בראשית פרק כ״ט

וישא יעקב רגליו — משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת כך מפרש בבראשית רבה (ע ח):

ישקו העדרים — משקים הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:

ונאספו — רגילים היו להאסף לפי שהיתה האבן גדולה:

וגללו — וגוללין ותרגומו ומגנדרין, כל לשון הוה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות:

והשיבו — תרגומו ומתיבין:

באה עם הצאן — הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא (פסוק ט) ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה:

הן עוד היום גדול — לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעלת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה וגו':

לא נוכל — להשקות, לפי שהאבן גדולה:

וגללו — זה מתורגם ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:

ויגש יעקב ויגל — כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול:

ויבך — לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה דבר אחר לפי שבא בידים ריקניות, אמר אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לצווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:

כי אחי אביה הוא — קרוב לאביה, כמו (לעיל יג ח) אנשים אחים אנחנו ומדרשו אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:

ותגד לאביה — לפי שאמה מתה לא היה לה להגיד אלא לו:

וירץ לקראתו — כסבור ממון הוא טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים:

ויחבק — כשלא ראה עמו כלום אמר שמא זהובים הביא והנם בחיקו:

וינשק לו — אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו:

ויספר ללבן — שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, ושנטלו ממונו ממנו:

אך עצמי ובשרי — מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים, וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו:

הכי אחי אתה — לשון תמה, וכי בשביל שאחי אתה תעבדני חנם:

ועבדתני — כמו ותעבדני, וכן כל תבה שהיא לשון עבר הוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התבה להבא:

ועיני לאה רכות — שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:

תאר — הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ"ס בלע"ז:

מראה — הוא זיו קלסתר:

אעבדך שבע שנים — הם ימים אחדים שאמרה לו אמו (לעיל כז מד) וישבת עמו ימים אחדים ותדע שכן הוא, שהרי כתיב (להלן פסוק כ) ויהיו בעיניו כימים אחדים:

ברחל בתך הקטנה — כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו:

מלאו ימי — שאמרה לי אמי ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן:

ויהי בבקר והנה היא לאה — אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים:

מלא שבוע זאת — דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א ז) ואי אפשר לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לנקד בפתח השין. ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב (דברים טז ט) שבעה שבעת תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה שייטיינ"א בלע"ז:

ונתנה לך — לשון רבים, כמו (לעיל יא ז) נרדה ונבלה, (שם ג) ונשרפה, אף זה לשון ונתן

גם את זאת — [מיד לאחר שבעת ימי המשתה] ותעבוד לאחר נשואיה:

ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות — הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:

ותקרא שמו ראובן — רבותינו פרשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור:

הפעם ילוה אישי — לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:

על כן — כל מי שנאמר בו על כן מרבה באוכלוסין, חוץ מלוי שהארון היה מכלה בהם:

קרא שמו לוי — תמהתי שבכלם כתיב ותקרא, וזה כתב בו קרא, ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהנה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:

הפעם אודה — שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

שאלות — מה תועלת יוצא לנו בספור הזה של הבאר ושלשה עדרי צאן והאבן. הי"ל רק לספר שפגע שם את רחל:

וישא יעקב רגליו — עד עתה הלך בע"כ, שעליו יאמר בדרך המליצה שרגליו נושאים אותו בע"כ, כענין יובילוה רגליה מרחוק לגור, ועתה שהובטח מה' נשא הוא את רגליו:

וירא והנה באר בשדה — יש בזה רמזים רבים בדברי המפ', ואחשוב כי כאשר ראה יעקב את הבאר שם על לבו כי ירמזו לו על העתיד, והוא במ"ש במעשה דסבי דבי אתונא ששאלו את ר' יהושע שיש להם באר בשדה איך יכניסוהו לעיר, והשיב להם שיעשו לו חבלים מן סובין ויכניס אותו, והכונה שהשפעת ה' נקרא בשם באר מים חיים כמ"ש כי אותי עזבו מקור מים חיים, כי הוא מקור לא אכזב ומקור הטוב והאושר, וכ"ז שישראל בא"י הבאר הוא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם, הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר' יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, ושיחזיר שכינתו לציון, והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר"ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם וכל שישראל דומים כסובים ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד. וז"ש שיעשו חבלים מסובין, וזה שראה יעקב שהבאר הזה הוא בשדה, שזה בעת הגלות וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מא"י (כי בזמן היונים לא נדחו מא"י), וז"ש והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי גם בגלותם רק מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שכל קיומם הוא ע"י השגחת ה' ושפעו, רק שהאבן גדולה על פי הבאר, שהיצה"ר והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו, רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים, שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי אחד, ואז וגללו את האבן ויפתחו מקור השפע בכל פעם בגלותם רק שבכל פעם חזרו לחטוא, ועי"כ חזר האבן למקומה, עד שיגש יעקב, שבזכותו יבנה מקדש הג', כמו שהראו לו הסולם ומלאכי אל ואת האבן שנתאחד מאבני מראשותיו, והוא יגל את האבן מעל פי הבאר, בעת תגיע העת שתקרב רחל עם צאן קדשים אל יעקב להשקות הצאן:

מאין אתם — באשר רצה להוכיחם על שאין משקים הצאן, חשב תחלה אולי הם ממקום אחר רחוק מכאן ולכן אין משקים כי עיפים מהדרך, או שעד שישובו לביתם תבא השמש ולא יוכלו לרעות עוד היום, לכן שאל מאין אתם, וכשהשיבו לו מחרן אנחנו, היה דעתו להוכיחם רק שרצה תחלה לדעת שלום לבן:

הידעתם את לבן — האיש יודע לכל, או מרוב עשרו או שלותו או מרוב עניו או בשהוא איש ריב ומדון, לכן כשאמרו ידענו, שאל השלום לו, ר"ל אם יודעים אותו מזה הצד ששלום לו בגופו ובממונו ועם כל אדם, והשיבו כי שלום, והראיה שרחל בתו באה עם הצאן לבדה, ואינה יראה מן הרועים כבנות יתרו:

ויאמר — ר"ל הנה מה שאין הולכים לרעות יצויר או לעת ערב או בעת הצהרים שהחום גדול ואוספים הצאן למקום א' שיש בו צל, נגד עת ערב אמר הן עוד היום גדול, ונגד עת הצהרים שהיא עת הרביצה, כמ"ש איכה תרביץ בצהרים, אמר לא עת האסף המקנה, וא"כ השקו הצאן :

עודנו מדבר — ספר איך הזמין ה' שתצא בת זוגו וימצא אותה על הבאר כיצחק ומשה, ואיך באו עמה ג"כ צאן לבן שמהם היה עתיד להתעשר. ואגב נדע מזה שלבן היה עני בעת ההיא אחר שבתו הקטנה רעה את כל צאנו, ועבדים לא היו לו וכל עשרו היה ע"י יעקב כמ"ש כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרוב:

ויהי כאשר ראה — יספר איך התלהב יעקב מאהבת הקרובים ואיך חס על ממונם, ולבל נטעה שנתפעל מרחל באשר היתה יפ"ת, עז"א כאשר ראה את רחל נתפעל מאשר היא בת לבן אחי אמו, וכן נתפעל מן הצאן בעבור שהם צאן לבן אחי אמו, עד שלא נגש אל רחל כלל עד שהשקה את הצאן תחלה, וההתפעלות הזה עוררה בו רוח גבורה, ויגל את האבן, כמעביר הפקק מעל צלוחית כדברי חז"ל, [דייקו זה ממה שלא אמר ויגלל כמו שבארתי בס' התו"ה שיש הבדל בפעלי הכפל בין אם בא בתשלומו שאז מורה על חוזק הפעולה, ואם לא בא בתשלומו מורה על קלות הפעולה] וספר שגם רגש זה היה מצד שהם צאן לבן אחי אמו, ואח"כ וישק לרחל ולא היה נשיקה של תפלות, כי נשא קולו ויבך :

ויגד יעקב לרחל — א] שהוא קרוב לה, כי אחי אביה הוא. ב] ש הוא בן רבקה, ר"ל בנה העיקרי היורש כל הברכות של רבקה, וחז"ל אמרו שא"ל שהוא אחי אביה ברמאות ובן רבקה בצדקות. ר"ל שספר לה כל קורותיו, ומזה ידעה שרמה את עשו שזה מעשה אביה, ושכונתו היה בעבור עבודת ה' וזה מצד שהוא בן רבקה:

ויספר ללבן — יש הבדל בין הגדה לספור. הגדה הוא בדבר שנוגע אליו וצריך לדעת אותו, וזה היה ברחל לכן כתיב ויגד לרחל, וספור הוא ספורי דברים שאין נוגעים אליו וזה היה בלבן שלא נגע אהבת הקרובים בלבו:

אך עצמי ובשרי אתה — לעומת ששמע שעשו רודף אותו ואמו רק אותו אהבה, א"ל אל תירא כי רק אתה עצמי ובשרי לא עשו, כי אני אאהב את אשר תאהב רבקה, ואם יבא עשו לעשות לך רעה בחרב אצא לקראתו:

הכי אחי אתה — ר"ל כי פועל העובד ולא התנה תחלה כמה יהיה שכרו ישלמו לו שכר פעולתו כפי מנהג המדינה לשלם לשכיר בשכרו. אבל אח העובד את אחיו אין על זה קצב ומנהג ותוכל אח"כ לתבוע שכר שאין לו קצבה. וז"ש הכי בעבור שאחי אתה תעבדני חנם, בודאי תבקש אח"כ שכר הרבה שאין לו שעור, לכן הגידה לי תיכף מה משכרתך שלא יהיה בינינו אח"כ טענות ודין ודברים:

וללבן שתי בנות, יספר הטעם מה שיעקב התחייב תיכף בעבודה של שבע שנים, שלפי הסברא היה לבן מתרצה בעבודה של ג' שנים, כמ"ש טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, ובאר שזה היה מד' טעמים. א] כי ללבן שתי בנות, וירא יעקב פן ירצה דוקא שיקח שתיהן והוא לא רצה בלאה. ב] שם הגדלה לאה, ולא ירצה לתת הצעירה לפני הבכירה, או עכ"פ ירצה שימתין עד שלאה תהיה לאיש אחר:

ג] ועיני לאה רכות, ובודאי יעשה לבן כל התחבולות שיקחה יעקב אחר שהיא בעלת חסרון. ד] מצד שרחל היתה יפת תאר ויעקב אהב אותה וידע שבעבור זה ירצה בעדה שכר הרבה:

שאלות — למה הבטיח תיכף עבודת ז' שנים והלא לבן היה מתרצה בפחות מזה כמ"ש טוב תתי אותה לך, ומה התשובה הסתומה טוב תתי אותה לך, ומ"ש שהיו בעיניו כימים אחדים והדרך הוא להפך שהחושק אצלו יום לשנה יחשב, ואיך אמר ואבואה אליה שלשון זה אינו מדרך הצניעות:

ויאמר — מכל אלה הטעמים אמר אעבדך שבע שנים, למשל שחשב בדעתו שרחל מצד שהיא יפ"ת ושאוהב אותה צריך לעבוד ג' שנים, וכדי שלא יתנה עמו שיקח גם את לאה עמה צריך עוד שתי שנים וכל זה נכלל במ"ש ברחל בתך, ומצד שיתן לו הצעירה לפני הבכירה ולא יצטרך להמתין יעבוד עוד שתי שנים ועז"א בתך הקטנה :

ויאמר לבן, אחר שראה לבן שיעקב מתנה בפירוש שלא יתן לו רק את רחל ושבעבור זה יעבדנו שנים רבות, השיב בערמה אינך צריך לעבוד כלל תחת נשואי בתי כי טוב תתי אותה לך, ולא לבד שאיני רוצה עבודה בעבור זה, בהפך שבה עמדי, לא תעבוד כלל רק תשב ואני אכלכלך בעבור שתשא את בתי, ובזה השמיט א"ע מכל תנאים, שלפי"ז מה שיעקב שמר צאנו לא היה בתורת עבודה בעד בנותיו רק נדבה וחסד, וכשאמר אח"כ לא יעשה כן במקומנו, לא היה יכול יעקב לאמר הלא תנאי היה דברינו שאקח הצעירה קודם, כי לא היו תנאים ביניהם כלל:

ויעבד יעקב, יעקב לא הבין ערמת לבן ועבד ברחל דוקא ושבע שנים מלאים, ותחת שלבן אמר שא"צ לעבוד אותו בעבור זה היה אצל יעקב בהפך, שמרוב אהבתו אותה היה בעיניו כימים אחדים, שחשב בדעתו שעבודת שבע שנים הם רק ימים אחדים לפי ערך יקרת רחל ששוה הרבה יותר מזה, גם יאמר שאהבתו את רחל לא היה אהבת החשק, שהחושק יום לשנה יחשב לו, כי אהב אותה מצד כשרון מעשיה, לא מצד החשק עד שהשנים היו בעיניו כימים. וע"ז אמר באהבתו אותה, כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר, אבל אהבת הטוב אוהב את הדבר הטוב, לא את עצמו, ועז"א באהבתו אותה, שלא היתה אהבה חוזרת, וע"כ היו בעיניו כימים אחדים:

הבה את אשתי וגו' ואבואה אליה — הוצרך לאמר כן, כי לא היה יכול לקדשה בשכר עבודה שעבד שבע שנים, דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו"ל מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, וכמ"ש באה"ע סימן כ"ח סעיף ז' וט"ו, ואף אם בעל אח"כ סתם אינם רק ספק קדושין כמש"ש סעיף ט"ז. ואחר שהדין הוא שבקטנה צריך אביה דוקא למסרה לקדושין כמש"ש סי' ל"ז סעיף ז' בהג"ה לכן היה צ"ל הבה את אשתי ושיקנה אותה בביאה:

ויאסף לבן, אסף את אנשי המקום כדי שיסכימו על המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה, ושיבוש יעקב לגרש את לאה מפני הפרסום, ושלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל, כי יסמוך שלא ירמה אותו בכזאת במעמד כל אנשי העיר:

ויתן לבן, וזה היה ג"כ שלא ירגיש יעקב שהיא לאה כי זלפה הקטנה מבלהה היתה מוכנת לרחל:

מה זאת עשית לי, שאלו שתי שאלות — א] הלא ברחל עבדתי עמך, ולמה לא נתת לי את רחל, ב] ולמה רמיתני ונתת לי את לאה שאיני חפץ בה:

ויאמר לבן — השיב לו, לא תחשוב שעשיתי זאת מפני שאני רוצה לשנות שלא לתת לך את רחל, או שאני רוצה להכריח אותך שתשא את לאה שלא כרצונך, שבהפך עשיתי זאת למען אוכל למלא את אשר הבטחתי לך לתת לך את רחל, ומנהג המקום מעכב, כי לא יעשה כן במקומנו, ולא אוכל לתת לך את רחל עד שלאה תהיה לאיש, ואם אתן אותה לאיש אחר בשכר עבודת שבע שנים, תצטרך להמתין שבע שנים, כי לאחר לא אאמין לתת לו בהקפה שישא את לאה ואח"כ יעבוד, לכן הטבתי עמך מה שנתתי לך את לאה, שעי"כ תוכל לקחת תיכף את רחל, וכמו שיפרש:

מלא שבע זאת — ר"ל עתה לא תמתין רק שבעה ימים שהם שבעת ימי המשתה של אשה זאת היינו לאה, ואז תוכל לקחת את רחל בשכר עבודה שעבדת בעדה שבע שנים כפי התנאי, ודע כי נתנה לך [נתנה הוא נפעל עבר] לאה נתנה לך בשכר עבודה שתעבוד עוד שבע שנים בעתיד, כי אני מאמין לך ונתתי לך גם את זאת, היינו לאה בהקפה ובאופן שעבודת שבע שנים שעברו היו בשביל רחל, ולאה נתנה לך בהקפה בעד עבודה שתעבוד בעתיד, וזה לטובתך שתוכל לקחת את רחל תיכף, ואם לא תחפוץ בלאה תצטרך להמתין ימים רבים עד שתנשא לאה לאיש אחר:

שאלות — מ"ש ויאהב גם את רחל משמע שאהב גם את לאה, בשם ראובן אמרה כי עתה יאהבני, ובשם שמעון אמרה שנואה אנכי שהוא יותר מבלתי אהבה, וכן הראיה הוא יותר מן השמיעה, והי"ל לקרא הראשון שמעון והשני ראובן, למה שם לוי קרא יעקב ולא שם ראובן ושמעון:

ויאהב גם את רחל מלאה — ר"ל שלא היתה אהבת החשק, שעת מלא חפצו תכובה האהבה, ולפעמים תהפך לשנאה, כמ"ש גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, רק הגם שבא עליה התמיד באהבתה, ועוד אומר שעוד גדלה האהבה ע"י לאה, כי יתרון הדבר נכר מפאת הפכו, וע"י ששנא את לאה גדלה עוד יותר מעלת רחל בעיניו והוסיף באהבתה:

וירא ה' כי שנואה לאה — האמהות היו כלם עקרות, כדי שיתפללו עליהן ושתהיה לידתן בדרך נס והשגחה, ואם לא היתה לאה שנואה היתה היא העקרה, אבל ע"י שראה ה' כי שנואה לאה ורחל היא העיקר בעיניו ולא יתפלל על לאה רק על רחל, לכן פתח את רחמה, ורחל נשארה עקרה, ועז"א במד' ורחל עקרה, שהיתה עיקרה של בית, ר"ל ע"י שהיתה עיקרה של בית לכן נשארה עקרה:

כי ראה ה' בעניי, כי שמע כי שנואה אנכי — ר"ל שלפעמים יאמר שראה ה' ולפעמים יאמר ששמע ה', והוא אם הנענה ידע מצרותיו והתפלל עליהם, יתואר בלשון שמיעה, ובמקום שאינו מרגיש בצרתו רק ה' היודע תעלומות ראה בעניו ויוכח, יתואר בלשון ראיה, והנה לאה לא הרגישה תחלה שיעקב שנא אותה, ולא הרגישה רק חסרון אהבה לא שנאה, שאחר שעוד לא ילדה לא עלה בדעתה שישתעשע עמה כמו עם רחל אשר אהבה, וע"כ לא התפללה עדיין רק ה' ראה בעניה, וע"כ קראה שמו ראובן ע"ש הראיה, ולא אמרה ששנאה רק אמרה כי עתה יאהבני אישי, אבל אחר שילדה בן שחשבה שעתה ראוי שתהיה חשובה בעיניו כרחל, וראתה שלא נשתנה ענינה אצלו, הרגישה ששנא אותה והתפללה, ועז"א כי שמע ה' את תפלתי, כי שנואה אנכי :

עתה הפעם — אחר שהשנאה שככה, ראוי שע"י הפעם הזאת ילוה אלי, ויעקב שמע דבריה והסכים לזה וקרא שמו לוי, ובבן הרביעי לא היה לה לחדש דבר מעניני אישה רק להודות לה' כי טוב: