בראשית פרק ל״ז

וישב יעקב וגו' — אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורים, פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. (דבר אחר וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כלו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כלן, מה כתיב למטה (פסוק ב) אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כלם):

אלה תולדות יעקב — ואלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו' על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות דבר דבור על אפניו. ומדרש אגדה דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו אקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף, זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו, וכן הרבה בבראשית רבה (סד ו). ועוד נדרש בו וישב בקש יעקב ישב בשלוה, קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקדוש ברוך הוא לא דין לצדיקים מה שמתקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

והוא נער — שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה — כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:

את דבתם רעה — כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו':

דבתם — כל לשון דבה פרלידי"ץ בלע"ז [רכילות] כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר:

דבה — לשון (שיה"ש ז י) דובב שפתי ישנים:

בן זקונים — שנלד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר שהיה זיו אקונין שלו דומה לו:

פסים — לשון כלי מלת, כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת, וכמו (שמואל ב' יג יח) כתנת הפסים, דתמר ואמנון ומדרש אגדה על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

ולא יכלו דברו לשלום — מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:

דברו — לדבר עמו:

מאלמים אלמים — כתרגומו מאסרין אסרן, עמרין, וכן (תהלים קכו ו) נשא אלמתיו, וכמוהו בלשון משנה (בבא מציעא כב ב) והאלמות נוטל ומכריז:

קמה אלמתי — נזקפה:

וגם נצבה — לעמוד על עמדה בזקיפה:

ועל דבריו — על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:

ויספר אל אביו ואל אחיו — לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:

ויגער בו — לפי שהיה מטיל שנאה עליו:

הבוא נבוא — והלא אמך כבר מתה והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים. ויעקב נתכון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:

שמר את הדבר — היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים וכן (איוב יד טז) לא תשמר על חטאתי, לא תמתין:

לרעות את צאן — נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:

הנני — לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

מעמק חברון — והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך:

ויבא שכמה — מקום מוכן לפרענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ"א י"ב א) וילך רחבעם שכמה וגו':

וימצאהו איש — זה גבריאל שנאמר (דניאל ט כא) והאיש גבריאל:

נסעו מזה — הסיעו עצמן מן האחוה:

נלכה דתינה — לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו:

ויתנכלו — נתמלאו נכלים וערמומיות:

אתו — כמו אתו, עמו, כלומר אליו:

ונראה מה יהיו חלומותיו — אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקדש אומרת כן הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

לא נכנו נפש — מכת נפש זו היא מיתה:

למען הציל אותו — רוח הקודש מעיד על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכלן, לא יתלה הסרחון אלא בי:

את כתנתו — זה חלוק:

את כתנת הפסים — היא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו:

והבור רק אין בו מים — ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

ארחת — כתרגומו שירת, על שם הולכי ארח:

וגמליהם נשאים וגו' — למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יזק מריח רע:

נכאת — כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ"ב כ יג) ויראם את כל בית נכתה, מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגמו לשון שעוה:

וצרי — שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא (שמות ל לד) נטף, הנמנה עם סמני הקטורת:

ולט — לוטס שמו בלשון משנה (שביעית ז ו) ורבותינו פירשוהו לשון שרש עשב ושמו אשטורוזי"א (במסכת נדה ח א):

מה בצע — מה ממון, כתרגומו:

וכסינו את דמו — ונעלים את מיתתו:

וישמעו — וקבילו מניה וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו, (שמות כד ז) נעשה ונשמע, מתרגם נקבל, וכל שהוא שמיעת האזן, כגון (בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, (שם כז ה) ורבקה שומעת, (שם לה כב) וישמע ישראל, (שמות טז יב) שמעתי את תלונת, כלן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

ויעברו אנשים מדינים — זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:

וימשכו — בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים:

וישב ראובן — במכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו דבר אחר עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:

אנה אני בא — אנה אברח מצערו של אבא:

שעיר עזים — דמו דומה לשל אדם:

הכתנת — זה שמה, וכשהיא דבוקה לתבה אחרת כגון (פסוק לא) כתנת יוסף, (פסוק ג) כתנת פסים, (ויקרא טז ד) כתנת בד, נקוד כתנת:

ויאמר כתנת בני — היא זו:

חיה רעה אכלתהו — נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר ולמה לא גלה לו הקדוש ברוך הוא, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקדוש ברוך הוא עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר היאך אגלה והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו:

ימים רבים — עשרים ושתים שנה משפרש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר (פס' ב) יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קים יעקב כבוד אב ואם עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל (לא מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:

וכל בנתיו — רבי יהודה אומר אחיות תאומות נלדו עם כל שבט ושבט ונשאום רבי נחמיה אומר כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו:

וימאן להתנחם — אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי:

ארד אל בני — כמו על בני, והרבה אל משמשין בלשון על, (ש"ב כא א) אל שאול ואל בית הדמים, (ש"א ד כא) אל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה:

אבל שאלה — כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מבטח אני שאיני רואה גיהנם:

ויבך אתו אביו — יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי:

הטבחים — שוחטי בהמות המלך:

שאלות — למה אמר וישב יעקב שכבר ידענו זה ממ"ש למעלה ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו' ולא נזכר שיצא משם. מ"ש אלה תולדות יעקב יוסף נתקשו בבאורו, ומ"ש שהיה רועה את אחיו הלא ממ"ש אח"כ הלוא אחיך רועים משמע שיוסף היה בביתו, ומז"ש והוא נער את בני בלהה, ומה שאמר שהביא דבה יקשה על יוסף המביא, ועל השבטים שעשו דברים לא נכונים שהביאם אל אביו כי אם הוציא דבת שקר היל"ל ויוצא דבתם:

מה היה הקנאה על כתנת פסים אחת, ולמה שנאו אותו, ונזכר ג"פ ששנאו אותו. בחלום הא' אמר ויגד לאחיו, ובחלום הב' ויספר אותו, ולמה כפל המלך תמלך אם משול תמשל:

וישב יעקב — באשר קוטב ספור הפרשה הזאת וכל ענין מכירת יוסף היתה נסבה מאת ה' לתכלית כולל כדי שירדו אבותינו מצרימה להצרף שם בכור הברזל, יקדים לומר שלא היה אפשר שירד יעקב מצרימה באופן אחר ע"י רעב וכדומה, כי יעקב התיישב בקביעות א] מצד שהיא ארץ מגורי אביו והיה אצלו כארצו ומולדתו ובית אביו, ב] מצד שהיא ארץ כנען, המוכנת לקדושה ולהשגחת ה', ולכן סבב מסבב הסבות הספור שיבא בפרשה שעי"כ נתגלגל שירדו למצרים:

אלה תולדות יעקב — הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו, וספר אלה תולדות יעקב, ר"ל מאורעות של יעקב או ענינים שקרה לתולדותיו, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן, שהגם שהיה בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, שכבר נתבאר בחכמת המדות, שאחר שבכל מדה נטע ה' בנפש האדם שני קצוות מתנגדים כמו הגאוה והענוה, הפזרנות והכילות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הקצוות, רק כי יש בידו להטות א"ע ע"י כח הבחירה שבו אל הקצה השני, הנה ימצא בזה שלשה אופנים. א] המתנהג תמיד במדה אחת שטבעו נוטה אליה זה לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא עניו תמיד או נדיב או רחמן, שאחר שאינו עושה זה מצד שכלו רק מצד טבעו יהיה עניו ונדיב ורחמן גם נגד רשעים, והמעלה תהיה אם נראהו נוהג לפי עצת השכל עניו ונדיב ורחמן נגד צדיקים, (ואכזרי) [וגאה] וכילי ואכזר נגד עוברי עברה, ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע, שהוא שפל בעיניו נגד אנשים פוחזים שישפיל א"ע לפניהם וינדב מממונו למען ימצא בחברתם תאות לבו, ויתגאה ויתאכזר נגד אנשים צדיקים וטובים:

והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו, והיה טעם האהבה מצד שבן זקנים הוא, אם הבן שנולד לעת זקנתו, אם שדרך הזקנים שיקח הבן הצעיר שיעמוד לפניו לשמשו, והוא נקרא בן זקונים שעומד לשרתו בזקנתו, ולכן עשה לו כתנת פסים, כי יתר הבנים שהיו תמיד בשדה עם הצאן לבשו כדרך הרועים, אבל הוא שעמד בבית לפני אביו היה צריך ללבוש בגדי כבוד לכבוד אביו, וכמ"ש במד' בעשו כשעמד לשמש לפני אביו לבש בגדים יקרים לכבוד אביו, שזה מחביבת מצות כבוד, ולכוונה זו עשה לו הכתנת הזאת:

ויראו אחיו — אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו כי אתו אהב אביהם, שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז"א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא"א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה. וע"כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ"ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, ולא יכלו (לסבול) דברו לשלום, ר"ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ"ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכ"ש ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו:

ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו — יוסף בצדקתו ובטהר נפשו החזיק את אחיו לאוהבים וחשב שהם יפתרו חלומותיו לטובה, כי כל החלומות הולכים אחר הפה, ובאשר החלום נוגע לאחיו כתב לשון ויגד, שזה ההבדל בין הגדה לספור, שהגדה היא בדבר הנוגע אליו וצריך לו לדעתו, אבל האחים שלא יכלו לסבול דברו לשלום, כ"ש שחרה להם על דברו דברי אהבה כמחזיק אותם לידידים. וע"ז בעצמו הוסיפו עוד שנא אותו, גם בטרם ששמעו את החלום, כי חשבוהו לעז פנים שלא יבוש מלכסות שנאה במשאון בדברי אהבה ולא רצו לשמוע החלום כלל:

ויאמר — אמר להם שהחלום נוגע להם, ועז"א שמעו נא החלום הזה, כי הוא גזרת ה' והודעה נבואיית עליכם, ובמד' כן יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה' אומר:

והנה אנחנו — בא בחלום הזה ג' הודעות, שעז"א ג"פ והנה שמורה דבר חדש. א] ששררת יוסף תבוא ע"י התבואה, שעז"א והנה אנחנו מאלמים אלמים. ב] שתחלה יעמדו השבטים כנגד יוסף והוא יתחזק עליהם בכח, ועז"א והנה קמה אלמתי, שיקום מעצמו, וגם נצבה שישאר עומד במעלתו. ויש הבדל בין עמד ובין נצבה, שההתיצבות הוא בכח ובהתחזקות כמ"ש בכ"מ, שזה מורה שיתחזק נגד המתקוממים עליו ורוצים להפילו. ג] שאח"כ יסכימו לשררתו ברצון טוב ונפש חפצה, שעז"א והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי ברצון טוב, וכן היה שתחלה עמדו נגדו ואח"כ באו מעצמם והשתחוו לו:

ויאמרו לו אחיו — אמרו לו הלא יש סתירה בדברי החלום, שממ"ש והנה קמה אלומתי, מורה שתשתרר עלינו ביד חזקה ובמלחמת תנופה תלחם בנו, וממ"ש והנה תסבינה מורה שנמליך אותך מחפץ לבבנו. ויש הבדל בין מלך ובין מושל, שהמלך הוא הנבחר בבחירת העם וברצונם, והמושל הוא ביד חזקה, והאיש המושל ביד חזקה אי אפשר שיהיה מלך, שמורה על רצון העם ובחירתם, וא"כ איך אפשר שמלוך תמלוך עלינו אחר שמשול תמשול בנו, אם תמשול עלינו ביד חזקה לא תמלוך בבחירתנו, כי אז מושל תקרא לא מלך, וא"כ דברי החלום סותרים זה את זה, ומעתה ויוספו עוד שנא אתו. א] על חלמתיו שזה מורה שמהרהר כל היום למלוך ולהשתרר עליהם, שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, ועל דבריו, שלא לבד שמהרהר בלבו, ידבר להם זאת בפיו כאלו רוצה שיסכימו תיכף להמליכו עליהם:

ויחלם עוד חלום אחר — שהחלום השני מורה ענין אחר מוסיף על הראשון, שאחר שישתחוו לו אחיו ברצון בעת שיבאו לקנות תבואה במצרים, יבא אביו וכל בית אביו למצרים בגדולה וכבוד, ואז ישתחוו לו אביו ונשיו וכל בית אביו, אולם יוסף שראה שע"י ספור חלומו הראשון שהגיד להם בדרך הגדה כדבר נוגע להם נעשו אויבים לו, ורצה להוציא השנאה מלבם ולומר להם שהחלום היה דבר בטל והראיה שחלם עוד חלום שהשמש ישתחוה לו עם הירח ואחד עשר כוכבים, שזה דבר בטל בודאי ודמיון כוזב, וכן החלום הראשון היה דבר בטל, ועז"א ויספר אתו לאחיו, שהספור מורה על דבר שאינו נוגע להם רק ספורי מעשיות. ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, שמבואר שהוא דבר בטל, וכן גם הראשון אין בו ממש, ואם היה מספר זה רק להאחים, היה פועל בזה להסיר קנאתם, אבל,

ויספר — באשר ספר גם לאביו ואל אחיו, ואביו רצה בצד אחד לפתור חלומו לטובה, ובצד אחר רצה שלא יקנאו בו אחיו, לכן ויגער בו אביו, כאומר הנה חלמת דבר שא"א להיות מג' צדדים א] הבוא נבוא אני. האפשר שאב ישתחוה לבנו. ב] ואמך, שכבר מתה. ג] ואחיך, שהם רבים ועצומים ממך:

ויקנאו בו — אמנם מה שחשב יעקב ע"י גערתו לשכך חמת אחיו היה בהפך כי קנאו בו אחיו, כי ראו שיש איזה ממש בחלומות אלה, וחשבו שאביו רוצה להמליכו על אחיו בשימסור לו הבכורה והברכה, אמנם אביו שמר את הדבר, כי הבין שהוא חלום נבואיי מגיד עתידות:

וילכו אחיו — עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב:

ויאמר ישראל וגו' הלוא אחיך רעים בשכם — שהוא מקום סכנה וצריך לדעת שלומם, לכה ואשלחך, אם תרצה ללכת אשלחך, שזה מורה הפעל שבא בה"א בסוף שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת כמ"ש כ"פ, ויאמר הנני, ועי"ז חשב יעקב שיוסף יודע שאין להאחים שנאה עליו:

לך נא ראה וגו' והשבני דבר — עשאו שליח גם על החזרה, שיהיה שליח מצוה גם בחזרתו, וישלחהו מעמק חברון שהלך ללוותו וחז"ל אמרו מעצה עמוקה אשר בחברון, ר"ל שמדרך הטבע לא היה ראוי שיעקב ישלח ילד שעשועים למקום סכנה, ואם התירא וחשש על כל האחים שהיו גבורים ועבדיהם עמהם ונכונים למלחמה, איך לא התירא משלוח את יוסף ההולך לבדו במקום אויבים ואורבים, רק שהיה סבה מאת ה', ופשטות מאמר זה ומה שאמרו חז"ל בכיוצא בזה מורה שלא כמ"ש העקדה להחליט, שאף שאין לאדם יכולת על גזירות האלהים הכוללים שא"א אדם לבטלם, מ"מ הענינים החלקיים כלם נשארים לבחירת האדם, כי הענין הכולל יוכל להתקיים ע"י אמצעיים רבים, ומזה הוציא שאף שהמסובב שע"י ירדו אבותינו מצרימה היה ענין כולל אלהי השגחיי מוכרח, מ"מ האמצעיים שהובילו לזה שהוא מכירת יוסף ועניניו היה כלו בחירי. ואני אומר שאף שההקדמה בעצמה אמיתית והוא ענין תוריי יסודתו בהררי קודש, כי לכן נענשו המצריים על שנשתעבדו בישראל, מ"מ פה גם האמצעיים לא היו בחיריים והיה כלו מאת ה', כי אף שידוע שיש הבדל בין הפעולות הטובות שילוה אל עושיהם עזר אלהי לעזרו לבצע מעשהו אשר התחיל בבחירתו, ובין הפעולות הרעות שנעזבים כלם לבחירת האדם מבלי ילוהו שום עזר על עשיתם, כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו הבא לטמא פותחין לו, וא"כ לא יצויר שהתחבר בפעולה הרעה הזאת של מכירת יוסף שום עזר אלהי וכ"ש הכרח אלהי על עשיתה שא"כ תבטל הבחירה האנושית, מ"מ אחר ששבטי יה טעו בדמיונם וחשבו שהוא מעשה טובה ומצוה תחשב לבער קוצים מן הכרם וכוונתם היה לשמים, הלא בכאלה הענינים שיחשבו על עבירה שהיא זכות וכשרון היה ראוי שיורה ה' חטאים בדרך ויצילם מחטא זה, שאף לאבימלך אמר גם אני ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכ"ש לזרע קדש, שזה נכלל במ"ש הבא לטהר מסייעין אותו, וזאת שנית, שהגם שהמעשה של המכירה היתה בחיריית מ"מ השנאה ששנאו אותו ומה שעשה לו אביו כתונת פסים וספורי החלומות שהיו אמצעיים אל המכירה היה מאת ה', כמ"ש במד' למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם, וכן השליחות ששלחו יעקב היה נגד דרך הטבע רק מעמק חברון, והגם שהמכירה היתה בחיריית היו כמוכרחים מצד השנאה שהקבע בלבם ומצד שהקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל, וה' סגר לפניהם הדרך ולא האיר עיניהם לדעת האמת כי יוסף צדיק הוא בדרכיו ותמים במעשיו, ושיכיר יעקב שנאת האחים ולא ישלחהו למקום סכנה, וע"כ אמרו שהיה יעקב ראוי לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ואמרו משל לפרה שמושכים בנה לבית השחיטה והיא הולכת אחריו, ר"ל שהיה מוכרח שיעקב ירד מצרים, ולא היה אפשר שיהיה זה רק ע"י שיוקח בשביה ע"י שובים ויוליכוהו בשלשלאות וכמ"ש בפסוק וישב יעקב, וסבב ה' שיהיה בכבוד כי עין ה' על יראיו, שהגם שאם היה נמשך בשלשלאות היה נעשה התכלית הכללי שירד יעקב מצרים, אבל השגיח ה' שיהיה זה בכבוד ע"י יוסף ולא ע"י שבי ומאסר, שזה מחסדי ה' על יראיו:

והנה תעה בשדה — יוסף הלך לבקשם בחלקת השדה שקנה יעקב מאת בני חמור, כי חשב ששם ימצאם, וכשלא מצאם חשב שהלכו ממקום למקום כדרך הרועים:

איפה הם רעים — כי אין דרך ליסע עם המרעה למקום רחוק, והשיב לו כי נסעו לגמרי משכם והלכו לדותן, ומזה היה ליוסף להבין כי מרמה אתם, שמי ילך עם המרעה למקום רחוק משכם לדותן, ולא תאמר שהלכו ממרעה למרעה עד הגיעו אל דותן. עז"א כי שמעתי אמרים נלכה דתינה, שהלכו לדותן בלא עכוב בדרך, וע"כ אמרו חז"ל נסעו מזה, נסעו מן האחוה, שבזה חשבו שידמה אביו שנהרג בדרך שמשכם לדותן, ובכ"ז וילך יוסף אחר אחיו, שחשבם כאחיו:

ובטרם יקרב — פי' חז"ל ששסו בו את הכלבים, ר"ל שהתנכלו להמיתו טרם יקרב, וזה ע"י הכלבים. ויתנכלו אתו, פי' שמלאו ממנו מזמות, שחשבו שרודף אותם ורוצה לאבד אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ועי"כ שפטו להמיתו:

ויאמרו וגו' הנה בעל החלמות הלזה בא — הוא פי' על ויתנכלו אותו, אמרו לא בא לראות שלום אחיו רק מצד שהוא בעל החלומות שחלם שישתרר עלינו בשדה, לכן בא אל השדה למלאות חלומו:

ועתה — הוא פי' על להמיתו, ר"ל א"כ לא נמתין עד שיצליח להשתרר עלינו רק עתה נהרגהו, ונגד מה שיראו שאביו ידרוש אחריו ויודע לו, אמרו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונגד החשש מחלומותיו אמרו ונראה מה יהיו חלמתיו, שאם חלומותיו אמתיים, בהכרח יצילהו ה':

שאלות — מ"ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב"פ ויאמר:

וישמע ראובן ויצלהו מידם — מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי' שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו ויאמר לא נכנו נפש, עכ"פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר, וכאשר לא שמעו גם לזה,

ויאמר אליהם עכ"פ אל תשפכו דם, כי תוכלו להרוג אותו ע"י גרמא במה שתשליכו אותו אל הבור הזה העמוק שלא יוכל לצאת ממנו, אשר במדבר שאין איש עובר להוציאו משם וימות ברעב, והתורה העידה שהיה כוונתו למען הציל אתו מידם:

ויהי כאשר בא — נח רגזם קצת, ורק הפשיטו את כתנתו, לא על הכוונה לשלחה אל אביהם רק מצד שהיא כתונת הפסים אשר עליו לבדו, שע"ז נפלה המשטמה ביניהם, וישלכו אתו הברה לא ע"ד שיטבע שם, כי הבור רק אין בו מים :

שאלות — מה ראו שבטי יה למכור את אחיהם ולצער את אביהם הזקן, ותחלה אמר שעברו ישמעאלים ואח"כ אמר שעברו מדינים, ואמר וימכרו לישמעאלים ואח"כ אמר והמדנים מכרו, ואח"כ ויקנו פוטיפר מאת הישמעאלים:

וישבו לאכל לחם — מספר זה לאות שהיו צדיקים בעיניהם בדבר הזה, כי חשבו את יוסף כסילון ממאיר ומשחית בבית יעקב כנ"ל. וישאו עיניהם, מסבב הסבות זמן ארחת ישמעאלים הבאים מגלעד ששם הצרי ונושאים נכאת וצרי, מינים אלה שלח אח"כ יעקב ליוסף מנחה, מבואר שמינים אלה היו יקרים במצרים, ואחר שנשאו מינים אלה ולא מעט שימכרו בדרך רק שהיו ארחות ושיירות גדולות, וגמליהם נושאים, כמות רב משאות גמלים, מבואר שהולכים רק להוריד מצרימה, ובזה היה השגחה פרטית שיגיע יוסף למצרים, משא"כ אם היו נושאים תבואה או מינים אלה מעט:

ויאמר יהודה — פי' רי"א שא"ל ההורג נפש יהיה, או לקחת ממונו, ועז"א מה בצע, מה נרויח מזה, או להנקם, עז"א כי נהרג את אחינו, או להטיל מוראו על הארץ, עז"א הלא וכסינו את דמו ולא יודע לאיש:

לכו — ובאשר עקר מגמתנו שיתרחק מבית אביו ולא ישתרר עלינו, ונשיג התכלית הזה במה שנמכרנו לישמעאלים. אולם בענין המכירה נראים דברי המפרשים שהישמעאלים הוציאוהו בעצמם מן הבור, ולא אחיו מכרוהו, כמ"ש ה"ר בחיי ומהרע"פ שיש פעלים רבים שמשמשים על גרם הפעולה, והיה עצת יהודה באופן זה שהם ילכו ויתרחקו מכאן, שעז"א ועתה לכו, וכאשר יעברו הישמעאלים ויראו איש מושלך בבור, יחשבו שהוא איש מחויב מיתה ויוציאוהו ויקחוהו לעבד כמו שהיה המנהג אז, ובזה יהיה עבד בלא פעולתנו, ועז"א לכו מפה ועי"כ ונמכרנו [פי' נגרום המכירה או נמסרנו] לישמעאלים, ובכ"ז ידנו אל תהי בו, פי' במכירה הזאת כי יעשה מעצמו, [וכן מ"ש אשר מכרתם אותי מצרימה פי' שגרמתם המכירה], וישמעו אחיו שקבלו דברי יהודה והלכו ממקום הזה:

ויעברו — אבל בתוך כך עברו אנשים מדינים סוחרים מצד האחר, והקדימו לבא למקום הבור לפני בוא הישמעאלים, וימשכו המדנים משכו ויעלו את יוסף מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף, והישמעאלים הביאו את יוסף מצרימה, ומה שהזמין ה' את המדנים היה בשביל שלא יקחהו ראובן כמו שיתבאר:

וישב ראובן אל הבור — ראובן היה עמהם באותה עצה והתרחק ג"כ עם יתר האחים, ושער בעצמו שיוכל לשוב אל הבור טרם שיגיעו הישמעאלים לשם, למשל הבור היה במזרח והאחים היו כנגדו בצד מערב, וראו שהישמעאלים באים מרחוק מצד מערב והתרחקו הם לצד צפון או דרום, ושער ראובן שבטרם יבאו הישמעאלים עד המקום ששם ישבו האחים, ומשם עד הבור שהיה ודאי רחוק מן האחים לצד מזרח שלא ישמעו קולו, יקדים הוא א"ע ויוציאהו מן הבור, אבל המדנים באו מצד מזרח ששם הבור והוציאו אותו קודם שבא ראובן ופגעו בהישמעאלים ומכרוהו, וכשבא ראובן ראה שאין יוסף בבור, ולכן שב אל האחים והגיד להם דבר חדש שהילד איננו ולא נודע מי לקחו, ואני אנה אני בא לבקשו, כי ודאי ישלח אותו אביו לבקשו:

חיה רעה אכלתהו — הם שתי פליאות. א] איך חיה רעה אכלתהו, שגם אם נענש ע"י חטא לא היה ראוי שתאכלהו, כמו הנביא שנשלח לבית אל שנגזר עליו שימות ע"י אריה לא נגע האריה לאכלו. ב] למה טרף טרף יוסף ואין חיה רעה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה, וגם שתמה אם נשאר כתנת הפסים שלמעלה איה הכתנת שלמטה וכי כתנת בני אכלתהו חיה רעה, והיה ראוי שישאר גם הכתנת התחתון, ואמר טרף טרף ע"י בעלי בחירה כמו שפרשו חז"ל, וע"כ לא רצה לקבל תנחומים:

ויקרע — מדין אבל, וישם שק לתשובה, כמ"ש בשו"ת מהרי"ו שהשולח שליח במקום סכנה ונהרג חייב לקבל תשובה:

כי ארד אל בני — שהיה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דוקא, ואם לא לא יבנה בית ישראל על מכונו כנודע, וע"כ אמרו חז"ל שזה היה סימן בידו שירד לשאול:

והמדנים — סיים הספור שלא אחיו מכרוהו רק המדנים, שהם הוציאוהו מן הבור והם עקר המוכרים שע"י שמכרוהו להישמעאלים היה כדי שיוליכוהו למצרים, כי הם לא הלכו למצרים, ונקרא ע"ש שהם מכרוהו אל מצרים היינו שיורידוהו למדינת מצרים: