Talmud Builders
    Login
    Hebrew Bible

    Exodus Chapter 9

    Use Tab and Enter to move between links. Arrow keys move inside the chapter and verse lists. Alt plus arrow keys jump to the previous or next chapter.

    Exodus Chapter 9Verse 1 / 350%
    Compare witnesses — word by word

    החיפוש מתעלם מניקוד, טעמים וסימני פיסוק — אפשר להקליד גם ללא ניקוד.

    Text size
    100%
    Original size

    Exodus 9 — English translation

    Translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition. Verse numbers match the Hebrew text below.

    1. 1G OD said to Moses, “Go to Pharaoh and say to him, ‘Thus says the E TERNAL , the God of the Hebrews: Let My people go to worship Me.
    2. 2For if you refuse to let them go, and continue to hold them,
    3. 3then G OD ’s hand will strike your livestock in the fields—the horses, the donkeys, the camels, the cattle, and the sheep—with a very severe pestilence.
    4. 4But G OD will make a distinction between the livestock of Israel and the livestock of the Egyptians, so that nothing shall die of all that belongs to the Israelites.
    5. 5G OD has fixed the time: tomorrow G OD will do this thing in the land.’”
    6. 6And G OD did so the next day: all the livestock of the Egyptians died, but of the livestock of the Israelites not one died.
    7. 7When Pharaoh inquired, he found that not a head of the livestock of Israel had died; yet Pharaoh remained stubborn, and he would not let the people go.
    8. 8Then G OD said to Moses and Aaron, “Each of you take handfuls of soot from the kiln, and let Moses throw it toward the sky in the sight of Pharaoh.
    9. 9It shall become a fine dust all over the land of Egypt, and cause an inflammation breaking out in boils on human and animal throughout the land of Egypt.”
    10. 10So they took soot of the kiln and appeared before Pharaoh; Moses threw it toward the sky, and it caused an inflammation breaking out in boils on human and animal.
    11. 11The magicians were unable to confront Moses because of the inflammation, for the inflammation afflicted the magicians as well as all the other Egyptians.
    12. 12But G OD stiffened the heart of Pharaoh, and he would not heed them, just as G OD had told Moses.
    13. 13G OD said to Moses, “Early in the morning present yourself to Pharaoh and say to him, ‘Thus says the E TERNAL , the God of the Hebrews: Let My people go to worship Me.
    14. 14For this time I will send all My plagues upon your person, and your courtiers, and your people, in order that you may know that there is none like Me in all the world.
    15. 15I could have stretched forth My hand and stricken you and your people with pestilence, and you would have been effaced from the earth.
    16. 16Nevertheless I have spared you for this purpose: in order to show you My power, and in order that My fame may resound throughout the world.
    17. 17Yet you continue to thwart My people, and do not let them go!
    18. 18This time tomorrow I will rain down a very heavy hail, such as has not been in Egypt from the day it was founded until now.
    19. 19Therefore, order your livestock and everything you have in the open brought under shelter; every human and animal that is found outside, not having been brought indoors, shall perish when the hail comes down upon them!’”
    20. 20Those among Pharaoh’s courtiers who feared G OD ’s word brought their slaves and livestock indoors to safety;
    21. 21but those who paid no regard to the word of G OD left their slaves and livestock in the open.
    22. 22G OD said to Moses, “Hold out your arm toward the sky that hail may fall on all the land of Egypt, upon human and animal and all the grasses of the field in the land of Egypt.”
    23. 23So Moses held out his rod toward the sky, and G OD sent thunder and hail, and fire streamed down to the ground, as G OD rained down hail upon the land of Egypt.
    24. 24The hail was very heavy—fire flashing in the midst of the hail—such as had not fallen on the land of Egypt since it had become a nation.
    25. 25Throughout the land of Egypt the hail struck down all that were in the open, both human and animal; the hail also struck down all the grasses of the field and shattered all the trees of the field.
    26. 26Only in the region of Goshen, where the Israelites were, there was no hail.
    27. 27Thereupon Pharaoh sent for Moses and Aaron and said to them, “I stand guilty this time. G OD is in the right, and I and my people are in the wrong.
    28. 28Plead with G OD that there may be an end of this thunder and of hail. I will let you go; you need stay no longer.”
    29. 29Moses said to him, “As I go out of the city, I shall spread out my hands to G OD ; the thunder will cease and the hail will fall no more, so that you may know that the earth is G OD ’s.
    30. 30But I know that you and your courtiers do not yet fear the E TERNAL God.”—
    31. 31Now the flax and barley were ruined, for the barley was in the ear and the flax was in bud;
    32. 32but the wheat and the emmer were not hurt, for they ripen late.—
    33. 33Leaving Pharaoh, Moses went outside the city and spread out his hands to G OD : the thunder and the hail ceased, and no rain came pouring down upon the earth.
    34. 34But when Pharaoh saw that the rain and the hail and the thunder had ceased, he became stubborn and reverted to his guilty ways, as did his courtiers.
    35. 35So Pharaoh’s heart stiffened and he would not let the Israelites go, just as G OD had foretold through Moses.

    License: CC-BY-NC

    1. א׳וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
    2. ב׳כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃
    3. ג׳הִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃
    4. ד׳וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃
    5. ה׳וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃
    6. ו׳וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃
    7. ז׳וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ {פ}
    8. ח׳וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃
    9. ט׳וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    10. י׳וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃
    11. י״אוְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם וּבְכׇל־מִצְרָֽיִם׃
    12. י״בוַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃ {ס}
    13. י״גוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃
    14. י״דכִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃
    15. ט״וכִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃
    16. ט״זוְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃
    17. י״זעוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃
    18. י״חהִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖הֿ וְעַד־עָֽתָּה׃
    19. י״טוְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כׇּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃
    20. כ׳הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃
    21. כ״אוַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ {פ}
    22. כ״בוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כׇּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    23. כ״גוַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהֹוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
    24. כ״דוַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃
    25. כ״הוַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כׇּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כׇּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃
    26. כ״ורַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃
    27. כ״זוַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהֹוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃
    28. כ״חהַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃
    29. כ״טוַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהֹוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהֹוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃
    30. ל׳וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃
    31. ל״אוְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃
    32. ל״בוְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃
    33. ל״גוַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃
    34. ל״דוַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃
    35. ל״הוַיֶּֽחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ {פ}

    Share this chapter

    Share the whole chapter, or copy its full text with verse numbers.

    Sharing is subject to the Terms of Use and the Privacy Policy.

    Rashi's commentary

    1. Verse 2

      כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃

      מחזיק בם — אוחז בם, כמו (דברים כה יא) והחזיקה במבשיו:

    2. Verse 3

      הִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃

      הנה יד ה' הויה — לשון הוה, כי כן יאמר בלשון נקבה על שעבר היתה ועל העתיד תהיה ועל העומד הויה, כמו עושה, רוצה, רועה:

    3. Verse 4

      וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃

      והפלה — והבדיל:

    4. Verse 8

      וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י…

      מלא חפניכם — ילויני"ש בלעז:

      פיח כבשן — דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן, ובלעז אולבי"ש פיח לשון הפחה, שהרוח מפיחן ומפריחן:

      וזרקו משה — כל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת הרי נסים הרבה, אחד שהחזיק קמצו של משה מלא חפנים שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים:

    5. Verse 9

      וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

      לשחין פרח אבעבעת — כתרגומו לשחין סגי אבעבועין, שעל ידו צומחין בהן בועות:

      שחין — לשון חמימות והרבה יש בלשון משנה (יומא נג ב) שנה שחונה:

    6. Verse 10

      וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ…

      באדם ובבהמה — ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר (פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים, אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד, שנאמר (פסוק ג) במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים וכן שנויה במכילתא אצל (יד ז) ויקח שש מאות רכב בחור:

    7. Verse 14

      כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי…

      את כל מגפתי — למדנו מכאן שמכת בכורות (י"ג: בכורות) שקולה כנגד כל המכות:

    8. Verse 15

      כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃

      כי עתה שלחתי את ידי וגו' — כי אלו רציתי כשהיתה ידי במקנך שהכיתים בדבר שלחתיה והכיתי אותך ואת עמך עם הבהמות ותכחד מן הארץ, אבל בעבור זאת העמדתיך וגו':

    9. Verse 17

      עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃

      עודך מסתולל בעמי — כתרגומו כבישת ליה לעמי, והוא מגזרת (ישעיה יא טז) מסלה, דמתרגמינן אורח כבישא, ובלעז קלקיי"ר וכבר פרשתי בסוף ויהי מקץ כל תבה שתחלת יסודה סמ"ך והיא באה לדבר בלשון מתפעל, נותן התי"ו של שמוש באמצע אותיות של עיקר, כגון זו וכגון (קהלת יב ה) ויסתבל החגב, מגזרת סבל, (במדבר טז יג) כי תשתרר עלינו, מגזרת שר ונגיד, (דניאל ז ח) משתכל הוית:

    10. Verse 18

      הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖הֿ וְעַד־עָֽתָּה׃

      כעת מחר — כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד:

      הוסדה — שנתיסדה וכל תבה שתחלת יסודה יו"ד כגון יסד, ילד, ידע, יסר, כשהיא מתפעלת תבא הוי"ו במקום היו"ד, כמו הוסדה (הושע ב ה) הולדה (אסתר ב כה) ויודע (בראשית מו כ) ויולד ליוסף, בדברים לא יוסר עבד (משלי כט יט):

    11. Verse 19

      וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כׇּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙…

      שלח העז — כתרגומו שלח כנוש וכן (ישעיה י לא) ישבי הגבים העיזו, (ירמיה ו א) העזו בני בנימן:

      ולא יאסף הביתה — לשון הכנסה הוא:

    12. Verse 20

      הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים׃

      הניס — הבריח לשון (שמות ד ג) וינס משה:

    13. Verse 22

      וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כׇּל־עֵ֥שֶׂב…

      על השמים — לצד השמים, ומדרש אגדה הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים:

    14. Verse 24

      וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז…

      מתלקחת בתוך הברד — נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם:

    15. Verse 28

      הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃

      ורב — די לו במה שהוריד כבר:

    16. Verse 29

      וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהֹוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן…

      כצאתי את העיר — מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים:

    17. Verse 30

      וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃

      טרם תיראון — עדין לא תיראון וכן כל טרם שבמקרא עדין לא הוא, ואינו לשון קודם, כמו (בראשית יט ד) טרם ישכבו, עד לא שכיבו (שם ב ה) טרם יצמח, עד לא צמח, אף זה כן הוא ידעתי כי עדין אינכם יראים ומשתהיה הרוחה תעמדו בקלקולכם:

    18. Verse 31

      וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃

      והפשתה והשערה נכתה — נשברה לשון (מלכים ב כג כט) פרעה נכה, (ישעיה טז ז) נכאים, וכן (פסוק לב) לא נכו ולא יתכן לפרשו לשון הכאה, שאין נו"ן במקום ה"א לפרש נכתה כמו הכתה, נכו כמו הכו, אלא הנו"ן שרש בתבה והרי הוא מגזרת (איוב לג כא) ושפו עצמותיו:

      כי השערה אביב — כבר בכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו וכן הפשתה גדלה כבר והקשה לעמוד בגבעוליה:

      השערה אביב — עמדה באביה, לשון (שיר השירים ו יא) באבי הנחל:

    19. Verse 32

      וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃

      כי אפילת הנה — מאחרות, ועדין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו:

    20. Verse 33

      וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃

      לא נתך — לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו (דניאל ט יא) ותתך עלינו האלה והשבועה, דעזרא, ותגיע עלינו ומנחם בן סרוק חברו בחלק (יחזקאל כב כב) כהתוך כסף, לשון יציקת מתכת, ורואה אני את דבריו, כתרגומו ויצק (שמות לח ה) ואתיך, (שם כז) לצקת לאתכא, אף זה לא נתך לארץ לא לארץ: הוצק

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃

      שאלות — למה אמר פה ודברת אליו שלא אמר כן בשום התראה, מ"ש וישם ה' מועד א"ל פי', ולמה מכות ערוב ודבר באו ע"י ה' לא ע"י משה ואהרן:

      ודברת אליו — בכל התראות כתיב ואמרת אליו, ויש הבדל בין דבור ואמירה שהדבור מורה על הדבור הארוך והוכוח [כמ"ש ויקרא סי' ג"], כי בכל המכות היה לו ברירה גם אחר שבאה המכה לשלח את העם ותסור המכה, לכן בא אמירה פשוטה, אבל במכת דבר שברגע אחד מתו כל המקנה, היה צריך להתוכח עמו בארך בעת ההתראה ולהשיבו מדרכו, כי אח"כ לא יועיל מה שיתחרט וירצה לשלח:

    2. Verse 2

      כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃

      כי אם מאן אתה, המאון הוא בפה שמשיב לא ואין, ויצויר שלא ימאן ויבטיח לשלחם, ובכ"ז יחזיק בם ולא ישלחם כמו שהיה בצפרדעים שהבטיח לשלחם ולא מאן ובכ"ז עודו מחזיק בם, ולכן במכת הערוב אמר כי אם אינך משלח:

    3. Verse 4

      וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃

      והפלה ה' — כבר בארתי (ז יד) שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם כמ"ש ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר פי' במדרש אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לישראל טענה עליה שי"ל חלק בה היתה נצלת, ר"ל שיש הבדל בין מקנה ישראל ובין לשון מכל לבני ישראל, מקנה הוא רק מה שהוא ברשותו והוא קנינו לא מה שהוא ברשות המצרי, אבל הלשון מכל לבני ישראל כולל אף שאינו ברשותו ולא כולה שלו רק שי"ל איזה טענה על חלק שבה:

    4. Verse 5

      וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃

      וישם ה' מועד — מפני שבכל המכות שיעד שיבואו מחר כמו הערוב והברד והארבה יצאה הגזרה תיכף, ובמקצתם התחיל ההכנה לזה תיכף, כמ"ש בערוב ובארבה, וזה לא אפשר במכת דבר, שאם היה דובר הגזרה תיכף, היה המשחית משחית תיכף, וכן בכל המכות היה לו עת לשוב גם אחר שחלה המכה, לא כן בדבר שאם תחול המכה יכלו כולם ברגע אחד [כנ"ל פסוק א] לכן שם מוער שעד מחר יש לו עת לשוב ותחדל המכה מלבא, וע"כ אמר מחר יעשה ה' שעד מחר לא יעשה את הגזרה, כי תיכף שיעשה, הגזרה הוא העשיה, וכמש"פ ביחזקאל (סי' יב) במ"ש כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה, ר"ל שכאשר ייעד גזרה על ימים העתידים, יאמר אל הנביא שבזמן העתיד אז ידבר את הגזרה, כי אם ידבר את הגזרה עתה, דבורו של ה' הוא העשיה, ויש לרמז שעז"א וישם ה' מועד לאמר, שמחר יאמר ויגזור הגזרה, ובזה יעשה את הדבר בארץ שהאמירה היא העשיה:

    5. Verse 6

      וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא־מֵ֥ת אֶחָֽד׃

      ויעש ה' — באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה' בעצמו לא ע"י משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטיית, ברר להם שא"צ לאמצעיים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה:

    6. Verse 7

      וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ {פ}

      והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד — במ"ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי' חז"ל שפרעה נשאר, ר"ל שפי' עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ"ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי"ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש"ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי"כ ויכבד לב פרעה:

    7. Verse 8

      וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י…

      שאלות — תחלה אמר לשחין פורח אבעבועות ואח"כ שחין אבעבועות פורח, למה ספר שלא יכלו החרטומים לעמד, והלא מן מכת כנים והלאה לא זכר דבר מן החרטומים:

      קחו לכם — היה בזה כמה נסים. א] שידו האחת של משה החזיק פיח הכבשן שלקחו משה ואהרן במלא חפנים כמ"ש בב"ר (פ"ה) שחפנו של משה החזיקה שמונה קמצין דהא משה לבדו זרקו, והיה נס שמועט החזיק את המרובה, ב] שזרקו משה השמימה שדבר קל כפיח כבשן א"א לזרוק בגובה ומשה זרקו עד לשמים:

    8. Verse 9

      וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

      ג] והיה לאבק על כל א"מ — שכל הארץ נתמלאה מן האבק הזה, ד] והיה על האדם לשחין פורה אבעבועות ואח"כ אמר ויהי שחין אבעבועות פורח, כי שחין של מצרים היה לח מבחוץ ויבש מבפנים כמו שאמרו בב"ק דף פ' ע"ב ובבכורות דף מ"א, ובמ"ש והיה מציין הוית השחין בעת שיתהוה שזה מציין במלת על שבא עליהם שנתהוה תחלה שחין פורח הוא היבש מבפנים ועליו נתהוו אבעבועות שהוא הלח שמבחוץ, ובמ"ש ויהי שחין מציין התמדתו איך שנמצא אח"כ בתמידות שהיה באדם שמציין המציאות באדם ובבהמה היה אבעבועות מבחוץ ותחתם פורח באדם שהוא היבש בפנים:

    9. Verse 11

      וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם וּבְכׇל־מִצְרָֽיִם׃

      ולא יכלו החרטמים, בג' מכות הראשונות שנעשו ע"י אהרן נסו גם החרטומים להראות כחם, אבל במכות ערוב ודבר שנעשו ע"י ה' החרישו, עד מכת שחין שנעשה ע"י משה ואהרן רצו גם הם לעשות דבר רק שלא יכלו לעמוד לפני משה משני טעמים י א] כי היה השחין בחרטומים עצמם, ב] שלא יכלו לנסות שגם הם יעשו שחין על איש אחד כי היה השחין בכל מצרים ועל מי ינסו לעשות בו שחין, וגם מודיע שהשחין לא נתרפא גם אחר הזמן כמ"ש בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא, וז"ש כי היה השחין בחרטומים, ר"ל שנשאר בהויתו לעולם, עד ששתי המכות כנים ושחין שבאו דרך עונש כמ"ש (ז יד) לא סרו מהם לעולם:

    10. Verse 12

      וַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃ {ס}

      ויחזק ה' — כי לבו של פרעה נתרכך אז בפרט שהחרטומים שחזקו את לבו עד הנה לא באו אליו, רק שה' חזק לבבו וכמ"ש חז"ל שיען שהיה המכה הששית שלא עשה תשובה חזק ה' את לבבו:

    11. Verse 13

      וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים…

      שאלות — מ"ש כי בפעם הזאת אני שולח וכו' אין לו באור מה רצה בזה דוקא במכה זו, מ"ש וה' נתן קולות וברד וימטר ה' ברד הוא כפל לשון, ומ"ש שנית ויהי ברד ואש מתלקחת הוא דברי מותר שכבר אמר ותהלך אש ארצה, ומ"ש ויך הברד הכה הברד, כפל שם ברד שלא לצורך. מ"ש והפשתה והשעורה נכתה אין מקומו פה רק למעלה היל"ל זאת. משה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד וכן אמר ויחדלו הקולות והברד, ואצל פרעה כתיב בהפך כי חדל המטר והברד והקולות, ואיך אמר וירא פרעה כי חדל המטר וכו' ויוסף לחטא שמשמע שזה היה סבה שיוסיף לחטוא:

      השכם בבקר, בכאן מתחיל סדר השלישי של המכות שסימנו באח"ב וכבר כתבתי בהקדמה (ז יד) שבמכה ראשונה של כל סדר צוה שישכם בבקר כמש"ש הטעם:

    12. Verse 14

      כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי…

      כי בפעם הזאת — הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו, תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית שה' לו היכולת המוחלט מאין כמהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ ושלפעמים ינצחו אותו, וז"ש כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כדי לברר לך הפנה הזאת בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ :

    13. Verse 15

      כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃

      כי עתה — ר"ל במכת דבר ששלחתי בסדר השני לברר פנת ההשגחה הייתי יכול להביא הדבר הזה שיהיה כולל גם את האדם והיית נכחד מן הארץ ולא היה מתברר הפנה הזאת שיש לו היכולת המוחלט מאין כמוהו:

    14. Verse 16

      וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃

      ואולם בעבור זאת העמדתיך ולא היה הדבר רק על הבהמות לבד לברר פנה זאת, אם למענך שעז"א בעבור הראותך את כחי שאתה בעצמך תכיר שי"ל כח ויכולת מוחלט, אם בעבור כלל. בני אדם שידעו זאת שעז"א ולמען ספר שמי בכל הארץ שידעו כולם גודל יכלתי:

    15. Verse 17

      עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃

      עודך — ועי"כ עודך מסתולל בעמי ותתפאר בלבך לבלתי שלחם כדי שיחולו בך יתר המכות:

    16. Verse 18

      הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖הֿ וְעַד־עָֽתָּה׃

      הנני ממטיר כעת מחר — הודיע לו שזמן הברד יתחיל מחר ברגע זו שעז"א כעת, כמ"ש במדרש, זבדי בן לוי אמר שרט לו שריטה על הכותל וא"ל כשתגיע השמש לכאן מחר ירד הברד, אשר לא היה כמוהו במצרים, אמר במדרש לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים, ר"ל שהיל"ל אשר לא היה במצרים כמוהו ונדע שבעולם היה כמוהו, אבל כשאמר כמוהו במצרים פירושו שאף במצרים שקרה כן עתה לא היה כמוהו וכ"ש שלא היה כמוהו בעולם שלא קרה כן בשום פעם:

    17. Verse 19

      וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כׇּל־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙…

      ועתה שלח העז — מכת הדבר לא המית רק את המקנה אשר בשדה כמ"ש הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, והמקנה שבבית לא מתו כי ראה ה' להשאיר להם פליטה, וע"כ הזהירם שיכניסו המקנה למקום עז [שזה גדר פעל העז] כי האדם והבהמה אשר ימצאו בשדה יוכו מן הברד, ומכת הברד לא נשלח רק על הצמחים:

    18. Verse 22

      וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כׇּל־עֵ֥שֶׂב…

      נטה את ידך על השמים — אחר שהזהירם שיכניסו את מקניהם אל הבתים ולא שמו את לבם אל דבר ה', יצאה הגזרה שירד הברד גם על האדם ועל הבהמה אשר יהיה בשדה, והיה בשבילם ברד מיוחד ועל עשב השדה היה ברד מיוחד כמו שיתבאר, לכן אמר שני פעמים בארץ מצרים:

    19. Verse 23

      וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהֹוָ֛ה בָּרָ֖ד…

      וה' נתן קולות וברד — הנה משה אמר הנני ממטיר כעת מחר ושרט שריטה על הכותל והודיע שברגע זו שיגיע הצל לשריטה זו יתחיל הברד, והמצריים היו מדקדקים אחריו שלא יאחר רגע שאז יאמרו בדאי הוא, וידוע שמעת שיתחיל הברד לרדת ממקום העבים עד שיגיע לארץ שוהה איזה רגעים, וכן קול הרעם היוצא מן העבים עד שיגיע למטה שוהה ג"כ משך זמן, אבל הברק נראה תיכף באותו רגע שיוצא ממקומו, כי חוש הראות א"צ משך זמן, וע"כ נראה תמיד הברק לפני הרעם הגם שהרעם יוצא קודם, מפני שחוש הראות יקדים מוחשיו לפני חוש השמע, וא"כ כשהגיע הרגע ששרט שריטה בכותל שאז יצא הרעם למעלה ואחריו הברק, בכל זה לא נשמע הרעם למטה עד אחר איזה רגעים, וכן הברד שירד ברגע זו ממש ממקום העבים לא בא למטה עד אחר איזה רגעים, רק הברק יתראה תיכף לא הברד והקולות ויאמרו משה בדאי הוא כי אחר המועד, ולכן היה בזה נס גדול שבאותו רגע שיצא הברד והרעד ממקומו למעלה ברגע זו ממש כבר היה למטה, ורק במהירות כמו הברק שיורד בלא משך זמן, ובזה היה פה שנוי בברד ורעם טבעי שהברק מתראה לפני הרעם, אבל פה שהברד והרעם הלכו במהירות כמו הברק, התראו הם לפני הברק, כי הרעם יוצא תמיד קודם הברק, רק שבלתי נשמע תיכף מפני התאחרות הקול, ופה שהקול וכן נפילת הברד לא נתמהמה רגע קדמו הם אל הברק, ועז"א וה' נתן ולא אמר וה' המטיר ברד, כי לא היה בדרך המטר הטבעי, רק ענין נסיי שנתן ה' שיקדמו הקולות וברד ואח"כ ותהלך אש ארצה שהוא אש הברק. והנה הנס הגדול הזה לא היה צריך אלא ברגעים הראשונים, שלא היה אפשר שיגיע הקול והברד למטה בדרך הטבע, היה צריך שירד במהירות בנס לאמת נבואת משה, אבל אחר שעברו הרגעים הראשונים שכבר יגיעו הקולות והברד למטה בדרך הטבע, נפסק הנה הזה וירדו כדרך הטבע, ועז"א וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, שאח"כ המטיר ברד כדרך המטר הטבעי, שורד כדרכו ושוהה בהליכתו כפי חוקי הכובד והתנועה:

    20. Verse 24

      וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז…

      ויהי בדרך — ור"ל והגם שמעת התחיל המטר והברד לרדת כדרך הטבע ששוהה משך זמן היה ראוי שיקדים האש העלעקטרי קודם הברד כי הוא ממהר בהליכתו מן הברד, בכ"ז בכאן היה אש מתלקחת. בתוך הברד נאחז האש בתוך הברד וירד עמו בשוה מבלי קדימת זמן, והיה ענין פלאי שהאש והקרח היו מעורבים וצמודים יחד:

    21. Verse 25

      וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כׇּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד…

      ויך הברד וגו' הכה הברד — כבר התבאר שהיו שני מיני ברד: א] הברד שירד ברגעים הראשונים שירד במהירות ובעפיפה כמהירות נציצת הברק, ב] הברד שירד אחז כדרך הטבע במשך זמן. והנה אם לא היה רק הברד הטבעי היו הרבה בני אדם נצולים, כי תיכף כשראו הברק הראשון שהוא סימן להרעם והמטר והברד שיבא אחריו היו מסתתרים במערות וצחיחים ובאהליהם בשדה, והברד היורד כדרכו אינו מסוכן כ"כ להמית אדם רב, אבל הברד הראשון שעף במהירות המהירות הברק, הוא הושלך בכח גדול ונדמה ככדור היוצא מקנה רובה שגם כדור היותר קטן הורג את האיש שהושלך אליו, כי כחו גדול ע"י מהירות מרוצתו, וכל כדורי הברד שנפלו על האדם והבהמה הרגו אותם תיכף, ועליו אומר ויך הברד בכל ארץ מצרים מאדם ועד בהמה, זאת הכה תיכף הברד הראשון, ואח"כ ואת כל עשב השרה הכה הברד הוא הברד השר הטבעי, שהוא לא היה מוכן להמית בע"ח רק להכות את הצמחים, [וכבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הנכפל שלא לצורך השם השני אינו השם הראשון כי היו שני מיני ברד]:

    22. Verse 27

      וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהֹוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃

      חטאתי הפעם — מה שלא שלח את ב"י עד הנה לא נחשב אצלו לחטא באשר הם עבדיו ואין רוצה שיהיו בטלים ממלאכה, אבל מה שלא שמע לאזהרת ה' שיאסוף את האדם והבהמה אל הבתים וה' חס עליהם שלא יהרגו אנשים חנם והוא ועמו תשעו בדבר וגרמו שנהרגו אדם רב, ע"ז התודה שמה שהזהירו ה' שלא יהיו בשדה היה מצד שה' הצדיק וחמל על בריותיו והוא עמו הרשעים בשפיכת דם נקיים:

    23. Verse 28

      הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃

      העתירו — הוא חשב שהקולות הם קולות ה' קול שמשמיע ע"י קצפו וזעמו, [שכן היו חושבים העמים הקדמונים שהרעם הוא קול קצף ורוגז היוצא מאלהים], אמר שכבר די בקולות אלהים שמורה על קצפו, וברד שהוא מכת ענשו, אחר שאני מוכן לשלח אתכם, א"צ שיקלוף עוד:

    24. Verse 29

      וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהֹוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן…

      ויאמר משה כצאתי את העיר — היינו בתוך תחומה של עיר שמלת את מורה שהוא עדיין בתוך תחומה, וכן אמר הם יצאו את העיר לא הרחיקו, אפרש את כפי להתפלל ואז הקולות יחדלון. והנה משה יעד להם שתחלה יחדלו הקולות שהם מורים על הקצף ואח"כ הברד לא יהיה עוד, וזאת אעשה למען תדע כי לה' הארץ, ר"ל שאיני מקוה שתקיים דברך שאמרת שתשלח את העם, כי לא תשלחם גם עתה, רק שתכיר יכולת ה':

    25. Verse 30

      וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃

      ואתה — באר את דבריו כי ידעתי שאתה ועבדיך לא תיראו עדיין מפני ה' אלהים ולא תשלחו את העם, ובאר הטעם מה שלא ייראו מה' יראת העונש, כי והפשתה והשערה נכתה, שמי שמתירא מפני ה' יראת עונש, לא יירא רק בעוד שיש לו איזה דבר שיירא ממנו, כמו מי שי"ל עשירות או בנים יירא מה' פן יורש או פן ימותו בניו, אבל מי שהוא דל ורש וחסר בנים וידוע חולי הוא לא יירא עוד מה', כי מה יעשה לו אחר שהוא בלא זה חסר כל טוב וא"כ אתב ועבדיך לא תיראון מפני ה' אחר שהפשתה והשעורה כבר נכתה ותאמר בלבך מה יעשה אלהים לי אחר שכבר לקח את כל אשר היה לי, אמר אליו אבל דע כי החטה והכסמת לא נכו וצריך אתה לירא עוד מפני ה', כי יוכל להכותך עוד את החטה והכוסמת, ורמז לו שי"ל עוד לירא ממכה שתבא אחריה שהיא מכת הארבה שיאכל את כל אשר הותיר הברד. ובמדרש כי אפילות הנה ר"פ אומר פלאות נעשה להם ר' יהודה אומר לקושות הנה, לר"י לא נלקו עפ"י הטבע כי היה גבעול לח, ולר' פנחס היו ראויה ללקות רק שה' השאירם עפ"י פלא כדי שיאכלם הארבה, ולר' פנחס הפירוש אני ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים שמטעם זה החטה והכוסמת לא נכו עפ"י פלא כדי שימצא במה להכותכם שנית:

    26. Verse 33

      וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃

      ויצא משה מעם פרעה את העיר — תיכף בצאתו היה חוץ לעיר בקפיצת הדרך, ויחדלו הקולות והברד וגו' וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות. הנה משה יעד לפרעה הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד היינו שתחלה יפסקו הקולות ואח"כ הברד והמטר, וחכמי מצרים בודאי דקדקו בדברים שיהיה כסדר מה שהבטיח, וה' רצה להטעות את מצרים שיטעו שחדל המטר והברד קודם מניעת הקולות ויאמרו שלא היה כדבר משה, ומכ"מ היה צריך שבאמת לא יפול מדברי משה ארצה. והנה הקול והרעם היוצא מן העב לא יגיע למטה עד אחר איזה רגעים, וכן המטר והברד הנופל מן העבים לא יגיע למטה עד אחר איזה רגעים, וכשחדלו הקולות תחלה ואח"כ המטר והברד, הגם שהקול האחרון שיצא מלמעלה לא בא לאזני השומע עד כמה רגעים אח"ז, הלא גם המטר והברד שהו בלכתם, והגיעו למטה אחרי הקול, והיה ראוי שיראו גם למטה שחדלו הקולות תחלה ואח"כ חדל המטר והברד, אבל ה' שרצה שיטעה פרעה שלא נתקיים כדברי משה עשה נס שהברד והמטר האחרון שירד מן העבים נשאר תלוי באויר ולא הגיע למטה, כמ"ש ומטר לא נתך ארצה והקול ירד למטה, וא"כ נשמע למטה הקול האחרון אחרי שכבר חדל הברד והמטר שהם לא הגיעו למטה, וז"ש ויצא משה ויפרוש כפיו ויחרלו הקולות תחלה, רק שהברד והמטר הגם שהם חדלו אחרי הקולות לא נתך ארצה ונשארו באויר, ועי"כ וירא פרעה כי חדל המטר והברד תחלה ואח"כ חדלו הקולות כ י הקול הגיע למטה באחרונה, ועי"כ ויוסף לחטא, בפרט שלדעת פרעה שהקולות מורים על קצף אלהים, ישאל אחרי שחדל הברד שהוא העונש למה השמיע עוד קול זעמו, עי"כ הכביד לבו שהברד אינו מאת ה' רק ענין טבעי, ותחלה הכביד לבו והיה פחד קצת, ואח"כ ויחזק לבו כי כפר בכל ולא שלח את ב"י:

    Edition: Mikraei Kodesh, Vilna, 1891. License: Public Domain. Sefaria.

    Tanakh · chapter reading guide

    Exodus Chapter 9

    Exodus Chapter 9 presents 35 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Open the full commentary page

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    Continue the sequence

    Parallel sources

    Lessons and study tools

    A unit-by-unit map of all 35 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 114 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו…”

    2. Verse 27 words

      Opens “כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃…”

    3. Verse 314 words

      Opens “הִנֵּ֨ה יַד־יְהֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים…”

    4. Verse 413 words

      Opens “וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה…”

    5. Verse 510 words

      Opens “וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛ה…”

    6. Verse 613 words

      Opens “וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל…”

    7. Verse 714 words

      Opens “וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד…”

    8. Verse 815 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א…”

    9. Verse 913 words

      Opens “וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל־הָאָדָ֜ם…”

    10. Verse 1016 words

      Opens “וַיִּקְח֞וּ אֶת־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק…”

    11. Verse 1111 words

      Opens “וְלֹֽא־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין…”

    12. Verse 1212 words

      Opens “וַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם…”

    13. Verse 1317 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י…”

    14. Verse 1415 words

      Opens “כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔…”

    15. Verse 1510 words

      Opens “כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖…”

    16. Verse 1611 words

      Opens “וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י…”

    17. Verse 175 words

      Opens “עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃…”

    18. Verse 1814 words

      Opens “הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד…”

    19. Verse 1919 words

      Opens “וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖…”

    20. Verse 209 words

      Opens “הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו…”

    21. Verse 2110 words

      Opens “וַאֲשֶׁ֥ר לֹא־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲבָדָ֥יו…”

    22. Verse 2217 words

      Opens “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י…”

    23. Verse 2316 words

      Opens “וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙…”

    24. Verse 2416 words

      Opens “וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד…”

    25. Verse 2517 words

      Opens “וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה…”

    26. Verse 269 words

      Opens “רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א…”

    27. Verse 2714 words

      Opens “וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם…”

    28. Verse 2812 words

      Opens “הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד…”

    29. Verse 2918 words

      Opens “וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י…”

    30. Verse 309 words

      Opens “וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י…”

    31. Verse 318 words

      Opens “וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה…”

    32. Verse 327 words

      Opens “וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃…”

    33. Verse 3314 words

      Opens “וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו…”

    34. Verse 3412 words

      Opens “וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף…”

    35. Verse 3512 words

      Opens “וַיֶּֽחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Exodus 9

    Open in the reader