בראשית פרק א׳
נווטו עם Tab ו-Enter בין הקישורים. חצים מזיזים בתוך רשימת הפרקים והפסוקים. Alt עם חצים מדלג לפרק הקודם או הבא.
- א׳בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
- ב׳וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
- ג׳וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃
- ד׳וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
- ה׳וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
- ו׳וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃
- ז׳וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- ח׳וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ {פ}
- ט׳וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- י׳וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
- י״אוַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- י״בוַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
- י״גוַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ {פ}
- י״דוַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃
- ט״ווְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- ט״זוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃
- י״זוַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃
- י״חוְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
- י״טוַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ {פ}
- כ׳וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃
- כ״אוַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
- כ״בוַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
- כ״גוַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ {פ}
- כ״דוַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- כ״הוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
- כ״ווַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃
- כ״זוַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
- כ״חוַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃
- כ״טוַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה׃
- ל׳וּֽלְכׇל־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכׇל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כׇּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאׇכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
- ל״אוַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ {פ}
שיתוף הפרק כולו
שתפו את הפרק במלואו, או העתיקו את כל המלל עם מספרי הפסוקים.
השיתוף כפוף לתנאי השימוש ולמדיניות הפרטיות של האתר.
פירוש רש״י
פסוק א׳׳
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקדוש ברוך הוא בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פרש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פרש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריאת המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא למד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים:
פסוק ב׳׳
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה:
תהו - אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]:
בהו - לשון רקות וצדו:
על פני תהום - על פני המים שעל הארץ
ורוח אלהים מרחפת - כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקדוש ברוך הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי"ר בלע"ז [לכסות]:
פסוק ד׳׳
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל - אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:
פסוק ה׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
יום אחד - לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח):
פסוק ו׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃
יהי רקיע - יחזק הרקיע שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באמרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:
בתוך המים - באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ, הא למדת שהם תלוים במאמרו של מלך:
פסוק ז׳׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ…
ויעש אלהים את הרקיע - תקנו על עמדו והיא עשיתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את צפרניה: מעל לרקיע על הרקיע לא נאמר אלא
מעל לרקיע - לפי שהן תלויים באויר ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במלואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:
פסוק ח׳׳
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ {פ}
ויקרא אלהים לרקיע שמים - שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:
פסוק ט׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
יקוו המים - [שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקום באוקינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים:
פסוק י׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
קרא ימים - והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:
פסוק י״א׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר…
תדשא הארץ דשא עשב - לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:
תדשא הארץ - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כלן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:
מזריע זרע - שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר:
עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עשה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
אשר זרעו בו - הן גרעני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:
פסוק י״ב׳
וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים…
ותוצא הארץ וגו' - אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחמר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חלין (חולין ס):
פסוק י״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים…
יהי מארת וגו' - מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:
יהי מארת - חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תפל בתינוקות:
להבדיל בין היום ובין הלילה - משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה:
והיו לאתת - כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקדוש ברוך הוא אין אתם צריכין לדאג מן הפרענות:
ולמועדים - על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות, והם נמנים למולד הלבנה:
ולימים - שמוש החמה חצי יום ושמוש הלבנה חציו, הרי יום שלם:
ושנים - לסוף שלש מאות ששים וחמשה ימים יגמרו מהלכם בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון):
פסוק ט״ו׳
וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
והיו למאורות - עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:
פסוק ט״ז׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת…
המארת הגדלים וגו' - שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:
ואת הכוכבים - על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה:
פסוק כ׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃
נפש חיה - שיש בה חיות:
שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:
פסוק כ״א׳
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙…
התנינם - דגים גדולים שבים ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקים העולם בפניהם:
נפש החיה - שיש בה חיות:
פסוק כ״ב׳
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
ויברך אתם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל:
פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות:
ורבו - אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:
פסוק כ״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
תוצא הארץ - הוא שפרשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הצרכו אלא להוציאם:
נפש חיה - שיש בה חיות:
ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן נכר כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:
פסוק כ״ה׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ויעש - תקנם בצביונם ובקומתן:
פסוק כ״ו׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ…
נעשה אדם - ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:
נעשה אדם - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו:
בצלמנו - בדפוס שלנו:
כדמותנו - להבין ולהשכיל:
וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:
פסוק כ״ז׳
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחמר חותם:
בצלם אלהים ברא אתו - פרש לך שאותו צלם המתקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא:
זכר ונקבה ברא אתם - ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעתיו וגו', מדרש אגדה שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פרש לך כיצד בריתן ופרש לך במקום אחר:
פסוק כ״ח׳
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙…
וכבשה - חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצוה על פריה ורביה ולא האשה:
פסוק כ״ט׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ…
לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:
פסוק ל״א׳
וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ {פ}
יום הששי - הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה דבר אחר יום הששי כלם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה:
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש מלבי״ם
פסוק א׳׳
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
שאלות - אם בראשונה ברא שמים וארץ שהוא כולל הכל מה ברא אח"כ. למה אמר בראשית ולא בראשונה או בתחלה. מדוע בכל מ"ב כתיב ויאמר אלהים ולא פה. שהיל"ל ויאמר אלהים יהי שמים וארץ. למה לא אמר אלהים ברא בראשית שבתחלת הענין ראה להקדים השם שהוא העיקר שאלהים הוא הבורא ולא נברא מעצמו. ולמה לא נזכר בריאת המלאכים ועולמות שלמעלה. ולמה תפס פה מלת ברא ובכ"מ אמר ויעש או ויצר. ולמה בכל פרשת מעשה בראשית תפס שם אלהים ולא שם הויה. ולמה אמר את השמים בה"א הידיעה היל"ל בראשית ברא אלהים שמים וארץ. ומה הם התהו והבהו ומי הוא החושך שעל פני תהום והרוח המרחף שנבוכו כל המפרשים בפירושם:
בראשית ברא אלהים - לדעת רש"י מלת בראשית סמוכה. וכן כל ראשית שבמקרא. ופי' בראשית בריאת שמים וארץ אמר אלהים יהי אור. וכן דעת הראב"ע והרלב"ג, ודעת הרמב"ם והרמב"ן ועמהם שלמים וכן רבים שמלת בראשית אינה סמוכה. כמו וירא ראשית לו. כי אם יש אחרית. ולפי דעתם יודיע כי בראשית הבריאה ברא את השמים ואת הארץ שהם כל הנמצאים העליונים והתחתונים: וכבר נחלקו בזה חז"ל (בב"ר פ"ג) ר' יהודה אומר האורה נברא תחלה ורנ"א העולם נברא תחלה. מבואר שר"י מפרש כדעת רש"י שמלת בראשית סמוכה שבראשית הכל אמר יהי אור. ור' נחמיה ס"ל שהוא שם מכרת. ותראה שר"י ור"נ הולכים בזה לשיטתם. שבב"ר (פ' י"ב) אמר ר' יהודה ויכולו השמים והארץ בזמנם וכל צבאם בזמנם. א"ל ר' נחמיה והכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם מלמד שבו ביום נבראו בו ביום הוציאו תולדות א"ל והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד יום שני שלישי רביעי וכו' א"ל ר"נ כמלקטי תאנים הן כ"א הופיע בזמנו. מבואר שדעת ר"נ שבפסוק הראשון יאמר שהשם ברא בראשית הכל, את השמים ואת הארץ. שהם כל הנמצאים העליונים והתחתונים ולשטתו כבר נברא הכל בכח רק כ"א יצא לפועל ביומו. ולשטתו לא היה בריאה יש מאין רק ביום הראשון לבד. וכל שנברא בששת הימים היה יש מיש שכבר היה פקוד בכח בבריאה הראשונה שיצא ביום הראשון. ולדעת ר' יהודה נבראו בכל יום דברים חדשים יש מאין שלא היו בכח הבריאה הראשונה. כי בבריאה הראשונה היה האור שהוא חלק מחלקי הבריאה. וכן נברא כל חלק ביומו יש מאין. אולם דעה זו מוקשה מאד. שמלבד מה ששאלו הספרים שא"כ לא נזכר בריאת שמים וארץ רק דרך אגב. ואין זה דרך ספור הבריאה והוא נגד הלשון. שעל קדימת דבר לפני דבר לא ישמש במלת ראשית בשום מקום. שע"ז ישמש במלת טרם. כמו וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. טרם ישכבו. או במלת עד לא עד לא עשה ארץ וחוצות. או במלת לפני. לפני שחת אלהים את סדום. לפני מלך מלך לב"י. או במלת קדם. קדם מפעליו מאז. ובשם ראשית לא ישמש רק אם שני הדברים כבר ישנם במציאות יאמר שהאחד ראשון להשני. וע"כ העיקר כפי' הרמב"ן שבראשית שם מכרת. ור"ל שבעתה הראשונה שהיא התחלה לזמן שנברא אז ברא אלהים את השמים ואת הארץ:
אמנם ע"ז יקשה א"כ מה ברא אח"כ אחר שהכל נברא ביום הראשון - ויאמר הרמב"ן שברא הקב"ה ביום הראשון מהאין המוחלט שני חמרים מבלי צורה. כחניים בטבעם לקבל כל הצורות כענין ההיולי הראשון שזכרו הפילוסופים. ושמהאחד מהם עשה אח"כ כל הדברים העליונים ומהשני עשה כל הדברים התחתונים. וכבר הרבה הרי"א להשיב על שטה זו בכמה פליאות. וביחוד ממ"ש את השמים ואת הארץ בה"א הידיעה שלא יצדק על דבר כחני הנעלם והחסר שלא עמד בכחניותו רגע. וע"כ דעתו שהשמים נאמר על הגלגל הגדול המקיף כל הנמצאים העליונים. שכולם יצאו בפועל ביום הראשון לא חומר היולי לבד. ומ"ש ביום הרביעי יהי מאורות מפני שהמאורות לא נבראו ביום הראשון רק בריאתם היה ביום הרביעי. ודעתי אינה נוחה גם מזה. שזה יצדק לדעת הקדמונים שהיו אומרים שיש גלגלים במציאות שבהם קבועים או חוזרים כל כוכבי השמים, וא"כ י"ל שמ"ש את השמים הם הגלגלים שהם נבראו בראשון, והשמש והירח והכוכבים נבראו ברביעי ונתלו בגלגליהם שנקרא רקיע השמים. אבל כבר בררו האחרונים שאין שום גלגל במציאות כלל, רק כל צבא השמים סובבים על מעגליהם באויר ספירי הנקרא איתר הממלא כל עולם העשיה, וא"כ אם לא ברא את הכוכבים לא ברא מאומה, כי אין שם דבר נברא זולתם. ועוד שכבר התברר בדברי התוכנים האחרונים שגם כוכבי השמים וכסיליהם אינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים. רק הבלתי מאירים כמו הירח והדומה לו הם מורכבים מד' יסודות כמו הארץ שלנו. וא"כ למה הארץ הזאת נבראת ביום הראשון והיתה תהו ובהו וחשך, ושאר הכוכבים רעותיה לא נבראו עד יום הרביעי. ועוד שכבר אמרנו שלשטה זו שהיא כדעת ר' נחמיה לא נברא יש מאין רק ביום הראשון. וע"כ אמר בראשית ברא אלהים ולא אמר ויאמר אלהים יהי שמים וארץ כמ"ש בכל הימים. מפני שאמירה לא תצדק רק בבריאת יש מיש שאמר אל היש הנמצא שיוציא נמצא אחר. לא בבריאת יש מאין שא"ל אל מי לצוות ולאמר. ומבואר אצלנו בס' התורה והמצוה ויקרא סי' ג' בשם הרד"ק שאמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר. שלא ימצא אמירה רק אל הזולת. (ולא נמצא לשון אמירה אל עצמו כמו שנמצא לשון דבור אל עצמו) ואיך יצדק מ"ש ביום הרביעי. ויאמר אלהים יהי מאורות, אל מי אמר אחר שלא היה אז בכל מרחבי השמים רק האויר האיתר שאין בו ממשות ואין בכחו להוציא ממנו הכדורים הגדולים והנוראים האלה. מזה מוכרח שבמ"ש שברא אלהים את השמים ר"ל שהוציא תיכף כדורי השמש והירח וכל הכוכבים כמו שהוציא כדור הארץ. ומן הסברא שתיכף התחילו ללכת במעגלותיהם ולרוץ במרוצתם כמו שילכו כל ימי עולם. רק שכדור השמש לא נמצא בו עדיין החומר המאיר. שזה לא נתן בו עד יום הרביעי כמו שיתבאר :
והנה בשם שמים הנמצא פה יש ג' דעות - שלדעת הראב"ע כוון על יסוד האויר. ולדעת הרמב"ם במורה כוון על הגרמים השמימיים המתנענעים בסבוב. ולדעת הרמב"ן והמקובלים מדבר בגבוה מעל גבוה השמים אשר על המרכבה. כמ"ש ודמות על ראשי החיה רקיע. ובאמת שם שמים וארץ הם שמות נאמרו בכלל וביחוד שאחר שאמר יהי רקיע בתוך המים שלפי מה שנבאר הוא מקום עלית העננים והתילדות הגשם. וקרא לרקיע הזה שמים. בא הרבה פעמים שם שמים על מקום העננים המתילדים באויר כמ"ש לקול תתו המון מים בשמים, והמים אשר מעל השמים. וכדעת הראב"ע. ובכ"ז לא יתכנו דבריו פה שעדן לא נברא הרקיע הזה שהוא מקום העננים ולא נקרא בשם שמים. ואיך יאמר עליו בראשית ברא אלהים את השמים. שאז עדן היו הד' יסודות שנקראו פה בשם ארץ מתפשטים עד קערורית גלגל הירח. שעד שם נכלל במ"ש ואת הארץ. וע"כ העיקר שבמ"ש שברא את השמים היינו כל מה שמגלגל הירח ולמעלה שכולל בין המון רבי רבבות כוכבים ושמשות אשר בעולם הגלגלים. בין העולמות העליונים עליהם עולם המלאכים ועולם הכסא וגבוה מעל גבוה. שכולם נבראו יש מאין ברגע הראשונה. וכן הארץ נאמר ג"כ בכלל וביחוד. שאחר שקרא ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בא לפעמים שם ארץ רק על חלק היבשה. ובמע"ב שעדיין לא קוו המים אל מקום אחד נקרא בשם ארץ כל הד' יסודות שהיה מקומם אז מן התהום עד קערורית הירח כמו שנבאר. לפ"ז נכלל בזה כל הבריאה מראש ועד סוף :
והנה מ"ש בראשית ולא אמר בראשונה - מפני שראשון הוא מלת המספר וסופר שני אחריו וזה לא יצדק פה אחר שהבריאה הראשונה כוללת כל מה שיבא אחריו אין הפרט נכנס עם הכלל בגדר המספר, לכן אמר ראשית שהוא ראשית החלטי, ויש הבדל בין ראשית ובין תחלה, שתחלה לא נמצא רק על הזמן, וראשית נמצא בין על הזמן כמו בראשית ממלכת יהויקים בין על כל דבר כמו ראשית דגנך, ראשית כל פרי האדמה, וגם מן תחלה נמצא הפעל הוא החל להיות גבור בארץ, אתה החלות להראות את עבדך, ולא כן מן ראשית, ויש הבדל ביניהם כמ"ש הרש"פ שתחלה שולל הזמן הקודם וראשית ישקיף על זמן המתאחר, כי שם ראשית נכנס עם מה שאחריו בהשקפה שזמן הקודם הוא ראשון לזמן המתאחר, לא כן במלת תחלה לא ישקיף על זמן המתאחר רק על זמן העבר, הוא החל להיות גבור בארץ שלא היה גבור קודם לו, ואם היה אומר הוא הראשון שהיה גבור בארץ יכוין שהיו גבורים אחריו והוא הראשון, ולפ"ז נאמר שראשית עיקר הנחתו על המקום או על הדברים שבמציאות שהאחד הוא ראשית למה שאחריו והוא תופס קצת מן הדבר אע"פ שלא יוקדם לו בזמן, וכשבא על הזמן יצייר את הזמן כדבר נמצא במציאות וראשית הזמן הוא חלק מן הזמן הבא אחריו, אבל תחלה אינו חלק מן הזמן שאחריו רק ימעט שלא היה כן בזמן שלפניו, ובזה תבין דברי הרמב"ם במו"נ (פ' למ"ד מח"ב) שראשית (שהיינו מה שנקרא התחלה בלשון ערבי) הוא נמצאת במה שהוא לו ראשית או עמו אע"פ שלא יקדם לו בזמן כמו שיאמר שהלב הוא ראשית החי, והיסוד ראשית מה שהוא לו יסוד (ר"ל הקדימה בחשיבות או בסבה) אבל תחלה (שהוא ראשון בלשון ערבי) יאמר על הקודם בזמן לבד, והעולם לא נברא בהתחלה זמנית כי הזמן מכלל הנבראות, ולז"א בראשית וכונתו מבוארת שלא יכול לאמר בתחלה ברא אלהים שמורה שלילת זמן הקודם אחר שקודם לכן לא היה זמן כלל, לז"א בראשית שר"ל עם הראשית שנברא אז שהוא הזמן וכן עם היסוד ברא הכל, והרד"ק והרי"א התפלאו עליו שנמצא שם ראשית גם על הזמן כמו מגיד מראשית אחרית וכדומה ולא הבינו מחשבותיו, וכבר הבינו גם חז"ל לפרש ב' שבבראשית כמו עם שזה אחד משמושיו, ופרשוהו על החכמה כמ"ש ת"י בחכמתא, ובמד"ר התורה אמרה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, או פרשוהו ביתר שמושי הב' שמורה לפעמים על התכלית ודרשו בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכל אלה השמושים רצופים בכונת המלה לפי הדרוש, ויש הבדל בין ברא יצר עשה, שפעל ברא מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין, ופעל יצר מורה על הוצאת המקרים המתדבקים, ופעל עשה מורה על גמר הדבר והוצאת המקרים הבלתי מתדבקים, כמו שביארתי בפי' התנ"ך בכ"מ, ופה דבר על הוצאת עצם השמים והארץ יש מאין, ויתבאר לקמן שבשמים היה בריאה לבד ולא יצר ועשה ולא תקן בהם אח"כ שום דבר רק בארץ היה גם יצירה ועשיה כמו שיתבאר במעשה ששת הימים:
ובכל מעשה בראשית נזכר שם אלהים לבד, וכ' בעקרים ששם אלהים שבא בלשון רבים, מציין הכחות הרבות המתפשטים בכל הבריאה, שכבר התפלאו איך יצאו כחות רבות משונות מהאל המיוחד בתכלית הפשיטות, וע"כ תעו עובדי ע"ז ליחס לכל כח מכחות הבריאה אל ממונה עליו, והם אלהים אחרים הנזכרים תמיד, ולמדנו ה' בכל מעשה בראשית כי כל הכחות האלה יצאו מהאל המיוחד, וכמ"ש בב"ר (פ' ח') שאלו המינים את ר' שמלאי כמה אלהות בראו את העולם אמר להם וכו' אני ואתם נשאל לימים ראשונים אשר ברא אלהים אשר בראו אין כתיב אלא אשר ברא, שכמו שנפש האדם תראה פעולות רבות וכחות משונות עם היותה אחת בעצמה, כ"ש בחק הבורא הבלתי ב"ת ובו נמצאים שרשי כל הכחות בתכלית האחדות, וכל המציאות אשר המציא מראש ועד סוף מצויר כגוף אחד הכולל אברים רבים שונים והאלהות המאיר בכל העולמות והמחיה אותם כנפש המחיה את הגויה תדמה כנפש אחת שיתראה בה כחות רבות משונות ובכ"ז היא אחת בעצמה, ונקרא מצד זה אלהים בלשון רבים ע"ש הכחות הרבות, ואמר תמיד בלשון יחיד בראשית ברא אלהים שהוא אחד ומיוחד בלא שום רבוי כלל, ויש הבדל בין שם הויה לבין שם אלהים, ששם הויה ב"ה יקרא לפעמים מצד עצמותו, וכשיקרא בו מצד הבריאה יציין מה שמהוה כל ההויות, אבל בהשקף מצד שגבל כל כחות הבריאה ונתן למו מדה וקצב וגבול נקרא בשם אלהים שמציין כחות הרבות המוגבלות במדה ובקצב, ומצד זה שם הויה מורה רחמים ושם אלהים מורה דין, כי מצד שברא והמציא את הכל השפיע בשפע רב במדת טובו וחסדו אבל מצד שחקק ונתן גבול לכל דבר בחכמתו וצמצם אורו לפי מה שיוכל הכלי לסבול ימצא הדין לפי המקבלים (וכמו שציינתי בפי' התורה והמצוה (אחרי סי' ק"ל) מדברי חז"ל במקומות הרבה) וע"כ בכל פרשה זו נזכר שם אלהים לבד, כי אז מדד ונתן גבול לכל בריה וצמצם אורו ושפעו לפי מה שיסבול החומר שיתהוה ממנו, וחומרי העולם הגופים שהם מורכבים מד"י ואין הויה חדשה כי אם ע"י העדר צורה הקודמת, וההיולי שלהם אינו עומד רגע על מצב אחד כי תמיד פושט צורה ולובש צורה, ורק בזה יש אפשריית לההויה המתמדת, אם היה בורא אותו בשם הויה שאור שפעו וחסדו הוא בלי גבול ומדה, היה ממציא ההויה באופן נשגב ובכח נצחי בלתי משתנה ובלתי נעדר כי היה משמיד את ההעדר מכל וכל, ואז לא היה אפשר להמציא עולם ההויה וההפסד ואז לא היה האדם או יתר הנמצאים החומריים, אדם או נמצאים חומריים רק נמצאים קיימים באיש בלתי משתנים וכן גם העולמות העליונים שגם הם י"ל גבול וקצב, למשל המלאכים לא הושפע להם אור גדול כמו להשרפים אשר בעולם הכסא, והם אורם מעט נגד עולם הגבוה מהם, וכ"ד לא יצויר אם הי' הבריאה הראשונה שחסדו ושפעו אין לו גבול והמעטה וצמצום, לכן לא נזכר בכל מ"ב רק שם אלהים, שהכחות הרבות השונות אשר התנוצצו בכל חלקי המציאות, באו במדה ובצמצום כ"א לפי מה שהוכן הכלי שלו או חומרו לסבול, ובעולם ההויה וההפסד עת המציא ההויה מן ההפסד לא סלק את ההעדר מכל וכל כי נשאר מעצמו בכח החומר מזה הצד שבעת תכלה כח ההויה אשר היא מגבלת ישוב ההעדר היסודי ויתגלה כבתחלה, למשל בכלות הכח הטבעי המיוסד בכל גוף לקיומו יבא מר המות וההעדר הכרוך בו, ומזה הצד נוכל לאמר ששם אלהים יוליד גם מות ורע וחשך, לא מצד שהוא המציא ההעדרים האלה כי הם נמצאים בעצמם, או אמור כי הם בלתי נמצאים כי הם רק העדר המציאות, רק מזה הצד שהכחות אשר השפיע אל המציאות מדדם במדה ובגבול, ועי"ז הניח מקום לההפסד לבוא ולחול אחרי כלות הגבול ההוא, וכבר דברתי מזה באורך (ישעי' סי' מ"ה פסוק ה') ששם הוכיח הנביא נגד דעות המשנים, והראה שהרע לא יצא מאת ה' מצד שרצה לעשות רע, רק שנמצא מעצמו בכח החומר, ולא היה אפשר להמציא נבראים חומריים רק בזה האופן, וז"ש בב"ר (פ"א) ר' יצחק פתח ראש דברך אמת, אמר ר' יצחק מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת, בראשית ברא אלהים וה' אלהים אמת ולעולם כל משפט צדקך שכל גזרה שאתה גוזר על בריותיך הם מצדיקים עליהם את הדין ומקבלים אותו באמונה ואין כל בריה יכולה לאמר שתי רשויות בראו העולם בראשית בראו אלהים אין כתיב כאן, אלא ברא אלהים, כוון למ"ש ששם אלהים המוזכר בכל מע"ב שהוא שנתן מדה וקצב להברואים שזה מה"ד, ועי"ז נמצא גם רע והפסד והעדר הוא עצמו ע"י פעולת הטוב שא"א שתצא המציאות שרובו טוב וחסד אם לא ע"י קו המדה ההוא שהוא דין ומשפט צדק, אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה באו שני השמות הויה ואלהים, כי אחר הבריאה ישפיע מדת טובו לפנים משורת הדין על ידי מדת הרחמים, כי אין ההנהגה מתקיימת במדת הדין, ומן פרשת והאדם ידע ששם מדבר מן ההשגחה האישיית בשכר ועונש לפי המעשים לא בא רק שם הויה לבדו, כי השגחה זו אין לה קשר עם חוקי הטבע שהם מדת הדין הכללי שהעולם נוסס עליהם עפ"י גבולי הטבע, כי הוא הנהגה אחרת יוצאת משם הויה ב"ה בהשגחתו הפרטיית, והיא נקראת בכתבי הקודש בשם חסד נגד הנהגת הטבע שנקראת בשם אמת שהוא לפי הדין כמ"ש בכללי הלשון בפי' תהלים סי' פ"ט ובכ"מ:
ובמ"ש ר' יצחק מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת וכו' כוון עוד כוונה אחרת, כי החוקרים אשר מעולם פלספו בדרושים האלה אם העולם קדמון או מחודש, ואם מחודש אם נתחדש יש מאין או מחומר קדום, ואם יש מאין אם נתחדש ע"י עלות ועלולים והשתלשלות או מה' לבדו בבלי אמצעי, וכן אם גם הארץ נתחדשה מה' או נעשית אח"כ מפסולת העולמות ועפושיהם וכדומה דרושים הרבה אשר חברו ע"ז אלפים ספרים, וגם אלה שעלה אצלם דעה אמתית בא' מדרושים אלה, קדמו לו תחלה כמה דעות שקריות עד שישיגו דעה אמתית אחר עמל רב, והתורה הניחה בכל דרוש מדרושים אלה דעה אמתית ולא ע"י חקירה בין האמת והשקר, רק ראש דברה אמת, בשאלה אם העולם קדמון אמרה בראשית, זה מבאר שיש להעולם ראשית ושגם הזמן מחודש, שלכן לא אמר בתחלה. בשאלה אם נברא מחומר קדום אמר ברא שמורה יש מאין. בשאלה אם נברא ע"י עלות ועלולים אמר ברא אלהים, שהוא לבדו השופע הכחות בכל הבריאה. בשאלה אם היה חומר היולי, אמר את השמים בה"א הידיעה שמים גמורים לא היוליים, בשאלה אם גם הארץ נתחדשה מה' אמר ואת הארץ, וז"ש מתחלת ברייתו של עולם ראש דברך אמת וכו':
ומ"ש בראשית ברא אלהים ולא אמר אלהים ברא בראשית, פי' חז"ל מפני שאין ה' נכר מצד עצמו רק מצד מעשיו, וכמ"ש בב"ר (פ"א) מלך ב"ו מזכיר שמו ואח"כ שבחו אבל הקב"ה משברא צרכי עולמו אח"כ מזכיר שמו שנאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים, ובאמת מדרך לשון העברי להקדים תמיד את הפעל אל השם, רק במקום שצריך לדייק את השם יקדים את השם אל הפעל, כמ"ש באילת השחר פי"ב ופה היל"ל אלהים ברא כדי להודיע שהעולם לא עמד במקרה רק שי"ל בורא, ומזה מבואר שזה א"צ להשמיע כלל, כי כל מי שרואה את הבריאה איך כולה נבראה בחכמה רבה, וכל אברי הבריאה קשורים יחד לתכלית כולל שהיא העמדת הבריאה בכלל, א"א כלל שימצא סכל שיחשוב שהעולם עמד במקרה כמ"ש מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, וז"ש במדרש למה נברא העולם בב' ולא באל"ף, מה ב' זה י"ל שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה, אחריו אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראנו, ומה שמו והוא מראה בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו, שהשאלה הוא למה נברא בב' היינו בראשית ברא אלהים ולא בא' אלהים ברא בראשית, ומשיב שני תרוצים א) אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ר"ל כשנראה הבריאה כבר נדע שי"ל בורא, שמן הבריאה בעצמה נשיג התשובה כי זה שלמעלה בראנו, וא"צ להקדים השם אל הפעל לדייק שלא עמד העולם במקרה, שמן מה שברא נדע שיש אלהים, והתירוץ השני שא"א להשיג את הבורא מצד עצמו רק מצד מעשיו, וע"ז אמר ומה שמו והוא מראה בעוקצו של אחריו, שא"א להשיג שם אלהים רק ע"י הבריאה שהוא אחריו כמ"ש וראית את אחורי, לכן הקדים בראשית ברא ואח"כ אלהים, אמנם בימי תלמי שבין פלוסופי יון היה גם אפקורס שכחש מציאת ה' ותלה הוית העולם במקרה, ונמשכו אחריו רבים כנודע, הוצרכו לשנות ולכתוב אלהים ברא בראשית, כי אז הוצרך להקדים השם אל הפעל לדייק שאלהים ברא ולא היה ע"צ הקרי וההזדמן:
פסוק ב׳׳
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
והארץ היתה תהו ובהו - מבואר מפשט הכתובים שהיה הבדל גדול בין השמים ובין הארץ, שהשמים נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בהם שום דבר לתקונם, כי הרקיע שנעשה בשני היה באויר במקום העננים שהוא מתקוני הארץ, והמאורות שנעשו ברביעי הם כבר נבראו יש מאין ביום הראשון ולא הוסיף בם דבר, רק מה שנתקבץ האור שהי' מפוזר במרחבי העולם והושם בכדור השמש, וגם זה היה לצורך הארץ כמו שיתבאר, לפי זה הי' בשמים בריאה לבד יש מאין, אבל בארץ נעשו תקונים בכל ששת ימי המעשה, אם במה שתקן התהו והבהו במה שנקוו המים ונעשה היבשה שזה נקרא יצירה שנתקן צורתה המתדבקת, אם מה שעשה עליה צומח ובע"ח והאדם שבזה נגמר תקונו, שזה נקרא עשיה, וכמ"ש (ישעיהו מ״ה:י״ח) כה אמר ה' בורא השמים הוא האלהים יוצר הארץ ועושה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה, ר"ל שהשמים לא נוצרו ונעשו רק נבראו לבד, כי כמו שנבראו יש מאין כן נשארו ולא נוצר בהם צורה ולא עשה בהם שום תקון, אבל בארץ מלבד הבריאה הראשונה שנבראה יש מאין יצר הארץ ע"י שאמר יקוו המים ואח"כ עושה ע"י שאמר תדשא הארץ דשא, ואח"כ כוננה וגמר בנינה ע"י יצירת ב"ח והאדם, ומזה מבואר כי לא תהו בראה שלא רצה שתשאר תהו ובהו שאז הי' די הבריאה לבד שאז היתה תהו ובהו, רק לשבת יצרה מה שיצר אותה בתיקונה בששת ימי המעשה היה לשבת שיהיה בה ישוב. וטעם ההבדל הזה בין השמים ובין הארץ, מפני שהעליונים קיימים באיש ואינם מקבלים לא השינוי ע"י מלאכה ולא ההפסד ע"י הטבע רק כמו שנבראו כן קיימים לעולם, לכן נשלם תקונם במאמר הראשון שנבראו מאין שאז נברא עצם הדבר, והעצם אינו מקבל שום שינוי והפסד, אמנם התחתונים שהם רק קיימים במין ולא יצויר בהם הויה רק ע"י ההעדר כי צריכים תמיד לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת וזה יסוד קיום המיני אם היו נבראים תיכף בכל תיקוניהם במאמר הראשון לא היה אפשר שתפול בהם שינוי והעדר והפסד וכן לא הויה, כי עצם הדבר שנברא מאין לא ישתנה לעולם, וע"כ בצאתם מרחם האפס אל היש במאמר הראשון יצאו חסרים, ונשלם חסרונם בששת ימי המעשה שהיה יצירה יש מיש לא בריאה יש מאין, ובזה נשאר בהם תמיד האפשריית לשוב אל התהו ובהו ואל החסרון והעדר שנשאר כרוך בהם בצאתם מן האין, וז"ש בב"ר (פ"ב) והארץ היתה תהו אמר ר' ברכיה עד דהוא פגה אפיקית כוביא, הוא שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ר"ל אחר שרצה ה' שיהי' אפשריית לארץ לחזור אל החורבן והתהו בעת שירצה להעניש, לכן לא נבראה שלמה במאמר הראשון רק היתה תהו ובהו, כי לולא היתה תהו ובהו בעת יצאה מן האין לא הי' אפשר שתהיה עוד תהו ובהו כי העצם לא ישתנה לעולם, והטעם שנבראו התחתונים בענין זה מפני שהם נבראו להיות בחיריים וחפשים במעשיהם ויכולים לבחר הטוב והרע, החיים והמות, המציאות וההעדר, ובהכרח שיברא חומר הארץ באופן שיקבל השינוי, בין ע"י מעשה בני אדם כדי שתהי' להם בחירה, בין ע"י הטבע כדי שיהי' שכר ועונש לפי מעשיהם, משא"כ העליונים שאין להם בחירה א"צ שיצויר בהם שינוי והפסד לא ע"י מעשה ולא ע"י עונש ושכר, וכמ"ש במדרש והארץ היתה תהו אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים (שהוא מה שהתחתונים י"ל מעשה ועבודה ויגיעה). ועוד שם שאמרה העליונים חיים והתחתונים מתים (שהוא השינוי וההפסד הכרוך בה מצד הטבע ע"ד עונש), ולפ"ז כל מה שנברא בארץ במאמר הראשון שהם הד' יסודות שיצאו מעורבים בערבוביא כמו שית' לא ישתנה לעולם, כי הוא מאמר העצם והעצם לא ישתנה, וכל מה שנוצר ונעשה בתשעה מאמרות של ששת ימי המעשה יצויר בם השנוי וההפסד, בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, וז"ש חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ומובן בהנ"ל שאם היה הכל נברא במאמר הראשון לא היה אפשר לא איבוד ע"י הרשעים ולא קיום ע"י הצדיקים, וכן לא עונש לרשעים ולא שכר לצדיקים, כי אז לא היה באפשרות לשום שינוי לא לקלקול ולא לקיום, לא ע"י מעשה בני אדם ולא ע"י הטבע לא לטוב ולרע ולא לשכר ולעונש, כי העצם לא ישתנה לעולם, אבל ע"י שנבראו חסרים ונשלמו בתשעה מאמרות שהיו יש מיש שכל ההשלמה הי' ע"י כח ההעדר שנמצא בהיולי לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה, וכן פשט האויר המעורב עם המים צורתו ונעשה הרקיע והדומם פשט צורה ונעשה צומח וכן כולם, ניתן בכח טבעם לשנות ענינם בין ע"י מעשה בני אדם בין ע"י הטבע, ויצויר הבחירה והשכר והעונש:
ועפ"ז נבוא אל הבאור, ספר שהארץ בצאתה מן האין אל הישות יצאה חסרה, והיתה תהו ובהו, אולם מה הם התהו והבהו פי' הרמב"ן ורוב הקדמונים שתהו הוא החומר ההיולי ובהו הוא הצורה שבהיות החומר ההיולי קשה הציור נקרא תהו שתוהים עליו ואינם יודעים מהותו, והצורה נקראת בו הוא, שע"י נודע מהותו, וכ"כ בס' הבהיר תוהו דבר המתהא בני אדם, בהו דבר שיש בו ממש בו הוא, וכבר הביא הרמב"ן והרי"א סיוע לזה ממ"ש עוד בס' הנ"ל עשה תהו ושם מקומו ברע, עשה בהו ושם מקומו בשלום דכתיב עושה שלום ובורא רע, כיצד רע מתהו ושלום מבהו, ולא ידעתי איך יפרשו מ"ש ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, ודברי ס' הבהיר הי' יותר טוב לפרש שמפרש תהו על כח ההעדר הכרוך בחומר ובהו על הצורה שלובש לפי שעה שצורה זאת ג"כ מציאותה חלוש אחר שהתהו מנגדה, וכן משמע בס' יצירה, ועשה מתהו ממש ויעשה מאינו ישנו שהוא מבואר על ההעדר וההויה, אולם ע"ד הפשט הפשוט העקר כדעת אונקלוס, שפי' צדיא וריקניא. וההבדל בין תהו ובהו, כי כל גשם יושקף בו שני ענינים, א' תארו החיצוני מחודד משולש או מרובע, ב' בנין גופו בפנימיותו, רך או קשה נוזלי או מוצק וכדומה, ואם אין בו ממש בחיצוניותו נקרא תהו שתהו הוא ריע של אין ואפס, מאפס ותהו נחשבו לו, הנותן רוזנים לאין שופטי ארץ כתהו עשה, ואם בנין גופו בפנימותו צלמות ולא סדרים נקרא בהו, וע"ז אמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הבנאי נוטה הקו להגביל חיצונית הבנין, והאבנים הם מיסדים פנימית הבנין, לעומת זה אמר שהקו יהיה תהו והאבנים יהיו בהו, ור"ל ששלשה היסודות שמהם נבנית הארץ שהם עפר מים רוח, היו מעורבים זה בזה ולא נפרשו עדיין זה מזה, בענין שיסוד המים שהוא היסוד האמצעי בין יסוד העפר שתחתיו ובין יסוד הרוח שעליו היה מעורב בתחתיתו עד יסוד העפר שתחתיו, ובעליונותיו היה מעורב עם יסוד הרוח שעליו, וא"כ היתה הארץ (שכולל כל הג' יסודות) חסרה בין בחיצוניותה שהי' תערובת מים ורוח וזה נקרא תהו, בין בפנימיותה הי' תערובת עפר ומים וזה נקרא בהו, וכן אמרו בחגיגה תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם שממנו יוצא חושך (הוא ההיקף סביבות הכדור שהי' איד מימי אוירי כעבים ועננים שמוציא חשכת מים עבי שחקים) בהו אלו אבנים מפולמות שמהם יוצאים מים (מפולמות כמו דגים מפולמים אבנים מפולמות שפי' הערוך לחותי שהאבנים של יסוד העפר היו לחות ומעורבות ביסוד המים), ומפרש תחלה מה הי' הבהו, שהי' חשך על פני תהום תהום הוא המצולה הסמוכה להעפר שבקרקע הים, ור"ל שהמים בתחתיתם שהיו קרובים לתהום שהוא יסוד העפר היו מעורבים עם העפר עד שהיה חשך, ר"ל שגם אחרי יתהוה האור לא יוכלו ניצוצי האור לעבור שם כמו שעוברים דרך יסוד האויר והמים, כי המים המעורבים בעפר הם עכורים ומונעים ניצוצי האור מעבור בתוכם וכן אמר בזהר שחשך פה הוא יסוד העפר, ונגד תהו מפרש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, שיסוד המים למעלה הי' מעורב ביסוד הרוח עד שהי' כקיטור וכענן שהוא תערובת אויר ומים, ויסוד הרוח הי' מרחף על פני המים, וכמ"ש במדרש מרחפת כיונה על הקן נוגעת ואינה נוגעת, שהיו המים אידיים והאויר שוכן בם שהאויר דרכו להתפשט, והמים האידיים נוגעים ואינם נוגעים, (ומה שהקשה על הרמב"ם שכתב במורה ח"א פ"י שרוח אלהים היינו יסוד האויר, שרוח שבתנ"ך בא תמיד על רוח הנושב ולא בא בשום מקום על יסוד האויר והאריך להפליא על הרמב"ם בזה אינה קושיא כלל, כי נמצא בכ"מ שקורא יסוד האויר בשם רוח כמו במשלי למ"ד, שחשב הד"י מי עלה שמים מי אסף רוח מי צרר מים מי הקים כל אפסי ארץ, קרא להאויר בשם רוח, וכן (איוב כ"ח כ"ה) לעשות לרוח משקל, וישעיה (מ"ם י"ב) מי תכן את רוח ה' שפי' יסוד הרוח, ששם חשב ג"כ הד"י כמ"ש בפי' שם, וכן בראש קהלת חשב הד"י, ואמר סובב הולך הרוח על יסוד האויר, ועקר שם רוח הונח על יסוד האויר ונקרא כן בעת שנח ובעת שנושב ובפרט שבב"ר (פ"ב) מרחפת וכו' ר' חגי בשם רבי פדת ברית כרותה למים שאפי' בשעת שרב רוחו שייפא, פי' הרוח נושבת על פני המים, וא"כ רוח מרחפת פי' רוח נושבת) ולא נזכר פה יסוד האש. מזה מבואר כמו שהסכימו כל החוקרים האחרונים שאין ממש במה שהאמינו מקצת הראשונים שעל יסוד הרוח יש יסוד אש, ויסוד האש אצלנו נמצא בניצוצי האור המתפשטים מן השמש שיש בם שני יסודות האור והחום, ואז לא היה נמצא לא האור ולא החום הנקשר עמו (הגם שכבר נמצא יסוד האש שהוא גנוז גם ביסוד האויר כנודע מן העלעקטרי, וגם ביסוד המים שמורכב משני יסודות אוירים, ויסוד המימי כשנפרד לבדנה הוא אש בוער ומתלקח, וכן טמון ביסוד העפר בצורי החלמיש והברזל) אבל יסוד האש המפוזר ברחבי הבריאה עם האור לא נברא עדיין ולתקן כל אלה החסרונות בא מאמר יהי אור לתקן יסוד האש ולהאיר החושך, מאמר יהי רקיע לתקן יסוד הרוח וערובו עם המים, ומאמר יקוו המים לתקן יסוד המים המעורב עם העפר:
פסוק ג׳׳
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃
שאלות - מה היה האור שנברא ביום הראשון. אם הם המאורות הלא נבראו ברביעי. ולמה קראם פה אור ושם מאורות, ולמה אמר יהי אור ולא אמר ויהי כן כמו בכ"מ, ולמה אמר וירא אלהים את האור כי טוב ולא אמר סתם וירא אלהים כי טוב כמו בכל מ"ב. ומה היה ההבדלה בין האור ובין החשך, הלא האור מובדל מן החשך מצד טבעו שזה הויה וזה העדר, ומה הי' הקריאה לאור יום הלא האור נמצא במרחבי העולם ביום ובלילה, ולמה אמר ויהי ערב ויהי בקר, והלא ביום הראשון היה הבקר תחלה, ולמה אמר יום אחד ולא יום ראשון:
ויאמר אלהים יהי אור - כבר בארנו שברגע הראשונה שברא ה' את השמים נבראו כל רבבות הכדורים הגדולים הנמצאים במרחבי עולם העשיה ברבוי מופלג ובמרחק מבהיל כל חכמי לב, ונתלו כ"א במקומו הקבוע לו בחכמת צור עולמים, ויסובו תיכף במערכתם על מעגליהם, והנה כל הכדורים הגדולים הנקראים כוכבים השייכים לגבול הכדור הגדול מכולם הנקרא בשם שמש (כי אין לנו עסק עתה בהמון רבבות שמשות שנגלו לעין התוכנים בימים האחרונים שרחוקים מעולם שלנו והמה ממלכות בפ"ע אין להם עסק עם ממלכת השמים המושלת על ארצנו) כולם כדורים אפלים וחשוכים ככדור הארץ שלנו, רק השמש לבדו הוא מלא אורה ומפיק זהרו על כל הכוכבים, ומבואר מעדות התורה שבעת נברא הכדור הגדול הזה השמש, היה גם הוא חושך ולא אור, מזה מבואר שעצמות חמרו אינו אור רק דבר אחר נעלם מאתנו, והאור לא ניתן בו עד יום רביעי, ואחר שנבראו השמים והארץ והיה חשך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר מאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור התפשטו בכל מרחבי הבריאה בלתי מושפע מגשם מאיר, שזה ההבדל בין אור ובין מאור, שמאור הוא הגשם שבו ישכון האור והוא הנרתק אליו, ואור יציין ניצוצי האורה בעצמם, והנה באיכות האור המגיע לנו מהשמש נחלקו בו החוקרים ויש ביניהם שני שטות, א) שטת הנזילה, אלה אומרים שניצוצי האור נוזלים מן השמש וממלאים כל מרחבי מהלכתה, ב) שטת ההרעדה, אלה אומרים שניצוצי האור המה מפוזרים בכח בכל מרחבי עולם העשיה, רק שאינם מתעוררים להתגלות עד שיעוררם גשם אחד שיש לו הסגולה להרעידם ולעוררם, וסגולה זו יש לכדור השמש, שהוא בפ"ע אין בו שום אור רק שיש בו הכח להרעיד כל ניצוצי האור המפוזרים בעולם ולהוציא אותם מן ההעלם אל הגלוי, ועתה להמחזיקים בשטת הנזילה נאמר שאז התחדש נזילת ניצוצי אור בכל מרחבי הבריאה בלא כדור השמש שעדן לא הושם בו חומר האור עד יום רביעי ולא נזל אור מדליו, ולהמחזיקים בשטת ההרעדה נאמר שאז לא היה עוד להשמש כח זה להרעיד ניצוצי אור רק ה' אמר והיה האור מפוזר בכל הבריאה ולא היה בכח ובהעלם עד יצטרך מעורר ומרעיד כי היה מלא רעדה והתעורר מעצמו עפ"י פקודת יוצרו, ובב"ר (פ"ג) ר"ש בן יהוצדק שאל לרשב"נ מהיכן נבראת האורה, א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, אמרה לו בלחישה א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה. הנה השאלה מהיכן נבראת האורה נכונה מאד, שכבר בארנו שבריאה יש מאין לא היה רק במאמר של בראשית, אבל ביתר המאמרות היה בריאה יש מיש, שלא יתכן מלת ויאמר רק אל אחר כמ"ש מנמוקי הרד"ק, וכל בריאה יש מיש אמר ה' אל החומר הנמצא שיפשט צורתו הקודמת וילבש צורה אחרת, כמו מ"ש לארץ שתדשא דשא היינו שתפשט צורת הדומם ותלבש צורת הצומח, אבל האור שלא נתהוה מאיזה גשם ובע"כ נתהוה יש מאין, וזה א"א, ואל מי אמר ה' יהי אור שאל האין לא יצדק אמירה:
ובאה התשובה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה, ותבין עפ"י המבואר כי האור המוחלט והעצם הנשגב ית' נקרא בכתבי הקודש בשם אור, באורך נראה אור, ה' אורי, והיה אור ישראל לאש וכדומה ונקרא בדברי המקובלים אור קדמון אור צח אור מצחצח, וגבוה מעל גבוה יאמרו אור אין סוף, וכבר הביא הרי"א בפ' פקודי דברי אפלטון בס' העצמיים העליונים שכתב העלה הראשונה נלאו כל הלשונות מלספרה בעבור אחדותה שהוא למעלה מכל אחדות, אולם יסופרו כל העלות אשר אורן מאור העלה הראשונה, שהיא תאיר עלילה והיא בעצמה לא תאיר מאור אחר לפי שהיא האור הגמור והמוחלט אשר אין למעלה ממנו אור, ובספר האורות האלהיות כתב כאשר ידעת שהאורות יש להם סדר והדרגה, דע כי הם לא השתלשלו לבלי תכלית אבל יעלו אל מבוע ראשון הוא אור לעצמו לא יבואהו אור מזולתו, רק הוא מקור האור המאיר מעצמותו ומאיר לזולתו, ובו שם האור יותר אמתי וממנו יורד האור לזולתו, והתבאר בחכמת האמת כי אורות השכליים השתלשלו ע"י לבושים ומסכים רבים מהשכל העליון ומהאור הקדמון והאור ההוא התפשט ע"י מסכים רבים ואספקלריות שונות לבושים וחלונות עד שהתגשם האור ההוא בניצוצי השמש והכוכבים שהוא המדרגה השפלה בכל האורות כי אור השכל שלם ממנה ואור המלאכים יותר שלם מזה וכן יעלה מעלה על מעלה לפי קורבת מקבל האור אל מקורו ולפי התמעט הלבושים והמסכים (ועמ"ש בפי' תהלים על פסוק באורך נראה אור) לפ"ז האור הנברא ביום הראשון היה השפעת אורו הגדול אשר האציל מכבודו והלבישו בלבוש עב וענן למען יתמעט ויצטמצם ויתעבה עד יקרא בשם אור, ועד שיהיה ראוי אחר ההתלבשות שילבש ויתמעט שנית להיות אור גשמי כאור השמש והירח והכוכבים, והיה בין אור הזה ובין אור השמש שלשה הבדלים. א) שהוא היה ראשית ההשתלשלות מן אור השכליים עד שלא היה בינו ובין אור השכליים רק מסך אחד, וע"ז אמר נתעטף כשלמה, שהשלמה דבוק לגוף הלובש ואינו רחוק ממנו, שהגם שסכך בעד האור והעלימו מאד כפי ההבדל שיש בין אור הזורח דרך החלון ובין אור הזורח דרך נקבי השלמה בכ"ז היה אור יקרות מפני שקרובה אל השכליים והיה מצד א' אור מוחש ומצד אחד אור שכלי, כמ"ש חז"ל שהי' צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שזה מצד הפונה אל שרשו בעולם השכליים, משא"כ אחר שהושם הנרתק כדור השמש נתרחק משרשו השכלי ונעשה אור מוגשם ושפל בערכו. ב) שאור הנברא ביום א' לא היה לו מקום מיוחד כי מלא כל חלל העולם, אבל אור השמש ניתן לו מקום מיוחד בכדור הארץ. ג) שהאור הנברא הקיף בפעם אחד כל כדור הארץ סביב סביב ולא היה כמו השמש אשר בו יומם ולילה לא ישבתו, ר"ל שתמיד ימצא על חצי כדור הארץ יום ועל חציו השני לילה, אבל אז בעת שהיה יום היה יום בכל סביבות הכדור כי האור הקיף את כל הכדור סביב, וע"ז אמר שהבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, וע"ז אמר עוטה אור כשלמה, מ"ש עוטה היינו שעטה סביב סביב הכדור, ומ"ש אור ולא מאור מפני שלא נאחז בנרתק ובכדור כמו שהי' אח"כ שנקרא מאור, ומ"ש כשלמה היינו שהיה השתלשלות ראשון מן אור השכליים (ומ"ש במדרש שאמרה לו בלחישה כי התלבשות הזה שלבש אור כשלמה למודו העקרי עומד במקום גבוה מאד, שתחלה היה העטוף הזה בעולמות העליונים המכוסים והנעלמים, וכן ירד האור ממדרגה למדרגה עד העטוף האחרון באור עולם העשיה, ונאמרו הדברים בלחש מצד ענינם הנעלם בעולמות הנעלמים, והוא א"ל מקרא מלא הוא כי העטוף האחרון שהי' להוציא האור בעולם התחתון אינו מדברים שצריך להעלימם כי מפורש הוא בכתוב) וז"ש ויאמר אלהים יהי אור, שצוה שישתלשל האור העליון ויתעטף במסך עד שיתגשם להיות אור מוחש, ולפ"ז לא הי' בריאה יש מאין רק יש מיש אור מוחש מן אור שכלי, שנקרא ג"כ אור ויתיחס עמו:
ויהי אור אמר במדרש אור שכבר היה, והוא מובן במ"ש שהאור הזה לא נברא יש מאין, רק הוא אור הקדמון שממנו נאצל האור הזה רק שנתלבש ונתעטף עד שיהי' אור מוחש נתפס במקום כפי הראוי לעולם הגשמי, וע"ז לא אמר ויהי כן כמ"ש בכל מעשה בראשית כי לא התהוה דבר חדש רק שהוא במקום הזה האור בעצמו שכבר היה, ודעת חז"ל שלכן לא אמר ויהי כן, מפני שאור הזה לא נתקיים רק עד יום רביעי ואח"כ נגנז, כי הי' קרוב לשרשו שבא מאור השכליים והיו מצד אחד אור מוחש ומצד אחד אור שכלי שבו ישמש לעת"ל כמ"ש קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וע"כ אמרו שראה הקב"ה שיהיו רשעים בעולם וגנזו לצדיקים לעת"ל, שאור זה השכלי והרוחני לא יסבלוהו בעלי חומר השקועים בהבלי העוה"ז ותאותיו, כמו שלא יסבול העטלף את אור השמש, ואמר שמואל אין גיהנם לעת"ל אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונים בה, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו', ור"ל כמו שבאור המוחש הגשמי נמצא בו ההארה והשרפה, ומבואר שהגם שההארה הוא כולו טוב ומועיל בכל ההויות נמצא עמו כפי המקבלים גם השרפה שהוא הרע וההפסד, כן יחסו החוזים לאור הנעלם שני פעולות אלה שהוא אור ומאיר משפיע הטוב והחסד ויגיע ממנו כפי המשפט גם השרפה והכליון לרשעים, כמ"ש והיה אור ישראל לאש כמ"ש בפירושי שם, ובזה ימליץ שאור אלהי הרוחני שהאיר בראשית ימי הבריאה ונגנז אח"כ בנרתק שהוא השמש שהיה לו נרתק ומסך להעלימו עד שנעשה אור גשמי, אז יתפשט מן הנרתק ויתגלה כמו שהיה קודם התלבש בשמש, ואז הצדיקים שגבר בם הרוחנית יתעדנו בו באור השכלי שיאיר לנפשות המשכילים שכל טוב והרשעים ידונו בו בכח השרפה שבו שיהיו אפר ומאכולת אש, וז"ש במדרש שוח"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והרשעים אומרים לא כן חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט, ר"ל שהקב"ה רצה שאור הגנוז יתקיים וישמש תמיד ואז לא היה כותב ויהי אור רק ויהי כן שמורה על הקיום, וז"ש אני אמרתי יהי כן, אבל ע"י שראה מעשי הרשעים הוכרח לגנוז האור ולא כתב ויהי כן, וז"ש והרשעים אומרים לא כן ועי"ז יהיו נדונים באור הזה לעתיד לבא, כמ"ש שהרשעים נדונים בה, שאם היה האור מתמיד במציאות היו יכולים לסבלו, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט:
פסוק ד׳׳
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וירא אלהים את האור כי טוב - בכ"מ אמר סתם וירא אלהים כי טוב, ור"ל אף שהיה הויה מחודשת מיש ליש שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה, ע"ד הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, וההעדר הוא רע, בכ"ז אחר שהיה ההעדר לצורך ההויה ועי"כ התעלתה הבריאה למעלה יותר גדולה אמר שראה אלהים כי טוב, למשל בעת שאמר תוצא הארץ דשא שאז יעדר צורת הדומם ויעשה ממנו צומח ראה ה' שאין זה רע והעדר רק טוב והויה שלמה ומעולה יותר, אבל באור שלא היה העלאת מדרגה כי האור בקודם היה מעולה יותר ממה שהיה ברדתו למטה, שנתגשם ונתעבה וירד ממעלתו הקודמת לא יכול לאמר סתם שראה כי טוב כי המציאות הראשון לא הוטב בזה, לכן אמר שראה את האור לפי מה שהוא עתה כי טוב לצורך העולם השפל שא"א להתקיים פה באופן אחר: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מודיע בזה שני ענינים א] שלא היה אז כמו שהוא עתה שהאור והחשך מצרנים ושכנים זל"ז ורודפים זה את זה בכל סביבות הכדור שבכל רגע יגלגל אור מפני חשך במקומות השקיעה וחשך מפני אור במקומות הזריחה עד שיום ולילה לא ישבותו, ר"ל שתמיד יהיה בחצי הכדור יום ובחצי כדור כשנגדו לילה זה רק עתה שהאור זורח מכדור השמש, שכדור הארץ יעשה צל לעומתו ויחשיך אל עבר אחוריו אבל אז שהיה האור בלא נרתק, היה נמצא בכל סביבות הכדור י"ב שעות והיה אור, ואחר י"ב שעות נסתלק בכל סביבות הכדור והיה חשך, וא"כ היה הבדל זמני בין האור ובין החשך, שבי"ב שעות היום לא נמצא חשך במציאות בשום מקום, ובי"ב שעות הלילה לא נמצא אור, זאת שנית, כי אחר שנתלו המאורות ביום ד' לא יתהוה יום ולילה פתאום רק קודם שיבא הלילה יהיה ערב ולפני היום יהיה בקר, שהוא האור המתנוצץ מן השמש דרך האדים העולים מן הארץ לפני הזריחה ואחר השקיעה, אבל ביום הראשון שהקיף האור י"ב שעות כל סביבות הכדור ונסתלק י"ב שעות והיה אפשר שיאיר ויחשיך פתאום בלא הדרגה, אבל התורה אמרה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, מבואר שחוץ מה שהיה לילה ויום היה גם ערב ובוקר, שהוא אור הנשפים הנמצא בעת הזריחה והשקיעה, ושקיעת האור וכן זריחתו היה בהדרגה שלא נסתלק בפעם א' רק לאט לאט וכן לא זרח בפעם א' ובזה היה הבדל בין אור וחשך כי הערב והבקר שהם הנשפים הבדילו ביניהם שלא פגשו האור והחשך זא"ז יחד, כי רצה שהאור הזה ינהג תיכף המנהג שינהג האור לעתיד אחרי שיהיו מאורות ברקיע השמים:
פסוק ה׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
ויקרא אלהים לאור יום - אחר שהאור ההוא היה הכנה שיתהוו ממנו המאורות ביום ד', היה ראוי שידמה ענינו בכל פרטיו כמו שינהג אחרי תלית המאורות, וראינו שהיה בו שינוי גדול מן תהלוכות המאורות, שאחרי תלית המאורות יהיה תמיד יום ולילה, ר"ל שיהיה יום בחצי הכדור ובחציו שכנגדו יהיה לילה, והי' ראוי שי"כ גם ביום הראשון שהאור הנברא ימצא רק בחצי הכדור ויסובב את הכדור סביב סביב בכ"ד שעות כדרך שיעשה השמש הנאצל ממנו, ומדוע היה השינוי הזה שהיה י"ב שעות האור והיום בכל סביבות הכדור וי"ב שעות היו סביבות הכדור חשך ולילה, באר הכתוב שהיה זה מפני שתכלית שמוש האור והחשך היה כדי שיתהוה מהם היום והלילה וסדר הזמנים, ובהשקף על הסבוב כמו שהוא עתה לא יצדק יום ולילה כלל, כי בעת שאנו אומרים שהוא יום הוא רק למראה עינינו כי בעת הזאת יאמרו השוכנים תחת כפות רגלינו שהוא לילה, ואצל ה' המביט משמים לארץ לא נמצא בארץ יום ולילה כי יראה תמיד שבצד א' הוא יום ובצד השני הוא לילה, לכן בעת שקבע האור והחושך בראשונה גבל י"ב שעות מיוחדים שישמש רק היום, וי"ב שעות שישמש רק הלילה, ובזה נשאר חק קבוע ליום ולילה, וז"ש שעי"כ קרא אלהים לאור יום שעקר תכלית האור ושמו העצמי שהוא עצמותו הוא היום, ועקר תכלית החשך הוא הלילה, וז"ש במדרש (פ"ג) ויבדל אלהים ר"י ור"ל אמרו הבדלה ממש משל לשני אסטרולוגין שהיו מדיינים זה עם זה זה אמר ביום אני שולט וזה אמר ביום אני שולט קרא המלך לאחד ואמר יום יהי' תחומך ולהשני אמר לילה יהי' תחומך, ז"ש הכתוב המימך צוית בקר ידעת שחר מקומו, ור"ל שאחר שעתה שני אסטרולוגין האלה שהם האור והחשך מדיינים זה עם זה ורודפים זא"ז, וכ"א נמצא לו שליטה ביום ובלילה בכל סביבות הכדור, לכן בעת הבריאה בג' ימים הראשונים גבל לכ"א זמן מיוחד שהאור ישלט י"ב שעות ויהיה בכ"מ יום וי"ב שעות ישלט החשך ויהיה בכ"מ לילה, וז"ש ה' לאיוב המימך צוית בקר כי בימיך אין בקר ואין שחר במציאות כי הבקר והשחר יעתק בכל רגע את מקומו בחלק מן הכדור ולא תדע מקום השחר איה הוא, ורק אני הודעתי מקומו בעת הבריאה שאז היה לו מקום מיוחד: ויהי ערב ויהי בוקר הרי"ב כתב שלכן היה ערב תחלה כי מעת שברא את השמים והארץ עד שאמר יהי אור נמשך י"ב שעות והיה חשך ולילה, ואחר י"ב שעות אמר יהי אור והי' בקר, ואינו נכון דהא אמר ויהי ערב וחשך ששמש קודם בריאת האור לא יקרא ערב רק לילה, כי ערב מציין זמן השקיעה כנ"ל, ולכן טוב יותר מ"ש בכוזרי, שכשאמר ה' יהי אור נהיה אור ונשקע תיכף ושקיעה זו קרא ערב, ואחר י"ב שעות זרח והי' בקר, וזה עשה כדי שיהי' ערב ובקר שהוא יום שלם, ובזה מבואר מה שאמר יום אחד לא יום ראשון שהוא טעם למה שנשקע האור תכף כדי שיהי' יום אחד, שיום בלא לילה לפניו אינו יום אחד רק חצי יום, ולי יש בזה עוד טעם אחר, שכבר בארנו שהיה הבריאה בששת ימי המעשה יש מיש, שהוא ע"י שהחומר פשט צורה ולבש צורה אחרת, שאם היה יש מאין היה כל דבר נשאר לעולם על מתכונתו ולא הי' נמצא ההויה וההפסד, רק ע"י שנברא יש מיש הי' כל ההויה ע"י העדר צורה הקודמת נשאר בכל הדברים טבע ההויה וההפסד, כי יש לכל דבר אפשריית לשוב אל הצורה הראשונה, וזה לא יצדק בהאור, שהאור לא נברא ע"י העדר החשך רק היה השתלשלות מהאור הנעלם כמ"ש ויהי אור שכבר היה וא"כ איך יהיה אפשריות שיהיה החשך שהי' ראוי שישאר האור לעולם אחר שלא נעשה ע"י העדר, לכן בעת שאמר יהי אור והופיע האור ברגע זה סלקו מיד כדי שישאר בו טבע זאת לבא ולסור (ועי' מה שכתבתי בפי' ישעי' סי' מ"ה בפסוק יוצר אור ובורא חשך) ודברים האלה יש להם שורש במקום גבוה שכן הי' גם באורות העליונים, כמ"ש האריז"ל בע"ח בשער מטי ולא מטי, וז"ש בב"ר ויהי ערב מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, ר' אבהו אמר מלמד שהי' הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, וזה כשני הטעמים שכתבתי תחלה אמר שלכן היה ערב תחלה כדי שימצא סדר זמנים קודם תלית המאורות שאם היה נשאר האור י"ב שעות הי' חצי יום ולא היה יכול לחשב הזמנים יום אחד יום שני אחר שיום הראשון לא הי' שלם ור' אבהו אמר כטעם שכתבתי מפני שבכל ימי הבריאה לא היה שום ההויה רק ע"י חורבן הויה הראשונה, שע"י חורבן צורה הראשונה נבנה הצורה השני' שזה המליץ במה שאמר שהיה בונה עולמות ומחריבם כאלו הראשון לא הניא לי', כי בכל בנין חדש עלתה הבריאה למדרגה יותר גדולה, והיה צריך שימצא חורבן זה גם באור, שיהי' לו אפשריות לסור שיבא החשך במקומו, וע"כ סלק אותו תיכף שזרח ושקע בעתו כדי שישאר גם בו טבע ההעדר, אמנם למה ברא ה' את האור קודם לכל הנעשה בששת הימים, כתבו המפרשים שהי' צריך לשער בו הימים והלילות, ואין זה מספיק שא"כ היה לו לתלות המאורות תיכף, ותשובה ע"ז תמצא במאמר הבא:
פסוק ו׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃
שאלות - מהו הרקיע שנברא ביום השני והלא השמים נבראו ביום הראשון והמאורות ברביעי ואיזה רקיע נעשה בשני, והרי"א הביא בזה חמש שטות והוא הוסיף השטה הששית וכולם לא ישביעו נפש שוקקה. ואחר שאמר ויהי מבדיל בין מים למים די בשיאמר ויהי כן, ולמה הוסיף ויבדל בין המים ובין המים שהוא ללא צורך, ולמה אמר תחלה בין מים למים בלמ"ד ואח"ז אמר בין המים ובין המים, מי הם המים אשר מעל לרקיע שלא נודע לנו מהותם, למה לא נאמר ביום השני כי טוב, ומז"ש ויעש אלהים את הרקיע שבן זומא הרעיש ע"ז את העולם, ודי כשיאמר ויהי כן לבד, וכן אמר ויעש גבי מאורות וגבי חית הארץ וכל אלה צריך טעם, וכן לשון יהי לא נמצא רק ברקיע ובמאורות ובאור שנברא בראשון. מה הוא הקריאה שקרא לרקיע שמים ומה נ"מ מזה, וכן מ"ש ויקרא לאור יום ויקרא ליבשה ארץ, למה אמר יקוו המים מתחת השמים, הלא ידענו שהמים היו מקיפים כל כדור הארץ והארץ הוא תחת השמים, למה הקדים בריאת האור להרקיע ואת הרקיע להקוית המים שבהכרח יש בזה סדר טבעי ולא היה במקרה:
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים - במהות הרקיע הזה נבוכו בו המפרשים, והרי"א הביא חמש שטות. א) שהוא גלגל העליון המקיף בכל. ב) שהוא כללות הגרמיים השמימיים. ג) שהוא שטח הקערורי מגלגל הלבנה. ד) שהוא גוף כדורי חזק שנעשה בתוך יסוד המים והוא קבוע ממוצא בחלל העולם. ה) דעתו שהוא אשר מצא חן בעיניו שגלגל גדול עב וכבד נעשה ביום הראשון. וממנו נעשו ביום השני שאר גלגלים המקיפים, וכל אלה הדעות נבנו על קורי עכביש שארגו הראשונים שיש גלגלים במציאות, אבל בימינו התברר היטב שכל צבאות השמים שטים באויר ספירי זך ודק מאד הנקרא איתר ואין גלגל במציאות וכמו שכבר השקיפו ע"ז חכמי ישראל. ורשב"י במדרש אמר שהכוכבים שטים באויר, וא"כ א"א לבנות בנינים על קו תהו ואבני בהו, וביחוד לא פרש לשטתם מה הם המים שעל פני הרקיע והוכרחו לפרשם על הנמצאים העליונים כוכבים או מלאכים, ומדוע כנה אותם בשם מים שכל אלה יש להם שמות מיוחדים מלאכים אופנים כוכבים ודומיהם ואיך ידבר במ"ב בלשון מתפלסף לכנותם בשם מים, וכבר בארנו שבמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים כולל כל הנמצאים מן הירח עד העולם האצילות. וכולם נבראו יש מאין במאמר הראשון ולא הוסיף בם שום דבר בששת ימי המעשה, שכל התקונים שנעשו מאז והלאה הכל היו בארץ, וא"כ מי הוא הרקיע שנברא בשני. ועוד שמצאנו בנביאים וכתובים ידברו נפלאות ממעשה ה' ופליאותיו בהוית העננים והמטר והשלג והרעמים והברקים וגבורות ה' והשגחתו הנראה בם, ואיך לא ימצא זכר לנפלאותיו אלה בכל מ"ב שהוא המקום הראוי לזה, וע"כ האמת יורה דרכו שהעקר הוא שהרקיע הזה הוא אשר קראוהו חכמי הטבע בשם עיגול הנשימה [אטמאספערא] ששם יתילד הגשם והמטר והשלג. ושם רעם גבורותיו וברק נוראותיו, וזה לא כפי' המורה ואתו צבא רב הנמשכים בשטה זו שהרקיע הוא האויר הסמוך אל הארץ עד מקום העבים. ומים העליונים הם המים אשר בעבים. והרי"א השיג עליו השגות גדולות ואמר על דעה זו שהוא שקר וכזב, אבל לפי מה שאברר הדברים לפי שטתי הוא עסק אחר מוסכם מדברי חז"ל והדבר אמת ונכון. ואקדים לך חמש הקדמות:
א) פעל רקע בא על הרדוד והדקות שמרדדים איזה דבר לפרוש אותו או לצפותו על דבר אחר, כמו וירקעו את פחי הזהב, וירקעום צפוי למזבח, וצורף בזהב ירקענו, ואמר לרוקע הארץ על המים, ששטח הארץ הפרוש על התהום והמים שבחללה. הגם שעביו כמה אלפים אמה [כמ"ש בסוכה דף נ"ג] לא נחשב בערך עובי כדור הארץ רק כקליפה דקה המרוקעת על המים. וכאשר נשא עינינו אל השמים ביום הגשם נראה שהשמים התקדרו עבים ועננים והם כמחיצה דקה מבדלת בין השמים והארץ. מחיצה זו שם ה' וקבע במקום ההוא ביום השני שלשם יתקבצו העבים ויהיו כפרוכת מבדיל בין מעל ותחת. ונקרא בצדק בשם רקיע סתם, וע"ז אמר ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. שהעוף יעופף בין הארץ ובין הרקיע, ומבואר כי יש מחיצה בין כל עולם ועולם והוא רקיע של אותו עולם. ויחזקאל שצפה במרכבה, ראה על ראשי החיות רקיע המבדיל בין עולם החיות ובין עולם הכסא שעליו כמש"פ בפירושי שם ודוד אמר הללוהו ברקיע עוזו על רקיעים העליונים ששם נראה עוז ה', והמאורות שנתנו ברקיע השמים בארו חז"ל שנתנו ברקיע השני. שהוא המחיצה שבעולם הכוכבים, ואמרו שאם היו נתונים ברקיע הראשון שהוא קרוב לארץ היו שורפים כל העולם, ובזה תראה שהעדים שהביא הרי"א מפסוקים אלה שרקיע הוא הגלגל לא יעידו מאומה לזכותו, כמו שהגם שקרא ה' לרקיע התחתון בשם שמים. ואמר לקול תתו המון מים בשמים, כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, בכ"ז יבא שם שמים גם על עולם הגלגלים ומה שלמעלה מהם, כן גם בשם רקיע.
ב) הד' יסודות הם בערוב תמידי זה עם זה ופועלים ומתפעלים זה מזה. ביחוד יסוד האויר והמים, האויר שותה את המים תמיד וכל דבר לח שיושם באויר ישתה את הלחות שבו וייבשהו, ובצירוף כח החום והעלעקטרי שהוא יסוד האש הנמצא באויר ובמים וביחוד כשנתעורר ע"י ניצוצי השמש יעלה אדים מימיים מכל שטח הימים והנהרות, והם כשמתמזגים עם יסוד האויר והחום [שדרכו להפשיט את האויר והמים] יעלה מהם אדים קיטוריים שע"י התפשטותם מכח האש הממוזג בם הם קלים מן האויר וצפים עליו למעלה עד יגיעו למקום הסגריר ששם הודק האויר והוא קל מהם וע"כ שם יעמדו ויהיו לעננים וחזיז קולות כפי החוקים הנפלאים שיסד ה' בהם. שעדן לא באו ולא יבאו בני אדם בסודם כמו שדבר ע"ז נפלאות אליהוא בסוף ויכוחו עם איוב [שם סי' לו ולז] וע"ז אמר במד' שמים אש ומים, שמים שא מים, שמים שם מים, אש ומים הוא החום והאש והעלעקטרי הצפון בהאדים, ועי"כ שא מים יתנשאו לעלות לרום, ועי"כ שם מים, יעמדו שם ברקיע שהוא מקום הסגריר שלא יעלו משם והלאה, עד עת שיתפשט החום מהם שאז יתעבו האדים ויהיו לטפות מים הכבדים מן האויר ויפלו למטה. וכמ"ש על כפים כסה אור ויצו עליה במפגיע וכו' וכמו שפי' בפי' איוב, וברדתם יתהוו מהם הנהרות והנחלים שיעשו ע"י שטף הגשמים וע"י המעינות שנעשה ג"כ ממי הגשמים הנבלעים בעומק האדמה. וכולם הולכים אל הים ומשם הם שבים ללכת ע"י האדים העולים מן הים אל מקום הסגריר ומשם אל הנחלים ומשם אל הים כמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים וכו' שם הם שבים ללכת, וכבר חשבו חכמי הטבע חשבונות והסכימו שהמים העולים לרום והתלוי' במקום הסגריר הם רבים כמו המים אשר בימים, עד שמ"ש חז"ל נטל הקב"ה כל מימי בראשית ונתנם חצים ברקיע וחצים בים אוקינוס, וכן מ"ש קרקוסי שמים בימי אוקינוס הם אחוזים הם דברים מסכימים מחכמי הטבע ולמודיהם.
ג) גם למעלה ממקום הסגריר הגם שהאויר שם דק מאד עד שלא יוכלו האדים להנשא על כנפיו ולא יוכל שום בע"ח לשאוף שם רוח חיים עד שלכן נקרא בשם שמים כי אינו ראוי עוד למשכן בני אדם ולגבולם, בכ"ז גם שם אין ריקות נמצא כי גם שם ימצא ערוב היסודות כמו שנתברר מחזיונות שונות שנחזה שמה כוכבי אש פורחים ומאורי אור ואבני אלגביש מעופפים, והגם שנלאה כח החקירה לדעת בברור ענין האויר הדק ההוא, הנה חז"ל שצפו ברוה"ק במקומות שאין יד הנסיון והחקירה מגעת. העידו לנו שגם שם נמצא חלקי מים דקים מאד כפי דקות האויר שם, שהאויר שלנו מורכב משני מיני אוירים פשוטים, וכן המים הם מורכבים מב' מיני אוירים, שהאחד מהם יש בו כח אש גדול מתלהב מאד כנודע בכימיאה, ושם הם קרובים לפשיטותיהם, ובחפץ ה' ירדו גם משם גשמי ברכה וירדו אל העננים התחתונים להריק עליהם ברכה:
ואמרו (תענית פ"א, ב"ר פי"ג) מהיכן הארץ שותה רא"א ממי אוקינוס שנאמר ואד יעלה מן הארץ, ר' יהושע אומר ממים העליונים שנאמר למטר השמים תשתה מים, ועננים מתגברים מן הארץ ועד הרקיע ומקבלים אותם כמו פי הנאד דכתיב יזוקו מטר לאדו, וחושרין אותם ככברה שנאמר חשרת מים עבי שחקים, לדעת ר' יהושע רוב הגשמים הם מן העליונים שהם רוב נגד המים העומדים בסגריר מן האדים העולים מן אוקינוס, ודעת ר' אליעזר שגשמים הטבעיים ברוב העתות הם מן האדים העולים מלמטה ממי הימים, והמטר שיבא ממים העליונים הוא רק בעת ההשגחה והברכה ואינם גשמים טבעים. וכן מפורש לר' אליעזר בפרקיו (פ"ה) וז"ל: העבים שואבים מים מן הים שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ ובכ"מ שיפקוד להם המלך שם הם מגשימים מיד הארץ מעוברת וצומחת כאשה אלמנה מעוברת מזנות, אבל כשירצה הקב"ה לברך צמחה של ארץ פותח אוצרו הטוב שבשמים וממטיר על הארץ שהם מים זכרים, מיד הארץ מעוברת וצומחת זרע של ברכה, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. ובב"ר (פי"ג) א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, והם אומרים אלו לאלו קבלו אותנו אתם בריותיו של הקב"ה ואנו שלוחיו, מבואר שמי העבים הם בריותיו של הקב"ה כי הם גשמים הטבעיים שכן בראם וחקק בטבע מששת ימי בראשית, ומים העליונים הם שלוחיו ששולח אותם לפרקים בעת רצון וברכה, וכבר הזכרתי בס' התו"ה (בחקותי סי' ג') בשם רבינו בחיי שיש הבדל בין גשם ובין מטר, שהגשם הוא הטבעי היורד מן העבים, והמטר הוא ההשגחיי היורד משפעת ברכת המים העליונים, ואמר בב"ר (פ"ד) הרקיע דומה לבריכה, למעלה מן הבריכה כפה, ומחמת הבריכה כפה מזעת טפים עבות, והם יורדים לתוך מים המלוחים. שמקום הסגריר ימשיל כברכת מים. ולמעלה ממנה כפה מקורה עליה, שהוא האויר הדק הנטוי למעלה מעגול הנשימה שבו נמצא המטר ההשגחי והבריכה תעלה מים נוקבין לעורר מים זכרים של הכפה שאז תתעורר הכפה לזעת טפים עבות מי ההשגחה שיורדים לתוך מים המלוחים, ר"ל מי הברכה ששרשם ממי הים שהם מלוחים:
ד) מה שבמקום הסגריר יעמדו האדים ושם יתהפכו לגשם ומים, הסכימו הטבעיים שזה בא מסבת ניצוצי השמש שיתהפכו כשמכים על כדור הארץ וישובו אחור באור חוזר ויחמו את האויר התחתון, עד מקום הסגריר ששם יתקרר האויר כי פסק כח האור החוזר ויצא החום מתוכם ויתהפכו לגשם, וכ"כ הראב"ע שהרקיע בא מהתהפכות ניצוצי השמש. ה) וכבר בארנו כי במאמר הא' יצאו היסודות מעורבים ויסוד המים היה מעורב עם יסוד האויר, כמ"ש ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים, ועי"כ היו המים מתפשטים בגובה, כי היו אדיים קיטוריים מלאים אויר שמתפשטים כמה מאות פעמים ממים פשוטים עד שמלאו כל רחבי החלל למעלה מעגול הנשימה, וכמ"ש חז"ל שהיו המים עולים עד כסא הכבוד ר"ל עד תחת קערורית גלגל הירח שהשמים נקרא כסא הכבוד כמ"ש השמים כסאי. ושיקוו המים לתראה היבשה היה צריך תחלה להפריש מהם תערובת יסוד האויר שיהיו מים פשוטים, שעי"כ נקטן כמותם וכמו שיתבאר עוד וע"כ טרם שאמר יקוו המים הי' מוכרח להקדים מעשה הרקיע, שפעולת הרקיע גם עתה ששם יתהוה מן האדים שהם מים מעורבים באויר, מי גשמים שהם מים פשוטים, וכן ביום השני שנעשה הרקיע הי' פעולתו להוציא האויר המרחף ביסוד המים ולעשותם מים פשוטים, וזה היה הכנה לקויית המים כמו שיתבאר, אולם לעשות הרקיע הזה היה צריך להקדים מאמר יהי אור, שכמו שגם עתה הרקיע הזה מתקיים ע"י אור השמש שמכה על כדור הארץ וניצוצי האור שבים באור חוזר עד מקום הסגריר כנ"ל בהקדמה ד' כן שם בטבע האור הזה שנברא ביום הראשון, רק שהי' כחו גדול ביתר שאת הי' אור בוער כאש, ופעל פעולתו בפקודת ה' ביום א' מה שלאור השמש היה צריך לזה שנים רבות, עתה נבוא אל הבאור: יהי רקיע בתוך המים. שטתנו רחוקה מאד משטת הרמב"ם שדעתו שהרקיע הוא יסוד האויר ושההבדלה בין מים למים היינו בין מי הימים והנהרות למים שהם בעבים ועננים, וחוץ ממה שהשיגו הרי"א בכמה קושיות אין זה אמת כי יסוד האויר נקרא בשם רוח כמ"ש על ורוח אלהים מרחפת, ואיך יתכן שקרא לרקיע הזה שהוא יסוד האויר שמים שא"כ השמים הם אצל הארץ, אבל לדעתי שם רקיע הונח על מקום העבים והסגריר (כמ"ש בהקדמה א) שעד שם יעלו מים האדיים ושם ינוחו ויתהפכו למים פשוטים שהוא הגשם, ובאשר אז עלו המים האדיים (שכל המים שעל פני יסוד המים למעלה היו מעורבים עם יסוד הרוח) למעלה הרבה מעיגול הנשימה, אז ע"י האור שנברא תחלה התהפכו ניצוצי האור המכים על התהום ששם הי' תערובת מים בעפר כמ"ש וחשך על פני תהום, ונעשה טבע הרקיע, ואמר שיהיה הרקיע בתוך המים כי אז היו המים המעורבים באויר עולים למעלה מן הרקיע והרקיע נעשה באמצעותם, והרקיע הזה הבדיל בין מים שעליו ובין המים שתחתיתו שע"ז אמר: ויהי מבדיל בין מים למים. ואינו אומר ויהי מבדיל בין מים ובין מים כמ"ש אח"כ כי עדן לא נבדלו בטבעיהם ששניהם היו מים אדיים דומים רק שהפריש ביניהם (כמו ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל שהוא הבדלה מקומית) ובמדרש רבה (פ"ד) רב אמר לחים היו מעשיהם ביום ראשון ובשני נקרשו, יהי רקיע יחזק הרקיע, ר' יהודה בר' סימון אמר יעשה מטלית לרקיע כמ"ש וירקעו את פחי הזהב, רב דייק מלת יהי שזה נמצא במאמר יהי אור ובמאורות יהי מאורות, כי האור כבר היה רק שנתהווה במקום הזה כמש"ש, וכן המאורות שהוא האור שנתקבץ בשמש כבר היה האור ביום הראשון רק שנקבע בשמש, ואמר רב שכן מטעם זה אמר יהי רקיע. כי התהוות הרקיע התחיל תיכף ביום הראשון כאשר נברא האור שתיכף התחילו ניצוצי האור להכות על התהום ולחזור באור חוזר עד מקום הרקיע רק שלא נגמר מעשה הרקיע להיות קבוע עד יום השני שהתחמם האויר התחתון בשעור מספיק. ור' יהודה בר' סימון דייק שם רקיע שמורה על מחיצה דקה. שביום השני נקבע כמחיצה פרושה עד שראוי להקרא בשם רקיע, ושם ר' חנינא אמר יצאה האש שלמעלה ולחכה פני רקיע, ר' חנינא מפרש מה שנעשה בגמר מעשה הרקיע שאז קנו המים העליונים טבע אחרת וזה היה ע"י אש וכמו שנבאר:
פסוק ז׳׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ…
ויעש אלהים את הרקיע - מלת עשיה מורה בכ"מ על הגמר, כי עדן לא נגמר מעשה הרקיע בשלמות אחר שהמים העליונים שעליו היו דומים בטבעם אל המים שתחתיו אולם אח"ז נגמר הרקיע, וזה כמ"ש ר' חנינא יצאה אש שלמעלה ולחכה פני רקיע שעל ידי האש שהיה באור הנברא בראשון שיסוד האש והעלעקטרי התגבר למעלה בפקודת ה' ונתערב במים האדיים העליונים ועי"כ נזדקק האויר והמים העליונים, ששניהם שבו להיות אויר ומים דקים מאוד עד שהאויר אינו ראוי עוד לנשימת בע"ח והמים הם מים בכח ואינם מתהפכים לגשמים רק בחפץ ה' להריק גשמי ברכה, ומפרש מהו העשיה הזאת א] שבענין המים ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע זה הי' הבדלה גמורה שנבדלו בטבעיהם שהמים העליונים הם מים בכח והמים התחתונים שעולים אל העננים הם מים בפועל, התחתונים יתהפכו לגשם בטבע והעליונים לא יהיו למטר רק ע"י השגחה מיוחדת, וע"כ אמר בין בין מה שלא אמר תחלה כי תחלה היה רק הבדלה מקומית, ועתה נעשה הבדלה בטבעיהן. ב] היה הבדלה ביניהם בענין האויר, שהאויר שלמעלה מן הרקיע נעשה דק מאד עד שאינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, ועי"כ:
פסוק ח׳׳
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ {פ}
ויקרא אלהים לרקיע שמים - משם מתחיל גבול השמים שאינו עוד גבול ברואי הארץ שא"י להתקיים שם. ופי' ויקרא שאז שם בו טבע זאת שיהיה שמים ולא יהי' ראוי לבני הארץ וכמו שאפרש זה במ"ש ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ומה שאינו אומר וירא אלהים כי טוב מפני שזה היה רק הכנה למאמר יקוו המים שלא היה אפשר להקוות המים רק ע"י פעולת הרקיע הזה, כמו שיתבאר במאמר הבא וזה לא נגמר עד יום שלישי, ולא יכול לומר כי טוב שעוד לא נתגלה טובו, וז"ש חז"ל שלא אמר כי טוב מפני שלא נגמר מלאכת המים, ועתה שים עיניך על כל העדים והראיות שהביא הרי"א לדחות פי' זה ותראה שכולם מעידים על אמיתת מה שפירשתי, וגם מ"ש במדרש בשעה שאמר ה' יהי רקיע גלדה הטפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים, אינו סותר את דברינו, כי מה שלמעלה מן הרקיע הם שמי השמים כמו שתראה בפירושי לתהלים (סי' קמ"ח) שמ"ש הללוהו שמי השמים הוא למטה ממ"ש הללוהו שמש וירח וכוכבי אור, ששם חשב מלמעלה למטה עי"ש, והם המים העליונים שעל הרקיע שהוא שמים התחתונים [לבד שיקשה מש"ש את ה' מן הארץ וכו' ברד שלג וקיטור, והלא הברד והשלג הם ברקיע שנקרא שמים, בזה תראה חכמת חז"ל שאמרו בחגיגה דף י"ב מכון שבו אוצרות שלג וברד וכו' והני ברקיע איתנהו הני בארעא איתנהו דכתיב הללו את ה' מן הארץ ברד שלג וקיטור, ואמרו דוד בקש רחמים והורידם לארץ. מליצתם שהי' ראוי לסדרם בסדר הלול השמים כי הרקיע נקרא שמים, רק שאחרי שזמירות דוד הי' לעורר רחמים סדרם בין תולדות הארץ שממנה יעלו האדים לאמר שאין דבר רע יורד מן השמים]:
פסוק ט׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
ויאמר אלהים יקוו המים - טרם שנתהוה הרקיע לא הי' אפשר להקוות המים אחר שהיו המים אדיים ממולאים ביסוד הרוח, והיו כמותם כמה מאות פעמים ממה שהם כשהם פשוטים עד שהיו גבהם כפלים כשעור שמן הארץ עד מקום העבים. כמ"ש במדרש רבה (פ"ד) כחלל שבין הארץ לרקיע כך יש בין הרקיע למים העליונים. ר"ל לסוף גובה המים העליונים, כמו שמפרש יהי רקיע בתוך המים ביניים ובינתים, ועוד שם רבנן אמרי מחצה על מחצה, שכבר בארתי בס' התו"ה (שמיני סי' קכז) שמלת תוך יכוין על נקודה האמצעיית. רק ע"י הרקיע ששם נתהפכו המים האדיים למי גשמים שהם מים פשוטים נתמעט כמותם עד שקלטם ים האוקינוס, וכמ"ש בב"ר (פ"ה) ר"י בר"ש אומר כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד, משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומן מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחת, ר"ל שהמים היו מלאים רוח. שכן האדים הם נפוחים מיסוד האויר, וע"י הרקיע הוציא הרוח מהם ונתמעט כמותם. ועוד אמר במד' משל למאה מתים שנתנים במקום אלף חיים, קורא למים האדיים המלאים רוח בשם חיים, כי האויר מלא מיסוד האויר החמוצי שהוא הנותן חיים לכל בריה, ועל כונה זו אמר בב"ב שאמר הקב"ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם, א"ל די שאעמוד בשלי, בעט בו הקב"ה והרגו. ר"ל שפקד על טבע המים שהוא שר של ים שיקוו אל הים ולא היה זה אפשר מצד טבע המים שבבריאתם היו אדיים מלאים רוח וממלאים כל חללו של עולם. בעט בו היינו שהוציא הרוח מהם והרגו היינו שבטל טבע זו שהמים נתהפכו ברקיע למים פשוטים שהרוח בתוכם מעט. ובאר באיזה אופן יקוו המים. הלא מים האדיים כמותם רב משיכיל הים אותם אמר מתחת השמים שתחלה יעלו לרקיע שהוא מקום העבים שהוא נקרא שמים, ושם יתהפכו למים פשוטים שמכבדם יפלו לארץ וירדו אל הים. ועי"כ ותראה היבשה ויהי כן זה מוסב על מלאכת הרקיע שנעשה ביום השני ועל הקוית המים, ששניהם נשארו קיימים לעולם. רצוני שהשם מחדש בכל יום תמיד מ"ב, ובכל יום יכו ניצוצי השמש על כדור הארץ ויתהפכו באור חוזר עד מקום הסגריר ומזה יעשה הרקיע ואליו יעלו תמיד המים האדיים ששוכנים תמיד מן הארץ עד הרקיע, ושם יתהוו למי גשמים וירדו למטה ויקוו ע"י הנהרות והנחלים לתוך הים, ועי"כ יתיבשו כל מקומות הלחים והנחלים ויעלו באויר ותראה היבשה. וע"ז אמר ויהי כן שנעשה טבע קיים להיות כן לעולם. ובמ"ש ותראה היבשה היה עוד צווי להפריד את המים מן העפר, שכבר אמרנו שמ"ש וחשך על פני תהום היינו שיסוד המים למטה היה מעורב ביסוד העפר, ואחר שהפריד יסוד הרוח מיסוד המים, ובזה תקן את התהו, צוה שיפרד יסוד המים מיסוד העפר ותראה היבשה. שיש הבדל בין יבשה ובין חרבה, שהאדמה הלחה היא חרבה, וצוה שיפרד יסוד המים והלחות מן העפר עד שתהיה יבשה ובזה תקן את הבהו. כמ"ש בפסוק ב'.:
פסוק י׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ויקרא אלהים ליבשה ארץ - יש הבדל בפעל קרא הבא על קריאת השם בין אם בא אחריו מלת את ובין אם בא אחריו למ"ד, שקרא נקשר עם את כשהנקרא מחוסר שם. ונקשר עם למ"ד כשהנקרא כבר י"ל שם וקורא לו שם אחר. וכבר בארו זאת חכמי הלשון, ופה ר"ל שתחלה בעת בריאת שמים וארץ היה שמים שם כולל לכל מה שמן קערורית גלגל הירח ולמעלה, וכל מה שמן קערורית הירח ולמטה נקרא בשם ארץ. אולם אחר שהתחילה הבריאה להתקרב אל התכלית, החלו השמות האלה להגבל לפי תכליתם, בעת שנעשה הרקיע שהוא מפסיק בין האויר התחתון שבו חיים כל יושבי הארץ ובין האויר שלמעלה שא"א לבע"ח להתקיים שם, קרא מה שלמעלה מן הרקיע בשם שמים, והארץ הוא רק מה שתחת הרקיע שזה נתן לבני אדם לחיות שם, ואחר שהתקרב יותר אל התכלית וקוה את המים וחלק את הארץ בין ים ליבשה, אז נגבל שם ארץ יותר, שרק חלק היבשה יקרא בשם ארץ כי הוא לבד הנתון לבני אדם. וכן מ"ש ויקרא אלהים לאור יום, הוא ג"כ הגבלת התכלית ולא היה קריאת השם לבד, רק שבו קבע ג"כ טבע הדבר, שהאור טבעו שיעשה את היום, והרקיע טבעו שלא ישכנו בני אדם למעלה מגבולו רק יהיה שמים שמים לה', וליבשה גבל טבעו שיהיה ארץ ראוי לקיום הצמחים והחיים, וע"כ כתוב בכל אלה ויקרא אלהים, שקריאה זו היה ע"י שם אלהים, הפועל בכל מ"ב. ואמרו חז"ל שלא אמר ולחשך קרא אלהים לילה מפני שאין השם מייחד שמו על הרעה, כי החשך הוא העדר ואינו מתיחד לפעולת אלהים בעצם כמ"ש למעלה פסוק ב'. אמנם מה שלא אמר ולמקוה המים קרא אלהים ימים מפני ששם ים אינו מציין לא המים שבים שזה נקרא מי הים, ולא קרקע הים שזה נקרא תהום רק ים הוא החלל שבו יהיו מי הים וכמ"ש דורשי הלשון, וחללים האלה הם גם כן העדר יסוד העפר שם והם נעשו מעצמם, וכן יעשו תמיד ע"י רעש הארץ שיהיו תחת התהום שעל ידו תפתח הארץ את פיה תמיד ויתהוו ימים חדשים כנודע, וזה נעשה ג"כ מעצמו מטבע ההויה וההפסד: וירא אלהים כי טוב. ר"ל שהגם שהיה בזה חורבן צורה הראשונה שהיה ענינה שיסוד המים יקיף את יסוד העפר ושיהיו היסודות מעורבים, ועתה הפרידן זה מזה ונתן חול גבול לים שיהיה יסוד העפר מגולה, וכל חורבן הוא רע, בכ"ז ראה כי טוב, שבזה הוטב הבריאה והלכה מהלך השלמות לצורך התכלית שלא תהו בראה רק לשבת יצרה, וכמ"ש בפי' ישעיה שם:
פסוק י״א׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר…
שאלות - למה בעשב אמר הלשון מזריע זרע ובעצים אמר אשר זרעו בו. בצווי לא אמר למינהו בעשבים רק באילנות אמר למינו. ובעשיה אמר בשניהם למינהו. בצווי אמר עץ פרי עושה פרי ובעשיה אמר עץ עושה פרי. וכשאמר עץ פרי למה כפל עושה פרי ולמה כפל ויהי כן ותוצא הארץ:
ויאמר אלהים תדשא הארץ - הנה להוית הצמחים לא היה צריך אל המאורות כי להוית הצמחים צריך היבשה ומי הגשמים והחום. והחום והאור כבר היה ביתר שאת באור שנברא ביום ראשון. לכן הקדים הוית הצמחים אל המאורות שהאור הראשון היה מועיל יותר בהויתם כי היה בלא נרתק. וגם ששם ה' בטבע הארץ שכ"מ שיהיה שם יבשה תתלבש במעטה דשא ותבא בעדי עדיים בציצים ופרחים לכסות מערומיה. והנה הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה שלא לבד שהלכה מדומם לצומח מצומח לחי ומחי למדבר כסדר מעלותיהם. כי גם בצומח ובחי הלכה מן השפל והפחות אל המעולה שבאותו המין. שמין הגרוע של הצומח הוא הדשא שאינו ראוי למאכל אדם והוא צומח מאליו ואין בו כח ההולדה להזריע זרע רק כח המגדל והזן וכמו שכתבו המפרשים. למעלה ממנו הוא העשב שהוא ראוי למאכל אדם והוא מזריע זרע שיש בו כח המצייר והמוליד. למעלה ממנו עץ פרי שהעץ מעולה מן העשבים. שהוא מתקיים משנה לשנה. והפחות שבעץ הוא עץ פרי. העצים הרכים שגם העץ נאכל בילדותו. כמו קורא דדקלא ודומיו. למעלה ממנו עושה פרי. עץ הקשה שנושא פרי ואינו ראוי למאכל. וגם כלל בזה שנמצא באילנות ג' מינים בענין ההולדה למינו. שיש אילנות שפרי העץ עצמו הוא הזרע כמו האגוזים והשקדים. וזה עץ פרי עושה פרי. שהפרי עושה פרי כיוצא בו. ויש שנמצא בפרים גרעיני הזרע כמו התפוחים ודומי' וזה אשר זרעו בו. וגם יוכלו ליטע אותו ע"י ההברכה שנוטע יחור מן האילן בארץ ויעש בדים ופארות. וזה על הארץ. וגם כולל שלא יצמח ע"י זרעו בכל האופנים רק אם יטעהו בארץ. וגם שכל עץ מיוחד לארץ מיוחדת. יש ארץ מגדלת ענבים ויש מגדלת פלפלין. וכ"ז נכלל במ"ש על הארץ, וכבר בארנו בספר התו"ה קדושים (סי' נט) שנמצא באילנות ג' לשונות נטיעה זריעה שתילה. ובררתי שפעל זרע לא יאמר באילנות רק על ההברכה וההרכבה. ואם מניח גרעיני הזרע בארץ ישמש בלשון נטיעה. וע"כ לא אמר פה מזריע זרע כמ"ש בעשבים. כי פעל מזריע לא יצדק באילנות על גרעיני הזרע. רק על ההברכה וההרכבה. לכן אמר אשר זרעו בו. ששם זרע בא על גרעיני הזרע. ואמר למינו שכל מין יהיה בפ"ע. שהגם שיצויר באילנות הרכבת מין בשאינו מינו. בכ"ז לא יצלח זה רק במינים הקרובים שהם מעין מין א'. לא במינים הרחוקים כמו תפוח באגוז. אתרוג באילן שקדים. והרכבת אתרוג בציטראנע יצלח כי הם כמין אחד. ומ"ש ויהי כן שהוא כפול עם מ"ש ותוצא הארץ. כי אחר שהטביע ה' בטבע הצומח שלא יצמח רק ע"י זרע. בהכרח שכן נעשה גם בעת הבריאה. שבעת שאמר ה' תדשא הארץ נבראו בארץ גרעיני הזרע מכל מין ומין. וע"ז אמר ויהי כן היינו שנהיה הזרע מכל מין. או שזה כבר הונח בארץ בבריאה הראשונה. שע"ז אמר ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים. כמש"ש כשטת ר' נחמיה. וע"ז אמר ויהי כן, שכבר היה כן, או שהזרעים היו בארץ בכח בבריאה הראשונה ועתה נעשו בפועל:
פסוק י״ב׳
וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים…
ותוצא הארץ ואח"כ הוציאה הארץ מן הזרע שנברא בה דשא עשב מזריע זרע, היינו שכבר נגמר בשולם עם פירותיהם, שסימן לגמר הפרי כל שזורעים אותה ומצמחת (כמו שהבאתי בחבורי התו"ה פ' בהר סי' ה' בשם הירושלמי) כי כל מעשה בראשית בקומתם נבראו כמ"ש בפ"ק דר"ה. ומה שלא אמר עץ פרי עושה פרי, למ"ש שר"ל שהפרי הוא הזרע נכלל במ"ש ועץ וכו' אשר זרעו בו, שבמ"ש ועץ בוי"ו החבור הוא דומה עם עשב מזריע זרע שרוב זרע העשבים הם עצמם הפרי כמו מיני דגן וקטניות, ולמ"ש שר"ל שהעץ נאכל, זה בקטנותו, אבל אח"כ העץ מתקשה ואינו נאכל כנודע, ובהוצאה שהוציאה הכל בגדולם כעצים זקנים היו העצים כולם בלתי ראוים לאכילה, וז"כ חז"ל במדרש שעברה על הצווי, ובצווי אמר למינו אשר זרעו בו, ובמעשה אמר אשר זרעו בו למינהו, ואמר למינהו תחת למינו, כי ידוע שכל האילנות הם זכר ונקבה, ולא יפתחו הנקבות את פרחם רק כשיקבלו זרע הזכר, שלפעמים ימצא בהאילן עצמו שהוא אנדרוגינוס, ולפעמים הם מחולקים, וכבר ספרו חוקרי הטבע נפלאות ה' והשגחתו בענין זה איך הכין בטבע האילנות שיבוא פרח הזכר אל קנה הנקבה, שלפעמים יהיה ע"י הרוח, ויש בע"ח מיוחדים לזה מאת ההשגחת לשאת את הפרח כנודע לקוראים בספרי הטבע, וע"ז אמר פה למינהו שהוא מין זכר ונקבה למינו ומינה, וע"ז אמר אשר זרעו בו למינהו על זרע ב' המינים, וזה נתחדש בעת ההוצאה, כמו באדם הראשון שהיה הנסירה אחר יצירתו כמו שיתבאר שם, וזה נתחדש בין בעשבים בין באילנות, וע"ז הוסיף למינהו גם בעשבים. ומ"ש וירא אלהים כי טוב הוא כמ"ש למעלה שהגם שכל הויה חדשה הוא ע"י העדר הצורה הראשונה והוית הצמחים הוא ע"י חורבן הדומם והעדר צורתו וכל העדר הוא רע, בכ"ז ראה שהוא טוב, כי בזה עלתה הבריאה למדרגה מעולה יותר:
פסוק י״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים…
שאלות - למה לא נבראו המאורות ביום הראשון ולא היה צריך למאמר יהי אור. ועכ"פ למה נבראו אחר בריאת הצומח וקודם בריאת בע"ח. ולמה כפל ויהי כן ויעש אלהים. תחלה אמר יהי מאורות קרא כלם בשם מאורות. ואח"ז אמר ויעש שני מאורות, ואת כלם קרא בשם כוכבים לא בשם מאורות. ולמה קרא ללבנה מאור הגדול וכוכבים רבים גדולים ממנה, והיא רק כוכב קטן מלוה את השמש וכמוה כאין במערכת השמים כנודע. ולמה כפל והיו למאורות ברקיע השמים, שכבר אמר יהי מאורות ברקיע השמים. ואמר שלישית ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שהוא מיותר לגמרי שכבר אמר ויהי כן. ולמה בצווי אמר להבדיל בין היום ובין הלילה ובמעשה אמר להבדיל בין האור ובין החשך, ולא אמר לשון שוה בשניהם:
ויאמר אלהים יהי מארת - כבר בארנו שכדורי השמש והירח והכוכבים נבראו יש מאין במאמר הראשון ומאז סבבו על מעגליהם כדרכם. רק שהשמש שהוא המפלש אורו על הארץ ועל כל כוכבי אור לא ניתן בו אור עדיין והיה כדור חשוך, וע"כ לא נמצא אור גם ביתר הכוכבים שכולם מקבלים אורם ממנו, רק שהאור התפשט אז בכל רחבי הבריאה בזהר עצום בלא נרתק, ושמש בג' ימים הראשונים, אבל אחרי שרצה לברוא בע"ח והאדם שהם לא יוכלו לסבול האור ההוא, כי עיניהם לא יוכלו לסבול רק אור השמש, לא אור ה' הגדול שהופיע בג' ימים הראשונים שהיה מכהה עיניהם, וכן החום הבוער אז היה ממית אותם לפי טבעם (ולא ישתמשו בו רק לעת"ל בדרך נסיי), לכן הוכרח לאסוף את האור הזה ולשומו בכדור השמש שיהיה נרתק לו ומצמצם אורו וחומו באופן שיוכלו הברואים להשתמש בו, וע"כ אמר יהי מארת היינו שהאור שהתפזרו ניצוציו בכל מקום יאסף עתה וינתן בכדור השמש ומעתה לא יהיה אור רק מאור, ששם מאור מציין מקום ששם נתון האור (שהמ"ם הנוסף בראש השמות כמו משכן מקדש מושב מציין מקום המיוחד אל איזה דבר כמו שכתבתי באילת השחר כלל וא"ו), וקרא את כל הכוכבים בשם מאורות, הגם שכל כוכבי לכת אין להם אור בעצמם רק האור החוזר מזהר השמש שמכה על כדורם, בא להורות שגם השמש אין לו אור מצד עצמו רק מקבל האור מלמעלה מגבוה על גבוה דרך מסכים ולבושים, והלבוש האחרון היה האור הגנוז שהוא הושם בנרתק השמש, שאורו ג"כ צמצום מאור העליון כמ"ש בפ' יהי אור, [וחכמי הטבע כולם נבוכו באור הנוזל מהשמש איך לא יבוש מקורו ויחרב מעינו, וחשבו בו חשבונות והשערות, ובאמת מקורו מקור לא אכזב מאור הנעלם שאין לו תכלית וכליון] וא"כ השמש מקבל האור בלא אמצעי והם מקבלים האור הזה באמצעות השמש, ונקראו ג"כ מאורות, ובאר שיש הבדל בין האור השופע מן המאורות ובין האור ששמש עד עתה. א] שעד עתה היה האור בכל רחבי הבריאה וגם בארץ ועתה יהיה ברקיע השמים. ב] שעד עתה היה מבדיל בין האור ובין החשך, כי בעת ששמש החשך אז נאסף האור מכל רחבי הבריאה, ועתה לא יבדיל בין האור ובין החשך, כי אור השמש נמצא תמיד ומתפלש תמיד על הכוכבים שעומדים לנגדו רק שיבדיל בין היום ובין הלילה. ג] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זה מצד ארבעה השקפות שנראה במהלכם. א] השמש מסבבת מעגלה בכל יום ממזרח למערב ומזה באו הימים. ב] עוד תסבב מעגלה השנתיי בכל שנה ממערב למזרח ומזה יבאו השנים. ג] הסיבוב השנתיי לא יהיה על קו המשווה כסבוב היומי אשר ממזרח למערב, כי תטה מעגלותיה כ"ג מעלות וחצי לצפון וכן לדרום, ועי"כ תתקרב בקיץ לצד צפון ובחורף לצד דרום, ועי"כ יעמדו גבולות קיץ וחורף וזמן האביב והקציר שבזה תלוים מועדי ה' פסח בחודש האביב, ושבועות חג הקציר וסוכות חג האסיף, וזה ולמועדים. ד] פעמים תעמוד הירח בין הארץ ובין השמש ויהי' לקוי החמה, ופעמים תעמוד הארץ בין הירח והשמש ויהיה לקוי הלבנה ואז יהיו לאותות, כמ"ש מאותות השמים אל תחתו, וזה אינו מיוחד בארץ לבד כי בכל כוכבי לכת יש ימים ושנים שע"י שיסובו על ציריהם יהיה לכל כוכב יום בצד שפונה לשמש ולילה בצד האחר, כמו יום של נגה כ"א שעות וכ"א מינוטען, כוכב מאדים כ"ד שעות ל"ט מינוטען, צדק ט' שעות נ"ו מינוטען, וע"י שיסבו סביב השמש יהיה להם שנים שנת נגה רכ"ד ימים וג' רביעי שעה, שנת מאדים תרפ"ו יום כ"ג שעות ומחצה. צדק ד' אלפים של"ב יום וי"ד שעות וכדומה, וכן יהיה מועדי הלבנה שלפיה נחשב ראשי חדשים וימצאו מועדים בכל כוכב, וכן אותות הלקוים ימצא בכל כוכב כנודע, ולפ"ז מ"ש פה יהי מאורות להבדיל בין היום וכו' והיו לאותות וכו' אינו מדבר מן הארץ לבד רק מפעולות כל המאורות זב"ז:
פסוק ט״ו׳
וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
והיו למאורות ברקיע השמים - וגם שכולם יהיו מאורות ברקיע השמים שיתנו אור זל"ז שכל כוכב משליך מאורו שקבל מן השמש על כוכב המקבל לו, כמו שתשליך הירח ניצוציו על הארץ, ותכלית כולם הוא להאיר על הארץ שהוא התכלית בבריאת כולם, וכמו שהתבאר באורך בפי' תהלות סי' ח' שע"ז אמר מה אדיר שמך בכל הארץ. ויהי כן טבע זו נשאר במאורות שלא ישנו מהלכם ותפקודתם כל ימי עולם, וכבר נמצאו רשימות מחכמי מצרים ומחינא מאלפים שנים, ונתברר שלא שנה שום כוכב את מעגלו מאז עד עתה אף כחוט השערה:
פסוק ט״ז׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת…
ויעש אלהים התבאר אצלי (למעלה פסוק ז') שמלת ויעש בא על גמר הדבר, כי כדורי המאורות כבר נבראו בראשית הבריאה, והאור נברא ביום הראשון, ולא התחדש עתה רק מה שנתן האור בנרתק השמש ותקן אותו באופן שכשישליך נצוציו על כדור הארץ שהוא עיקר התכלית בבריאה יוכלו הבע"ח להשתמש בו לפי כח עיניהם וחושיהם, ושיהיו מכוננים לפי מה שצריך אל יצורי הארץ מהאור והחום לקיומם, ושיער שהאור שנתן אל השמש מן האור הגנוז הוא בשעור נערך בכוון כפי הצורך אל הארץ לקיום בריותיה, ובהשקף זה עשה ותקן את שני המאורות הגדולים, כי בהשקף אל יתר הכוכבים א"א שיקרא את הירח בשם מאור הגדול, כי הוא אינו כוכב בפ"ע רק משרת ומלוה את הארץ, ולכוכב צדק י"ל חמשה משרתים כאלה, ולכוכב שבתאי שבעה, והירח הוא הקטן מרוב כוכבי לכת, וע"כ בתחלה שדבר לפי בחינת עצמותם קרא את כולם בשם מאורות, אבל פה דבר מצד שתקנם לצורך הארץ, שספור מעשה בראשית הוא רק לספר מתולדות הארץ, שבה עם נברא יהלל יה ואין לה עסק עם מעשה ה' הגדול אשר עשה בעולמות אין חקר, ובבחינה זאת נקרא הירח בשם מאור הגדול, כי בעבור היותו קרוב אלינו יגדל אורו אלף פעמים מיתר כוכבים, ואצלנו השמש והירח הם הגדולים באורם אצלנו מכל המאורות, והשמש אורו גדול אצלנו מאור הירח, ויחד את המאור הגדול לממשלת היום השמש שולט ופועל פעולות רבות ביום ביסוד האש ובאויר ובצמיחת הפירות היבשים, והמאור הקטן שולט ופועל פעולות בלילה במעינות ונהרות ובפירות הלחים כמ"ש ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים:
פסוק י״ז׳
וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃
ויתן הוא מענין שררה והתמנות כמו ונתון אותו על כל ארץ מצרים, שמנה את המאורות כולם שהוא השמש והירח והכוכבים לג' דברים, א] להאיר על הארץ, ביום יאיר השמש, ובלילה יאירו הירח והכוכבים וכמ"ש בפסחים (דף ב') הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים:
פסוק י״ח׳
וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ב] ולמשול ביום ובלילה] שכל המאורות מושלים ופועלים בארץ בערוב היסודות והמתכיות - ולדעת בעלי המשפטים י"ל לכוכבים ממשלה על כל ענינים, כמו שהיה כן דעת איוב בויכוחו. ג] להבדיל בין האור ובין החשך פה שדבר בבחינת הארץ לבד בה יבדילו גם בין אור והחושך שבעת תשקע השמש יהיה חשך, הגם שאז נמצא אור בכל רחבי הבריאה וע"כ למעלה שדבר בבחינת פעולת המאורות בכל רחבי הבריאה לא אמר להבדיל בין האור והחשך כי האור נמצא תמיד, לא כן פה שמדבר מה שעשאם ה' ותקנם לצורך הארץ, בה יבדילו בין האור והחשך, וירא אלהים כי טוב ר"ל הגם שהאור ששמש תחלה הי' יותר טוב ואמר עליו וירא אלהים את האור כי טוב זה היה בג' ימים הראשונים, שלתקון הרקיע והיבשה והוצאת הצמחים היה טוב, אבל להברואים שיברא מעתה בחמישי ובששי היה האור הזה שנצטמצם בשמש יותר טוב, ועלתה הבריאה לשלמות יותר לפי הצורך אל הנבראים שיבראו מעתה:
פסוק כ׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃
ויאמר אלהים ישרצו המים - הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה, דומם צומח חי מדבר, וכל הקודם הי' הכנה למה שאחריו, ואחר שתיקן את המאורות שלא הי' אפשר להחיים להתקיים בלעדיהם (כנ"ל פסוק י"ד) נתן אומר לבריאת בע"ח, ונודע שגם בעלותה בסולם המדרגות לא עלתה הבריאה בדלוג רק ע"י אמצעיים, שנמצא האלמוג שהוא אמצעי בין הדומם והצומח והפלופ שהוא אמצעי בין הצומח והחי, והקוף שהוא אמצעי בין החי להמדבר, וכן בכל מדרגה עלתה בסדר מלמטה למעלה כמ"ש שביצירת הצומח עלתה מדשא אל עשב וממנה אל העצים, וכן היה ביצירת הבע"ח שחכמי הטבע חלקו את הבע"ח לששה מערכות, א] התולעים. ב] הפורחים או הרמשים (אינזעקטין). ג] הדגים. ד] חית המים (האמפיביאן) החיים בים וביבשה. ה] העופות. ו] היונקים, ושני מערכות הראשונים לא נזכרו בכתוב כי הם עומדים בין הצומח והחי, שהתולעים קרובים אל הצומח והפרותם אינם ע"י זו"נ, וגם הפורחים רובם יולדו רמה וירחשו כתולעים ויחליפו עורם פעם אחר פעם עד יתעטפו במעטפה ויהיו לעוף פורח ויפרו וימותו, ואין להם דם רק ליחה לבנה, מבואר שהוא המעבר שתעבור בו התולדה מצומח לחיים, לכן יתחיל בספור הבריאה מארבע מערכות האחרונים, וצוה שישרצו המים שרץ נפש חיה, והרמב"ן פי' שם ופעל שרץ על מרוצתם ותנועתם, והרי"א פי' על ההפראה, וכבר בארתי בספרי התו"ה (שמיני סי' פ' וסי' ק"ט) ששם שרץ יבא גם על התנועה והרחישה אבל פעל שרץ ישמש בו לרוב על ההפראה והרביה היתרה שנמצא כשרצים כמש"ש מטעם חז"ל, ופה בא מטעם ההפראה היתרה שיפרו המים בעלי חיים שיחיו ויפרו במים, וזה כולל מערכת הדגים ומערכת חית הים, שחית הים הגם שיעלו גם אל היבשה רובם יטילו ביציהם במים, כי הפרים ביבשה אינם שייכים לחית הים לענין טומאה וטהרה כמ"ש בס' התו"ה שם, וגם ישרצו עוף שהוא עומד בין שתי מערכות האלה ובין מערכת היונקים שדמו חם וי"ל ריאה והקודמים דמם קר ואין להם ריאה רק שק נפוח, וע"כ אמרו חז"ל שדגים וחגבים אין טעונים שחיטה, כי החגבים ירודים עוד מן הדגים שהם מן הפורחים והעופות טעונים שחיטת סימן א' שנבראו מן הרקק, ר"ל הרכבת מים ועפר ואויר, וע"כ אמר שישרצו המים מצד חלק המימי ויעופף על הארץ מצד חלק העפרורי ועל פני רקיע השמים מצד חלק האוירי הגובר בו:
פסוק כ״א׳
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙…
שאלות - למה אמר ויברא אלהים שברא הוא בריאה יש מאין מה שלא אמר כן בחית הארץ. ולמה לא נאמר בחית הים ויהי כן. וגם מה שאמר ויברא אלהים ויעש אלהים מיותר. ולמה נבראו בשני ימים וחית הארץ נברא ביום אחד עם האדם. ולמה נתברכו חית הים ולא חית הארץ:
ויברא אלהים כבר בארנו כי בריאה מציין בריאת יש מאין ובע"ח נבראו יש מיש כמ"ש ישרצו המים, אמנם המים לא היה בכחם רק להוציא גופי הבע"ח, אבל הנפש החיונית שלהם אין זה בכח המים והיה בריאה יש מאין מה' לבדו, כמ"ש כי רוח מלפני יעטוף, וכתיב נותן נשמה לעם עליה, וכבר באר בע"י שלכן מצאנו באליהו ואלישע שהגם שעשו כמה מופתים בכחם לבד כשהוצרכו להחזיר נשמות לפגרים הוצרכו להתפלל לה' אלהי הרוחות. וע"כ אמר ויברא אלהים שאלהי הרוחות ברא הרוח יש מאין. ואמר את התנינים הגדולים הוא מערכה הג' של הדגים וכל מעשה בראשית בקומתם נבראו ויש במיני הדגים גדולים מאד כנודע ולכן קדמו בבריאתן. ואת כל נפש החיה הם חית הים שהוא המערכה הרביעית, ויען שהם י"ל רגלים מועדת שרומסים בהם אמר הרומשת, ששם רומש בא על הרמיסה ברגליו. ואמר אשר שרצו המים שהגם שמינים אלה חיים גם ביבשה ההשרצה וההפראה שלהם הוא במים. וכמ"ש בחולין (דף קכ"ז) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב כי הפרותם הוא במים. ואמר בהם למינהם כי בחית הים שייך בהם הרבעה וכלאים אסור בהם כמ"ש בב"ק משא"כ הדגים. ואת כל עוף כנף הוא המערכה החמישית, ואחר שכל ג' מערכות אלה הם מטילים ביצים רחוקים המה מאדם שמוליד חיים ויונק שממינו הם בהמת וחית הארץ שנבראו בששי, שע"כ יחד להם יום בפ"ע כי הם העומדים בבנין גופם ומעשהו במדרגה אחת עם האדם, וע"כ לא נאמר ויהי כן כי לא נשלם עדיין הוית הבע"ח עד שנבראו בע"ח היונקים שהם העומדים בסולם היצירה תחת האדם, וברואי יום החמישי רק התחלה לאשר יגמר בששי ולא היה כן כי עוד תצעד הבריאה מצעדים עד יהי כן וישלמו הבע"ח בשלמותם, רק אמר וירא אלהים כי טוב שהגם שכל בריאה בא ע"י המרת הצורות וחורבן הצורה הראשונה, שצורת המים נהפך לגופי בע"ח, וכן לעתיד יזונו מן הצמחים ויהפך הצומח לבע"ח, בכ"ז ראה כי טוב כי בזה התעלתה ההויה לצורה יותר שלמה וטובה מהקודמות:
פסוק כ״ב׳
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
ויברך אותם - הוצרכו לברכה יען שמולידים ע"י ביצים שיתפוס כח המצייר על הביצה שרחוק לפי הטבע שישתל בו רוח חיים, וע"ז אמר פרו שיעשו פרי כיוצא בם, וכן ע"י שדגי הים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ואין להם כלי הגנה שילחמו בם נגד אויביהם כמו שיש לחית היבשה ששתל בם ערמות ותחבולות שבם ינצלו ממבקשי נפשם. וסלעים מחסה לשפנים, והרים הגבוהים ליעלים, ובני אדם בונים מכלאות צאן ושומרים חיות הבייתות שכ"ז אין לדגי הים ולכן הוצרכו לברכה השנית ורבו. וכמ"ש שם רמש ואין מספר ועי"כ חיות קטנות עם גדולות, הגם שהגדולות משחיתות את הקטנות, כי יצא מדגה א' לפעמים כמה מיליאן ביצים ועי"כ ומלאו את המים בימים ולא הכין להקטנות מעינות בפ"ע להשגב שם. והעוף ירב בארץ שגם הם רבים הם עופות הדורסים והטורפים והוצרכו לברכה:
פסוק כ״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
ויאמר אלהים - עתה צוה על מערכה הששית שהם בע"ח היונקים שקרובים הן בבנין גופם הן ברוח החיוני והולדת המין אל האדם, ומפוזרות בנפשות הבע"ח כמה מדות וערמות ותחבולות שהם ניצוצות כהות אשר התקבצו אח"כ והאירו אור גדול בבתי נפש האדם, ואמרו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה למינה זה רוחו של אדה"ר, דעתם שהגם שהנשמה המשכלת של האדם נבראה ביחוד כי אין דוגמתה בנפשות הבע"ח, אבל הרוח שהוא הרוח החיוני וכחות נפש החיים נמצא דוגמתו ביתר הבע"ח, וזה הושפע תיכף עם השפעת נפש חיה שכולל גם נפש הבהמיית של האדם ומפרש בהמה ורמש וחיתו ארץ. הבהמות הם הנזונים מן הצמחים וחיות הם הזוללים בשר ורמש הם יתר חיות הרומשות, ולפי סדר צורותיהם, החיות יש בהם ערמימות ופקחות יותר מן הבהמות האוכלות עשב, עד שהם האחרונה במדרגה:
פסוק כ״ה׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ויעש אלהים - פה לא אמר ויברא כי כבר יצאו רוח ונפש בע"ח והושפעו ביום החמישי רק שבמינים אלה היונקים עשה ותקן נפשות בע"ח אלה, ושתל בם מדות ותכונות ופקחות שלא נשתלו בהקודמים וזה לא נקרא בריאה יש מאין רק עשיה שהוא גמר הדבר ותקונו ובכ"ז גם זה לא היה בכח הארץ שלא תוכל להוציא רק הגופים, אבל תיכון הרוחות ותקונם ייחס למעשה אלהים לבד כנ"ל פ' כ"א, ופה הקדים חיות לבהמות, לפי התכלית שחיות הטורפות הם המתרחקים מאדם כמ"ש תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, והבהמות והרמש (שהם ברואי היבשה הקטנים) מתקרבים אליו. וכמ"ש כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם, וגם בהמות שדי אמר על החיות וגם כי הם רחוקים מן האדם לפי תכליתן, ואחריהם צפור שמים ואחריהם דגי הים שרחוקים ממנו מאד, ולהשתמש בם צריך לעבור ארחות ימים, וכמ"ש בפי' תהלות שם: וירא אלהים כי טוב כי בזה הוטבה הבריאה ועלתה בסולם המעלות עד מבחר היצור שהוא האדם:
והנה נשקיף בזה כמה השקפות.
א] הבריאה צעדה ממדרגה למדרגה - והאדם הוא המדרגה האחרונה עטרת הבריאה ותפארתה ותכליתה:
ב] בכל מדרגה שעלתה הבריאה התרוממה מן הארץ והתפרדה ממנה, הדומם חלק מן הארץ, הצומח יתרומם עליה, והעשב יתרומם מן הדשא, והעץ מן העשב; הדשא גדל מעצמו והעשב צריך זריעה והעץ נטיעה ועדן דבוקים לארץ בשרשם. אבל החי יתפרד ממנו וגם הוא יעלה במעלות, התולע רוחש עליו, והדגים טבועים במצולה וחית הים יעלו אל היבשה לפעמים עד העוף והיונקים, ותראה כי שורש הצומח שהוא ראשו דבוק בארץ, וראש הבע"ח נתון באמצע בין השמים והארץ, וכל שישתלם הבע"ח יותר יגביה ראשו למעלה עד האדם שראשו שהוא שרשו מושרש בעולם העליון ופונה תמיד אל שרשו ודומה כעץ הפוך ששרשו למעלה וענפיו למטה, כעומד באמצע בין העליונים והתחתונים:
ג] חיות הצמח קשור בו יותר מחיות החי, כי יש תקוה לעץ אם יכרת ועוד יחליף, וגם בזה חיות העשב קשור בו יותר מן האילנות כי גדל מעצמו, חיות השרצים קשור בו יותר מן היונקים והאדם, שנמצא שרצים שיחיו ימים רבים בלא אוכל, שיחיו גם עת יחתכו לגזרים, שיעלו ארוכה לאבריהם הנחתכים, מבואר שכל שהתעלתה הבריאה במדרגה, חיות הגשמיות בלתי חזק בה כ"כ, כי תכין א"ע לחיים רוחניים נפרדים מן החומר:
ד] המדרגות הראשונות רבו בכמות מן מה שאחריהם, הדשא רב מן העשב, העשב מן האילנות, הצומח רב מן החי, התולעים מן הרמשים הרמשים מן הדגים, הדגים מן העופות והעופות מן היונקים. כמו שבארו חכמי הטבע באורך. ומיני הבע"ח רבו נגד המדבר. אדם יחידי נברא. והאומות רבו נגד העם שקבלו תורת ה' כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים, שהלב והמוח והסגולה מעטה נגד העלים והקליפה:
ה] המדרגות הקודמות נמצאים בשלמות במדרגות הבאים אחריהם - יסודות הדומם וטבעיו נמצא בצומח ונוסף עליו נפש הצומחת, וכל כחות הצומח נמצא בהחי ונוסף עליו נפש החיונית, וכל כחות החי נמצא בהאדם ונוסף עליהם נפש המשכלת. וכמ"ש במדרש רבה (פרשה ח') אמר ר' חמא ב"ח משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרין, והיו שואלין אלו לאלו מה שברון (פי' שער התבואה ומקחו) נעשה במדינה היום. של ששי היו שואלים של חמישי, ושל חמישי של רביעי, ושל רביעי של שלישי וכו' ושל שני של ראשון ושל ראשון למי הי' לו לשאול לא לבני המדינה שהיו עסוקים בדימוסה של מדינה. אף כאן כל מעשה של כל יום היו שואלים אלו לאלו מה בריות ברא הקב"ה בכם היום, של ששי שואל של חמישי וכו' עד לראשון של ראשון למי היו שואלים אם לא לתורה שקדמה לבריאת עולם, וכונתם מבוארת שמעשה יום האחרון שאל למעשה יום שלפניו. כי כל מעשה יום הקודם הקבעו במעשה יום המאוחר, למשל כשרצה לברוא את האדם כלל בו כל הכוחות שנמצאו מכבר בבע"ח שנברא לפניו, וכשרצה לברוא בע"ח כלל בהם כל כחות הצומח שנבראו לפניהם ולכן כל מעשה של כל יום היו שואלים אלו לאלו לבד מעשה יום ראשון שלא נברא דבר לפניו והיו הבריאה יש מאין שהוא הבריאה שיצאה מחכמה העליונה כמ"ש בראשית ותרגומו בחוכמתא, הם שאלו לתורה שהיא הנמוס של כל העולם, והיינו לחכמה העליונה שהוציאה הכל יש מאין:
ו] החומר של המדרגות הראשונות חזק יותר מן חומר המדרגות שאחריהם, הדומם חזק מן הצומח, וחומר הצומח חזק מן חומר הבע"ח עד שגוף האדם הוא החלש שבכולם, כי הי' בהכרח שיזדכך החומר ויתרבה בו ההרכבה עד שיוכן לקבל נפש גבוה יותר, עד שחלושי החומר יהיו חזקי הצורה, וכמ"ש עמ"ש מה יהיה עץ הגפן מכל עץ שנשא משל מחולשת עץ הגפן מיתר העצים על שפריו הוא מעולה ומשובח יותר, אל חולשת ישראל נגד או"ה מצד שלמות ועילוי צורתם:
ז] וכבר הביא הרי"א מאמר הקדמונים שכל הנמצאים יוצאים מהאל ית' ואליו ישובו כדרך הרעיונית שהתחלתה הוא האל ית' וסופה ויסודה הוא ג"כ ית', ובארו זה לפי שהוא פועל וצורה ראשונה לעולם והוא תכליתה האחרון, וציירו העגולה כאלו מחציתה יורדת מלמעלה למטה ומחציתה עולה בחזרה מלמטה למעלה אל האלהים שממנו התחילה. וכבר בארתי בפי' תהלות (סי' קמ"ח) איך המשורר צייר תחלה ירידת העגולה מלמעלה למטה, ופתח הללו את ה' מן השמים וחשב מלמעלה למטה מרומים מלאכיו צבאיו עד המים אשר מעל השמים, וכאשר ירד חוג העגולה עד למטה חזר לעלות ממטה למעלה הללו את ה' מן הארץ, וחשב דומם צומח חי מדבר עד וירם קרן לעמו עם קרובו, שהם יעלו עד ראש העגולה לעמוד קרוב אל ה', וע"ז אמר במדרש שה"ר, הם מקלסין אותו מלמעלה למטה והוא מקלסן ממטה למעלה שהם יקלסוהו על השתלשלות העולמות ממנו מן האור העליון שנתלבש וירד ונתעבו העולמות, עד העולם השפל והמגושם מכולם, והוא מקלס אותם על שיעלו את השפל אל הרום, ויעלו בהר ה' להיות עם קרובו שע"ז המליצו חז"ל שעתיד הקב"ה להיות מחול לצדיקים לעוה"ב והם מראים עליו באצבע. שהצדיקים יעלו במחול העגולה עד ראש העגולה עד שיהיו קרובים אל ה' כמו השכלים הראשונים שהם ראשית ההשתלשלות ברדת העולמות למטה, אולם למ"ש למעלה ימצא באדם עצמו בין צד העגולה ברדתה בין הצד שכנגדה בעלותה, כי מצד גופו הוא הירוד והחלוש שבכולן, בו ירדה הבריאה לתכלית השפל והמורד, כי חמרו הוא החלוש והירוד מכל הגופים וכמ"ש בחו"ה שער העבודה, ומצד הנפש עלה יעלה בסולם המעלות עד ראש העגולה וכמ"ש ומשה עלה אל האלהים, וז"ש במדרש אחור וקדם צרתני אם זכה אומרים לו אתה קדמת למה"ש, ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. כי מצד הנפש הוא נעלה ממה"ש ומצד הגוף הוא גרוע מהפחות שבבע"ח:
פסוק כ״ו׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ…
שאלות - למי אמר נעשה אדם בלשון רבים. ומהו הצלם שנבוכו בו המפרשים. ולמה אמר שנית ויברא אלהים בלשון בריאה שמורה על הוצאת יש מאין. ולמה כפל בצלם אלהים ברא אותו. ולמה אמר אותו אותם. ולמה כפל ויברך ויאמר מה שלא אמר כן בחית הים. ומה ענין הכבוש והרדיה. ולמה תחלה אמר וירדו בבהמה ואח"כ לא חשב בהמה. וההבדל בענין מה שנתן להם לאכול. וראינו עתה הרבה בע"ח אוכלים פירות וזוללים בשר. ולמה לא נאמר על בריאת האדם כי טוב בפ"ע רק שראה את כל אשר עשה והנה טוב מאד:
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו - המפ' פי' ענין הצלם על הכח השכלי שבו ישכילו, וכמ"ש הרמב"ם במורה ששם צלם מורה על הצורה המינית שבו יתעצם הדבר והיה מה שהוא והוא הכח השכלי, לא מקרה התמונה והתואר, אולם במקרא מצאנו שם צלם על התמונה והתואר, ואת כל צלמי מסכותם (במדבר ל״ג:נ״ב) צלמי טחוריהם וצלמי עכבריהם (ש"א וא"ו) צלמי זכר (יחזקאל ט״ז:י״ז) צלמי כשדים (שם כ"ג), ושם צלם נגזר לדעתי משם צל (כמ"ש באילת השחר כלל ד' שמצאנו הרבה שמות שהמ"ם שבסוף נוספת עיי"ש) כי הצל הוא אבי הציירים, והצורה הנעשית בכיון נקרא צלם, שהוא צל הדבר שהוא לו ציור, וכבר בארו המפרשים שמ"ש נעשה אדם בלשון רבים, לפי שהארץ הוציאה את גופו כמו שהוציאה גופי שאר הבע"ח, וה' נפח בו נשמתו השכליית, והוא בצלם הארץ ותולדותיו מצד גופו שהוא מטבע התחתונים, ובצלם האלהות מצד שהוא בעל נפש משכלת, שהיא מטבע השכליים הנפרדים, וכמ"ש הרד"ק והרמב"ן והר"ן, אולם באמת כל העולמות אשר ברא ה' הם צלם האלהות, שכבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול כמו שהאדם נקרא בפי החכמים בשם עולם קטן, ופי' שכמו שכל אברי האדם הגם שכ"א ממזג ותכונה מיוחדת הם מתאחדים להיות לאיש אחד, וכולם קשורים קצתם בקצתם, וכ"א משלים את חברו עד שאם יחסר אבר פרטי א' או גיד א' הוא מום וחסרון בכלל הגויה, כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה' הם ערוכים כאיש אחד וגויה כוללת שכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים הקומה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף הכללי, וכמו שהאדם הקטן עיקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל האברים, והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות, כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל אברי הגויה הכללית, ר"ל כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית שחכמתו הוא עצמותו ית' השופע בכל העולמות מזה הצד שהוא פונה אל העולמות להניעם ולהנהיגם ולהחיותם (כי הא"ס כפי שהוא בעצמותו הוא נעלם מאתנו בתכלית ההעלם, וכל מה שחזו בו הנביאים והשיגו ממנו החכמים ברוח ה' הוא רק מזה הצד שהוא נפש העולמות ורוחם ונשמתם, שבזה ידמו אותו כנפש המתלבשת תוך הגויה ומחיה כל אבריו וגידיו וקנותיו, ומתראה בכל אבר ואבר לפי מה שיכיל הכלי והאבר ההוא, למשל במוח מתראה כנפש המשכלת בלב כנפש החיונית וכדומה, וכן תתפשט האלהות בעולם הגדול בכל עולם לפי מה שיכיל כלי העולם ההוא) וכמו שהגוף הוא צלם הנפש ומתוקן ועשוי באופן שיכיל האור והחיות של הנפש וכחותיה, כן האדם הגדול הוא צלם האלהות וחכמתו השופעת בכל עולם ועולם:
ואמרו חז"ל בב"ר (פ"ח) ויאמר אלהים נעשה אדם במי נמלך, ר"י בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, רשב"נ אמר במעשי כל יום ויום נמלך, ר' אמי אמר בלבו נמלך, ר' יהושע דסכנין אמר בנפשותם של צדיקים נמלך הה"ד המה היוצרים וכו'. הנה כולם הסכימו שה' אמר לכל מעשה בראשית אשר כבר עמדו כולם ערוכים ומסודרים בקומה שלמה ונקראים בשם אדם הגדול עם האלהות השופע בתוך האדם הזה והוא הנפש והרוח והנשמה של הקומה השלמה הזאת נעשה אדם קטן שנמצא בו כל מה שנמצא באדם הגדול בכל פרטיו עד שיהיה בצלמנו, שר"ל צלם של העולם הגדול, עם האלהות המחיה ושופע בעולם הגדול הזה, וחכמי המדרש בארו ופרשו ענין הצלם הזה כל אחד בהשקפה מיוחדת, ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, הוא ישקיף מצד שהעולם הגדול מתחלק לעולם הרוחני והשכלי שזה מלאכת השמים, ולעולם הגשמי והחמרי שזה מלאכת הארץ, ואחר שמלאכות אלה חלוקים בענינם עד שבקל יטעה הרואה שכ"א מעשה יוצר אחר, רצה ה' שידעו כי העולם השכלי והרוחני והעולם הגשמי שניהם מעשה יוצר אחד, לכן ברא בריאה א' מורכבת ממעשה ב' מיני המלאכות המובדלות האלה שמצד נשמתו הוא מעולם השכליים ומצד גופו הוא מעולם הגשמיים, ובזה הניח חותמו על כל הבריאה שידעו שכל העולמות הגם שהם מובדלים בענינם הם מעשה יוצר אחד ומיוחד, כאומן שיודע לעשות שני מלאכות מתחלפות למשל בזהב ובעצים, ורוצה שידעו כי שני מיני המלאכות הם מעשה ידיו כולם, ועושה כלי אחת מורכבת מעץ ומזהב למען ידעו כי הוא חרש חכם יודע לפתח פתוחים דקים בזהב וכפתורים ופרחים בעץ, וכן ע"י האדם הניח ה' חותמו על כל הבריאה כי מעשה ידיו כולמו, ורשב"נ ישקיף בזה מצד שהאדם הוא עולם קטן וכל כחות מעשה בראשית אשר נבראו בששת ימי המעשה, כולם מקובצים בעולם הקטן הזה לא יחסר דבר, כמש"פ בתהלות במ"ש גלמי ראו עיניך וכו' עיי"ש, וע"ז אמר במעשה כל יום ויום נמלך, כי אחר שהאדם הוא המורכב האחרון נמצא בו כל מה שנברא ונתקן קודם לו, עד שאמר ה' לכל מעשה בראשית שיעשו את האדם, ר"ל שיתנו בו מכחם עד שכולם יהיו כלולים בו, והנה שתי ההשקפות האלה הוא רק לבאר איך האדם הוא בצלם הבריאה כולה ואיך אמר להבריאה כולה שהוא האדם הגדול שיעשה את האדם כלול מכל כחותיו, ועדיין לא באר איך הוא בצלם אלהים, דהא אמר בצלמנו בלשון מדבר בעדו (כי מ"ש הרמב"ם שהוא בצלם אלהים מצד שכלו אינו מדויק היטב כי השכל כבר נמצא בעולם השכליים הנפרדים שהם מכלל הבריאה שברא, שהם נתנו מכחם את החלק השכלי שבאדם) וכאשר נבקש דבר שנמצא באדם שלא נמצא דוגמתו בכל העולמות כולמו וזה הוא החלק שיתיחס אל ה' לבדו ראינו שהוא כח הבחירה שניתן אל האדם מה שהוא חפשי במעשיו ומושל על עולמו הקטן, כי כל מה שברא ה' כולם מוכרחים ומוטבעים במעשיהם ואין להם ממשלה לשנות דבר ממה שהוטבע בם בטבעם, שהמלאכים אינם חפשים ואין להם יכולת לעשות דבר כפי בחירתם רק כפי רצון ה', וכ"ש כל הנבראים אשר בעולם הגשמי שכולם הם מוכרחים במעשיהם, לבד האדם לו ניתן ממשלה על עצמו לעשות או לחדול כפי בחירתו אף נגד טבעו, וכאשר נבקש דוגמתו באדם הגדול שהוא העולם נמצא שהאלהות השוכן בכל העולמות ומחיה אותם, היא לבדה יש לה ממשלה לשנות טבע המוטבע בכל העולם ולהנהיג את האדם הגדול כפי בחירתו נגד הטבע, שהוא ההנהגה הנסיית שבה ישדד האלהים את טבע העולם הגדול, כמו שישדד האדם את טבע עולמו הקטן ע"י חפשיותו ובחירתו, לפ"ז במ"ש נעשה אדם בצלמנו שגם האלהות נתנה חלקה אל עשית האדם לא יתכן רק על הממשלה והחפשיות שיש לאדם לשנות את טבע עולמו הקטן ולפעול כפי הבחירה והחפשיות, וכבר בארתי בפי' ס' משלי שמלת לב מציין כח הממשלה אשר בנפש לפעול כפי בחירתו, וכן בעולם הגדול יציין במלת לב כח הממשלה אשר בנפש האדם הגדול לשנות את טבעי העולם ולעשות מעשים אלהיים בחיריים בלתי נתלים מן חוקי הטבע הכוללים, וע"ז אמר ר' אמי בלבו נמלך, שהוא בצלם אלהים אשר ניתן באדם מצד האלהי שזה חלקו שלא נמצא דוגמתו בכל נבראי העולם (שהגם שהנשמה האלהית אשר נפח באדם שעליו אומר ויפח באפיו נשמת חיים הוא ג"כ למעלה מכל הנבראים, זה נכלל במ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו, שזה לא יקרא בשם עשיה שמורה על הגמר רק בשם בריאה והוצאה יש מאין כמו שנבאר). אולם באשר עם העיון לא תשוה כח הבחירה והחפשיות אשר בלב העולם הגדול אל הבחירה והחפשיות אשר בלב האדם, כי האדם מצד בחירתו יש אפשריות שיבחר ברע ג"כ, ובמעשים מקולקלים ישחית ויהרוס כל סדרי בראשית. וה' מצד שהוא נפש העולמות וי"ל החפשיות לבחור ולעשות מעשים מופלאים נגד טבע העולם לא יבחר רק בטוב ורק לתקן לא להרע ולקלקל שהוא נגד טבע האלהות, ואיך נאמר שהבחירה אשר באדם זה חלק אלהי שניתן בו ובו הוא בצלמו אחר שאין בחירתם שוה, ע"ז אמר ר' יהושע דסכנין בנפשותיהן של צדיקים נמלך, ר"ל שהנפש מצד טבעה ועצמותה הוכנה אל מעשה הטוב והשלמות, ומה שתבחר לעשות רע לפעמים, אינו מצד טבע הנפש רק מצד הגוף וכחותיו שהורכבה עמו, ולפ"ז מצד עצמה כח הממשלה והבחירה השתול בה דומה בכל צד לכח הממשלה שיש לנפש העולם שהיא האלהות השופע בעולם הגדול שתבחר רק טוב ולא רע. ולכן אמר בצלמנו כדמותנו. ר"ל שיהיה בצלמנו אם ידמה אלינו במעשיו להיות צדיק ולהתהלך לפני ה' כפי שורש נפשו האלהית ותכונתה וטבעה, וע"ז אמר במדרש שבשעה שבקש לברוא את האדם ואמר נעשה אדם בצלמנו שאלו מה"ש אדם זה מה טיבו, א"ל צדיקים עומדים ממנו, ולא גלה להם שרשעים עומדים ממנו, ר"ל שלפי טבע נפשו האלהית אין ראוי שיעמדו רשעים ממנו והוא נגד טבעו:
וירדו בדגת הים, כמ"ש שכל הנברא אחר חברו שליט על חברו - כי כל המאוחר בבריאה צורתו נכבדת יותר מהקודם, והקודם לו נכנע מפניו הכנעה טבעיית מפני יתרון צורתו לכן אמר שירדו בדגת הים ואף בעוף השמים ואף בבהמה שכל המאוחר צורתו חשובה יותר כמ"ש למעלה, וצורת האדם גוברת על כולם, ואמרו חז"ל זכו ורדו לא זכו ירדו, שאם לא ימשכו אחרי מעלת צורתם רק אחר חומרם כל המורכב היותר אחרון חמרו יותר חלוש כנ"ל:
פסוק כ״ז׳
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
ויברא אלהים - כבר התבאר שכל בריאה היא יש מאין, ואמר בבריאת המים ויברא אלהים את התנינים, שזה מצד נפשם, שא"א להארץ להוציא נפשות כמש"ש. ובבריאת היבשה אמר ויעש אלהים שכבר ברא נפשות החיים רק עשאם וגמרם בברואי היבשה, אמנם נפש האדם אינו ממין נפשות החיים, כי היא כאצולה ממקום קדוש, לכן אמר בו ויברא אלהים שהוא הוצאת נפשו יש מאין שעדן לא היה כמוה בכל מ"ב, אבל מ"ש נעשה אדם לשון עשי' הוא על גופו ונפש חיה שבו שנתלה בכח החומר שיפול עליה עשיה כמו שיפול לשון עשיה על נפש חית הארץ, יען שהוא מעולה מנפש חית הים, וכן נפש חיה שבאדם מעולה מכל נפש חיה במה שיש בו שכל ותבונה ובחירה וחפשית במעשיו, ויפול עליו לשון עשיה. ויחס עשיה זו לעצמו עם כל מ"ב יחד בלשון רבים נעשה. אבל פה ידבר מהוצאת נשמתו האלהית אמר ויברא. וגם מצד נשמתו נברא בצלם ומבאר בצלם אלהים ברא אותו, שכבר בארנו ששם אלהים הבא בכל מ"ב יציין הכחות האלהיים השופעת בכל הבריאה ונותנת גבול וקצב וכח משוער לכל עולם ולכל בריה, והוא האלהות שהוא נפש העולמות כולם ומצויר עם העולם כנפש המחיה את הגויה, כן נתן נפש האלהית שהוא חלק מעצמותו ית' בעולם הזה הקטן מכוון בצלם ובדפוס האלהית שהוא נפש העולם הגדול, אבל לא תמצא בשום מקום שיאמר בצלם ה', כי שם הויה מורה על עצמותו ית' ולא יצדק לשון צלם רק ע"ש אלהים שמציין איך הוא נפש העולם, שמצד זה האדם הוא הצל שאור האלהי השופע בכל הבריאה יחזור ממנו באור חוזר מלמטה למעלה, כמו שיפלש הירח אור השמש והוא צלם של השמש, ר"ל צלו ומגיה אור באור חוזר, ויען שהאדם נברא בצד אחד להיות קיים באיש מצד נשמתו, ומצד גופו נברא להיות קיים במין, אמר מצד שנברא להיות קיים באיש שבצלם אלהים ברא אותו, ומצד שנברא להיות קיים במין, אמר זכר ונקבה ברא אותם:
פסוק כ״ח׳
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙…
ויברך אותם ויאמר להם - אחר שהאדם דומה בצד אחד לשאר בע"ח שהטבע מנהגת אותם, כמו כח הזן והמגדל והמוליד שדומה בם ליתר בע"ח, ומצד אחר דומה לעליון בכח הבחירה השתול בו, שבזה הוא מנהיג את הטבע ומושל על עצמו ועל כל העולם כולו, ומצד כח הבחירה שנטוע בו יצדק אליו הצווי והאזהרה שלא יצדק ביתר בע"ח, לכן מצד כח הטבעי אמר ויברך אותם אלהים, שברכם שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ. כמו שברך כן ברואי המים. ואמר ומלאו את הארץ כי האדם נוצר בטבע שיוכל לחיות על כל הארץ בין על קו המשוה ששם השמש בוער בחמתו בין קרוב להצירים ששם הקור היותר גדול, משא"כ רוב החיות לא יתקיימו בכ"מ, וגם אמר וכבשוה. כי בכל מקום השמם מבני אדם ירבו שם חיות השדה, וכשיתישב המקום מבני אדם י"ל מלחמה לגרש החיות הטורפות עם חית זוחלי עפר, ונתן ה' לאדם ערמות ותחבולות לכבוש את הארץ ולגרש את אויביו שהם חיות הטורפות משם, וגם נתן בטבעם המורך שיברחו מבני אדם כמ"ש תזרח השמש יאספון, וגם ירדה בדגת הים ובעוף השמים לצוד מהם ושיהיה מוראו עליהם, ובכל חיה הרומשת לכבוש חיות המזיקות, ולא אמר פה בבהמה כי הבהמות רובם נמשכות מעצמם אל האדם ואין להם קיום בלעדו, כמו הצאן והבקר סוסים וחמורים, ולא שייך בהם רדיה, רק ידוע שכל הבהמות הבייתיות היו תחלה מדבריות. לכן אמר תחלה וירדו בבהמה, אבל אח"כ שבו להיות בייתיות וא"צ לרדותם בחזקה, וכ"ז על הצד שברך אותם אלהים, אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הצווי כתיב ויאמר להם אלהים. שאמר להם על צד המצוה פרו ורבו הוא צווי שיעסקו בפריה ורביה ושימלאו את הארץ. שזה תלוי במעשיהם הטובים שאז יזכו למלאות את הארץ ולכבשה, כי אם ירעו מעשיהם ישלח בם חית השדה והארץ תהיה שממה, וכן היה הצווי ורדו בדגת הים. שאם יכניע את חומרו הקרוב אליו שהוא החיה הרעה המזקת את נשמתו, ר"ל תאות גופו ויצרי מעלליו, כן יכנעו מלפניו גם החיות המזיקות אשר בעולם הגדול, וכשם שישמעו לו כחות החיים אשר במלכות נפשו, כן ירדו מלפניו בעלי החיים אשר בעולם הגדול ויהיו לו לעבדים, ובהפך בהפך כמ"ש זכו ורדו לא זכו וירדו:
פסוק כ״ט׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ…
ויאמר אלהים - יחד לבני אדם שיאכלו כל עשב זורע זרע. היינו זרועי העשב כגון התבואה והקטניות, וכן מן העץ יאכלו הפרי, ולחית הארץ יחד ירק עשב לא הפרי. כן פי' הרמב"ן, אולם ממה שכפל נתתי לכם, לכם יהיה לאכלה. מבואר שלאדם נתן ומסר את הכל בין העשב בין הפרי. וכן העץ והפרי, הפרי לאכול והעשב והעץ ליתר תשמישיו, וע"ז אמר נתתי לכם את כל, לכם יהיה לאכלה מה שראוי לכם לאכילה. אבל לכל חית הארץ מסר רק ירק של העשב. העלין והקש של התבואה וירק העץ בכלל, לא הפרי. ומבואר שבעת הבריאה לא נתן לחיות הטורפות רשות לטרוף בע"ח ולאכלו, כן לא אכלו אז פירות רק התבן והקש שזה מקלקולי החטא, וע"כ לעתיד שיתוקן העולם אריה כבקר יאכל תבן, וכן לא הותר לאדם לאכול בשר, שכ"ז נעשה אחר החטא נשתלה תאוה לחיות הטורפות אל הבשר והאדם מכללם וכבר בארו החוקרים שהאדם משורש יצירתו לא נברא לחיות מן הבשר, שכן נראה מבריאת השנים והמלתעות שלו, והחיות הנוחות בטבעם הם החים מן הצמחים, וכן עמים רבים בהודו החיים מן הפירות נוחים בטבעם יותר, וכן אדם נולד במזרח באזיא, ושם נמצא צמחים רבים שי"ל שקוי ומוח ושמנונית במקום בשר, רק בני נח שעתידים להתפרד על כל הארץ הותר להם בשר, ובפ' נח יתבאר טעם העקרי לזה:
פסוק ל״א׳
וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ {פ}
וירא אלהים את כל אשר עשה וכו' הפילוסופים נחלקו בזה מעולם, אם העולם הנברא הוא היותר טוב שהיה אפשר להברא. או שאינו היותר טוב, וחברו על ויכוח זה ספרים הרבה, כי האומרים שהוא היותר טוב מבררים זה מצד השכל, כי כשלא יברא ה' העולם היותר טוב לא יצויר רק או מחסרון ידיעה או בחסרון יכולת, או בחסרון רצון, וה' לא יחסר לו לא חכמה לדעת את היותר טוב שאפשר ולא יכולת להמציאו ולא רצון כי הוא הטוב והמטיב, א"כ בודאי שהעולם שברא הוא היותר טוב שהיה אפשר לו להמציא, וכן אמר בב"ר (פ' י"ב) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בוראם משבחם ומי מגנן בוראם מקלסם ומי נותן בהם דופי אלא נאים הן ומשובחים הן, אולם האומרים שהעולם אינו היותר טוב שאפשר, באים ע"ז מצד הבחינה והנסיון, במה שמראים מומי העולם וחסרונותיו והרעות הרבות הנמצאים בו. וכבר באר זה הרמב"ם במו"נ (ח"ב) שהשיב נגד חכם א' שמונה מספר רעות העולם, ושרעותיו רבו מן טובותיו, שזה מפני שהאדם יביט על איש אחד מאישי העולם כאלו הוא לבדו נמצא בעולמו. ויחשב שנברא לרעתו, ואם היה רואה שהוא בטל בערך המציאות הכללי, ושרע הנמצא לקצת הוא לצורך ההויה וההפסד הכללי לא היה טוען זה עיי"ש באורך, ועמ"ש בפי' איוב בפתיחה ל"ט ט"ו, ועפי"ז יצדק מ"ש שכאשר ראה ה' את כל אשר עשה ראה שהוא טוב מאד. הגם שבפרטי הבריאה ימצאו חסרונות ותערובות רע בטוב, כשנראה על הכלל כולו טוב. אולם מבואר כי אמר זה אחר בריאת האדם שהוא תכלית הבריאה שאם נחשב כל נברא ונברא בששת ימי הבריאה כעומד בפ"ע ושנברא בעבור עצמו, נמצא בכ"א רע וחסרון, למשל הצומח הגם שהוא טוב בערך הדומם שלכן אמר בו וירא אלהים כי טוב אינו טוב מאד, כי היה טוב יותר אם היה חי מרגיש, והבע"ח טוב בערך הצומח ואינו טוב מאד כי היה טוב יותר אם היה לו שכל ודבור, אולם אחר שנברא האדם שהוא תכלית הבריאה שכולם נבראו רק בעבורו, שבו כולם להיות טוב מאד. שאם נשאל למה לא נברא הצומח שיהיה בע"ח, שאז לא היה לאדם פרי עץ ולחם לאכול, ואם תשאל למה לא נברא הבע"ח שיהיה לו שכל, שאז לא היה לו להאדם בהמות לתשמישו, ובבחינה זו שהם לא נבראו רק לצורך האדם הם טובים מאד, שאם היה נברא הצומח שיהיה לו חיות לא היה מושג ממנו התכלית מה שנברא בעבורו. ואם תשאל על האדם עצמו, למה לא נברא שיהיה חי לעולם ושלא יחלה ושיהיה תדיר התנועה וכדומה, ע"ז התשובה שא"כ לא היה אדם רק מלאך, והכונה האלהית בבריאת האדם שיהיה בצלמו, ושהנפש האלהית שהיא חלק אלוה מעל יהיה לה מרכבה חמריית מורכב מכלל העולם דומה כדוגמת האלהית הרוכב במרכבה הגדולה זו לעומת זה, ושכל סדרי המרכבה הגדולה וכל העולמות יהיו נמשכים ומסודרים לפי המעשים והפעולות שיפעל האדם במרכבתו הקטנה. וכמשל המלך ואפרכוס שיושבים בקרונין, שע"ז אמרו במדרש והנה טוב מאד זה עוה"ב. שהגם שמצד העולם הגשמי הזה תמצא רעות שהוא המות והיצה"ר, זה יגדיל אושר הנפש ומלאכותה בעוה"ז אחר שתפשט מלבושיה הצואים לעוה"ב, וע"כ אמרו הנה טוב מאד זה מות, שאז יסורו כל השאלות שישאלו על האדם עצמו שהיה לו להברא שיחי' לעולם שזה הוא רע לנפש אשר תצפה תמיד לצאת ממכלא הגשם, לשוב אל בית אביה כנעוריה:
מהדורה: Malbim on Genesis -- Wikisource. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש הגר״א - אדרת אליהו
פסוק א׳׳
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
בראשית ברא אלהים השמים ואת הארץ - ראוי להשים לב על ל"ב הערות בפרשה ראשונה. א. מדוע לא נאמר בראשונה. ב. הלא כל ראשית הוא סמוך וכאן הוא מוכרת כאשר תראה בהתיר הספיקו'. ג. מדוע לא הזכיר בכל מעשה בראשית רק שם אלהים. ד. שינוי הנמצא בין והארץ היתה בקמץ ובין וליבשה קרא ארץ בסגול. ה. אומרו שנברא השמי' ביום ראשון ואח"כ אמר יהי רקיע ביום שני ומלת יהי מורה על בריאה ולא על חיזוק כמ"ש ויהי אור שמקודם לא היה. ו. צריך להשכיל מהות תהו ובהו וחשך וא"ל שהם נעדרים כי מצינו לרז"ל במס' חגיגה (דף י"ב ע"א) שחשבו עשרה דברים שנבראו ביום ראשון ותהו וחשך ממניינם א"כ המה נבראים ולפי זה צריך להבין ביאור הית' תהו וכו'. ז. מדוע לא נזכר בתהו וכו' וכן במים לשון בריאה. ח. להבין מהו רוח אלהים. ט. מהו פני המים עדין לא הוזכר כלל מים. י. מדוע נאמר פעם ויברא. ופעם יהי. ופעם ויעש. י"א. מהו ויבדל וא"א שהאור והחשך ישתמשו יחד. י"ב. מדוע נאמר ביום ראשון יום אחד. י"ג. מהו ויהי מבדיל שמשמעו לשון ציווי וכן מהו ויעש ויבדל. י"ד. מהו ויהי כן. ט"ו אומרו ביום השני ויקרא אלהי' לרקיע שמים. הלא כבר הזכיר שמי' ביום ראשון. ט"ז. מהו לשון ולמקו'. י"ז. מהו תדש' הארץ דשא עשב. י"ח. מהו שאמ' ויהי כן ואח"כ אמר ותוצא הארץ. י"ט. להבין אומרו ברקי' השמי'. כ. מהו אותו' ומועדי' וכו'. כ"א. במאמ' ויתן אות' אלהים ברקיע לא חשיב לאותו' ולמועדי' וכו'. כ"ב. הלא האור נברא ביום ראשון ומהו המאורות שנבראו ביום רביעי. כ"ג מדוע לא הזכיר בריאה בכוכבים. ואומרו שני המאורות הגדולים ואח"כ אמר את המאור הגדול ואת המאור הקטן. כ"ד. מה זה לשון שרץ נפש חיה ובבהמה לא נאמ' נפש בהמה. כ"ה. מה זה את כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו. כ"ו. מה זה ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו. מהו לאמר. כ"ז. מדוע אמר פרו לשון ציווי. כ"ח. שאמר תוצא הארץ וכו' ויהי כן ואח"כ אמר ויעש וכו'. כ"ט. לשון נעשה אדם. למ"ד. ויאמר אלהים הנה נתתי וכו' והוא א' מעשרה מאמרות וסיים ויהי כן מה הויה היתה ואיזה בריאה נברא בזה המאמר. ל"א. ההבדל שבין עשב זורע זרע ובין ירק. ל"ב. מדוע לא נאמר זרע אצל ירק כמו אצל עשב. ותמצא התירן בביאורו לשכנו תדרשנו כל א' על מקומו.
בראשית ב' הוא ב' הזמניי - כמו ביום. מפני שהזמן עצמו נברא והב' מורה על עת הבריאה שהיה בחלק הראשון מהזמן הנברא ודע מה שבא מאמר ראשית ולא ראשון. גם שאינו בא כמשפטו להיות דבוק כמו בראשית ממלכת יהויקים כמו שתראה בדברי רש"י ז"ל. אפס אם תתבונן. תשכיל שההכרחי לבוא בתחלת הבריאה מאמר ראשית ולא ראשונה. כי ההבדל בין לשון ראשית. לראשון. הוא. כי מלת ראשון נופל בבחינת זולתו השני לו. אבל יצוייר כי עדיין נמצא זולתו הקודם לו. ד"מ א' ב' ג'. ב' הוא ראשון לג' בערך הג' אפס לא בערך א'. ומלת ראשית הונח להורת על ראשית ההחלטי אשר לא יצוייר דבר נמצא קודם לו. לכן תמצא מאמר דבוק כמו ראשית ממלכת יהויקי' כי שם לא יתכן מלת ראשית לבד. הנופל על ראשית ההחלטי לכן הוא מצורף אל ממלכת יהויקים. כי בערך המשך ממלכתו הוא ראשית לו אפם בתחלת עצם הבריאה לא יתכן לבוא מאמר המצטרף אבל ההכרחי להיות ראשית לבד כי לו משפט הבכורה הקודם לכל הנמצאים בלתי מצורף אל זולתו להוציא מדעת המיני' שאומרי' שהיו ב' חומרים קדמוני' חלילה. ומה שהכריח רש"י ז"ל שהמים קדמו מפני שהשמים נבראי' מאש ומים. סתירתו תראה בפסוקים הבאים:
ברא הבינו כל מפרשי הדת - שמורה על דבר מחודש יש מאין אבל מה יאמרו ויברא אלהים התנינים הגדולים. וכן ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכן מה שתקנו קדמונינו בכל ברכת הנהנין בורא פרי האדמה. בורא פרי העץ. ונשארה כללם הידוע מעל. ונראה כי תואר הנמצאים נחלקו אל שלש אלה והוא עצם מקרה דבוק. מקרה שאינו דבוק. ד"מ כלי עץ תמצא בו. העץ הוא עצם. תואר השולחן בכמות היא מקרה לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיות קערורות או מרובעות בצלעותיו. וזה המקרה הוא דבוק אל העץ ולא יתפרד ממנו. אפס תקונו ואופן הדרתו הוא מקרה שאינו דבוק. כמו משיחת הששר והוד גוונו. אבל נצמד אליו ונטפל אצלו. ושלשה תנאי הנמצאות נקבו בשמות. בריאה. יצירה. עשיה. מלת בריאה הונח להורות על חידוש העצם. אשר אין בכח הנבראים אפי' כולם חכמים ונבונים לחדשו. כמו הדומם או הצומח וכל מיני מתכיות. יצירה נופל על צורת הדבר בכמות. והוא המקרה הדבוק. עשיה יתכן על תיקון עשיתו. והוא שאינו דבוק. ואצל בריאת האדם נאמר שלש אלה. ויברא אלהים את האדם בצלמו. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו. בריאה לעומת נשמתו צלם אלהים. יצירה על ציור ותואר אבריו. ועשיה על אופן תיקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותיו. כמו ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. לכן נאמר ויברא אלהים את התניני' כי הם בבחינת העצ'. וכן תיקנו בור' פרי כי אינו בכח כל הנבראי' לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה'. וכן אמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום מפני שהעצם והמקרה יבחנו. בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המי' אשר נמצא לו ב' תכונות שונות קר ולח. ולא ידענו איזה מהם עצם ואיזה מהם מקרה. אפס נשכילם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו. רק הלחות לבדו קיים. מזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות וכן מזה תבין ותשכיל. בשני תכונות אלו. המנגדים והם אור וחושך ואין ידוע איזה מהם העצם. אפס כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור. יגיע חושך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו. אז תשכיל כי הוא עצם הבריאה. אפס האור דוחה את החושך עד מקום שקרני זיוו הודו מגעת. וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו. לכן על חידוש החושך נאמר בריאה בורא חושך בעבור שהוא חומר עצם שאין כח השכל לידע תוארו. ועל זכות האור מונח מלת יצירה. כי גבול שם לו. לדחות החשך כפי כח ממשלתו והפקת נוגה. כמו צורת הכלי הוא בכמות. כן צורתו הוא בגבולו אשר לא יעבור. ועושה שלום הוא תיקון העולם ומלואו. וזה לשון הזהב של מורי אבא הגאון זצללה"ה. ברא הוא עצם הדבר ואפילו יש מיש כמו כל ברכת הנהנין בורא פרי האדמ' בורא פרי העץ והרבה כיוצא. יצירה הוא ציור הדבר ההוא כמו האברי' באדם וכמותו ואיכותו בגודל ומדתו ועשיה היא תיקון הדבר בשלימותו ואף בדברים שחוץ לגופו כמו ויעש כו' כתנות כו' עשה לי את החיל כו' עשה את כל הכבוד וכיוצא עכ"ל הנבחר.
אלהים הוא מורה על כח המנהיג כל העולם ומלואו - ומביט אל כל מעשיהם. ושם הזה הוא מושאל אל כל מנהיג ומשגיח. כמו עד האלהי' יבוא דבר שניהם. וכן המלאכי' לכן תמצא אצל זה השם אלהי אלהים מפני שכל כוכב במסילו הוא משפיע אל כל העולם. וז"ש רז"ל (פסחים צ"ד א') שכל הישוב כולו תחת כוכב א' יושב. אפס ההשפעות מתחלפות. בהשתנות הכוכבים. הא' משפיע חיים. הב' עושר. הג'. גבורה. ה"ד בנים. וכן כולם. ושיעור ההשפעות כמספר הכוכבים. והש"י הוא אחד באחדות. הוא המשפיע לכל כוכב וכוכב כפי הכשר קבלתו לכן נקרא אלהי אלהים. וז"ש המשורר מונה מספר לכוכבים. לכלם שמות יקרא. גדול אדונינו ורב כח וכו'. כי הש"י ב"ה השגתו לא יגיע לנו כי אם בהבטת מעשה ידיו ופועלו כמ"ש (תהלים ח' ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת וכו'. וכאשר נוכל להשיג כח והנהגת כל כוכב וכוכב. אז נשכיל מה רב כח המשפיע לכל א' וא' וז"ש (תהלים קמ"ז ד') מונה מספר לכוכבי' לכולם שמות יקרא פי' לכל א' יקרא בשם אחר. כפי השתנות פעולתם בעולם השפל כמו שאדם קרא שמות לחיות הארץ. כפי כחם ותכונתם. ואמר דוד ע"ה הבט נא וראה גדול אדונינו ורב כח הנותן לכל כוכב כח מיוחד וכח נקרא אל לכן נקרא אלהים בלשון רבים כי הוא סובל הכל ומשפיע לכל א' וא'. ונקרא אלהי ישראל וכן אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב לפי שהיו מושגחי' מאתו השגחה פרטיות. וכן ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים לפי שהיו מודים בבורא העולם אבל אמרו עזב ה' את הארץ ונטשו ביד המזלות וכשראו שינוי הטבע נפלו על פניהם מפני הכלימה על דעתם המשובשת והודו שה' הוא האלהים המשגיח בפרטות. ושומע בקול עבדו. וזה שאנחנו אומרים ה' אלהינו מלך העולם. עלינו משגיח בפרטות. כמו וידע אלהים ידיעה פרטית ושל חיבה. ועל כל האומות הוא מלך העול' כמ"ש ומלכותו בכל משל' בע"כ שלא בטובת' ולכן נקרא מלך הגוי' כמ"ש מי לא יראך מלך הגוים. וז"ל בלקוטין ח"ג דף קכ"ג א'. אלקים כ"כ בכל מעשה בראשית כי כל מעש' יש בו ב' דברים עצמותו וחיותו. ועצמותו נעשה בשם אלקים וחיותו הוא בשם הויה ב"ה שמחי' את כולם ואין השם שוכן אלא באחד אחר שנכללו כל הבריות. וז"ש הזכיר שם מלא על עולם מל' ר"ל מלא כנ"ל ובתולדת שהעולם מלא ועדיין עשה פעולת חדשות עד והאד' ידע נאמר ה' אלהים עכ"ל הזהב. ובדף קנ"א ב' כתב וז"ל. ברכה כתבו שהיא לשון בריכה והם מאה כמנין אדנים והם הנחלים ההולכים אל הים והם אותיות אלהי"ם והים הוא י"ם מל"א שהוא מאה שמדת הקב"ה שהמלא מחזיק את המלא עכ"ל. ורש"י ז"ל פי' בתחלה עלה במחשבה לברא במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתף עמה מדה"ר. ח"ו אין בו ית"ש שינוי רצון רק סוף המעשה במחשב' תחלה ובי"ה ה' צור עולמים עה"ז ועה"ב. וסוף המעשה הוא עוה"ב והוא בינה וגבורה עלה במחשבה תחלה. וראה שאין העולם מתקיים בלי עולם המעשה ושתף עמה מדת הרחמים עולם חסד יבנה והוא עוה"ז:
את מונח להורות על עצם הנפעל - כמו ראובן הכה את שמעון. אם הי' נאמר ראובן הכה שמעון לא נודע מי המוכה ומי המכה. ואת יורה על המוכה והוא שמעון ומה שארז"ל (עיין בתוספת חגיגה י"ב ע"ב שהוא מדרש ופליג אגמרא דידן וע"ש) את השמים לרבות תולדות השמים רבו ספיקותיו א' איך נשמע ממלת את תולדותיהן. שנית. כי מלת את אינו מיותר והוא הכרחי כאשר ביארנו. אך תשכיל כאשר תתבונן. על מה אדני דרשות רז"ל הטבעו. והוא כי כל מלה ושם ופועל. הוא משותף בהבנתו לכמה ביאורים. והפשט מהמל' הוא כפי ביאור המלה לפי המשך ענינה. והדרש. הוא כפי הבנת ביאורו המשותף לו כמו שתרא' במלת את ותוסף לקח במלו' אחרות. כי הבנת מלת את הוא לשני פנים הא' המורה על עצם הנפעל. ואופן ה"ב בהבנת מלת את המורה על דברי המצטרף כמו אתי אתך. ולפי. השקפת ביאורו הפשוט מלת את הכרחי כאן. ודרז"ל הוא כפי הבנת המשותף את השמים. עם השמים ודרשו תולדות השמים. ובזה. יובן דברי המדרש וז"ל ר"י שאל את ר"ע וא"ל בשביל ששמשת את נחום איש ג"ז הדין את דכתיב הכא מהו א"ל אם נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ. היינו אומרים שמים אלוהות הן א"ל כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יודעין לדרוש אלא את השמים לרבות חמה ולבנה ומזלות. ואת הארץ לרבות אילנו' ודשאין וג"ע עכ"ל. בהשקפה ראשונה תשובת ר' ישמעאל בלתי מובן כי ר"ע הראה לו שאינו מיותר והאיך ריבה ממנו. אבל תשובתו תמצא בלשונו הצח. במה שאמר שאין אתם יודעין לדרוש. כי לפי הפשט אינו מיותר והוא הכרחי. אבל לפי הבנתו השנית שהוא מצטרף אין אתם יודעין לדרוש כמו שכתבנו שהדרש יובן מאופן המשותף אל התיבה ודרש לרבות חמה ולבנה וכו' כמו שהי' כתוב עם השמים. ובזה תשכיל דרז"ל (מדרש רבה פרשה ס"ג) ורב יעבוד צעיר זכה כו' מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר לפיכך תלוי בבחירתו:
השמים קדמונינו מפרשי הדת הבינו שהוא מלה מורכבת מאש ומים (חגיגה י"ב ע"א) ומה יעשו במלת שמי השמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. אפס מלת שמי' נגזר משם. המורה על דבר המקבילו מרחוק. לעומתו. כי בשטחית הדבר או בגובהו נמצא שני ראשים הא' הקרוב אליו. והשנית פאת המקביל. על הראשון. אמר מלת פה. ועל השנית נופל לשון שם. ועל כל נמצא עולם השפל אמר שם במקרה. כפי השתנות הזמנים והמקומות. ד"מ כאשר ישכון האדם בצפון העולם יאמר על צפון. פה. ועל דרום המקבילו. שם. וכאשר יעתיק משכנו לדרום העולם אז יקרא לפאת צפון שם. ומלת שם בעצם. לא נוכל לקרות כ"א על קצה שאין באפשרות להגיע שם והוא הרקיע כמ"ש רז"ל (סוכה ה' ע"א) מעול' לא עלה משה למרום. ושמים הוא לשון גבוה כמו ערים בצורת וגדולת בשמים. וכן בלשון רז"ל שמי קורה. וכן שמי שמים לשון גבוה על כל גבוהים. ומה שהונח שמים לשון רבים כן הוא מדרך לשה"ק לקרו' על חלק א' מחלקי המתאימות בלשון רבים כמו רכב ורחיים יד ידים מפני שהמה נצמדים יחד. כן הרקיעי' ש"ץ המה למספרן יחד יתלכדו ולא יתפרדו:
ואת הארץ את הוא מורה על עצם הנפעל - וי"ו הוא ו' העיטוף ודע מה שבא האלף של הארץ קמוצה לא מפני שהו' סוף פסוק כי גם בתחיל' הפסוק והארץ היתה תהו וכו' באה ג"כ קמוצה אפס הקמץ בא להורות שכוונתו לכלול כל הד' יסודות עולם ומלואן עד גלגל השני. וארץ בסגול הונח להורות רק על יסוד העפר והיא היבשה לבדנה. ודע שכל הרקיעים יחד נקראים שמים הוא שם הכולל וכל אחת לבדנה יש לה שם הפרטי. וכן הכוכבים כלם בכלל נקראים כוכבים. וכל א' יש לה שם בפני עצמה כמו ש"צ"ם חנכ"ל. ויש בהן אחת מיוחדת אשר שם הפרטי שוה לשם הכללי והוא מזל כוכב. כן רקיע התחתונה שם הפרטי שלה שוה לשם הכללי ונקרא בעצמה ג"כ שמים. ומה שבא ה"א בתחלת תיבת שמים וארץ. הוא מסוג האמור על העתיד כי בא בתחלתו להורות על ד' פנים. א' הוא הידוע. ב' הוא המפורסם והמקובל. ג' הוא הנגלה. ד' הוא האמור למטה. וכן אמר יום הששי ויום השביעי ולא אמר יום החמישי וזולתן. מפני שיום הששי והשביעי נשנו ונאמרו עוד בתורה כמו והי' ביום הששי והכינו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. אפס שאר ימי המעשה לא נשנו עוד בכל ספרי אנ"ך לכן לא נכתב בהן ה"א בתחלתן. וכן שמים וארץ נשנו ונאמרו פעמים שונות נכתב ה"א בתחלתן. הביטה וראה ותמצא בפסוק ראשון שבעה תיבות ובהן. כ"ח אותיות. ד' פעמים ז' כנגד ד' עולמות סימנן אבי"ע. בראשית ברא הוא עולם הבריאה. אלקים הוא אצילות ב"ה. את השמים ואת הארץ המה עולמות היצירה והעשי' את השמים יש בהן שבעה אותיות ונחלקו לב' תיבות של ב' וה' אותיות. לכלול שבעה הרקיעי' שנחלקו ג"כ שנים בפני עצמן וחמש בפ"ע ולא פליגי רב יהוד' וריש לקיש במס' חגיגה דף י"ב במציאות אלא שזה חשב בכללות הן נחלקים לשני' השמים ושמי השמים. וזה חשב בפרטות הן נחלקים לשבעה. וארז"ל רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם חמשה כוכבי לכת ומזלות. והקשו התוכנים הלא נראה שהם קבועים בח' גלגלים ובהן הרבה גלגלים ובאמת כולן נקרא א'. וחמשה רקיעים העליונים המה נבראו ביום ראשון וזהו את השמים שנכללו בו ה' רקיעים. ורקיע נברא ביום ב' שנא' יהי רקיע ובו נתלו המאורות ביום ד' והוא נקרא שמים והשמים שנברא ביום ראשון נקרא שמי שמים לכן נאמר בפרשה הזאת יהי מאורות ברקיע השמים וכן ועוף יעופף על פני רקיע השמים הוא רקיע התחתונה הנקרא שמים שלא לעעות שהוא השמים. הנברא ביום הראשון. ווילון הוא נכלל ברקיע התחתונ' בלילה יוצא לעה"ז וביום הוא נכנס לנרתיק והוא הרקיע. ומה שנחלקו חכמי ישראל עם חכמי האומות (פסחים דף צ"ד ע"ב) אם גלגל קבוע ומזל חוזר או גלגל חוזר ומזל קבוע. וודאי הגלגלים חוזרים כי שמם מוכיח עליהם. וכן אמרו במס' בבא בתרא (דף ע"ד ע"א) גלגלא דרקיע הוא דהדר. אלא שהרקיע שבו הגלגלי' חוזרים הוא קבוע ועומד ובו חלונות שאמרו בוקע חלוני רקיע וכן דלתי' ופתחים כמ"ש ודלתי שמים פתח. וברקיע הזאת סובבים הגלגלים שבהן המזלות ולכן אמרו שהמזלות חוזרים. וצבא השמי' העליוני' שנבראו ביום ראשון לא נזכר במ"ב. כי לא הזכירה התורה בכ"מ רק הנראה לעינים. וכן ג"ע של מעלה ועה"ב לא נזכר בתורה. והראיה שלא חשיב מעשה שמים עליוני' שנבראו ביום ראשון כי אמרו בחגינה י"ב ב' מכדי בשמים אתחיל ברישא מ"ש דקא חשיב מעש' ארץ ולא אמרו מ"ש דקא חשיב מעשה ארץ בריש' אלא שעיקר הקושיא דלא חשיב מעשה שמים הנזכרי' בפסוק ראשון בפרטי' כלל וכלל רק והארץ היתה הוא הכולל עם ארבע היסודות עד גלגל השני. ואת הארץ יש בו ג"כ שבעה אותיו' כנגד שבעה ארצות ושבעה מדורין גהינם והמה חלוקים ג"כ לשנים חמש בפ"ע ושנים בפ"ע כמ"ש (משלי ל' ט"ו) לעלוקה שתי בנות הב הב. ועוד רמז ה' של והארץ על ה' חומרים שחשב בפסוק שני:
בבראשית יש ששה פעמים אמת בר"ת ובס"ת כנודע - והנה כל אמת גי' ז' פעמים ס"ג כידוע וא"כ ששה אמת הם מ"ב פעמים ס"ג סוד שם מ"ב שנבראו במעשה בראשית. ועם חסד שהוא השביעית בסוד והוכן בחסד כסאו הם גי' כל ברכת כהנים ודו"ק. ס' עיינין יש בבראשית עד ויכולו נגד ס' גלדי עינא:
עשרה דברים נקראו ראשית ג' נקראו ראשי' ובכורי והן עומר ושתי הלחם וביכורים. וג' נקראו ראשית סתם והן חלה ותרומה וראשית הגז. תורה נקרא ראשית דכתי' ראשית דעת. ויראה נקרא ראשית שנא' ראשית חכמ' יראת ה' ומשה ע"ה נקרא ראשית שנא' (פ' הברכה) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון. וישראל נקראו ראשית שנא' (ירמי' ב' ב') ראשית תבואתו:
בראשית (פסחי' דף פ"ז ע"ב) ד' קנינים קנה הקב"ה תורה וישראל בית המקדש. שמים וארץ. וד' אלו ששה הן כי שמים וארץ הן ב'. ובית המקדש ג"כ ב' של מעל' ושל מטה. והן מרומזין במלת בראשית ב' בית של מטה ר' ראשון הוא בית המקדש של מעלה כמ"ש מרום מראשון א' ארץ ש' שמים. י' ישראל. ת' תורה. וכן מרומזין בו ששה דברי' שקדמו לעולם. ב' בהמ"ק של מעלה ושל מטה כנ"ל. א' אבות ש' שמו של משיח. י' ישראל ת' תורה. ועיין במשלי באריכות. גם מרומזין בו ששה עקרים לעבודת הבורא. ב' בטחון. ר' רצון הבורא. א' אהבה. ש' שתיקה י' יראה. ת' תורה וגם הוא נוטריקון של הפסו' פתחי לי "אחותי "רעיתי "יונתי "תמתי "שראשי אותיו' ראשית והב' הוא פתחי לי ונקוד' של בראשית ברא אלהים הוא חמשי' ול"ב ו"ע פי' בראשית ה' נקודות הם חמשים כידוע:
ברא ב' קמצין וכל קמץ י"ו הם ל"ב - אלהים שבעה נקודין הם שבעים והם שלש ראשונו' חמשים ש"ב ול"ב נתיבות חכמה ו"ע של דעת ודו"ק:
בראשית ברא אלהים גי' אל"ף ר' לבד ה"ב של בראשית - וה"ב הוא ב' פתחים לעולמות הנ"ל ובכללן הן י"ג. ב' ר' א' נוטריקון אלף ר' ב' הנ"ל "ב "ר "א נוטריקון "ראשית "ברא "אלהים. בראשית אותיות "ירא "בשת כי ב' מיני יראה הן יראת הרוממות ויראת העונש והן נקראין יראת שמים ויראת הארץ כמ"ש (תהלי' פ"ה י"ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמי' נשקף כי הארץ ל"ל מגרמא כלום. רק מקיימת ומשיבה מה שנותנין בתוכה והשמים נותנת מעצמ' וכנגדן ב' יראות הנ"ל הרוממות מעצמו עושה מאהבה. ויראת העונש עושה מסיב' והם נרמזין במלת בראשי' ירא בשת. הוא ירא' שמים וירא הוא יראת הארץ ובשביל ב' יראות הנ"ל ברא אלהים כו'. ב' משמש ד' דברים תוך כמו בעיר פי' בתוך העיר. עם כמו בחרב פי' עם חרב. קרוב כמו הנוגע בהר פי' קרוב להר. זמן כמו ביום. וה"ב של בראשית משמש בזמן. דגש של ב' מורה שתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במה"ד ונתבסס בעת מתן תורה בא' של אנכי שהוא מן הרפויין:
רש"י אר"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחדש הזה לכם - אין כוונת המדרש שלא להזכיר מעשה בראשית כי זה הוא עיקר יסוד אמונ' ישראל ורוב המצות זכרון למ"ב אלא שלא בא התור' להזכיר מעשה חם וכנען אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וק"ל. בליקוטי' ח"ג קנ"א ב' כתב וז"ל בראשית כו"י"ס כידוע. והארץ היתה תהו ר"ל אחורי' שבה וסוף המל' של בהו וחשך הן ג' קוים הידועי' של עשו וישמעאל ועמלק תהו. הן ב' קליפו' המקיפי' להו ויאמ' אלהי' יהי אור ד' הויו"ת יהי חב"ד. יהי אור ויהי אור חו"ג ויר"א הוא אויר והו' ת"ת והוא נשרש באוי' הקדמון ומשם הראי' עכ"ל ודו"ק:
ע"ד הרמז בראשית ידוע שהאדם עולם קטן והכל רמוז בו - ב' של בראשית כמו עם ור"ל עם ראשית ברא הכל והוא ראשית חכמה כמ"ש כלם בחכמה עשית. אלקים ל"ב נתיבות שבו כתיב ל"ב אלקים כמ"ש בס"י בשלשים ושתים כו':
את השמים ואת הארץ - כמ"ש בס"י. אש בעולם שמים. בנפש ראש. מים בעולם ארץ. בנפש בטן ששם כל מנהיגי הגוף כמ"ש בס"י:
פסוק ב׳׳
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃
והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהו' ורוח אלהי' מרחפ' על פני המי' כבר ביארנו שמלת והארץ בא קמוצ' בתחל' הפסוק להורו' על כללו' העול' השפ' ויסודות. היתה. מלת הית' ביאור' בעת הבריא' נתהוו חמשה חומרי' אלו. א' תהו. ב' בהו. ג' חשך. ד' רוח. ה'. מי' תהו הוא קו ירוק שמקיף כל העול' כולו שממנו יוצ' חשך לעול' ביאורו תהו עצמו נעל' שאין כח באד' להשיגו. והנגלה לנו הוא החשך היוצא ממנו. בהו. אלו אבנים המפולמות משוקעות בתהום שמהם יוצא מים לעולם. כי האבנים האלו המה נעלמי' מעין כל חי. והמים אשר נראה לנו הוא רק הלחלוחית של אבנים המפולמות. וחשך על פני תהום. דמיון האגוז. תהו הוא קליפתו הירוקה החצונה. בהו. הוא קליפתו הקשה כאבן כמ"ש אבנים מפולמות. וחשך הוא קליפה הדקה המקפת האוכל. ותהום הוא חללא דאגיזא. ולכן תהו ובהו הוא בטעם מפסיק כדי שלא לקרות תהו ובהו וחשך הכל על פני תהום והרמב"ן ז"ל כתב תהו הוא חומר ההיולי. בהו הוא הצורה. והחומר אין לו זמן שיהי' בלא צורה. וכן הצורה בלתי החומר אפס בעת הבריאה היו נפרדים ולא נתלכדו. ולפי דבריו סיפר הכתוב מה שהי' בעת הבריאה ולא בהמשך הזמן. אבל יתכן שנשארו קיים אף בהמשך זמנינו. ודע כי כל מורכב מחלקים פשוטים נשארו ונמצאו פשטיות שרשם למעלה והבן:
ורוח אלהים - הסכת ושמע כי כל הנמצאים למעלה מן הרקיע ואשר יגיע לנו מהם נקרבים ונסמכים למלת אלהים מפני שהם עשו דברו. בלתי פונים אל דבר מקביל רצונו. וכן ארון אלהים (שמואל א ד׳:י״א) לפי שהיא דעת אלהים והמקיימים אותה עושים רצון אלהים. וכן ואדוני המלך כמלאך אלהים (שמואל ב י״ט:כ״ח) כחכמת מלאך אלהים (שם י"ד) וכן אל שמעי' איש אלהים (מלכים א י״ב:כ״ב) ויאמר אל איש האלהים (שם י"ג) הוא מונח על איש המיחד רעיוניו ומגמתו לעשות רצון אלהים וכן רוח אלהים. הוא הרוח השוכן למעלה מהרקיע אשר עלינו וזה אמרו רז"ל שנשמת ישראל חלק אלוה ממעל. ביאורו שהוא חלק מה. מרוח אלהים השוכן למעלה. מרחפת על פני המים. על פני מים העליונים אבל מרחפת דרשו רז"ל ואינו נוגע נוגע ביאורו שבין רוח אלהים למים עליוני' מפסיק עוד רוח ולכן הרוח אלהים הוא נוגע ואינו נוגע. והארץ כוללת מרקיע עד תהום. ומ"ש מרחפת על פני המים לא חלילה שהמים נבראת קודם אלא שסיפר והארץ היתה בהויתה נבראו כל אלו וכן מצינו קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה ולא נזכר צמיח' אצל עשב השדה ונכללת בצמיחה של קוץ ודרדר וכן בריאת המים נכללת במלת היתה של והארץ היתה תהו וכו' וכן מ"ש בדבר ה' שמים נעשו הוא שמים שנברא ביום שני שנכלל אח"כ פרטי' בפסוק שני והארץ היתה וכו' לכן נא' נעשו ולא נבראו שיצאו מן הכלל אל הפרט בפועל והפרט הן ה' דברים "תהו "ובהו וחשך "ורוח "ומים וכן הי' בכח בשמים שלכן נאמר השמים הארץ והן ה' נגד ה' שחשב בס"י בסוד ה"ח וה"ג והן כגלדי בצלים כדורים זה ע"ג זה. תהו. הוא קליפה החצונה כמ"ש שמקיף את כל העולם. ואח"כ בהו ואח"כ חשך ועוד הם שלא נזכרו בפסוק זה והם עמודי הארץ שע"ג התהום וכן למטה מחשך רוח ורוח סערה כשארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ע"ש ולמעלה מן המים רוח והוא נקרא רוח אלהים שפועלת לרצונו נגד הטבע וכן כל הדברי' שהם למעל' מן הרקיע וכל צבא השמי' נקראו אלהי' וכן החצי מן מים העליוני' נקראו ג"כ אלהי' והנביאי' נתנבאו מזה הרוח שהוא רוה"ק כמ"ש בס"י נקראו איש אלהים. וכן ורוח ה' ישאך (מ"א י"ח י"ב) ולמטה מאותו רוח יש רוח אחר שלכן ארז"ל מרחפת נוגע ואינו נוגע ועל רוח התחתון אמר משיב הרוח ומורי' הגשם ודו"ק:
ע"ד הרמז והארץ הוא כלל הכל אף האויר עד השמים כידוע לכן נכלל בו גם הגויה. והארץ היתה וגו'. ד' ליחות שבו ד' מרות תהו הוא קו ירוק מרה ירוקה. בהו מרה חיוורא. חיוורא דאגוזא טינרא שבריאה אבנים מפולמות שמהן מים יוצאים וזה ריאה ששם המים. וחשך מרה אוכמא הוא טחול. על פני תהום. מרה אדומה בכבד שבולע כל המאכלים. ורוח אלקים מרחפת הוא הרוח דנשיב בכנפי הריאה ששם המים. וכל אלו אינם באיברים כי עדיין לא נוצרו רק הליחות והרוח והמים עצמם:
פסוק ג׳׳
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃
ויאמר אלקי' יהי אור בפר"א ארז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה והרמב"ם ז"ל הרב' להשיב בה ידי שכלו ואחריו כל הפשטנים. איש לשכנו תדרשנו. אבל יתכן שלמד רז"ל שהאו' לא הית' בריאה מאין מפני שהשמי' והארץ נאמרו בהם בריא' המור' על עצם ואצל האור נאמר יהי שהוא לשון הויה דבר מדב'. לכן דרז"ל מאור לבושו והוא ג"כ בכלל הארץ וכן כל מה שבמ"ב וגם הרקיע שנברא ביום ב' והמאורות וכל מה שנזכר בששת ימי המעשה:
ויהי אור ארז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט כו' עמד וגנזו מהם לצדיקים לעתיד לבא וכו' וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים לע"ל מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח זה המאמר הוא קשי ההתכה מנלן שגנז ומנלן ששמח כי ליכא מידי [דלא] דרמיז באורייתא אמנם אם תשית לבך לדבריהם ז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. והי' לשון שמחה והוא מיוסד על אדני השכל ותעלומות החכמה. מפני שמלת יהי מורה על העתיד ואות וי"ו מהפכו לעבר. ומלת הי' מורה על העבר ואות וא"ו מהפכו אל העתיד והנה יחייב השכל. שלא ידאג האדם ויעצב על דברים הנקנים כמו העושר אם לא נקנה לו מימיו וכן ההדיוט על ההתמנות המלוכה. אפס ידאב לבבו בהעדר קנינו. לכן כל מקום שנאמר ויהי הוא המורה שנתהפך עליו עולמו דברים הראוים לו להיות ונעדרו ממנו והם בגדר שעברו הוא לשון צער אבל והי' מורה על הקנינים שראוים להיות בגדר העבר ונעדרים ממנו אפס יהיו להפך ונעשו לו קניניו בגדר ההוה ועתיד להיו' לו הוא לשון שמחה. כי הוא השמח' ההחלטי כמשר"ל ביומא (דף ע"א) כי אורך ימים ושנות חיים וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכין מרעה לטובה. ואצל האור נאמר ויהי דרז"ל שנגנז אורו. ודקדקו ממה שנאמ' ויהי אור השני ולא אמר ויהי כן כי לא נשאר עוד מתכונתו עד לע"ל אור צדיקי' ישמח ודוק.
ע"ד הרמז ויאמר עשר אמירן - עשר ספירן שהן מ"ב ל"ב שבילין יעשר אמירין. כ"ב אותיות ועשר נקודין. אותיות נפש ונקודות רוח. ע"ס הם ל"ב ובהם טעמי' נשמה שמנהיג אות' והוא י' אמירין וזהו שם מ"ב עד ב' דובהו שבהם נברא העולם כידוע ל"ב נתיבות במוח שבהם ברא אלקים בינה ב"י אמירין והוא רוח דליבא. יהי אור. אור דנהיר במוחא ולבא כי מוחא וריאה מים ובקד"א שם אור כמ"ש בזוהר. אויר וכן ריאה מים ובלבא אור. וז"ש יהי אור ויהי אור. ועיקר נאמר על אור דליבא כי בריאת חלקי הראש לא נכתב כאן כמ"ש (חגיג' י"ב ע"ב) מכדי בשמי' פתח בריש' מ"ש דקחשיב מעש' ארץ כי המוחא סתום ולא נגלה למשה רק בבינה ואף שער האחרון לא נגלה לו וכמ"ש חמשים שערי בינה כו'. ובינה רוחא דליבא. הוא ברא את העול' בחכמה כמ"ש בתורה נתייעץ הקב"ה וברא את העולם ותורה היא חכמה וכן הלב מתייעץ בכל מעשיו במוח כידוע שלכן אמרו כל ארוך שוטה:
פסוק ד׳׳
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃
וירא אלהי' את האור כי טוב - ויבדל אלהי' בין האור ובין החשך וירא אלהים כי מאד נעלה מפעלי אלהי' ממעשה יצירתו והם בני אדם כי כל מלאכת חרש וחושב כאשר יצא לאור מעשהו ונגמר פעלו אז חרש חכם יבקש לו להשחית מעשהו אשר כבר עשהו לפאר וליפות המעשה. לא כן מחשבות של הקב"ה נפלאים מעשיו. כי אחרי אשר יבצע מעשהו אז הכינה וגם חקרה ולא מצא בה עול רק טוב. וטוב הוא ענין שתועלתו נגלה כי גם הרע נברא לתועלתו רק שאין תועלתו נגלה לו לכן לא נאמר בחשך כי טוב גם שתועלתו גדולה לנוח לעבדים וכמה דברים מ"מ אין תועלתו נגלה וכן ביום שני לא היתה תועלתו נגלה עד יום שלישי.
ויבדל אלהים כו' שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמט' - האור מן השלשה הכי נכבד ונבדל מן החשך. הא'. שלא יתערבו יחד. הב'. שזה ישמש ביום וזה בלילה. הג'. שיהא החשך נדחה ויזור לאחור מפני האור כשיפיק קרני הודו. ויעש הבדל שלא ידחה החשך ויבטל מכל רק שיהא נגלל האור מפני החשך וחשך מפני אור ולא כחכמי האומות שאומרי' שהחשך הוא העדר האור. אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה לעין השמש לכן לא נאמר כי טוב אצל החשך:
ע"ד הרמז וירא וגו' ויבדל וגו' - היא טרפש הכבד מבדיל בין לב לטחול.
פסוק ה׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}
ויקרא אלהי' לאור יום ולחש' קרא ליל' ויהי ערב ויהי בקר יום א' ערב הוא התחלת הלילה כמ"ש בנשף בערב יום. ורז"ל אמרו (ברכות דף ג' ע"ב) תרי נשפי הוו והוא בה"ש תחילת השקיעה ונטיית צללי ערב נקרא ג"כ ערב שנוטה למערב ומתחיל לשקוע והזמן שביניהם נקרא בין הערבים:
ורז"ל אמרו מדת יום ומדת לילה יום יש לו ב' פנים בהבנתו - א' היום עצמו ולא הלילה. ב' מעת לעת יום ולילה נקרא יום כמו ויהי ערב ויהי בקר יו' אחד מפני שיום ולילה הם בבחינת זו"נ. והזכר בפני עצמו נק' אדם ואיש ואשה נק' שניהם אדם. מפני שהנקיבה נכללת בזכר. וכן הירח המושל בלילה נכללת בחמה המושל ביום. מפני שמקבלת אורה מהשמש לכן אמר שמש ירח עמד (חבקוק ג׳:י״א) ולא אמר עמדו כמשפט לשון רבים אפס מפני שהירח נכללת בשמש. והנה בפסוק הראשון שבעה תיבות לעומת שבעת ימי הבנין. וחמשה פסוקים בפרשה הראשונה נגד חמשה חומשי תורה ויש נ"ב תיבות בפרשה זאת וב' היא תיבה בפני עצמה. לעומת נ"ג סדרו' בתורה. ב'. נגד פ' בראשית המתחלת בב' ונברא בב'. ראשית. לעומת פ' נח. שהי' ראשית לכל באי עולם אחר המבול. והוא אבינו הראשון וכלם נקראי' בני נח. ברא נגד לך שמדבר מעניני אברה'. בהבראם באברהם אלהים מרמז למד"ה פחד יצחק. והוא האמו' בפ' וירא מעניני יצחק מתולדתו ועקדה. את. רז"ל דרשו בזה"ק ויזכו' אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. שלשה פעמים מרמז על אמהות הטפל לאבות. את אברהם מרבה שרה. את יצחק מרבה רבקה. ואת יעקב מרבה רחל ולאה מפני שבו ב' רבוים את ואות וי"ו. לכן מרמז את הראשון לפ' חיי שרה. השמים מרמז למדת יעקב האמור בה תולדות יעקב ומאורעיו. ואת מרמז לרחל ולא' כאמו' נגד פ' ויצא האמור בה מעניני'. הארץ נגד פ' וישלח. האמור בה ויבא יעק' לוזה אשר בארץ כנען וכו' וירש את הארץ:
ע"ד הרמז ויקרא אלקים לאור יום וגו' כי העה"ב דומה ליום והעה"ז דומה ללילה. ולב בה הרוח שכוסף לעה"ב וטחול העה"ז ולכן אמרו טחול שוחק (ברכו' ס"א ע"ב) טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים וכי' (שבת דף ל' ע"ב) והוא רשע שהשעה משחקת לו. כקול הסירי' תחת הסיר כן שחוק הכסיל. הכסיל בחושך הולך. בחושך של טחול. ולב כסילים בבית שמחה וע"ז נאמ' וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלו' כיתרון האור מן החשך שהו' חכמת הלב וכסילות הטחול אור וחשך וז"ש הנה מטתו שלשלמה ששים וגו' שתין גלגלי דכרסיא דסחרין לכורסייא גלי ימא שהן בשית כנפי ריאה דסחרין ללב מפחד בלילות של הטחול. והוא כל עסקי עה"ז ותאותו לבצוע בצע ואור זה אש נור דליק והן אמ"ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים ויהי אור. וכל זה שאמרנו באור וחשך היא מסט' דע"ה טו"ר. אבל נשמתא דאיהו מאילנא דחייא כל איברהו לטב ברא כמ"ש בר"מ פ' פנחס ואור וחשך שהן יום ולילה הכל כמ"ש (שבת שם) כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמח' מה זה עשה ל"ק כאן בשמחה של מצוה כאן וכו' וללמדך שאין השכינה שורה כו' וכן לדבר הלכה. שיום ולילה הן תורה שבכתב ובע"פ קב"ה ושכינתי' ולכן אין השכינה שורה כו' שהיא לילה. וכן לחלום טוב. (שבת שם) חלום היא במלכות מסט' דצדיק וזהו לחלום טוב וכן לדבר הלכה וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שקב"ה ושכינתי' אחד וכן תורה שבכתב ושבע"פ (סנהדרין דף צט ע"א) שכל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד אין לו חלק לעה"ב שאומר אין דבר זה רמוז בתורה שבכתב. וע"ז נאמר שמח בחור כו' (שבת ס"ג ע"ב) שאמרו ע"כ לדברי תורה שמח בחור בתורה שבע"פ ויטיבך לבך בתורה שבכתב וכן אמרו ע"כ דברי יצה"ר כו' שהילדות הוא קודם לבחרות הילדות עד כ' שנה ואומר לו יצ"הר עכשיו שמח שאינך בר עונשין ואח"כ ויטיבך לבך. מכאן ואילך דברי יצ"ט. ודע כי על כל שאח"כ נענש על הכל. ואלו ב' המאמרים הם א' על נשמתו שהיא מסטר' דע"ה טו"ר וא' על נשמתא שהיא מאילנא דחיי. וכאן הוא יסורין אמ"ש שנברא ביום א' וביום ב' וג' כלים של אמ"ש כמ"ש לקמן. וכן הכפילות ופשוטות באלו ששה ימים קבל אותיות וע"ס שבתוכן הן נכללין בז' כמו ברקיעים בו' רקיעים ז"ת עטרת ביסוד וברקוע הז' נכלל ג"ר והן כפולי' נגד ז' כפולים ז' בז' מוצקות כידוע והן כאן י"ד ימים ובששי נכלל מל' ביסוד. וזהו תוספו' ה' הששי והן ז"ת וביו' השביעי ג"ר שלכן נא' בו ג"פ השביעי והן כפולי' ערב ובקר וער' נכלל' ביו' דנוק' נכלל' בדכור' ונוק' בשם דכור' כידוע וזהו ער' ובקר יו' וידוע כי הנפ' נפשט מעט מעט בולד עד שנגמ' כל הולד ולכן נכנסין הע"ס של הנפש שהן ז' ימים כל א' לבד מעט מעט עד שנגמר כל האברים שהן הנעשי' בששת הימים וז"ש אחר בריאת תהו כו' יום א' ואחר הרקיע יום ב' וכן בכולם ואחר שנגמר בא שכלו בג"ר וז"ש ויכולו השמים כו' כמש"ל וכל הי"ס כלולין בזו"נ ביום ולילה בלב וטחול ולכך והגית בו יומם ולילה:
פסוק ו׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים - יהי רקיע ע"ז ארז"ל שמים אש ומים והוא שמים השני שבו נקבעו שמש וירח כוכבים ומזלות והוא נברא ביום שני והשמים שנברא ביום ראשון נקראו שמי שמים כמ"ש לעיל. בתוך המים העליונים:
הרקיע הוא חצי כדור עם מים התחתונים - ויהי מבדיל בין מים למים בין מים העליוני'. הוא חצי כדור העליון. למים הוא חצי כדור ממים התחתונים וההבדל הוא בעצמו מה שארז"ל ככסא דסחיפי הדדי. כזה הרקיע הוא הנקרא פרגוד מפני שבו נכלל רקיע הנק' וילון והוא נגלל כפרכת. וזהו משר"זל שמעתי מאחורי הפרגוד. הם השוכנים באויר תחת הכוכבים סרים למשמעתם וארז"ל מה שנברא מאש ומי' הוא הרקיע שנברא ביום ב' והוא נעשה מאש שעליו וממים שתחתיו והפליסופים לא ידעו מאלו מים העליוני' שהוא למעלה משכלם. והנמשכין אחריהם הקשו הלא סדר של ד' יסודות הוא הן מאר"ע והחוש מעיד שהן ארמ"ע וכבר ביארתי בס"י. והרקיע הוא כחצי כדור נקובה בתוך מים עליונים כמ"ש בברייתא דשמואל ומגיע עד מים התחתונים שהוא ים אוקיינוס כמ"ש יקוו המים אל מקום א' שהוא אוקיינוס. והגלגלים הולכין ברקיע עד שמגיעין בים אוקיינוס ואז הולכין בים וכן אמרו בפר"א שבלילה השמש הולכת בים אוקיינוס והרקיע הזה אינו הולך רק במים העליונים. והמים שעליו הולכין עד מים התחתונים ושם מתחברין יחד וזהו ויהי מבדיל בין מים למי' וארז"ל כתרי כסי דסחיפי אהדדי כשני חצאי כדו' ומעט אויר מפסיק ביניה' וזהו שאמרו שמים העליונים תלוין במאמרו של הקב"ה:
ע"ד הרמז ויאמר אלקים יהי רקיע כו' הוא גלגלת של הראש המקיף את כל הראש סביב סביב עד הגרון והוא מבדיל בין מים העליונים שהוא המוח ובין מים התחתונים שהוא הריא' שעדיין לא נעשו להן כלים כמש"ל ויהי מבדיל כו' שיהי' הפרש בניהם כמ"ש במ"א וכאן התחיל אמ"ש א"מ ונגמר בשלישי שלכן לא נאמר כי טוב עד שנגמר בג' אבל מעשה יום ראשון הכל דברים גנוזים כחות נפשיות לכן אמר בזוהר דחסד נגנז כו' ויעש אלקים כו' כי כל ך"ב אותיות נעשים בו ב' דברים א' כח רוחני וא' גשמי ולכן נאמר בכל א' ויהי כן וזהו רוחני ובמאמר ויעש כו' זהו גשמי:
פסוק ז׳׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ…
ויעש אלהי' את הרקיע - מפני שכל הנמצאות יש להן חומר הוא בנין הגוף. וצורה היא נפש הרוחני וכן הרקיע. מ"ש יהי רקיע נעשה נפש הרקי' כרוחני. ומ"ש ויעשאת הרקיע הוא חומר הרקיע גוף הדק וכן מ"ש ויהי מבדיל הוא הבדל הרוחני ומ"ש ויבדל נעשה הבדל גופני דקה בין המים אשר מעל לרקיע. הם מים העליונים השוכנים על הרקיע אשר תבניתו חצי הכדור וכלים והולכים עם החצי הכדור ובין המים אשר מתחת לרקיע הם מים התחתונים חצי כדור השנית המקביל למים עליונים ויש ביניהם אויר מפסיק מעט. וז"ש המים העליונים תלוין באויר שאינן נסמכים על חצי כדור התחתונה המקבילו. ויהי כן. בא מאמרו אחר מאמר ויעש. לא כן בשאר ימי המעשה להורות שההבדל הגופני נשאר קיים לעולמי' לא על תנאי ונס זמנו כמו בבקיעת ים סוף והרקיע וההבדל הם שני דברים ויעש הוא תיקון חומר הרקיע ויבד' הוא ההבד' הנ"ל. ויהי כן שנשארים תלוי' כדר' רז"ל.
ע"ד הרמז מעל לרקיע כו' כמו שיש הבדל בין הרקיע למים התחתונים כן כו' ודעהו ויקרא לרקיע כו' ושמים נבראו ביום א' הוא המוח ומעשיו לא נחסר שהוא המחשבה כמש"ל כמ"ש כך עלה במחשב' ועמ"ש ב"פ בראשי' במעשה בראשי' שלו והן שמים ושמי שמי' שארז"ל בחגיגה (י"ב ע"ב) ב' רקיעין הן ור"ל אומר ז' שרקיע זה בו דבוק וילון שרקיע הוא יסוד וילון עוברת היסוד כידוע. ולכן לא פרטו הכתוב ובשמי השמים כלולין ה' רקיעין כמ"ש שם: וילון הוא הקרום שסביב לגלגלת דבוקה בגלגלת וז"ש וילון אינו משמש כלום אלא נכנס כו'. והענין כי כל הרגשים באים מן המוח מקרום שעליו אל הלב והלב משלח בכל הגוף ובלילה סותם הקרום הדבוק בגלגלת ואוסף המוח כל הרגשותיו אליו וכן כל הנפש כולה נאסף ללב ואז הוא ישן וכח המדמה שהו' פועל אז וה"סא סובב אותו ומתפשט בו כמ"ש בזוהר שלכן צריך נט"י וכן אמרו בגמ' האי מאן דבעי למידע להו כו' (ברכות וי"ו ע"א) וכ"ה בעולם שהוילון מתפשט וכל כחות השמים מתאספים אל השמים כמו שכל המלאכים מתכנשין להיכלין ותרעין דג"ע אסתתמו וכל הנשמות שמתפשטים בין החיים מתכנשים אליו כמ"ש בזוהר ושמים הוא הראש וג"כ הלב כמ"ש שם וס"א מתפשט בו תרמוש כל חיתו יער וזהו חמור נוער הכפירים שואגים כו' וזהו הכלבים צועקים על מזונותיו מפזרים דאתבטלו כידוע ונכנס שחרית ואז מעיר האדם ואע"ג שפעמים מעיר האדם קודם היום מ"מ אין נשמתו חוזרת בו עד היום כמ"ש חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו עד היו' עיין בזוהר שם וזהו מחדש בכל יום כמ"ש חדשים לבקרים כו' שמחדש בכל יום נשמתו חדשה לו כידוע שנ' הנטה כדוק כו' שהוא דוק קרום הנ"ל רקיע שבו כו' הוא הרקיע שנא' כאן כמ"ש ביום הרביעי בדף שאחר זה ע"ב וה' שמי' כלולי' במוח שמים העליונים שבו נאמר ה"פ אור ביום א' אור דמוחא דנהיר בלבא כידוע והן ה' הרגשי במוח שמתפשטים ממנו ה' חושים הידועים. והן ה' ספי' מבינה עד הוד נו"ה תרי פלגא גופא ונכללים כולהו בגלגלת שבו יוצא ה' חוטין אל הפועל כידוע. שכולהו נכללין ביסוד ולכן נאמר בו ה' פעמים רקיע והן נ' תרעין דבינה כידוע. שחקים שבו רחים כו' הן נו"ה ששוחקין הזרע לצדיק והוא כולל חוש המישוש שעיקרו בתשמיש כידוע. זבול שבו כו' ומקריב עליו קרבן כו' ת"ת והוא חוש הטעם שבו את קרבני לחמי וכל כלי האכילה הן כלי קרבן כמ"ש בר"מ פ' פנחס מכון שבו אוצרות שלג כו' וטללים רעים וסערה ודלתותיהן אש כי הוא חוש הריח בחוטם בגבורה שבו ליחות רעות ותננא ובו נאמר ויחר אף ובו ישימו קטורת באפך לבטל מותנא. ופריך הני ברקיע איתנהו הני בארעא כו' כמ"ש בזוהר דב' נוקבי' בחוטמא מחד תננ' ואשא דסליק מלבא ומחד רוחא דנחית ממוחא ואמר בא דוד כו' וז"ש שחיטתן בצפון לעשות ריח נחוח לבסם כידוע. מעון שבו כו' חסד בו חוש השמיעה. ואשמע את קול כנפיהם ובו לימוד התורה כמ"ש בס"י. וז"ש (חגיגה י"ב ע"ב) ארז"ל כל הפוסק כו' זהו דין שכלול בחסד וכן חסד בדין יפתח ה' לך את אוצרו הטוב ב' נוקבין דחוטמא וכן ב' אזני' כנ"ל והקדים מעון למכון שחוטם מתחיל גבוה יותר מאזנים: ערבות בינה והוא חוש הראות שם ואראה את ה' יושב על כסא כו' שרפים ואראה את החיות וארא והנה אופן אחד כו'. וז"ש שם אופנים ושרפים כו' וכל ההרגשות ע"י הקרום הדבק בהן והוא החכמה שהיא חיות כל האדם כמ"ש והחכמה תחיה את בעליה: ונקרא חיה כידוע. וז"ש עוד רקיע א' למעלה כו' ועליו כאבן ספיר דמות כסא קד"א כידוע. ועל דמות כו' כמראה אדם כו' היא החיה והיא נשמת האדם והכל הוא חכמה מכאן ואילך הוא כתר: וז"ש עד כאן כו' מכאן ואילך במופלא כו' וזהו מלכות דסליק לכתר שכתר דבוק בוילון בסוד נעוץ סופן וכולם בראש שנקר' שמים. ויהי ערב כו' כנ"ל:
פסוק ח׳׳
וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ {פ}
ויקרא אלהים לרקיע שמים - ויקרא גם לרקיע הזה שמים כנ"ל ויקרא רקיע השמים וז"ש בורא שמים הוא שמי השמים ונוטיהם הוא רקיע השמים ונגנז האור ע"י הרקיע הזה והוצרך למאורות להאיר על הארץ. ולכן נקרא שמים העליוני' שמי השמים שהם רחוקים עוד מהשמים כאשר ביארנו לעיל במלת שמים. והשמים העליונים הנקר' שמי השמים הוא הנברא ביום הראשון. והרקיע השני הנקר' שמי' הוא נברא מאש וממים. ובזה נסתל' הכרחת רש"י ז"ל בפסוק הראשון ורז"ל אמרו (פסחים צ"ד ב') ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי א"ה אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין א"ר תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו כו'. זה המאמר יפלא מאד בעיני העם האיך אמרו חכמי ישראל דבר המנגד החוש אם הגלגלים קבועים מעולם הי' השמש והירח מהלכם שוה. אבל יבנה ויתכונן דברי חכמים ז"ל בהקדמת ביאור רקיע הוא המורה על חומר כלול ש"ץ רקיעים ושבעה גלגלים הקבועים בו שצ"ם חנכ"ל. ולחכמי א"ה לא נגלה זאת תעלומות החכמה לכן אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים כפי ראות המוחש שהמהלך גלגלים אינם שוים. אבל חכמי ישראל אומרי' שגלגל קבוע כונתם על גלגל הרקיע שבו קבועים גלגלי הכוכבים ומזלות חוזרים כונתם על הגלגלים שבו המזלות קבועים:
פסוק ט׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃
יקוו המים - מים נקראים בלשון רבים כמו ידים רגלים רחיים לפי שיתאימו יחד ולא יתפרדו נק' חלק האחד בלשון רבים וכל המים נצמדים העליונים והתחתונים נק' אחד מהם בלשון רבים:
אל מקום אחד בפר"א פרק חמישי אמרו כשיצא הדיבור מפי הגבורה יקוו המים עלו מקצות הארץ ונעשו הרים וגבעות וכו' והוא מפני כאשר הוכן כלי קבול בארץ לקבל המים ונעשה עמק גדול והי' ההכרחי לעלות הרים וגבעות במקום אחר כמ"ש יעלו הרים ירדו בקעות.
ותראה היבשה מפני שכבר ידעת שיסוד המים הוא מעורב עם החול ויבחן אחרי ירידת גשמים יתחד' חול רב. והי' מאמר השם שיקוו המים אל מקום אחד העפרוריות יתאספו אל מקום אחד ותראה:
ע"ד הרמז ויאמר אלקים יקוו כו' שהיו מתפשטים בכל הגוף אל מקום א' הריאה וכאן בריאותו ובו י"ג משם מ"ה. ונשאר ל"ב ללב כמ"ש בס"י והן ו' עזקאן דקנה ו' כנפי ריאה והריאה עצמה גי' אחד זהו אל מקום אחד:
ותראה היבשה - היא הכרס שכולל כל הבטן שהיא ארץ הפרטו': וכאן נגלה האויר בעולם וכן בנפש. והיא מקום לנפיחת הריאה ברוח דנשיב בגוה והוא הגויה בנפש:
פסוק י׳׳
וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ליבשה ארץ - הוא בסגול ארץ הפרטי אשר ביארנו. קרא ימים לשון רבים. כמו שהמים התחתונים נקוו אל מקום אחד כן המים העליוני' נקוו אל מקו' אחד. ים הוא מקום בית קבול המים וכן הוא אומר כמים לים מכסים ובנהרות נקרא הבית קבול נחל כי הולכין במקום מורד בין הרים יהלכון ואותו מקום נקרא נחל כמ"ש נחלי מים וכן נחלי איתן. וכן עיר שיושבת בנחל.
ע"ד הרמז ויקרא אלקים ליבשה כמ"ש כאן בריאות הארץ הפרטי ובטן כנ"ל - ולמקוה המים ר"ל מקום המים כמ"ש במ"א והוא הריאה. והן ז' ימים וז"ש ימים ר"ל רבים. והן הריאה נשמת כנפי הריאה שסובבים לא"י לבוא נור דליק כמ"שה מי יגור לנו אשא אוכלא משכן השכינה והתורה והריאה עצמה שהן האומה היא למטה סוף הריאה למערבו כי הראש מזרח כמ"ש מראש מקדם וכן ים הגדול סוף א"י במערבו וכאן נגמר מלאכת אמ"ש וז"ש כאן וירא אלקים כי טוב.
פסוק י״א׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר…
תדשא הארץ - ביאורו שיזדרע הארץ פעם הראשונה מעצמה כי אין כל חדש תחת השמש לאחר מעשה בראשית ולכן היה הזריעה עם היצירה שיהי' כן לדורות שיזרעו ואח"כ תוציא הארץ צמחה. וז"ש ויהי כן שנתעברה הארץ תחילה ואח"כ הוציאה צמחה. ומפני שכל חלקי הצמחי' הם שלש אלה. אלנות וזרעונים. והזרעונים נחלק לשנים. ירקות וזרעונים. ירקות הם אשר הירק נאכלים מהם ולא הזרע כמו לפת וצנון. והם הנקראים דשא וכן אמרו ועל הירקות אומר בורא מיני דשאים (ברכות ל"ה ע"א) והזרעונים הם אשר נאכלים הזרע ולא העשב כמו תבואה וקטניות כשאר"זל על התבוא' אומר בורא מיני זרעים כדאי' בתוספת' פרק ל"ד וזהו עשב מזריע זרע שאין עקרן אלא להזריע זרע. ומ"ש תדשא ולא אמר תעשיב מפני שהיא מתפעל על תיבה ראשונה. כי כן דרך הכתוב כמו ותדבר מרים ואהרן נאמר' לשון נקבה מפני שהזכיר מרים תחלה. עץ פרי. ביאורו שיהי' לו בכחו לגדל פירות. עשה פרי למינו. פי' שלא ימיר מעשהו עץ תפוחים לא יעשה רמונים. וההיקש. רק למין של אילן. משא"כ בעשב שלא נתן בו כח אלא להוציא הזרע לשנה זו אבל האילן מתקיים לדורות ולכן לא נאמר בדשא ועשב למינהו וגם באילן לא נאמר למינהו אצל עץ פרי אלא עשה פרי למינו:
אשר זרעו בו - שיהי' בו גרעינים שיוכל לטעת עוד. עץ פרי באורו שלא יצטרך לרכוב אותו בתוך עצו אפס יהי' כח בזרעו כשישתלו בארץ. יגדל עוד עץ פרי. ויהי כן שנעשה הכח בארץ כן.
ע"ד הרמז ויאמר אלקים תדשא כו' - כאן התחיל בריאת י"ב מנהיגים שהן בארץ בבטן והן כלולים ב"ט. ב' ידים באחד ב' רגלים בא' ב' כליות באחד. והן ג' פעמים ג'. והן נבראו בג' ימים. יום שלישי וחמישי וששי בכ"א ג' וביום ד' ז' שערים כמ"ש. וכאן הן ג' מינים. דשא. עשב. עץ פרי. והן ג' כלי האכילה. קיבה קורקבן. ודקין. שאלו ג' מינים הח' לאכילה כמ"ש לקמן ביום הששי הנה נתתי לכם כו' והן ג' כחות בנפש הצומחת שבא ע"י האכילה. כח המגדל. וכח הזן וכח המוליד בדומ'. והן נגד ג' מינים הנ"ל. ולכן נאמר אצל עץ פרי למינו כו' שהיא המוליד בדומה. ותוצא הארץ כו' האמירה בלב נגד ג' חושים שבג' האברים הנ"ל: ועשי' נגד ג' איברים עצמם הנ"ל ונאמר כאן אצל עשב ג"כ למינה כמ"ש שנשאו ק"ו בעצמ' והו' הזן שג"כ זן למינהו כמשר"זל אבר מחזי' אבר. ועץ עושה פרי כו' שהזרע כלול מכל האיברי' ומכל אבר נעשה אבר. וז"ש אשר זרעו כו' וכן הן ג' נפשות הצומח' והחיוני והמשכלת נר"ן וכולן ניזונין ע"י האכילה שהם נגד ג' כחות הנ"ל המגדל נגד הצומחת שמגדל האברים והמוליד והזן נגד החיוני ששומר רוח האדם בקרבו ע"י שזן את האיברים והמוליד בדומה נגד המשכלת שמוליד ג"פ בדומה שמבין דבר מתוך דבר והשכל הוא עה"ח למחזיק ואהביה יאכל פריה נצר תאנה כו' מפרי פי איש תשבע בטנו בטן כו' וז"ש ושלא יהיה שכלך עיקר כו':
פסוק י״ב׳
וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים…
ותוצא הארץ רבו בו השינוים - ויתכן ע"ד הפשט. כי במאמר הציווי לא בא מאמר מזריע זרע למינהו וכן אשר זרעו בו למינהו. כי בארנו כי מאמר תדשא הארץ הוא שיהא כח בארץ שיזדרע ויוציא עשב. ובעשב יהי' זרע להזדרע עוד לא יתכן בו למינו כי בעשב יהי' גדל הזרע כמו בתבן התבוא' מה איכפת אם יהי' בתבן דגן או שעורים. וכן מהדגן יצמח עוד תבן ובו תבואה. וכן אשר זרעו כונתו שיצמח מזרע הפירות אילנות. ומהאילנות יגדל פירות ואצל הפירות נאמר למינו אבל האילנות אין מן ההכרח להאמ' בו למינו אפס אצל מאמר ותוצא הארץ סיפר הכתוב מה שעשה הארץ בפעל שהוציאה עשב מזריע זרע ההכרחי להיות מזריע למינהו עשתה ב' דברים א' שהוציאה עשב וגם זרע שיוכל עוד לזרוע ויצמח למינו. אפס אצל הציווי לא אמר הזרע למינהו מפני שהוא כח כחו והבן.
כי טוב אחר שהוציאה הארץ נגלה תועליותיה כי טוב.
פסוק י״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים…
יהי מאורות ולא נאמר אורות ביאורו לשון חלונות כמו מאורת צפעוני (ישעיהו י״א:ח׳) מפני כאשר נשתטח רקיע השמים. נשאר האור למעלה בא מאמרו ית"ש שיתהווה גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה והם יאירו שבעת ימי המעשה והמה במורידי האור לנו וז"ש יהי מאורות מן אור שלמעלה והכל נברא בסדר נכון. כי כל יום הוא הכנה ליום שלאחריו. כי ביום ראשון נברא הרוח שהוא הכנה לרוחו של אדם שנא' ויפח כו' והוא נקרא רוח אלהים חיים לכן אמר תחלת המחשבה סוף המעשה וכן אמרו ורוח אלהים זהו רוח של משיח ותהו ובהו ומים הם הכנת הארץ כמ"ש בס"י. והאור והחשך להכנת המאורות. וסילוקן. והבדל המים והתקוות המים היו להכנת הזרעים. וזרעים הם הכנת מאכל הבהמ' והאדם. והמאורות הם הכנה לבעלי החיים ובעה"ח הוא למאכל האדם ותשמישו כמ"ש שלכן נבראו באחרונה (סנהדרין ל"ח ע"א) שיהי' הכל מתוקן שהוא צריך להכל. ברקיע השמים. ביאורו ברקיע הנק' שמי'. להבדיל בין היום ובין הלילה השמש להאיר ביום והכוכבים בלילה וע"י יהא ידוע יום ולילה. וכן הלבנה במחשבה הראשונה קודם מיעוטה שהיתה שלימה בצורה. והיתה מעמד' נגד השמש תמיד והיתה על הארץ כל הלילה תמיד בכל השנ'. והיו לאותות כמו אותות השמים כי אות מונח להורות על העתיד. והכוכבי' מורים על תולדות האדם כפי קבלתם מלמעלה כמו ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) ואותותם לא תנכרו (איוב כ״א:כ״ט) ולמועדים הם הזמנים הנועדים בין איש לרעהו הוא מחובר המספר הימים ולימים הוא מעת לעת יום ולילה נק' יום ולשנים הוא תקופת השנה פי' אחר (מדרש רבה פי' וי"ו) לאותות אלו שבתות שנא' והיה לאות ביני וכו'. ולמועדי' אלו שלש רגלים ולימים אלו ראשי חדשים כמו חדש ימים (בראשית כ״ט:י״ד) ושנים אלו ראשי השנים. וחשב ממשלת הירח:
לאותות זה ממשלת השמש שכל השבוע מחובר מימים - ולמועדים היא ממשלת הירח שהם מועדים עפ"י קביעות החדש בחמשה עשר בו ובששה בו. ולימים הוא ג"כ ממשלת הירח הוא קידוש החדש עפ"י ראיות המולד. ולשנים הוא ממשלת השמש שאנו מונין שנת החמה לכן באו העיבורים והבן שלא חשב יום הכפורים מפני שעשרת ימים שבין כסא לעשור נקראים ראש השנה לפי ששנות החמה יתרים על שנת הלבנה כמספרם ולכן המעשים הנאותים הנפעלים בימים אלו חשובי' ככל השנה. ולכן אין מזכירין ראש חדש בראש השנה מפני שזכירה אחת עולה לכאן ולכאן מפני שהחדש נכלל בשנה כי השנה היא ממשלת החמה והסיהרא נכלל בחמה כלילה ביום שיום ולילה נקראים יום כמו שביארנו וכן השמש זכר המשפיע נגה לסיהרא ולכן היא כלולה בחמה:
ע"ד הרמז ויאמר אלהים יהי מאורות כו' הן ז' שערים בנפש שהן נגד ז' כוכבים כמ"ש בס"י. ברקיע השמים בגלגלת הראש כו' והן ז' כפולין וזהו להבדיל שע"י ניכר האותות לחוזין בכוכבים כן ע"י ז' שערים האלו כמ"ש בת"ז ת"ע בעיינין בקריצא דעיינין בחוטמא בקמיטו כו' באודנין נ' בפומא כו'. ולמועדים שהן נגד ז' תתאין כמ"ש בז"ח ונגד ז' כוכבים כידוע. וכן נגד ז' שערים ולימים שהיום י"ב שעות וכן י"ב שעות הלילה והן ע"י י"ב מזלות בדכורא ובנוקבא כמ"ש בס"י וכן הן בראש כמש"ל ולשנים ג"כ י"ב חדשים נגד י"ב מזלות כמ"ש שם:
פסוק ט״ו׳
וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן - ברקיע השמי' בארנו. להאיר על הארץ כי מ"ש והיו לאותות כו' הם משמשים רק לאדם. לכן אמר להאיר על הארץ בקמץ שכולל הארץ עם ד' יסודותיה אדם ובהמה וכל מיני צמחים:
ע"ד הרמז והיו למאורות כו' והקשו בגמ' אור ביום ראשון נברא והכתיב ויתן אותם כו' כדר"א (חגיגה י"ב ע"א) אור שנברא ביום הראשון אדם צופה בו כו' כיון כו' עמד וגנזו כו' שאור הראש הוא אור השכל אור דנהיר בלבא שאדם מסתכל בו ומשיג בו את כל העולם והוא אור הגנוז לע"ל שאז ותמלא הארץ דעה. להאיר על הארץ. להתנהג בו גבולות עמים שהן למספר ב"י י"ב מנהיגים את הארץ הגוף אבל לב"י אין מזל. לישראל שהן למעלה מן הטבע ומתנהג באור דנהיר בה:
פסוק ט״ז׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת…
ויעש אלהי' את שני המאורו' הגדולי' בערך הכוכבי' המה שניהם גדולים:
ואת הכוכבים - הוא נמשך אחר מאמר ויעש. ונמשך אחר לממשלת הלילה שהמה מושלי' בלילה להאיר על הארץ. מאמר יהי מאורות הוא אמו' על נפש המאורות הרוחני. ומאמ' ויעש היא גוף וחומר המאורות. אח"כ ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. כי האור נגנז למעלה לתן אותם להאיר על הארץ:
ע"ד הרמז ויעש כו' את שני המאורות הגדולים חמה ולבנה הם ב' עינים שהן עיקר המאורות שמאירין לאדם שרוא' בם כמ"ש ועינינו כשמש וכירח וכמ"ש בה"ת אע"ג שסדר יצירתם אינ' כן כמ"ש בס"י:
את המאור הגדול כו' עין ימין ועין שמאל וע"י מתנהגין הלב כמ"ש עינא וליבא סרסורא דעבירה והלב כולל ימין ושמאל ששמאל בטחול לב כסיל לשמאלו וזהו לממשלה כו' עין ימין מתנהג לב ימין וזהו המאור הגדול לממשלת היום ובשמאל השמאל וזהו את המאור הקטן וז"ש שורייקא סומקא דעינא בלבא תלי. ואת הכוכבים הן י"ב מזלות ושאר הכוכבים והן שערות הראש כמ"ש בת"ז. ת"ח בנימין דרישא שהן כוכבים ומזלות דל"ל חושבנא והן י"ג נימין. וי"ג ארחין דשערי שהן י"ב מזלות. ותלי הכולל אותן כמ"ש בס"י. ושאר השערות שאר הכוכבי' והן ע"ג ז' השערים כמו המזלות וכוכבים שהן בגלגלת ח' ע"ג ז' הכוכבים וז"ש ראיתי עיני דנשקי אהדדי אלב אחותו כמ"ש פתחי לי אחותי כו' כמ"ש בת"ז והיו הכרובים שידוע שהן תפארת ומלכות הכרובים כרובי עינא פורשי כנפים גדפי עינא כו'. בזמן דמסתכלין בארח מישור. ופניהם איש אל אחיו יחוד בזו"נ ובזמנא דלא מסתכלין כו' נחש עקלתון כו' כי המות יפריד כו' שהוא ס"א המפריד היחוד כו'. ערוה ע"ר ו"ה כידוע וזהו אסור להסתכל בעריות וזהו בעה"ז טו"ר. אבל באילנא דחיי שנא' בכל לבבכ' שני המנהיגי' ופניהם כו':
פסוק י״ח׳
וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי טוב ולא הזכי' כאן בנתינה אותם ברקיע:
והיו לאותות ולמועדי' ולימים ולשנים מפני שאף אם לא היו נתוני' ברקיע היו קביעות המועדי' והחדשי' כמו שאנו עושי' ע"פ החשבון:
פסוק כ׳׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃
ויאמר כו' שרץ נפש חי' - פי' גוף וחומר של המין שרץ שיוכל לקבל נפש חי'. ועוף יעופף על הארץ ביאורו שהמי' ישרצו חומ' גם העו' שתכונת' להיו' יעופף על פני הארץ ועל פני רקיע השמים והוא באויר כי על רקיע שמים משמע ממעל לרקיע לכן נאמר על פני. ואמר ועוף יעופף שיהי' לו ב' מיני עפיפו' על הארץ ולפני הרקיע כמשרז"ל (ברכות ד' ע"ב) גבריאל בשתים שנאמר מעוף ביעף ואמר ישרצו המים ולא אמר יעופף המים מפני שמלת שרץ היא ראשונה:
ע"ד הרמז ויאמר אלקים ישרצו כו' הן הידים והכליות והרגלים שעיקרן ב' בצים ע"כ נקרא נו"ה השוחקים מן כנ"ל וזהו שרץ נפש חיה הכליות ובצים שהן ממים של הריאה שהן מבשלין הזרע כמ"ש בר"מ פ' פנחס ותרין כוליין כו' דמבשלין הזרע דנחיתי מן מוחא ומבשלין מיא דמקבלין מן כנפי ריא' וכן הביצים וכאן כוללן יחד. ועוף יעופף כו' הן הידי' שהן הגדפים שמעופפי' בהן כידוע וז"ש ועוף זה מיכאל. יעופף זה גבריאל שהן חו"ג ב' ידי' כידוע על הארץ באויר בגוף בגויה. על פני רקיע השמים שמעופפים על פני רקיע שמגביהים הידים עד הראש. רום ידיהו נשא כו':
פסוק כ״א׳
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙…
ויברא וכו' - בעבור התנינים הגדולים היתה בריאה מיוחדת נפש עם בשר נברא בבת אחת מה שאמרו בריאה יש מאין כאן פירושו ממה שלמעלה ממנו. כי חומר העליון הוא צורת התחתון מפני שכל נברא שהיא רחוק ב' מדרגות נק' יש מאין. כי אין ביאורו שאינו ממש ולכן נאמר אצל התנינים ויברא:
ואת כל נפש חי' הרומשת אשר שרצו המים - מקודם ברא הקב"ה את נפשם כי המים המציאו חומרי אלו המינים בלבד והוא ית"ש גמר על ידם בהבראות את נפשם. ואת כל עוף כנף. ביאורו את כל נפש עוף כי חומר העוף שרצו המים. עוף היינו עופות. וכנף היינו חגבים וידוע כי האויר נחלק לג' אוירים הבהמה והחיות נבראו מאויר התחתון הסמוך לארץ לכן היו כבדים בתנועתם ולכן לא נאמר בריאה בנפשותם ודגים נבראו מאויר האמצעי ולכן הם שטים וקלים בתנועתם. ועופות הם מאויר העליון לכן הם קלים ביותר עד שמעופפים קרוב למקום יצירת נפשם ולכן נאמר בריאה בנפש הדגים והעופות ונפש החומרי של האדם הוא למטה מכולם. ונפש השכלי שלו למעלה מכולם לכן נאמר בגופו נעשה ובנפשו ויברא:
ע"ד הרמז ויברא אלהים את כו' עכשיו פרטן התנינים הגדולים הן ב' הרגלים שהן גדולים והן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון כמ"ש כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ואף לויתן כו' והן הב' ביצים. ואלמלא מזדווגים זה לזה היו מטשטשים את כל העולם שכל האיברים עושים פעולתם תמיד חוץ מן הבצים כי אם ע"י מחשבה וזהו סרסן כו' שהם מצונני' בעצמ' שלכן אמרו (נד' י"ג ע"א) מותר לסייע בבצי' מלמט' והאמ' כוללן וז"ש לויתן זה יצרת לשחק בו כמ"ש הבאת לנו כו' לצחק כו' וז"ש י"ב שעו' כו' ג' ראשונות כו' שי"ב נחלקין ד' פ' ג' כמ"ש בס"י בד' אותיו' הוי"ה וז"ש (ע"ז) ג' הראשונות יושב ועוסק בתורה מימינו אש דת למו שניות יושב ודן כו' בשמאל. שלישיות יושב וזן כו' בת"ת ואתה מחיה את כולם וזהו כ"ו כל"ח נגד שם הויה שכלול בת"ת. רביעית יושב ומשחק עם לויתן זה הזיווג עם מל' וז"ש מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק כו' ברביעית מה עביד כו' שאין זיווג בזמן הגלות יושב ומכלכל. ואת כל נפש כו' הן כליות. ואת כל עוף כו' ידים כו':
פסוק כ״ב׳
וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃
ויברך וכו' פרו נתן בהם כח ההולדה לפרות ולהשאיר מינם - ורבו שלא יהי' במקרא אבל פעמים רבות יפרו וירבו. ומלאו את המים בימים ולא בא מאמרו ומלאו בימים. מפני שא"כ היו מונחים בשולי קרקעות הים ולא היה כח ביד האדם לאסוף אותם. לכן בא מאמרו י"ת ומלאו את המים בימים. והעוף ירב ביאורו שלא יהי' פרה ורבה במים כמו עיקר תולדתו שהיה במים. אבל ירב בארץ ולא הגיע אל העוף ברכת ומלאו. פן יכסו את עין הארץ. וכן בבהמות וחיות לא הי' ברכה כלל פן ירבה עליך חית השדה. וכן אל התנינים לא הגיע ברכתו י"ת כלל אבל הרג את כו' (ב"ב ע"ד ע"ב):
ע"ד הרמז ויברך אותם כו' פרו ורבו כו' כי מן הכליות ובצים כו"ר. וזהו שנתברכו זרעו של יוסף וידגו לרוב כו' ויוסף הוא הצדיק מה דגים אין העין שולטת כו' שהן מחופין בבטן והן ב' שבטים שיצאו מיוסף כי י"ב שבטים י"ב מנהיגין בגוף כמ"ש בס"י והעוף ירב כו' שהן ב' מוחין שמתלבשין בב' ידים וחו"ג בה' אצבעות הימין וה' אצבעות ביד שמאל כמ"ש חכמה נחית בימינא ובינה נחית בשמאלא וכל ברכה שריא בידים. וישת אביו יד כו' והידים צריכים לברכה כמ"ש ולברך את כל מעשה ידך ואמרו איזה מעשה ידיו של אדם כו':
פסוק כ״ד׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃
ויאמר אלהים וכו' הזכיר כאן הארץ בקמץ - לפי שנפש בהמות וחיות נברא מכלל הארץ ויסודות השרצים נבראו גופם מן המים והיפך בבהמות וחיות:
נפש חי' - ביאורו כי תכונת האדם הוא משלש אלה. נפש והיא הצומח. והמגדל. והזן:
ורוח הוא החיוני - ונשמה. ויסוד הבע"ח הם אפם משנים נצמדים והם נפש הצומח. ורוח החיוני. וז"ש נפש חי' מרמז על שני אלו. וחלקי הבע"ח המה נכללים בשלש אלה. הבהמות מגורתם בישוב ומשועבדים למין האדם ומזונותם על האדם שאוכלים באבוס. והיפך בחיות ביערות ביתם וחפשים מעבודת האדם ומזונותם מן הארץ ולכן המה נקראי' חיתו ארץ על שם הארץ שמזונותם מן הארץ:
והוי"ו נוספת והוא סמוך אל הארץ לפי שגדלה ממנו שלא ע"י אמצעי כבהמות הישוב. ומלת ויאמר ביאורו הוא רצון. ואף במקום שנא' אצל הדיבור הוא מורא ג"כ על רצון. וידבר ה' אל משה לאמר כונתו שזהו רצון המאמר. ולכן נאמר ויאמר ה' בנחש אבל לא הי' מדבר עמו לכך לא שאל לנחש מה זאת עשית. כי לא דיבר עמו שיכנס עמו הדברים אלא קלל אותו בלא ידיעתו. וכל ענין האמירה שרומז אל הנאמר אליו מדבר הכתוב כאלו מדבר עמו וזהו כי עשית זאת וכן פרו ורבו כאלו מדבר עמו.
ע"ד הרמז ויאמר אלקים תוצא הארץ כו' - הן מרה כנגד טחול בהמה מרה שהוא גיהנם כמ"ש בזוהר ובר"מ מרה דאיהו גיהנם כו' והוא שור המזיק שהוא כלחוך השור בזוהר פ' בלק דא גלים בדיוקנא דשור וכל כו' לאעלא בגיהנם לחיך לנו כו': ורמש כבד עם יותרת שיותרת היא נחש כמ"ש בזוהר בכמה מקומות וחיתו ארץ טחול זוחלי עפר וכ"ז בנשמתא דטו"ר כמ"ש בר"מ אבל בנשמתא דאילנין דחיי כלזה היא בסטרא דקדושה כמ"ש שם:
פסוק כ״ה׳
וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
ויעש ביאורו שעשה גוף לכל נפש ונפש למינה לפי כח ועצם וטבע כל נפש כן עשה תיכון גופו למינו. ואת כל רמש האדמה לרבות שקצים ורמשים ושרץ העוף. כי מיני השרצים המה ארבע. שרץ המים. ושרץ העוף. ושרץ הארץ מחולקים לשנים שקצים ורמשים והמה נגזרים מארבע יסודות. שרץ המים מיסוד המים. ושרץ העוף מיסוד האויר. ושרץ הארץ מיסוד הארץ. וסוגי שרץ הארץ. המה מחולקים לב' מינים שקצים. ורמשים הוא מין א' רמשים המה הפרים ורבים והשקצים המה הנולדים מעיפושים. והמין הב' הוא נגזר מיסוד האש מחמום האשפות:
למינהו נכתב באות ה' וי"ו - כי רז"ל דרשו על ישקני מנשיקות פיהו כנשיקות חתן וכלה ובא דרשתם ז"ל בעבור תוספות אות ה' ו' אילו נאמר פיו הי' נשמע מנשיקות זכר ואלו נאמר פיה הי' נשמע נשיקות נקיבה עכשיו שנא' פיהו נשמע נשיקות זכר ונקבה וז"ש כנשיקות חתן וכלה וכן רמז כאן למינהו בה"א וי"ו על מין זכר ונקבה:
ע"ד הרמז ויעש כו' רוחני' וגשמיים כו' וכאן נשלם ג' וז' וי"ב:
פסוק כ״ו׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ…
ויאמר אלהים כו' נעשה אדם ביאורו מפני שהאדם נברא אחרון לכל הנבראים לכן אמר הקב"ה אל כל הנבראים שיתנו חלק מתכונתם בגוף האדם. כי הגבורה מיוחס אל הארי. והמהירות אל הצבי. והקלות אל הנשר. והערמימיות אל השועל. וההיקש וכן נפש הצומחת. הוא הצומח ונפש החיוני בבע"ח ויתאימו כלם באדם. ומלת צלם נופל על צורת הדבר וגמרו ובעה"ח יתעלו על הצומח בנפש החיוני. והיא צרותו. וכן הצומח על הדומם וז"ש בצלמנו שצורת כל המינים יתאחדו במין האדם כדי שיכבשו כלם תחת ידו דצח"מ וע' כחות הטבע והשכל שלכן הוא רודה בכל. ונתן בו חלק אלוקי ממעל שהוא יעבוד להש"י. כדמותנו כל מה שיש בעולם יש באדם וכן נשמתו נדמה לקונו בה' דברי' מה הקב"ה מלא כל העול' כו' (ברכות יו"ד ע"א) וז"ש כדמותנו:
ומ"ש בצלמו ביאורו בצלם הראוי לפי נשמתו - בצלם אלהים פי' בצלם המלאכי'. ואמר כדמותנו לפי שמניי בע"ח יובדלו זה מזה באבריהם כשארז"ל (בבכורות פ"ז מ"ד) עיניו גדולו' כשל עגל קטנות כשל אווז וכן ארז"ל שבת ע"ד ב') מ"ט גמלא זוטרא גנובת' ותורא אריכת' גגובתי' קרנא דקמצא רכיכא ע"ש והסימנים האלו מיוסדים על אדוני תכונתם ומזגם ויוכרו בסימני איבריה'. וכן אלו הסימנים באברי האדם כפי תכונתם וטבע' יורו עליהם סימני איבריהם וז"ש כדמותינו. וירדו בדגת הים והוא שרץ המים. ובעוף השמים. המה עופות. ובבהמה המה בהמות. ובכל הארץ המה חיות הארץ אשר חיותן מהארץ כדלעיל. ובכל הרמש הרומש הוא רמש הארץ ושרץ העוף ובכל מרבה שרץ העוף. כי שרץ העוף נכלל בשרץ הארץ כשארז"ל (פסחים כ"ד ע"א) אכל פוטיתא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. מפני ששני לאוין נאמרו על כלל השרצים וכשאוכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע. ב' על ב' כללי הלאוין וב' בשביל הנאמר ששרץ המים וכשאכל נמלה לוקה חמש. שנתוסף עוד א' בשביל שרץ האויר שנכלל בשרץ הארץ. ולמדו רז"ל זה מלשון הכתוב (ויקרא י״א:מ״ו) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במי'. הוא שרץ המים ולכל נפש השורצת על הארץ. הוא שרץ הארץ. ושרץ העוף לא נזכר כלל משום שנכלל בשרץ הארץ ומ"ש וירדו לשון רבים הוא מוסב על אדם ואשתו כמ"ש זכר ונקב' בראם וכן בפ' נח בא מאמרו ית"ש ומוראכם וחתכם יהי' כו' בכל אשר תרמוש האדמה. הוא שרץ האדם ובכל דגי הים הוא שרץ המים ושרץ העוף לא נזכר כלל מפני שהחטא גרם שנלקחו מהם רדיות הבע"ח אפס ניתן להם המורא והחתת. וידוע כי כל דבר הנעדר לא יוחזר לאיתנו בלתי דבר הנחסר ונפחת אף שחזר להם אחר המבול המורא וחתת נעדר להם מור' וחתת של שרץ העוף כאשר מצאנו ראינו בזבובים ושאר המינים אשר יעמדו על פני האדם ממש וזהו מחסדי הש"י שלא נלקח המורא מבהמות וחיות הארץ:
ע"ד הרמז ויאמר אלהים נעשה אדם כו' לבא שהוא כלל האדם והוא א' ע"ג שלשה כו' בצלמנו כדמותנו זוגות המים בזה לב' תיבות ובזה לב שלם. ולכן נקרא לב בזה נשמה ובזה רוח ובמוח אש שורפו' וכן לב נור דלוק וכן הוא בצלמו כנז' ואמר בצלמנו דכורא. כדמותנו נוקבא כי ב' בתי לבא דכורא ונוקבא יצ"ט ויצ"הר ואמרו בזוהר זכה נעשה לו עזר בכל לבבך. ועיקר העבודה ביצר הרע כידוע והוא בעץ החיים. לא זכה בעונותינו הרבים טוב ורע כנגדו והוא בצלמנו כדמותינו שמוח כולל חו"ג זו"נ. וירדו בדגת הים כו' שהן כל מנהיגי הגוף וכן נאמר למטה הנה נתתי כו' שלב מושל בכולם למשוך לרצונו כמ"ש איזה דרך כו' רואה אני כו' ואמרו זכה רודה בכולם לא זכה ירוד שכולן מושלין בו שלבא ביניהם בדוחקא בצערא וימררו את חייהם כו' וידיע בהרבה מקומות:
פסוק כ״ז׳
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃
ויברא כו' בצלמו ביאורו בצלם הגבוה והמעולה בצלם אלהים - כבר ביארנו כי כל הנמצאים העומדי' למעלה מן הרקיע נקראי' אלהים כמו פלג אלהים מלא מים. ביאורו מים העליוני' שנפלג ממים התחתוני' הם מלא מים. לפי שהמים התחתוני' אינם מלאים כמ"ש והים איננו מלא (קהלת א׳:ז׳) אבל חצי העליוני' המה מלאים ואינם חסרי' ע"י אידים. לכן בא מאמרו ית"ש שיברא האדם בצלם כל המלאכי' והעולמות והנמצאי' שהם למעלה מן הרקיע. ואמר ברא אותו ואח"כ ברא אותם שבתחלה עלה במחשבה לברוא אחד (ברכות ס"א ע"א עירובין י"ח ע"א) ואח"כ נבראו שנים. כי נבראו שנים נפרדים בגופם וכן בנפשות'. והי' זה כדי שיוכלו להוליד נפש בלולה מנפשות האב והאם. שהם היו בתחלה מחוברים וכלולים ביחד ואח"כ נפרדו ובוולד נכלל' ג"כ יחד וכמו שפי' הרשב"א ז"ל בחי' אגדות. ואמר ויברא הוא בריאת הנשמה והוא בצלמו והוא עיקר האד' כי הגוף נקרא בשר האד' ואח"כ פרט הכתוב סדר בריאתם כי מתחלה קוד' היצירה לא הי' לו רק נפש א' כלולה מב' ואח"כ חלק לשתים וז"ש בצלם כו' כי נשמת הזכר והנקיבה הן בשלימות ונקראו אדם כמ"ש כל השרוי בלא אשה כו': (יבמות ס"ב ע"ב):
פסוק כ״ח׳
וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙…
ויברך וכו' ויאמר להם אנהי' כל המאמרות הראשונות - ביאורם על רצונו ית"ש כמו ויאמר ה' לדג (יונה ב' י"א.) לפי שהשגחתו ורצונו נמצא אל כל הנמצאי' בדרך נסתר. ואל הדג בדרך נוכח. וכן ברכת הדגים הי' אל נוכח. וכן אל האד' בא מאמרו בנכח. וזהו כוונת רז"ל (בכורות ח' ע"א) ג' משמשים פנים כנגד פנים לפי שה' דבר עמהם. כוונתם שבא להם דיבור לשון נכח. כמו שיש חילוק בין הנביאי' בין דיבור לדיבור אעפ"י שלכלם היה מדבר אבל לא דיבר פנים בפנים אלא עם משה. כן הוא באמירה שלכלם לא היתה אמירה ברמז לנכח אלא עם שלשה אלו שלכן נאמר אצל הדגים פרו ורבו בלשון נכח. והעוף ירב בארץ לשון נסתר. וענין הנכח הוא בהשגחה יתירה שלכן קללת הנחש היתה גדולה וכן ברכת הדגים היתה גדולה מאד שלכן נאמר וידגו. וכן ויאמר ה' לדג ולכן ארז"ל עשרה מאמרו' הן והא תשעה הוי כו' כי ויאמר אלהים פרו ורבו אינה חשובה מן מאמרות הבריאה כי היא לברכה. פרו שיהיו פרים ורבים ולא יהי' עקרות. רבו שיולידו פעמי' רבות. ומלאו את הארץ ביאורו שלא יהיו נמצאי' במקו' אחד. אבל ומלאו את כל כדור הארץ. וזה הי' חטא דור הפלג' שיזמו לעשות נגד כוונת הבריאה ורצונו ית"ש לאסוף במקום אחד. אמנם נהרס עצתם מאתו ית"ש מפני שהי' מקביל לעומת כונת הבריאה כנ"ל:
וכבשה ביאורו שיעשו עמה כפי מגמת לבם - הן להרוס ולחפור ולפתח ולשדד האדמה:
ורדו' כו' כבר ביארנו - ובכל חיה כו' פיו נפש חיה כתרגומו והוא כולל כל מה שנברא מהארץ בהמה וחיה ורמש:
ע"ד הרמז ויברך כו' פרו ורבו כו' חיבור ב' הבתים של הלב ומהן כמה ענפים מתפשטים כל המדות טובים שכליות ומעשיות וכולם לטוב. בזמן שהן מסכימים לדעת א' ופניה' איש אל אחיו כנ"ל.
וכבשה - ארז"ל (מדרש רבה פ' ח' יבמות ס"ה ע"ב) וכבשה כתיב איש דרכו לכבוש כו' מס"ט דימינא והיא נכללת בו:
פסוק כ״ט׳
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ…
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם הוא ג"כ מעשרה מאמרות מפני שנתן כח בזרע ופירות שיזונו ויסעדו את לב האדם לא כן עשב השדה. ולכל בעה"ח נתן כח בעשבי השדה שיזונו מהם ולא מתבואות וזרעים ופירות כי לא יסעדו את לבם:
ע"ד הרמז ויאמר אלקים הנה נתתי כו' כלי האכילה לזון את כל האיברים ומברירו דכולא נטיל לבא והשאר משלח לכבד ולשאר איברים שהן ולכל חית כו' הצומחת כנ"ל:
פסוק ל״א׳
וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ {פ}
וירא - אלהים וכו' את כל אשר עשה. ביאורו כי ראינו שדבר אחד יהי' טוב בעצמו וכאשר יתאימו לנמצא זולתו יהי' בלתי טוב אמנם מפעלי הש"י המה טובים בעצמם וגם עם חבור זולתם. רז"ל דרשו (מדרש רבה פרש' ט') טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך מות. כוונתם לא שהמות הוא יותר טוב מהחיים. אפס כונתו בעבור שכתב מאד משמע שהמות הוא ג"כ טוב שאין דבר מהנמצאים שיהיו בלתי טוב ויוצא מן הגדר. ואמר מאוד שתכלית הכל בשביל האדם שיעבוד לבוראו לכן נאמר בו מאוד:
יום הששי כבר ביארנו.
ע"ד הרמז וירא אלקים את כל אשר עשה כו' וכולם נכלל באדם שהוא עולם קטן וזהו את כל כו' שכל הבריות שנברא בימי המעשה נכלל בו וז"ש בצלמנו כו' כמ"ש במ"א. והכל נברא בשבילו וכן בלב שהכל נכלל בו ובשבילו וז"ש בצלמנו בצלם כו'. וכן בעול' שאדם הוא לב העולם. והוא נוטל שפירו דכולא ומבחר שבו משלח למוח שהיא נשמתו שבשמים. וז"ש הקרבנות ואילולי האכילה. אש המוח שורף כל הגוף וכן משבטלו הקרבנות אין לך יום (סוטה מ"ט ע"א) כו'. וזהו לחמי לאשי אש שבמוח בשמים אריה נחית שהוא מורה על מזבח ששם לבא והשאר משלח התמצית כו':
והנה טוב מאד - ארז"ל טוב זה יצ"ט. מאד זה המות יצה"ר שהוא באד' לבא כנ"ל זכה כו' ועיקר העבודה בו ולכן נאמר מאד.
מהדורה: Aderet Eliyahu, Halberstadt, 1860. רישוי: Public Domain. Sefaria.
בראשית פרק א — סדר הבריאה
הפרק בנוי כרצף מסודר של ימים, וכל יום חוזר על אותה מסגרת לשונית. מדריך הקריאה מצביע על החזרות, ההבדלות והמעבר שבין מרחב לזמן.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: בראשית פרק א׳
פתיחה בקורא