בראשית פרק ל״ח

ויהי בעת ההוא — למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדלתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך:

ויט — מאת אחיו:

עד איש עדלמי — נשתתף עמו:

כנעני — תגרא:

והיה בכזיב — שם המקום ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב, לשון (ירמיה טו יח) היו תהיה לי כמו אכזב, (ישעיה נח יא) אשר לא יכזבו מימיו, דאם לא כן מה בא להודיענו. ובבראשית רבה (פה ד) ראיתי ותקרא שמו שלה, פסקת:

רע בעיני ה' — כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן (פסוק י) וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו, כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:

והקם זרע — הבן יקרא על שם המת:

ושחת ארצה — דש מבפנים וזורה מבחוץ:

כי אמר וגו' — כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו:

כי אמר פן ימות — מחזקת היא זו שימותו אנשיה:

ויעל על גזזי צאנו — ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:

עלה תמנתה — ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה, בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן:

ותתעלף — כסתה פניה שלא יכיר בה:

ותשב בפתח עינים — בפתיחת עינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה ורבותינו דרשו בפתחו של אברהם אבינו שכל עינים מצפות לראותו:

כי ראתה כי גדל שלה וגו' — לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים:

ויחשבה לזונה — לפי שיושבת בפרשת דרכים:

כי כסתה פניה — ולא יכול לראותה ולהכירה ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה:

ויט אליה אל הדרך — מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בה, ובלשון לע"ז דשטולי"ר:

הבה נא — הכיני עצמך ודעתך לכך כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם:

ערבון — משכון:

חתמך ופתילך — עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה:

ותהר לו — גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו:

הקדשה — מקדשת ומזמנת לזנות:

תקח לה — יהיה שלה מה שבידה:

פן נהיה לבוז — אם תבקשנה עוד יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד לאמת דברי:

הנה שלחתי הגדי הזה — לפי שרמה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים:

כמשלש חדשים — רבו של ראשון ורבו של אחרון ואמצעי שלם, ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים, כמו (אסתר ט כב) ומשלוח מנות, (ישעיה יא יד) משלוח ידם, וכן תרגם אנקלוס כתלתות ירחיא:

הרה לזנונים — שם דבר, מעברת כמו (שמות כא כב) אשה הרה, וכמו (שה"ש ו י) ברה כחמה:

ותשרף — אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו שלשם היתה, שהוא כהן, לפיכך דנוה בשרפה:

הוא מוצאת — להשרף:

והיא שלחה אל חמיה — לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים:

הכר נא — אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות:

צדקה — בדבריה

ממני — היא מעברת ורבותינו זכרונם לברכה דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:

כי על כן לא נתתיה — כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:

ולא יסף עוד — יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק וחברו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה) ולא יספו, ומתרגמנן ולא פסקו:

בעת לדתה — וברבקה הוא אומר (כב כד) וימלאו ימיה ללדת, להלן למלאים וכאן לחסרים:

והנה תאומים — מלא, ולהלן (כה כד) תומם, חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אלו שניהם צדיקים:

ויתן יד — הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה:

פרצת — חזקת עליך חזק:

אשר על ידו השני — ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו ויש אומרים כנגד ארבעה דברים שלקח, (יהושע ז כא) אדרת שנער, ושני חתכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד:

ויקרא שמו זרח — על שם זריחת מראית השני:

ויהי בעת ההיא — באשר מעשה של מכירת יוסף היה התחלה להגלות הכללי ושעבוד מלכיות, שכל הגליות והשעבודים הם שלשלת אחת קשורים זה בזה כנודע, הקדים השם להכין אור המלך המשיח שיהיה אחרית הגליות ותכליתם, וכמ"ש ובימיהון די מלכיא אלין יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, והכין קודם לכן שורש ישי אשר יעמוד לנס עמים אשר יצא מיהודה, ומשיח בן יוסף ירד מצרים למשול שם, ומשיח בן דוד היה כעצמים בבטן המלאה, וכמ"ש במד' וירד יהודה בטרם תחיל ילדה קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, וירד יהודה, היה לו עונש שירד ממעלת אחיו ע"י שנדבק לחירה:

וירא — ב] שלקח כנענית, כמ"ש בד"ה סימן ב' מבת שוע הכנענית, ולא נודע שמה כי לא גיירה רק ויקחה סתם, לכן קרא שני בנים הראשונים ער ואונן ע"ש שסופם לרע כי לא נתקיימו, והשלישי נקרא שלה לטוב, כמ"ש חז"ל כי אז היה בכזיב שהוציאה מעיר אביה וגיירה:

ויהי ער בכור יהודה — ע"י שהוא בכור יהודה והיה ראוי לצאת ממנו מלכות ב"ד, עי"כ היה רע בעיני ה', כי גוי אחר לא היה רע בערכו:

ויבם — ר"ל תקיים מצות יבום שהיא מצוה, וגם הקם זרע לאחיך, שזה תועלת לנפש המת:

וידע אונן — הפועל רע שלא לכוונת תועלת או יראת נזק, הרע עצמי לו, וזה היה בער, ועי"כ ויהי ער רע, אבל אונן שעשה זה מפני שנדמה לו שיהיה לו נזק להוליד לריק, לא תתיחס הרע אל עצמו רק אל מעשהו, ועז"א וירע וגו' אשר עשה :

שבי אלמנה — הפנויה היתה לובשת בצעיף, והזקוקה ליבם היתה סגורה בבית אביה בבגדי אלמנותה, ואמר לה שתמתין, כי כמו שבאשת ב"נ אם אמרה איני רוצה בך הותר הקשר שביניהם, כן בזקוקה, ואמר לה שלא תתיר הקשר עד יגדל שלה, ומ"ש כי אמר מוסב על שלה, ששלה אמר שאינו רוצה ליבמה שירא פן ימות גם הוא כאחיו בשהיא קטלנית, וכשיגדל ויוכל לקיים המצוה כראוי להקים זרע לאחיו, שומר מצוה לא ידע דבר רע:

וירבו — באשר ראתה שרבו הימים ולא נתנה לשלה, וגם שמתה אשת יהודה ויוכל יהודה ליבם, וגם שכבר קבל תנחומין על אשתו וזה נודע ממה שעלה על גוזזי צאנו שהיו עושים אז משתה ושמחה, ויכול לקחת אשה:

ותסר את בגדי אלמנותה — להורות שאינה רוצה להיות זקוקה ליבום, אחר שלא נתנה לשלה אף שגדל שלה, בזה נפטרה מן הזקוק ליבום, ורצתה לדבר אל יהודה שהוא ישא אותה, ועל כוונה זו ישבה בפתח עינים:

ויראה יהודה — פי' מהר"א אשכנזי שבארצות ישמעאל המנהג עוד היום לשרוף אות על מצח הזונות שידעו שהיא קדשה, לכן מכסות הפנים שלא יראה החותם, וע"כ אמר יהודה הוציאוה ותשרף, שישרפו אות על מצחה:

מה הערבון אשר אתן לך — ר"ל שהערבון צריך שיהיה שוה כפי הדבר שערבו עליו, וזה לא היה בידו, אך לפעמים גם המטה והחותם יהיה ערבון אם הוא מאיש מסויים שלא יניח חותמו ביד אחר, ויהודה חשב שרוצה ערבון שוה הדמים וזה לא היה בידו, ואמרה לו שדי לי חתמך ופתילך ומטך יען שהוא בידך כי אתה איש נכבד:

וישלח יהודה — הנה במה ששלח יהודה י"ל שהיה תכליתו למלא את דברו והבטחתו, וי"ל שהיה העקר בעיניו לקחת את הערבון מידה, ויש נ"מ ביניהם אם היה העקר למלא דברו א"צ לחפש אחריה, כי עליה היה מוטל שתמצא שם בפתח עינים לקחת הגדי, ואם הוא שלח והיא לא נמצאה במקום המיועד כבר קיים את הבטחתו מצדו, והיא שנתה במה שלקחה לעצמה את הערבון תחת הגדי; אבל אם עקר כוונתו לקחת הערבון, צריך הוא לחפש אחריה, ובזה יש ג"כ חילוק אם היה כוונתו לקחת הערבון מפני שחותמו ופתילו יקרים בעיניו, ובפרט שחותם וטבעת לא מושלי אינשי שהוא סימן רע, כמ"ש חז"ל בזה, היה צריך לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה אף שיסובב ממנו בזיון שנמצאו חפציו ביד זונה, אבל אם תכלית כוונתו לקחת הערבון כדי שלא ימצא ביד האשה פן תתפאר שי"ל חותמו של יהודה באתננה, לא היה לו לדרוש אחריה מאת אנשי מקומה, שלהסיר ספק בזיון אין מן העצה שיבזהו תיכף, שהדרישה אחריה היא עצמה מפרסם הדבר והנה יהודה שלח על הכוונה לקחת הערבון מיד האשה, היינו שלא ימצא הערבון בידה שתתפאר בו, ורעהו העדולמי לא דייק את דבריו וחשב שעקר מגמת יהודה שרוצה בהערבון עצמו שהוא יקר בעיניו, ולכן שאל את אנשי מקומה, וספר ליהודה שלא מצא אותה, וגם דרש עליה מאת אנשי מקומה ואמרו לא היתה בזה קדשה, ע"ז אמר יהודה שלא שלח מפני שרוצה דוקא בהערבון שאינו חשוב בעיניו, ועז"א תקח לה, רק ששלח כדי שלא יהיה בידה, פן תפרסם הדבר ותראה את חותמו ומטהו, וא"כ אין טוב לשאל עליה, שעי"ז בעצמו נהיה לבוז תכף ומה שנוגע מה שהבטחתי לה ומוצא שפתי לא אשנה, הנה שלחתי הגדי הזה ושמרתי הבטחתי, רק אתה לא מצאתה במקום שהיה ראוי שתהיה שם והיא שנתה לא אנכי:

זנתה תמר — היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א צדקה ממני :

ויהי בלדתה — כבר בארו שער ואונן באו בסוד היבום בפרץ וזרח, וע"כ נחשבו תמיד בין בני יהודה כמ"ש בפי' ד"ה, וער בא בפרץ ואונן בזרח, וזרח רצה לצאת ראשונה, כי אונן לא היה רע כער, ויתן יד, כי מזרח יצאו נביאים ובעלי רה"ק, איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע שהיה עליהם יד ה', ופרץ עליו פרץ, כי ער הוא הבכור ויצא ממנו מלכות ב"ד כמ"ש אף אני בכור אתנהו, והמלך קודם לנביא, וע"כ ואחר יצא אחיו: