בראשית פרק כ״ז

ותכהין — בעשנן של אלו דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו. דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות:

לא ידעתי יום מותי — אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא:

תליך — חרבך שדרך לתלותה:

שא נא — לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה:

וצודה לי — מן ההפקר ולא מן הגזל:

לצוד ציד להביא — מהו להביא, אם לא ימצא ציד יביא מן הגזל:

לפני ה' — ברשותו שיסכים על ידי:

וקח לי — משלי הם ואינם גזל, שכך כתב לה יצחק בכתבתה לטול שני גדיי עזים בכל יום:

שני גדיי עזים — וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב):

כאשר אהב — כי טעם הגדי כטעם הצבי:

איש שער — בעל שער:

ימשני — כמו (דברים כח כט) ממשש בצהרים:

החמודות — הנקיות, כתרגומו דכייתא דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:

אשר אתה בבית — והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:

אנכי עשו בכרך — אנכי המביא לך, ועשו הוא בכרך:

עשיתי — כמה דברים כאשר דברת אלי:

שבה — לשון מיסב על השלחן, לכך מתורגם אסתחר:

גשה נא ואמשך — אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה' אלהיך:

קול יעקב — שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי:

ויאמר אני — לא אמר אני עשו אלא אני:

וירח וגו' — והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:

כריח שדה אשר ברכו ה' — שנתן בו ריח טוב, וזה שדה תפוחים, כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה:

ויתן לך — יתן ויחזור ויתן ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני, שנתן לו הקדוש ברוך הוא, כריח שדה וגו' ועוד יתן לך מטל השמים וגו':

האלהים — מהו האלהים, בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך, אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך, וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסדר תפלתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך, (מ"א ח לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אבל נכרי מחסר אמנה, לפיכך אמר (שם שם מג) אתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר:

מטל השמים — כמשמעו, ומדרש אגדה יש להרבה פנים:

בני אמך — ויעקב אמר ליהודה (להלן מט ח) בני אביך, לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות, וכאן שלא נשא אלא אשה אחת אמר בני אמך:

ארריך ארור ומברכיך ברוך — ובבלעם הוא אומר (במדבר כד ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור הצדיקים תחלתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים. והרשעים תחלתן שלוה וסופן, יסורין לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה:

יצא יצא — זה יוצא וזה בא:

ויחרד — כתרגומו ותוה לשון תימה ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו:

מי אפוא — לשון לעצמו, משמש עם כמה דברים איפוא, איה פה, מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד:

ואכל מכל — מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו:

גם ברוך יהיה — שלא תאמר אלולי שרמה יעקב לאביו לא נטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו:

במרמה — בחכמה:

הכי קרא שמו — לשון תימה הוא, כמו (לקמן כט טו) הכי אחי אתה, שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהוא עתיד לעקבני תנחומא (תנחומא ישן כג) למה חרד יצחק, אמר שמא עון יש בי שברכתי הקטן לפני הגדול, ושניתי סדר היחס. התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים, אמר לו אביו מה עשה לך, אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין, עכשיו לבכור ברכתי, גם ברוך יהיה:

ויעקבני — כתרגומו וכמני, ארבני וארב, וכמן. ויש מתרגמין וחכמני נתחכם לי:

אצלת — לשון הפרשה, כמו (במדבר יא כה) ויאצל:

הן גביר — ברכה זו שביעית היא והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו:

ולכה אפוא מה אעשה — איה פה אבקש מה לעשות לך:

הברכה אחת — ה"א זו משמשת לשון תימה, כמו (במדבר יג יט) הבמחנים, (במדבר יג כ) השמנה היא, (ש"ב ג לג) הכמות נבל:

משמני הארץ וגו' — זו איטליה של יון:

ועל חרבך — כמו בחרבך, יש על שהוא במקום אות ב', כמו (יחזקאל לג כו) עמדתם על חרבכם בחרבכם, (שמות ו כו) על צבאותם בצבאותם:

והיה כאשר תריד — לשון צער, כמו (תהלים נה ג) אריד בשיחי, כלומר כשיעברו ישראל את התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עלו וגו':

יקרבו ימי אבל אבי — כמשמעו, שלא אצער את אבא ומדרש אגדה לכמה פנים יש:

ויגד לרבקה — ברוח הקודש הגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

מתנחם לך — נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך ומדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו לשון תנחומים, מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

אחדים — מועטים:

למה אשכל — אהיה שכולה משניכם הקובר את בניו קרוי שכול. וכן ביעקב אמר (להלן מג יד) כאשר שכלתי שכלתי:

גם שניכם — אם יקום עליך ואתה תהרגנו יעמדו בניו ויהרגוך, ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו, כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יג א):

קצתי בחיי — מאסתי בחיי:

שאלות — מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת ה' יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת ה' שיברך את יעקב. מ"ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ"ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח"כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח"כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח"כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו', ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי' מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם:

ויהי כי זקן יצחק — הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה', וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה', ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל:

ועתה שא נא כליך — הטעם שצוה לעשות לו מטעמים, הוא, כי אחר שענין הברכה הוא שהמברך בכונתו יעלה בדבקות נפש אל המקור העליון, אשר שם צוה ה' את הברכה, ויזיל מי הברכה מדליו על המתברך, וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ובזה צריך ג' ענינים. א] שיכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ב] להכין את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג] שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך, ושלשת אלה רצה להכין עתה, וע"כ הקדים ויאמר בני שזה ההכנה מצדו, ויאמר הנני שזה ההכנה מצד עשו, ועל כן כדי שיהיה עשו מוכן לקבל הברכה צוהו במצות כבוד אב שהיא מצוה פרטית שיעדה התורה ע"ז אריכות ימים בעה"ז, שאחר ששלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, ה' בורא הצורה ואביו ואמו מכינים את החומר, אם מקיים מצות כבוד מצד שהמציאו את החומר יארך חיי גופו בעה"ז, ובכבדו את ה' בורא הנפש יקבל שכר נפשי בעה"ב, וע"כ כדי שיקבל ברכת העה"ז צוה במצות כבוד, ויען שהמצוה תהיה בשלמות יותר אם ירבה לעסוק בה ביגיעה והכנה רבה והשתדלות, לכן אמר שא נא כליך תליך וקשתך, כי דרך הציד שבצאתו לצוד עוף קל לא יקח עמו כל כלי הצידה, וע"כ צוהו שיקח כל כליו כהולך לצידה גדולה, וצא השדה אף אם יש אתך ציד חיה או עוף בבית, תצא השדה לצוד למעני ביחוד לשם מצות כבוד:

ועשה, ונגד שיהיה התקשרות בין המברך להמתברך אמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי, שמצד שיהיו המטעמים עשוים באופן שאהבתי אותם, ומצד שאתה תביא לי שאתה תהיה המשפיע אותם ואני המקבל, יהיה התקשרות בינינו כדרך הנותן והמקבל, ואוכל לחזור להריק עליך הברכה שאהיה אני המשפיע ואתה המקבל, ונגד שיהיה המברך מוכן להוריד השפע אמר ואכלה בעבור תברכך נפשי, והוא כמ"ש מהר"י מינץ בדרשותיו, שבעבור שהנביא המגיד העתידות או המברך צריך להפשיט את נפשו מגופו ולהדביקה ברוחניות, היה צריך לתת שוחד אל הגוף תשורה או מתן מה שהגוף נהנה ממנו, בענין שגם הגוף יסכים אל ההפשטה הזאת שהיא נגד טבעו, ובענין זה היו התשורות שהביאו אל הנביאים כמ"ש ומה נביא לאיש האלהים, כי זה היה שוחד לכח החמרי שיתרצה להפשטת הנפש, עד שתוכל הנפש להתבודד בענינים האלהיים, ועז"א בעבור תברכך נפשי:

ורבקה שמעת — הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה' ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה', כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה', אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה', וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה' ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת:

ורבקה אמרה הנה שמעתי וכו' — לא הגידה לו מ"ש שא כליך וצא השדה, שאז לא ירצה יעקב לילך באשר רצון אביו שיצא דוקא אל השדה, לכן אמרה שאינו מקפיד רק שיביא לו ציד אף שיהיה מציד שבבית, גם שנתה מ"ש ואברכך לפני מותי והיא אמרה לפני ה', בל יאמר יעקב מה תועיל לי הברכה אחר שדעתו הוא על עשו, ומה בכך שיסמוך ידו עלי, הלא את עשו יברך בכל מקום שהוא, ע"ז אמרה ואברככה לפני ה', ר"ל שאין הנביא פועל נבואתו והוא רק כלי לבד להגעת הרצון האלהי, ואין הדבר תלוי בכונתו כמו מי שנתכוין לזרוע חטים וזרע שעורים בטעות יצמחו שעורים, וכמ"ש הרי"א שהמברך הוא רק מכין להגעת העתידות כפי רצון ה', ואם ה' ישים בפיו לברך את יעקב לא יזיק מה שהוא יכוין על עשו, וז"ש ואברככה לפני ה', כי ה' יודע האמת שהוא יעקב ועליו יריק הברכה, ויצחק רק הצינור שדרך שם תעבור הודעת ה' וברכתו:

ועתה — אמנם לעומת שלש ההכנות הנז' למעלה, אמרה נגד מה שיוכן המתברך ע"י מצות כבוד שזה א"א לך כי לא צוה אותך, הנה אני מצוה אותך ותקיים מצות כבוד אם, ונגד שיהיה התקשרות בין המברך ובין המתברך ע"י המטעמים, אני אעשה המטעמים כאשר אהב, ונגד שתכין נפש המברך להמשיך הברכה והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך, שיאכל כדי שיברכך שתהיה האכילה תמורת הברכה, שיהיה שוחד לגוף שלא יעכב את הנפש להתקשר במקור הברכה:

ויאמר יעקב וגו' הן עשו אחי — ר"ל שכבר יפול הטעות בין דברים בלתי שוים אבל לא יפול טעות בין דברים המתנגדים, ר"ל שיטעה אדם בין חום גדול וחום מעט בין השחור ובין השחור הדומה לתכלת, אבל לא יטעה בין החום והקור בין השחור והלבן, וכן אף שיעקב ועשו היו נכרים בקולם כמ"ש הקול קול יעקב, מ"מ לא היו משונים בזה מהפך אל הפך והיה באפשר לטעות ביניהם, לא כן במשוש, שעשו היה איש שעיר משונה מכל אדם כולו כאדרת שער, ויעקב איש חלק ג"כ משונה מכל אדם שאין לו שער כלל, וזה כשני הפכים שא"א בהם לטעות כלל:

אולי ימשני אבי — ר"ל שעד עתה הגם שלא יברכני בברכת עה"ז מ"מ לא יקללני ג"כ ויוכל להיות שאשיג טוב העה"ז בלא ברכתו, וכן תהיה לי ברכה אחרת שהיא ברכת עה"ב, אבל אם ימושני וידוע לו שאני עושה השתדלות נמרץ להשיג עניני עוה"ז, ובזה אהיה בעיניו כמתעתע, ר"ל כי לדעת יצחק לא יכונו ברכת עוה"ז ועוה"ב יחדיו, וכשידע שאני רוצה עוה"ז יחשוב שאני ממאס בברכת עה"ב, ובזה אהיה בעיניו כמתעתע מן הדרך הנכונה, ובזה אפסיד בשתים. א] והבאתי עלי קללה, שלא לבד שלא יברכני בעניני עה"ז, עוד יקללני שלא יהיה לי עושר וכל חמדת עולם. ב] ולא ברכה, שגם הברכה שאשיג עתה שהיא ברכת עה"ב, אפסיד ג"כ אחר שיחשוב אותי כמתעתע מדרך ה':

ב ותאמר וגו' עלי קללתך — ר"ל באם ירצה לקללך תאמר שאני צויתיך לעשות כן, ועלי יהיה החרון אף, וידע יצחק שלא עשית זאת בעבור שאתה רוצה ברכת עה"ז רק בעבור שצויתיך, ומהיותו יודע שאני לא אטה אותך מדרך הישרה לא יקלל אותך, וגם כי אחר שלה נאמר בנבואה שרב יעבוד צעיר, ראוי שעשו שנולד ראשונה יעבוד את יעקב, שאף שקנה ממנו הבכורה, לא קנה רק היתרון שיש לבכור לא ההפסד שיגיע לו ממנה, שלענין זה נשאר עשו בן הגדול, ועז"א עלי קללתך כי לי נאמר כן בנבואה, שברכת עה"ז ראוי לך, אך שמע בקלי, אחר שאני מודיעך דבר ה' חייב אתה לשמוע:

ותקח רבקה את בגדי עשו — ידוע שאם ילוה אל ההגדה הנבואיית מעשה בפועל, תתקיים הנבואה בכל אופן כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שבא עם הנבואה, בא לחזק את הדבר בל ישתנה, ואחר שענין ברכת יצחק היה כעין הודעה שמימיית, רצתה שתלוה אליו מעשה פעלית מיוחס אל הדבר שיציינהו בפועל, וידוע כי טובות העה"ז העושר והמשרה נמשלו בכתבי הקודש בשם בגדים, שהם מלבושים חיצונים בלתי דבקים אל האדם ורק טפלים אליו, אבל המעלות הנפשיות הם עקר האדם בלתי נפרדים ממנו כגוף ונפש, ולפ"ז הבגדים החיצונים שהם טובות העה"ז היו ראוים לעשו ונקראים בגדי עשו, והקול שיצייר כח הדברי מנפש המדברת שהיא שלמות הנפשיי ראוי ליעקב, ורבקה שרצתה שגם בגדי עשו, ר"ל טובות עה"ז יהיו ליעקב, עשתה מעשה בפועל, רומז לזה במה שהלבישה את יעקב בגדי עשו, באופן שבקולו ופנימותו, יהיה יעקב, ומצד בגדיו החיצונים שהם טובות העה"ז, יהיה עשו:

ואת ערת — וכדי שידמה לעשו גם במשוש גופו ושערותיו, הלבישה אותו את עורות גדיי העזים, באופן שחיצוניותו יהיה דומה לעשו ויקח את הברכות הראויות לו, ובכ"ז יהיה פנימותו יעקב, ועלה בידה שיצחק אמר כן באמת הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שהוא יעקב מצד קולו ועשו מצד בגדיו, בענין שיקח הברכה הרוחניית והגשמיית:

ויאמר אבי — תחלה לא ערב לבו לאמר רק מלה אחת וכשראה שלא הכירהו אמר אנכי עשו בכרך, ועשו אמר אני בנך בכורך עשו, שכלל בלשון, שיקדים האדם בדבורו את הדבר שהוא עקר בעיניו, כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, ואצל יעקב היה העקר שר"ל שהוא עשו, אבל מה שאמר שהוא בכור, בזה לא שנה טעמו, כי באמת היה הבכור, לכן הקדים בדבורו שהוא עשו ובכ"ז לא אמר שקר כי פרש דבריו אנכי עשו מצד שאני בכרך, אף שאני יעקב, אבל מצד שקניתי את הבכורה של עשו, איני יעקב רק עשו שהוא הבכור, ובעשו היה בהפך, שזה שהוא עשו אינו חדוש בדבורו כי כן האמת, רק מ"ש שהוא הבכור שזה היה הפך האמת, כי מכר את הבכורה. ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכ"מ שיאמר אנכי, ר"ל אנכי בעצמי והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכ"מ שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות, לכן יעקב אמר אנכי, שהוא דיוק בעצמותו, ועשו לא עלה בלבו לדייק שהוא עשו רק שהוא הבכור שהוא תואר נוסף על עצמותו אמר אני. ומ"ש עשיתי כאשר דברת אלי, פירוש עשיתי כאלו דברת אלי, כי אתה כוונת לברך את הבכור ואני הבכור באמת, וא"כ היה הדבור אלי, וכלל בלשון שהה"א הנוספת בפעלים מורה על הבקשה, וע"כ אמר שבה ואכלה בלשון תחנונים:

ויאמר וגו' מה זה מהרת — שכבר כתבתי שיצחק צוה לו שיצא השדה דוקא, ושיקח עמו כל כליו כדי שיהיה לו טורח גדול במצוה זו, שבזה יוכן אל הברכה, וכאשר ראה ששב תיכף, הבין שלא יצא לדרך רחוק, עז"א מה זה מהרת למצא, הלא צויתיך שלא תמהר רק תלך למקום רחוק. ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני, אני באמת לא חשבתי לצוד במקום קרוב, רק ה' הקרה לפני ציד, במקום שאין דרך שיהיה שם ציד חיה או עוף, ועז"א הקרה שבא דרך מקרה, וגם הקרהו לפני, שהצידה באה לפני כרומז אלי שהוא המוכן לזה מאת ה', וזה ודאי בזכותך, שעז"א ה' אלהיך עד שראיתי כי מאת ה' הוא:

ויאמר יצחק אל יעקב — תחלה נסתפק ורצה לבדקו בקול, ובמאמר הראשון לא הרגיש עדיין שהוא יעקב, וע"כ אמר ויאמר יצחק אל בנו, ואח"כ נתן לבו היטב אל קולו ואל דבריו שהיו דברי יראה ואמונה והכיר שהוא יעקב, עז"א ויאמר אל יעקב, ולכן נסה הדבר ע"י חוש המשוש שיברר יותר מן הקול:

ויאמר הקל קול יעקב — כבר בארתי למעלה, שזה היה נסבה מאת ה', שרק באופן זה יקבל יעקב ברכת העה"ז שמגיעים לעשו, באופן שהידים שהם כח הגבורה והגוף מגיעים לעשו והקול שהוא כח הנפשי מגיע ליעקב, וה' סבב שיעקב יהיה לו גם ידי עשו, ר"ל חוזק הגוף ועניניו, וכן חלה עליו הברכה שקול יעקב וידי עשו יהיו לאחדים, היינו שע"י כח הנפשי שהוא קול יעקב, יהיה לו גם כח הגופיי גבורה ועושר וממשלה, באופן שטובות החיצוניות שיהיו לו, לא יהיה מצד הטבע רק מצד ההשגחה מצד קול יעקב ותורתו, ובעת יופסק קול יעקב ע"י התרשלו מתורת ה' לא יהיה לו גם ידי עשו, ועז"א חז"ל בזמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות וכו' אין הידים ידי עשו, ר"ל כי אז ידי עשו שייכים ליעקב, ובהפך הידים ידי עשו שייכים לעשו, כי יעקב לא ישיג ידים אלה רק ע"י קולו ותורתו:

ויברכהו — ר"ל הכין א"ע אל הברכה, כי מה שאכל מצידו היה הכנה אל הברכה כנ"ל, ויתכן כי אכילת הצדיק ישוב ע"י כוונתו להיות כעין קרבן, כי כמו שהקרבן נאכל על המזבח ומן הרוחני אשר בדם הנפש תחול עליו נפש האלהית שהיא נפש המקריב וזוך כוונתו, וזה תהיה מרכבה להשראת השכינה כמ"ש הכוזרי, כן ע"י אכילת הצדיק וטוב כוונתו תחול האלהות על נפש המקודשת, וכמו שהיה באכילת הכהנים שעי"כ הבעלים מתכפרים, ועז"א חז"ל שהשני גדיי עזים היה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, כי היה כעין קרבן, וכמו שענין הפסח הוא הוראה על שישראל יצאו מתחת ממשלת הכוכבים, כן היתה הוראת אכילה זאת לברך את יעקב שימשול בכח אלוה נעלה מן הטבע, וא"כ אכילת יצחק כבר היה התחלת הברכה:

ויאמר האתה זה בני עשו — אחר שעד עתה היה מסתפק, בהכרח שבעת החל לכוון להמשיך עליו השפע ממקור הברכות, יפרש בבירור מי הוא ולמי יברך, ולתכלית זה היה השאלה הזאת ותשובתה:

הגשה לי — כבר כתבו האלהיים לפרש בפירוש בכל דבר שבקדושה לתכלית מה ולאיזה כוונה הוא עושה כדי שתסכים האמירה עם המחשבה שבלב, ובפרט בקרבנות, כמ"ש לשם ששה דברים הזבח נזבח, עז"א ואכלה, על הכוונה לבעבור תברכך נפשי, ואמר שהביא לו יין כענין אכילת מזבח ונסכיו:

ויגש וישק לו — הנשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא כמ"ש בזהר, כדי להריק עליו הברכה ממעל. וירח את ריח בגדיו, כבר כתבתי שהבגדים הם משל על דברים שחוץ לגופו שהוא ציון אל העושר ועניני העה"ז, ובבגדים האלה אין בם ריח ודבר רוחני שהנשמה נהנית ממנו, אבל יצחק הרגיש כי גם בבגדיו יש ריח ורוחנית, שע"י יעשה צדקה וחסד ויהיה לו ריוח לעסוק בתורה. ועז"א ראה ריח בני כריח שדה, וחז"ל אמרו במליצתם כריח שדה של תפוחים, ר"ל אתרוגים, כמ"ש התוס' (שבת דף פח) כי בכל פרי עץ העצים והקליפות הם טפלים לפרי ואין בם ריח, אבל האתרוג גם עצו ועליו יש בם ריח, וזה משל שגם קניניו החיצוניים והטפל אל הפרי שהם קניניו ועשרו יש בו ריח ורוחניות. ולעומת שהתחיל הברכה מטל השמים ומשמני הארץ אמר הנה הריח כריח שדה, וזה מורה שיתברך בשדי תבואה ורוב דגן ותירוש, ועז"א:

ויתן לך — בוא"ו החבור, כריח שדה, וכן יתן לך ברכותיו. וברכו בשני ענינים. א] בעושר וקנינים. ב] בממשלה וכבוד. נגד העושר ברכו בג' ענינים, כי יש ארץ שמנה בטבעה, רק שחסר לה שפע מעל מטל השמים, ויש שיש מגד שמים אך היא ארץ רזה וחסר לה ברכה מתהום רובצת תחת, לזה אמר מטל השמים ומשמני הארץ, ויש שיש בה כל אלה ואינה מצלחת לדגן ותירוש שהם עקר למחית האדם, עז"א ורב דגן ותירש :

יעבדוך — ונגד המשרה והממשלה אמר יעבדוך עמים, ויש הבדל בין עמים ולאמים, שלאומים פורט עמים בעלי דת, וע"כ הוסיף וישתחוו לך לאמים, והם לא יעבדו למעלתם רק ישתחוו, הוה גביר לאחיך, שהם בני ישמעאל וב"ק, וישתחוו לך בני אמך, הם בני יעקב, ישתחוו לך מצד שאתה הבכור. ארריך ארור ומברכיך ברוך, ולמעלה אצל אברהם, וכן בברכת בלעם נאמר בהפך, כי שם יאמר, שישגיח ה' בהשגחה פרטית על המברכים, וכל מי שלא יברך וכ"ש המקלל יהיה ארור, אבל יצחק בברכת עשו לא יכול לאמר כן שלא תחול השגחת ה' רק על מברכי עשו, רק אמר בהפך שה' ינקום מן המאררים, וממילא המברך יהיה ברוך מצד עצמו:

ויהי כאשר כלה — מספר כי הי' השגחת ה' שעשו יבא באותו הרגע לא קודם ולא אח"כ, שאם היה בא קודם היה משבית את הברכה, ועז"א ויהי כאשר כלה, ואם היה בא אח"כ היה הפסק בין הברכה ובין הסכמת יצחק שאמר גם ברוך יהיה, ועז"א ויהי אך יצא יצא, שהיה השגחת ה' שבתוך כדי דבור יקיים יצחק את הברכה ליעקב:

ויחרד יצחק וגו' ויאמר מי אפוא, ר"ל הלא נתקבצו בזה כמה פליאות עד שנראה בעליל כי דבר ה' הוא. א] מי הוא הצד ציד, שלא נודע מי הוא, ב] אפוא, הוא שנתעלם מן העין פתאום ולא נודע איפה הלך, ג] הצד ציד, ואיך צד ציד בשעה קלה ואין יודע ציד בלתך, ד] ויבא לי, ואיך עלה בדעתו להביא ואני לא צויתיו. ה] ואכל מכל, הגם שאין דרכי לאכול הרבה מחלישת האצטומכא בפרט לחז"ל שטעם בו כל מעדנים שבעולם, ו] שכ"ז היה בטרם תבוא הצידה וההבאה והאכילה, ז] ואברכהו, מה שברכתיו ולא הרגשתי בקולו שהוא איש אחר, מבואר מכ"ז שה' הסכים על ברכה זו, וא"כ גם ברוך יהיה, וקרוב לזה ברי"א:

כשמע עשו, שאביו הסכים על הברכה, ויצעק ויאמר ברכני גם אני אבי, עשו לא עלה בדעתו שברכתו היה רק בעבור יעקב, וא"כ הלא האב יכול לברך כל בניו בעושר ובממשלה וכל טוב:

ויאמר בא אחיך במרמה, הודיע לו כי ברכתו אין לה מקום רק כ"ז שלא נתברך יעקב, כי הלא ההון והעושר הגבורה והמשרה וכל מחמדי תבל אינם ברכות והם רק קנינים מדומים, ולא יקראו בשם ברכה רק כשהם עוזרים אל ההצלחה הנפשיית, ולפ"ז כ"ז שלא נתברך יעקב בברכות אלה והיה גורלו שיהיה דל וחלוש וחסר לחם, רק יתפרנס משלחנו של עשו שיכלכלהו לחם ומזון וישמרהו מכל צר ואויב כדי שיוכל לעסוק בתורה, ממילא היה ענין של עשו עם יעקב כענין זבולון עם יששכר, אז היה ברכתו של עשו ברכה, כי ע"י עשרו וגבורתו היה שומר לפרי ומחזיק ידי יעקב שיוכל לעסוק בתורה והיה לו עי"ז חלק לעה"ב, אבל אחר שיעקב לקח טובות עה"ז לעצמו ע"י הברכה ואינו צריך אל עשו, לא יוכל עוד לברך את עשו, כי מה יועיל לו העושר והממשלה אחר שיעקב אינו צריך לו והעושר יהיה לו לרעתו ולא יקרא בשם ברכה, וז"ש שאחיך לקח ברכתך, ר"ל ברכתך היא רק שתתמוך ביד יעקב שיעסוק בתורה, וזאת לקח לעצמו שהוא עצמו תמצא ידו לעסוק בתורה בלעדיך ואינו צריך לך, ודייק מ"ש בא במרמה, שרק הביאה היה במרמה, אבל הלקיחה לא היה במרמה, כי באמת מגיע לו גם ברכת עוה"ז שעם קנין החכמה כרוך ג"כ קנין העושר והמשרה כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד בי מלכים ימלוכו, וברכות אלה הם שלו, כי גם ברכתך לא היה רק בשבילו ושלו לקח:

ויאמר הכי קרא שמו יעקב — אמר הלא לכן נקרא בשם יעקב על שידו אוחזת בעקב עשו, וכבר התבאר שזה מורה שממשלת יעקב לא תהיה אלא באחרית הימים, שעשו ימשול בתחלה ויעקב בסוף, וא"כ איך לקח הברכה שיהי' לו עושר וממשלה תיכף כאלו אין שמו יעקב מורה על שידו אוחזת בעקב עשו רק העקבה והרמאות שעתיד לעשות. וז"ש הכי, בעבור זה קרא שמו יעקב, להורות כי יעקבני זה פעמים, והלא שמו יעקב מורה שממשלתו תהיה בעקב ובסוף, ועוד טען איך עקבני זה פעמים, ששתי המרמות שעשה סותרים זא"ז, כי אחר שלקח את הבכורה הלא בחר להיות עובד אלהים שזה ענין הבכורה, וא"כ אין לו לעסוק בעניני עוה"ז שיהיו לו שדות וכרמים עושר וממשלה רק קדוש יהיה לאלהיו, ואיך לקח את הברכה של טובות העה"ז שזה סותר אל הבכורה, וז"ש את בכרתי לקח ואיך עתה לקח את ברכתי, הלא במה שלקח את הבכורה הקנה לי את העה"ז והוא בחר בברכת העה"ב, וכן אחר שנאמר בנבואה ורב יעבד צעיר, א"כ אחר שהוא לקח את הבכורה צריך שאני אהיה האדון והוא העבד כי הוא הרב והבכור, ואיך לקח ברכתי שיהיה הוא המושל ואני העבד. והוסיף לאמר שהגם שלעתיד תופסק ממשלת עשו, וישראל עושה חיל, שע"ז מורה שידו אוחזת בעקב עשו, שגדולת יעקב יהיה באחרית הימים, הלא אשאל איך עתה לקח ברכתי, הלא עתה הברכה הזאת מגעת לי. ויאמר הלא אצלת לי ברכה, עתה בא בטענה אחרת, שאף שהגדת לי שלא תוכל לתת לי ברכה רק בשביל יעקב, שבזה אזכה בברכתי שאשלים מה שיחסר ליעקב ואחלק עמו עי"כ בעה"ב, הלא בהכרח לא ברכת את יעקב בכל הדברים שבעולם, ונשאר איזה דבר שיחסר לו, למשל אם ברכתו בעושר ולא בגבורה, תברך אותי בגבורה ובזה אשלים חסרון של יעקב להיות לו למגן ועזר מצריו, או אם ברכתו בכל טוב וחסר לו דגן, תברך אותי שתהיה ארצי מבורכת בדגן ואתמוך בזה ידי יעקב ויהיה לי זכות בשבילו, וז"ש הלא אצלת לי ברכה, שלפי מה שחשבת שהוא עשו, בודאי הנחת איזה דבר גם לאח השני שלא יהיה צריך אלי בכל הדברים, וברכה זו שהשארת תברך אותי כי בזה יצטרך אלי:

ויען יצחק ויאמר — הן לא נשאר שום דבר שיהיה יעקב צריך אליך שאם שלא ברכתיו בגבורה ויהיה צריך לגבורתך, הלא גביר שמתיו לך, ואם שלא ברכתיו בממשלה ואתה תלחם בעדו עם אויביו ותכניעם, גם זה אינו כי את כל אחיו נתתי לו לעבדים, ואם שלא ברכתיו שיהיה לו דגן או שיהיה לו תירוש, ובזה יצטרך לך הן דגן ותירוש סמכתיו, וא"כ לכה אפוא מה אעשה בני, הלא לא נשאר שום דבר שיחסר ליעקב שאברך אותך בזה שיצטרך לך:

ויאמר עשו וגו' הברכה אחת — השיב לו שכ"ז לפי דעתך שתלית ברכתי ביעקב שלא תוכל לברך אותי רק בשביל יעקב, כדי שאהיה אני התומך והמחזיק של יעקב עד שהברכה היא לך אחת, ר"ל שברכתי עם ברכת יעקב היא ברכה אחת שלא תוכל לברך אותי רק בדבר שלא ברכת את יעקב, ואני איני רוצה כלל בזה שיהיה ברכתי תלויה בברכת יעקב, אני רוצה בברכה בפ"ע. ברכני גם אני אבי, שאמצא עושר ומשרה בפני עצמי לטובת חיי העוה"ז, לא בשביל שאזכה עם יעקב לעוה"ב, כאב שמברך את כל בניו שיהיה לכל אחד עושר וגבורה בפני עצמו:

ויען יצחק אביו — זה אמר לו מצד שהוא אביו כרחם אב על בנים, הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לעומת מ"ש ליעקב שיתן לו האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, שאצל יעקב יהיה מתנת אלהים ותלוי בהשגחת ה' שהוא לפי המעשים אם יזכו, אמר לעשו שמעצמו יהיה מושבו במשמני הארץ בלתי תלוי בהשגחה, ולא ברכו רק בעושר, אבל לענין המשרה והממשלה,

ואת אחיך תעבד — וזה יהיה לך לאושר הנפש, וזה תלוי בתנאי, אם יעקב יעסוק בתורה ויעבוד את ה' שאז תכנע לפניו, אבל בזמן שירפו ידיו מעבודת ה' אז תהיה אתה המקל והרצועה לרדות וליסר אתו, וז"ש והיה כאשר תריד, עת שאתה תרדה בו ע"י שלא יעבוד את ה', אז ופרקת עלו, כמ"ש בזמן שאין הקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, וכן היה באמת שכ"ז שעבדו ישראל את ה' היה אדום למס עובד כמו שהיה בימי דוד ושלמה ומלכי ישראל הצדיקים, ועת חטאו ישראל כתיב בימיו פשע אדום וגו' וימליכו עליהם מלך (מלכים ב ח׳:כ׳):

וישטם עשו — המשטמה היא שמרוב השנאה חושב מחשבות להיות לשטן לו, והיה המשטמה על הברכה אשר ברכו אביו, וזה כולל גם משטמה על אביו על שקיים את הברכה. גם יל"פ על הברכה שברך יצחק לעשו שא"ל את אחיך תעבד ששעבד אותו אל יעקב, ויאמר עשו בלבו, לנקום בין מאביו בין מיעקב, ע"י שיהרוג את יעקב, ואביו יתאבל עליו, שעז"א יקרבו ימי אבל אבי, שבקרוב יתאבל אבי על יעקב:

ותשלח ותקרא — יספר הטעמים שצותה שיברח, א] מצד שיעקב בנה הקטן, נגד עשו הגדול בגבורה ובכח נגד יעקב, ב] מצד שהוא מתנחם וחושב מחשבות להרגך, והוא אחיך שלא תוכל להשמר מפניו:

ג] ועתה ברח לך אל לבן אחי, שתהיה בין משפחתך והוא ישמרך מכל רע, וגם אמרה ברח לך לטובתך כי שם תמצא בת זוגך. ד] וישבת עמו ימים אחדים, לא תצטרך לשבת זמן רב, עד אשר תשוב חמת אחיך, מבואר אצלי תמיד ההבדל בין חמה ובין אף, שהחמה הוא הכעס הפנימי בלב, והאף הוא בגלוי מה שרוצה להנקם, ולעשו היה חמה ואף, חמה בלב נגד יצחק ורבקה שגרמו שיקח ברכתו ולהם לא יכול להראות אף בפועל לעשות להם רע רק חמה בלב, והיה לו אף נגד יעקב להרוג אותו כדי שלא יצטרך להיות עבד, כמ"ש ואת אחיך תעבד, ולא היה לו חמה בלב כי יעקב עשה זאת לטובת עצמו, וע"כ תשב תחלה עד שתשוב חמתו מאביו, שעי"כ אמר יקרבו ימי אבל אבי, ואח"כ תמתין,

עד שוב אף אחיך — שהאף הוא נגד יעקב, שעז"א ממך, ע"י שישכח את אשר עשית לו, ואז ושלחתי ולקחתיך משם, כי אם תאמר שתשאר פה ותלחם עמו למה אשכל גם שניכם:

ותאמר רבקה — לא רצתה לגלות ליצחק שעשו רוצה להרוג את יעקב, פן יצטער ע"ז, וע"כ אמרה בחכמה שישלח אותו פדנה ארם לקחת אשה, ועז"א אם לקח יעקב אשה מבנות חת, או אף שלא תהיה מבנות חת רק מבנות הארץ, אם תהיה כאלה למה לי חיים, ובזה גלתה דעתה שאינה רוצה שיקח מבנות הארץ רק שילך אל בני משפחתו לקחת אשה משם: