בראשית פרק י״ג

ויעל אברם וגו' הנגבה — לבא לדרומה של ארץ ישראל כמו שאמור למעלה (פסוק ט) הלוך ונסוע הנגבה, להר המוריה, ומכל מקום כשהוא הולך ממצרים לארץ כנען מדרום לצפון הוא מהלך, שארץ מצרים בדרומה של ארץ ישראל, כמו שמוכיח במסעות ובגבולי הארץ:

כבד מאד — טעון משאות:

וילך למסעיו — כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר בחזרתו פרע הקפותיו:

מנגב — ארץ מצרים בדרומה של ארץ כנען:

אשר עשה שם בראשנה ויקרא שם — ואשר קרא שם אברם בשם ה' וגם יש לומר ויקרא שם עכשיו בשם ה':

ההולך את אברם — מי גרם שהיתה לו זאת, הליכתו עם אברם:

ולא נשא אתם — לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ, לפיכך כתוב ולא נשא בלשון זכר:

ויהי ריב — לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז ישב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:

אנשים אחים — קרובים ומדרש אגדה דומין בקלסתר פנים:

אם השמאל ואימנה — בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר וסוף דבר הצרך לו שנאמר (יד יד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו':

ואימנה — אימין את עצמי, כמו ואשמאילה אשמאיל את עצמי ואם תאמר היה לו לנקד ואימינה, כך מצינו במקום אחר (ש"ב יד יט) אם אש להמין ואין נקוד להימין:

כי כלה משקה — ארץ נחלי מים:

לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה — היה אותו מישור:

כגן ה' — לאילנות:

כארץ מצרים — לזרעים:

באכה צער — עד צער ומדרש אגדה דורשה לגנאי, על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונתם במסכת הוריות (י ב):

ככר — מישור, כתרגומו:

מקדם — נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:

ויאהל — נטה אהלים לרועיו ולמקנהו עד סדום:

ואנשי סדום רעים — ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם ורבותינו למדו מכאן (משלי י ז) שם רשעים ירקב:

רעים — בגופם:

וחטאים — בממונם:

לה' מאד — יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו:

אחרי הפרד לוט — כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו:

אשר אם יוכל איש — כשם שאי אפשר לעפר להמנות, כך זרעך לא ימנה:

ממרא — שם אדם:

ויעל וכו' ואברם וכו' — ה' שלח מלאכו לפניו לשמרו בדרך שהיה מסוכן בעת ההיא עת רעב ומלחמה, הגם שהיה כבד מאד במקנה וכו' שזה יעיר תשוקת האורבים לשלול שלל ולבוז בז, ואמר ולוט עמו שעתה לא היה טפל לאברהם כמ"ש תחלה ולוט אתו, כי גם הוא היה עשיר ולא היה סר עוד למשמעת אברהם, כמ"ש פסוק (ה ח), כמ"ש בהבדל שבין אתו ובין עמו בפי' התו"ה קדושים (סי' מא) שעמו מורה השווי:

וילך למסעיו, ר"ל שתכלית הליכתו לא היה לשכון במקום מיוחד רק לנסוע ממקום למקום לאסוף אנשי המקום ולדרוש לפניהם יחוד ה' ופנות האמונה, ומ"ש מנגב אין פירושו שהלך מדרום לצפון, כי הדרך ממצרים לא"י הוא מצפון לדרום, רק פי' שהלך ממערב למזרח בדרומה של א"י ברצועה שהי' שייך אח"כ לשבט יהודה, עד שבא לבית אל, ומבית אל הלך עד המקום שהיה שם אהלו בתחלה, שהיה מזרחית לבית אל כמ"ש בית אל מים:

אל — ומגמת פניו היה אל מקום המזבח אשר עשה שם במקום ההוא, שהגם שכבר עשה מזבח בשכם, קורא מזבח זה בשם ראשונה, מצד שקרא שם בשם ה' לפרסם אלהותו ברבים, שזה לא עשה בשכם שהיה רק מזבח מצד שנראה אליו ולא קרא שם ה' בפרסום, ולא תקע שם אהלו ימים רבים, שעז"א אשר היה שם אהלו בתחלה, ובאהל לא יצדק לשון ראשונה כמ"ש בבאורי לישעיה :

וגם ללוט מצד שהלך את אברם היה לו צאן ובקר ורכוש בפ"ע בזכות אברהם, ובכ"ז לא שם זאת על לבו כמו שיבאר:

שאלות — למה כפל ולא נשא אותם הארץ, ולא יכלו לשבת יחדו, למה אמר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ. היל"ל בקצור ויבחר לוט את ככר הירדן וישב בערי הככר. מ"ש כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה כבר הבטיח לו בראשונה. ולמה אמר קום התהלך בארץ:

ולא נשא אותם הארץ, וזה היה משני טעמים א] כי היה רכושם רב וצר להם המקום ב] ולא יכלו לשבת יחדו, כי לוט התחיל להתפרד מדעות אברהם וממנהגיו, וזה עורר שנאה ביניהם בלב, וכמ"ש שנאה תעורר מדנים, כי האחים והקרובים ימחלו זל"ז על נזקי שכנים ולא ירע בעיניהם זב"ז, רק אם יש שנאה ביניהם תצמיח ריב ומדון, וכן היה פה שע"י שנעשה קצת שנאה ביניהם צר להם המקום והקפידו זע"ז, ועי"כ,

ויהי ריב בין רועי מקנה, שכאשר חדלה האהבה בין האחים, עשה זה פרי בין עבדיהם, וחז"ל בארו שהיה הריב על שרועי לוט היו מרעין בשדות אחרים, כי היו משרתיו רשעים כאדוניהם שנטה מארחות אברהם שמאס בבצע מעשקות. והכנעני והפרזי תחלה כתיב והכנעני אז בארץ שאז נכנס הכנעני והיה לוחם וכובש בשכם, ובעת ששב אברהם ממצרים נתוסף עליו פרזי וכבר כבשו גם בבית אל, והתישבו שם כי נכנעו העמים לפניהם, ועז"א אז יושב בארץ, וספר זה משני טעמים. האחד, שמצד זה היה בנקל שריב הזה יעש באושים, כי יגיע דברי ריבותם באזני שכניהם, ויכניסו א"ע בתגר זה כאדוני הארץ ושופטיה, ובשגם לחז"ל שהיה הריב ע"י שרועי לוט היו מרעים בשדות אחרים כמ"ש עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי וכו', זאת שנית היא הצעה לתוכחת אברם אל לוט:

ויאמר אברם אל לוט, א"ל ראה הנה שני אומות מפורדות כנעני ופרזי יושב בארץ בשלום ובשלוה ולא יקנאו זא"ז, ואיך תהיה מריבה ביני ובינך שאנחנו אחים, ויש הבדל בין ריב ובין מריבה, שמריבה מציין הענין הגורם את הריב, ר"ל הלא המריבה [שהוא הסבה הגורם את הריב] ביני ובינך הוא מה שאנשים אחים אנחנו, שאם לא היינו אחים, הנה הארץ רחבת ידים לפנינו, וכל אחד היה מוצא מקום למקנה, ורק מצד שאנשים אחים אנחנו, ומתחברים לשבת יחדו במקום אחד מצומצם זה הוא סבת המריבה:

הלא כל הארץ לפניך, כשאמר ה' לאברהם בפעם הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת חשב שכוון רק על הפלך הזה ששוכן שם הכנעני (וכמו שמבואר בפ' יד יז) ולכן שכן רק בפלך הזה שאמר לו ה', אבל אתה הלא כל הארץ לפניך ורשות לך לגור במקום אחר לכן הפרד אתה, ואם תפרד לצד שמאל אשאר אני בימינך, ואם לצד ימין אשאר בשמאלך להיות לך לעזר תמיד, ובמליצה יאמר, אנחנו שנינו כגוף אחד שי"ל שתי ידים, ואם תהיה אתה יד השמאלית והחלושה אהיה אנכי הימנית והחזקה, או בהפך:

וירא את כל ככר הירדן, הנה הירדן נופל בצד צפונו אל ים המלח, וים המלח הוא ימה של סדום, ולא היה שם בתחלה, רק אחר שנהפכו ערי הככר פתחה הארץ את פיה ויהי שם עמק גדול, אשר נפלו לתוכה מי הירדן, והמים נעשו מלוחים מסבת התהום שמלא מלח ואין ראוי לחיות שום בריה, ובתחלה שלא היה להירדן ים לפול אל תוכו, עת עלה על גדותיו שטף על כל הככר, כמו הנילוס בעת ימלא מים ישקה את כל ארץ מצרים, ואחר מהפכת סדום שנעשה העמק והים הזה בעת שמתמלא הירדן מימיו נשפכים אל הים הזה, והגם שנשפכים לשם מים רבים אינו מתמלא לעולם, כי המים נבלעים בתהומות כמ"ש חוקרי הארץ, אמנם לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה היה הירדן עובר את גדותיו כנהר נילוס ומשקה את כל הככר שהולך יותר משלשים פרסאות, ושם ככר מיוחד בכ"מ רק לככר הירדן (ולא נמצא רק בנחמיה מן הככר סביבות ירושלים] ואמר כגן ה' כארץ מצרים, כי גם בגן עדן כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ופי' חז"ל במדרש כגן ה' לאילנות וכארץ מצרים לזרעים, כי בג"ע הצמיח ה' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ובמצרים כתיב לא כא"מ היא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, כי האילנות דלים וקטנים במצרים כנודע וככר הירדן היה בו בין אילנות טובים בין זרעים, ולא היה צריך למי גשמים וככר זה נמשך עד צוער. ולכן,

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ששם מרעה טוב וארץ פוריה, ולא הגיע עדיין אל ערי הככר רק ישב בככר הרחק מאדם העיר ואז לא נפרד עדיין מאברהם לגמרי, ועדיין היה אחדות ביניהם מרחוק, אבל אח"כ ויסע לוט מקדם, נסע מצד מזרח א"י ששם התחלת הככר לצד מערבו ששם ערי הככר, וגם רומז שנסע מהנהגתו הקודמת שהלך בדרכי אברהם, ובמד' שנסע מקדמונו של עולם, ואז ויפרדו איש מעל אחיו הפרדה גמורה, וכמ"ש במד' הבדל אכ"כ אלא הפרד מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע וכו':

אברם, כי אברם נשאר יושב בארץ כנען, ולא נתישב בעיר בין אנשים רעים, ולוט ישב בערי הככר תחת שישב עד עתה בארץ הככר לבדו, התישב בהערים, ובחר אחר כך ליטע אהלו עד סדום. ואנשי סדום היו רעים בין אדם לחברו וחטאים בין אדם למקום, והתחיל ללמוד ממעשיהם:

וה' אמר אחרי הפרד לוט מעמו — שתחלה לא רצה שישתתף לוט במתנת הארץ עד שנפרד לוט, אמר לו, שא נא עיניך, כי ממה שא"ל תחלה לזרעך אתן את הארץ הזאת, חשב שכוונתו רק על פלך זה, ולכן לא התהלך בארץ לכל צד, א"ל ה' כי כל הארץ אשר אתה רואה (ונתן כח בעיניו שיראה את כל הארץ) לך אתננה:

ושמתי — ובל תשאל, הלא אני יחיד וגם אם אלד בן, איך יירש איש אחד ארץ גדולה כזאת, א"ל שזרעו יהיו רבים כעפר הארץ, וע"כ,

קום התהלך בארץ, וא"צ שתשב במקום אחד, ואמר לארכה ולרחבה, שכן בניו ירשו תחלה כל אורך א"י מן הירדן ועד הים בצד הנגב, ואת הרוחב שהוא צד הצפון לא כבשו עד אחר ימים רבים:

ויאהל — ע"י דבור הזה עקר אהלו ממקום זה והתישב בחברון כיון שניתן לו רשות להתישב בכ"מ: