאש בריחו, ורמז להם בזה כי מי שאוסף הון ועושר יתר על הצורך יזכר כי ילך למקים רמה ותולעה וזרים יבלעוהו, ויקצוף עליהם משה וקצף זה עשה רושם וכמו שיתבאר:

    20. Verse 21

      וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃

      שאלות — מ"ש וחם השמש ונמס וא"כ למה הוצרך לומר שלא יותירו עד בקר ולמה חזר שנית וילקטו אותו בבקר בבקר, ולמה כפל לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ולמה באו הנשיאים ויגידו למשה הלא כבר אמר והיה ביום הששי והכינו והיה משנה, ורחוק הוא שמשה לא אמר להם זה תיכף, ובפרט דהא אמר הוא אשר דבר ה' שמשמע שכבר הודיע להם זאת, ומ"ש אכלוהו היום מה רצה בזה ומז"ש כי ה' נתן לכם השבת וכו':

      וילקטו — ע"י קצף משה לא לקטו אח"כ בכל בקר רק איש כפי אכלו, ר"ל שלא לקטו עוד עומר לגלגלת, רק כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיר חצי העומר לא לקט למחר רק חצי העומר לגלגלת, אחר שהראו שדי להם בחצי העומר. [ויש הבדל בין לפי אכלו ובין כפי אכלו, שמלת לפי מציין העתיד, כמו לפי רוב השנים (ויקרא כ״ה:נ״ב), והיה ערכך לפי זרעו (שם כז), ומלת כפי מציין העבר, כמו כפי שרו ישיב את גאולתו (ויקרא כ״ה:נ״ב), איש כפי עבודתו (במדבר ז׳:ה׳), תחלה אמר לקטו לפי אכלו ר"ל לפי הראוי לאכול, ופה אמר כפי אכלו היינו כפי מה שאכלו יום אתמול], עוד היה להם עונש ב' וחם השמש ונמס, שאחר שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה רק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה, והיה הלמוד בזה שמי שרודף אחר ההון לא יתקיים בידו, כי כחום השמש שהוא המערכה, ימס כי יתהפך עליו הגלגל ויתרושש, וגם פרנסתו יתמעט ויצטמצם כפי שצמצם מאכל לחמו ולא אכל בטובה:

    21. Verse 22

      וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃

      לקטו לחם משנה שני העומר לאחד — יל"פ שמפני שאמר שהאנשים שקצף עליהם משה לא לקטו עומר בכל יום רק כפי מה שאכלו ביום אתמול שהיה פחות מעומר, אמר שזה היה רק עד יום הששי, אבל ביום הששי שלקטו לחם משנה, לא היה משנה של יום הקודם רק שני העומר לאחד, שגם האנשים האלה לקטו שר העומר, וחז"ל פי' לחם משנה שהיה הלחם משונה בטעמו ובמראיתו לשבח וגם היה שני העומר, ויגידו למשה, מזה הוכיחו שמשה לא אמר להם מ"ש לו ה' (בפסוק ה) שביום הששי יהיה משנה, רל"פ מפני שה' אמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומשה א"ל כן, וחשבו הנשיאים שהפי' הוא שע"י ההכנה יתהוה משנה שתבא בו ברכה אבל הלקוט לא יהיה רק עומר אחד, וע"כ תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה, ופירש להם משה שמ"ש אשר יביאו והיה משנה פי' הוא שההבאה תהיה משנה, וז"ש:

    22. Verse 23

      וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת…

      ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה', ר"ל כן היה כוונת דבר ה' שאשר יביאו יהיה משנה גם קודם ההכנה, ובאר הטעם מפר ששבתון שבת קדש לה' מחר, שלפי מה שחשבו הנשיאים שע"י ההכנה תבא בו ברכה שיהיה משנה, א"כ השבת הוא רק בשבתון לישראל שהם אסורים לצאת וללקוט בשבת, אבל אינו שבתון לה' כי הוא יוריד המן גם בשבת, אבל האמת שהוא שבתון וקדש לה' שהוא ישבות בו ולא יוריד המן בשבת, וע"כ ירד בששי לחם משנה גם בלא הכנתם, ומה שאמר ה' והכינו את אשר יביאו, אין הפי' שיכנהו כדי שתשרה בו הברכה שיהיה משנה, רק הפי' שאחר שיביאו משנה יכינו היום החלק של מחר, שמה שתרצו לאפות מחר תאפו היום וכן בבשול, שכן הכין ה' בששי את המלאכה שהיה צריך לעשות בשבת שהוא הורדת המן. וכן בעת הבריאה ברא בששי החלק של שבת, כי בריאת האדם מצד נפשו שהוא בצלם אלהים היה ראוי שיהיה בשבת כי בששי כבר נבראו בע"ח, ואמרו חז"ל אמרה שבת לפר הקב"ה לכלם נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר הקב"ה כנ"י יהיה בן זוגך, ר"ל שבכל יום נעשה מעשה, עד שהיום הוא הפועל והנעשה בו קבל הפעולה כנקבה המקבלת מהזכר, אבל בשבת לא נעשה דבר ואין לו בן זוג שיקבל פעולת היום ההוא, ואמר ה' שהפועל בעבור השבת יהיה יום הששי המכין, ובו נברא האדם, וכנ"י שהם ישמרו השבת הם יקבלו הפעולה של השביתה ויהיה בן זוגו, ואת של העודף על האפוי והמבושל הניחו לכם למשמרת שיהיה לכם, מצד שבו תמצאו עונג, ומצד שבזה שהתענגו בו תקיימו מצות ה' יהיה למשמרת לשמור משמרת ה' ומצותיו, וע"י שיהיה למשמרת למצות ה' יתקיים עד הבקר ולא יבאש:

    23. Verse 24

      וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃

      ויניחו וכו' כאשר צוה משה — שהניחהו לשם משמרת ה' ולשם מצוה ועי"כ לא הבאיש, וגם רמה לא היתה בו, שהרמה היה קודם הבאוש:

    24. Verse 25

      וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃

      ויאמר משה אכלוהו היום — צוה: א] שיאכלו כי אכילת שבת מצוה משא"כ בשאר הימים רשות ב] שיאכלו היום, כי בשאר הימים אכלו סעודה אחת ביום ואחת בלילה, וכן סעודת ע"ש אכלו בלילה שהוא ליל שבת אבל שתי סעודות של יום השביעי, שניהם יהיו בו ביום, ומכאן ג' סעודות לשבת ומפרש הטעם שיאכלו כי שבת היום לה' וקראת לשבת עונג, ורק היום שבת לא בלילה ולכן אכלוהו היום לא בלילה, ואל תחשבו שכמו שפסק מלירד בשבת כן לא ירד גם למחר ותרצו להניח על מחר, כי רק היום לא תמצאוהו בשדה ומחר יהיה מן:

    25. Verse 26

      שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃

      ששת ימים — מפרש הטעם שלא תמצאהו בשדה, מפני כי ששת ימים תלקטוהו, והוא כמ"ש בזהר מ"מ לא תשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין מיניה כל שאר יומין, ור"ל כי בשבת ינהיג ה' ההנהגה הפלאיית, ובאשר המן בא ממקור הפלאות והיה למעלה מן הטבע, נזל מדליו ביום השבת שבו ביום ירד מאצילות העליון והשחקים שפע המן הצריך לכל ששת ימי השבוע, וביום ההוא קבלוהו השמים שהם המערכת מן השחקים שבו שוחקים מן, [שהשחקים גבוהים מן השמים כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, כמ"ש (תהילים ע״ח:כ״ג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח], וע"כ ביום ההוא לא יכלו להורידו למטה כי ביום ההוא היו עוסקים לקבלו ממעלה על כל ימי השבוע, וכבר בארתי הדבר בפי' בראשית על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי עפ"י משל עיי"ש, וז"ש ששת ימים תלקטהו ע"י שביום השביעי שבת לא יהיה בו, כי ביום השביעי יקבלו המן על ששת הימים:

    26. Verse 27

      וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ {ס}

      ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט — לא רצו לקבל ע"ע מצות שבת שישבתו יום אחד ממלאכה, כי חשבו שבזה יבצר חלק שביעית ממחיתם, שבכל יום ישא עבודתם פרי מזון היום ההוא, ובשבת שינוחו ממלאכה יחסר להם מזון היום:

    27. Verse 28

      וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃

      ויאמר וגו' עד אנה מאנתם — יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שהבלתי אובה הוא בלב והממאן הוא בפתי אף שיאבה בלבו, וכל אדם יאבה בלבו לקיים מצות ה' רק שימאן בפה כי יהיה עליו לטורח, וא"ל הלא גם לפי מחשבותיכם שתפסידו בשביתת היום היה לכם לשמור מצד שהם מצותי ותורותי. שהוא מצוה מאתי, ויש בו תורות ולמודים ששבת מעיד על חדוש העולם, ועל ההשגחה ועל ההנהגה הנסיית וכדומה:

    28. Verse 29

      רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀…

      ראו — אבל ראו בעיניכם מענין המן ותדעו כי ה' נתן לכם השבת, שהשבת היא מתנה גדולה מה' שנתן לכם היינו לצרככם ולתועלתכם, אם מצד שלא יהיה לכם שום הפסד ע"י שלא תלכו ללקוט בו את המן, שהלא על כן הוא נותן לכם ביום הששי להם יומים, וזה ללמד שה' מזמין הוצאת שבת ביחוד מלבד מזונותיו הקצובות לו לפי עבודתו, וגם שעוד תרויחו בזה במה שתשבו איש תחתיו ותוכלו לנוח יום אחד בשבוע:

    29. Verse 30

      וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃

      וישבתו — מעתה גם העם ההמונים שמעו לדברי משה ושבתו ביום השביעי:

    30. Verse 31

      וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃

      שאלות — למה ספר פה שקראו שמו מן ומקומו למעלה (פסוק ט"ו) בפ' בהעלותך אמר שהוא כזרע גד ופה הוסיף לבן. שם אמר והיה טעמו בטעם לשד השמן ופה אמר כצפיחת בדבש מ"ש ויאמר משה מלא העומר הי"ל לאמר תיכף ויאמר משה אל אהרן זה הדבר אשר צוה ה' קח מלא העומר וכו'. ומ"ש כאשר צוה ה' אל משה אין לו באור כלל. וגם היל"ל את משה כמ"ש בכ"מ:

      ויקראו ב"י את שמו מן — כי תחלה הזכיר שאמרו איש אל אחיו מן הוא, וזה היה בטעות שחשבו שאינו ראוי לאכילה אם לא ע"י הכנה שע"ז מורה שם מן, ומשה הודיעם שא"צ הכנה כי אין בו פסולת, כי הוא לחם מתוקן בלי פסולת ראוי לאכלה, אולם עתה שקבלו מצות שבת ונודע להם כי שבת מכין את המן לכל השבוע, וכן שמכינים אותו בשבת בשחקים קראו את המן שיורד בשבת בשם מן על ההכנה שנעשה בו למעלה, ועל שהוא מכין מזון לכל השבוע, שמשם זה נקבע בלבם אמונה אומן, ששבת מכין מזון לכל ימי המעשה, והיא כזרע גד לבן כבר אמר בפ' בהעלותך והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח, ושם מדבר במן שירד בכל השבוע שהיה כזרע גד ושאינו לבן רק עינו היה כעין הבדולח ששקוף ונראה כמן הזכוכית, אבל והוא, ר"ל המן שירד בשבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע והיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחת בדבש, שהיא עסה נלושה בשמן ודבש נוסף בו מתיקות לעונג שבת, וחז"ל אמרו לנערים כטעם לשד השמן, לזקנים דבש, כי קדושת השבת מתיחס לזקנים שקנו חכמה ואצלם תמיד שבת כמ"ש חז"ל ברכות (דף מז) שנים ושבת מצטרפין, ושבת גברא הוא, אלא שני ת"ח המחדדים זל"ז בהלכה מצטרפין, מפרש שנים ושבת היינו שהם ת"ח שאצלם תמיד שבת, ובכל אלה הדברים נמצאים נטעי נעמנים למודים מושכלים אל שבת הגדול שהוא עה"ב יום שכולו שבת ומנוחה: א] מ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והיום לעשותם ולמתר לקבל שכרם, וזה הורה בהכנת יום הששי שיכין אדם צדה ליום מועד ולמתר יאכל שכרו, ועז"א אכלוהו היום כי אז אין מעשה ופעולה רק פרי מעלליהם יאכלו, וכמ"ש היום לא תמצאוהו בשדה, וצוה את אשר תאפו אפו שלא יקח מעשרו רק ללתם ביתו, ואת העודף יחלק לצדקה. שבזה יניחנו למשמרת עד הבקר, כי בעה"ב כאור בקר יזרח שמש נגד עה"ז הדומה ללילה, ושם ימצא את העודף אשר הניח למשמרת, והגם שגופו ועשרו יבאש ויאכלנו רמה, בנה רעש ביתו ותולעה תכסנו, המשמרת הזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו:

    31. Verse 32

      וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ…

      ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' — מעם הצווי הזה ללמד שענין המן לא היה נוהג רק במדבר לבד, כי הוא ענין קיים ונוהג לדורות, שכל מי שינזר מעניני העולם אל התורה ואל העבודה יזמין לו ה' לחם חקו בלא עמל ויגיעה ויהיה מאוכלי המן, כמו שהזמין אל משה שנתעשר מפסולתן של לוחות, ר"ל שע"י קבלת התורה ניתן לו עושר ופרנסה עפ"י נס, ולאהרן ולבניו הזמין פרנסתם מאשי ה' ומתרומת הקדש כדי שיעסקו בתורה בלא דאגה וכמ"ש (דברי הימים ב ל״א:ד׳) ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', וכתב הרמב"ם [סוף ה' שמטה ויובל] כמו ששבט לוי היה כולו פנוי לעבודת ה' ופרנסתו מאת ה', כן כל מי שעוסק בתורה ופורש א"ע מן העולם הקב"ה נותן לו פרנסתו וזה כענין המן שהיה כדי שיוכלו לעתוק בתורה, כמ"ש לא נתנת תורה אלא לאוכלי מן וע"כ צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם להראות שהוא דבר שינהג לדורות, וכן יששכר שעסק בתורה היתה פרנסתו ע"י זבלון (ע"פ אבן של זבלון היה בדולח, על שם ועינו כעין הבדולח, וז"ש למען וראו את הלחם, כי לחם זה ינהג תמיד. והנה המן נברא בדבר ה' כי לא היה מכלל מעשה בראשית, כמו שהמליצו חז"ל שנברא בע"ש בין השמשות, וירמיה (ב) אמר הדור אתם ראו דבר ה', קרא צנצנת המן בשם דבר ה', כי נברא בדבר ה' וא"ל שמן יפרנס אותם גם עתה בנס, שעז"א הכי רק במדבר הייתי לישראל, כמ"ש בפירושי שם, ויש הבדל בין דבור ובין צווי, שהצווי נוהג לדורות כמ"ש בספרא צו (סי' א), וז"ש זה הדבר ר"ל המן שנולד ע"י דבר ה' אשר צוה ה' שיהיה נוהג לדורות, וע"כ מלא העומר ממנו [היינו מן דבר ה' שהוא המן] יהיה למשמרת לדורותיכם למען יראו שזה ינהג תמיד. והנה תחלה טרם שנבחר אהרן לכהונה, לא היה מאוכלי המן התמידי שינהג לדורות רק משה לבדו שנתעשר מפסולתן של לוחות כנ"ל, לכן בא תחלה הצווי אל משה לבדו:

    32. Verse 33

      וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת…

      ויאמר משה אל אהרן — אולם אחר שנבחר אהרן לכהונה כמ"ש בפ' המשכן ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שמאז נתקדש אהרן ובניו שהם יאכלו המן התמידי לעולם, ע"י העבודה שיעבדו במקדש ואשי ה' ונחלתו יאכלון אז אמר משה אל אהרן שהוא יקח צנצנת ויתן שם את המן, וצוהו שיניח אותו לפני ה' ר"ל שע"י תעבודת שיעבדו למני ת' תהיה אכילת המן תתמידי למשמרת לבני אהרן לדורות, כי יאכלו את המן חלף עבודתם באהל מועד:

    33. Verse 34

      כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃

      כאשר צוה ה' אל משה — [כלל בלשון שכל לשון צווי נקשר עם מלת את, וכשנקשר עם מלת אל או עם למ"ד, מורה שצות בעבורו וכמ"ש (ירמיה לב) ויצו אותם אל אדוניהם, וכמ"ש בס' תתו"ה (ויקרא סי' ד')], ור"ל כאשר צוה ה' בעבור משה. שתחלת הצווי היה שמשה יהיה מאוכלי המן התמידי ע"י תורתו, כן משנבחר אהרן נצטות שיהיה מאוכלי המן התמידי ע"י עבודתו, ויניחהו אהרן לפני העדות, אולם אהרן ראה ויבן לדעת שלא בעבור בעבודה לבד ניתן לו המן התמידי, כי עקר המבוקש היה לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כנ"ל, כי הכהנים נתיחדו אל עסק התורה כמ"ש יורו משפטיך ליעקב, כי פי שפתי כתן ישמרו דעת, וע"כ הניח את המן לפני העדות, ללמד שבעבור התורה הנתונה בארון העדות יזכה להיות מאוכלי המן:

    34. Verse 35

      וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ…

      ובני ישראל — ר"ל והזמן שכל ישראל היו עוסקי תורה וכולם אכלו את המן היה ארבעים שנה, ותחלה אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת, היינו שבאו לערבות מואב שעל ירדן ירחו ששם היתה ארץ נושבת, כי מואב ישב שם [כי ארץ סיחון ועוג נחרבה אז לפי שעה], ושם מת משה בז' אדר ונפסק המן מלרדת, ומאז היו מסתפקים ממן שבכליהם, ועז"א את המן אכלו שבכ"ז אכלו את המן שהיה בידם עד בואם אל קצה ארץ כנען שהוא בגלגל, והיו מסתפקים ארבעים יום מן ז' אדר עד ט"ז ניסן נגד ארבעים שנה שאכלוהו ע"י שירד בכל יום:

    35. Verse 36

      וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

      והעומר עשירית האיפה הוא — מפני שסתם מנחה היא עשירית האיפה. הודיע כי העומר הוא כשעור מנחה, ומלמדני שהמנחה שהביאו לפני ה' לא היתה רק מה שהאכיל ה' לכל אחד מלחמו ביום אחד, והודיע כי באכלם מלחם שמים בכונה הראויה ע"מ לעסוק בתורה, אכילתם ערבה לה' כמנחה. והנה באכול האדם את הצומח והחי מעלהו למדרגת מדבר, אבל המן היה תולדת האור העליון ולא נתעלה באכילתם, ובכ"ז אחר שעל ידו עסקו בתורה והעלו אור נפשם בתורה אור להעלות נר תמיד, היה העומר עשירית האיפה המיוחדת למנחה בלולה בשמן, כי טעמו כטעם לשד השמן. ובזה היה עליה אל לחם אביריו שאכלו. והראב"ע והרי"א הביאו דברי קראי אחד כופר שרצה להכחיש נס המן ואמר שהוא המן הרפואיי שיפול בקצת ארצות על פני השדה וישתמשו בו הרופאים לשלשל האדומה, ותשובתם, שמדבר שעברו בו ישראל ידוע גם היום ולא נמצא שם המן הזה, ב] המן הרפואיי אינו יורד רק בחדשי ניסן אייר ועז"א את המן אכלו ארבעים שנה, ג] שלא ימס מן השמש, ד] שלא יבאש ויוליד תולעים, ה] שהמן הרפואיי כשיושם על הלשון המס ימס, ו] שאינו חזק שיעשה ממנו עוגות, ז] שאינו מזון לבריאים שעז"א לחם אבירים אכל איש, ח] ממה שלא ירד בשבת, ט] שירד בששי לחם משנה, י] שירד בכ"מ שחנו, יא] שהיה עומר לגלגלת ולא העדיף המרבה, יב] ממה שהניח מלא העמר למשמרת ואם הוא טבעי מהו החדוש, יג] ממ"ש ויאכילך את המן אשר לא ידעון אבותיך, יד] מודיע במה שכתוב והעומר עשירית האיפה הוא ולת"ר אלף היה צריך ששים אלפים איפות וכן לנשים וכן לטף בכל יום, והמן הרפואיי יפול מעט והוא יקר המציאות ועז"א צידה שלח להם לשובע (תהילים ע״ח:כ״ה), ומ"ש שהיום נשתנה טבע הארץ וטבע המן, אם כן אינו המן הרפואיי והיה נס לא טבע:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Exodus Chapter 16

    Exodus Chapter 16 presents 36 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 36 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 118 words

      Opens “וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר…”

    2. Verse 27 words

      Opens “(וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃…”

    3. Verse 324 words

      Opens “וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙…”

    4. Verse 418 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם…”

    5. Verse 511 words

      Opens “וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה…”

    6. Verse 613 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם…”

    7. Verse 713 words

      Opens “וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה…”

    8. Verse 823 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר…”

    9. Verse 914 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל…”

    10. Verse 1013 words

      Opens “וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר…”

    11. Verse 114 words

      Opens “וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃…”

    12. Verse 1218 words

      Opens “שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר…”

    13. Verse 1312 words

      Opens “וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר…”

    14. Verse 1411 words

      Opens “וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק…”

    15. Verse 1521 words

      Opens “וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא…”

    16. Verse 1618 words

      Opens “זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ…”

    17. Verse 176 words

      Opens “וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃…”

    18. Verse 1811 words

      Opens “וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א…”

    19. Verse 197 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃…”

    20. Verse 2012 words

      Opens “וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם…”

    21. Verse 2110 words

      Opens “וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ…”

    22. Verse 2214 words

      Opens “וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י…”

    23. Verse 2322 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן…”

    24. Verse 2411 words

      Opens “וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א…”

    25. Verse 2511 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה…”

    26. Verse 268 words

      Opens “שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א…”

    27. Verse 279 words

      Opens “וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א…”

    28. Verse 288 words

      Opens “וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י…”

    29. Verse 2921 words

      Opens “רְא֗וּ כִּֽי־יְהֹוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא…”

    30. Verse 304 words

      Opens “וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃…”

    31. Verse 3111 words

      Opens “וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙…”

    32. Verse 3223 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה…”

    33. Verse 3315 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה…”

    34. Verse 349 words

      Opens “כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י…”

    35. Verse 3515 words

      Opens “וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם…”

    36. Verse 365 words

      Opens “וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Exodus 16

    Open in the reader